• הסיפור של אולפן הקולנוע ״הנד מייד״, שהוקם בטעות
  • סרטים חדשים: ״מי שעומד מאחורי...״
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוגוסט 2019
  • ״מהיר ועצבני: הובס ושואו״, סקירה

"הנגאובר 3: חוזרים לווגאס", סקירה

2 ביוני 2013 מאת אורון שמיר

הדבר הראשון והחשוב ביותר שיש לדעת על הסרט "הנגאובר 3: חוזרים לוגאס" (The Hangover: part III) הוא שלא מדובר בקומדיה. לא לשיטתי, או לפחות לפי החוויה האישית שלי. יכול להיות שפספסתי, אבל נדמה לי שבמהלך הסרט היו משהו כמו 5-6 ניסיונות להצחיק או לשעשע. בדרמה ישראלית כבדה על הסכסוך יש יותר בדיחות מאשר בסרט הזה. אני לא מדבר על בדיחות לא מוצלחות, אלא על בדיחות נקודה. "הנגאובר 3" הוא ברובו ובעיקרו שילוב בין מותחן פשע לסרט עוקץ/שודים, עם דגש על תפניות עלילה מופרכות לחלוטין. בסרט בהחלט שתולים מספר רגעי טירוף, כמיטב המסורת של הסדרה, אבל אם רצח אכזרי של חיית בר הוא הדבר הטוב ביותר שהצליחו לחשוב עליו היוצרים כבדיחת פתיחה – בעיניי הדבר מסמן על איבוד כיוון טוטאלי.

הכל התחיל בקיץ 2009 עם "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס" (The Hangover), הסרט שבא די משום מקום והפך ללהיט משוגע. הבמאי טוד פיליפס היה אז שם שאפילו כוכבי קומדיות דביליות כבר בקושי עבדו איתו, והשחקנים הראשיים היו מוכרים למחצה. אם הייתם אומרים אז למישהו שאותו ברדלי קופר יהפוך תוך מספר שנים למגה-סטאר הוליוודי שגם יהיה מועמד לאוסקר, סביר להניח שהייתם זוכים לנחירת בוז. כולל מעבדכם הנאמן. מה שכן, הסרט ההוא היה מצחיק באופן פלילי. הכי הרבה צחוקים לדקה שאני זוכר את עצמי משחרר באולם קולנוע, כך שאני עדיין עומד מאחורי הביקורת שלי דאז. הבעיה היא שבהוליווד כמו בהוליווד, ברגע שמתפלקת למישהו הצלחה מפתיעה לא מנסים להבין את הנוסחה, אלא פשוט מעתיקים אותה. וכך, סרט שכל הצחוקים שבו הם מבוססי גורם הפתעה בהגדרתם, זכה לסרט המשך. נסו לדמיין המשכון לעלילות רומיאו ויוליה נניח – זה פשוט בלתי אפשרי, או לפחות מאוד לא כדאי.

"בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק" (The Hangover: Part II), פתר את העניין בדרך הקלה ביותר – הוא היה פשוט העתק כמעט מדוייק של הסרט הראשון. אלא שאותה הבדיחה לא מצחיקה פעמיים, וגם הפעם אני נאלץ שלא לשנות את דעתי מאז שכתבתי אותה לפני שנתיים. עוד שנתיים חלפו והנה מגיע החלק שמאיים להיות אחרון (ואם נותרה טיפת היגיון בעולם הזה, הוא גם יהיה) אשר מחליט לשחק מעט עם השבלונה. הפעם "להקת הזאבים" לא רודפת אחרי מאורעות ליל אמש אחרי בוקר נוראי ונטול זיכרון, ואין חתונה כטריגר עלילתי. הפעם, כפי שמרמזת הכותרת העברית, הם חוזרים לזירת הפשע של הסרט הראשון. וכשאני כותב "פשע", אני מתכוון לאור הירוק שנתנו האולפנים על הפיכת סרט מצליח לטרילוגיה מחורבנת.

הסיבה למפגש שלישי בין החברים הפעם אינו חתונה, כאמור, כי אם לוויה. אלן (זאק גאליפיאנקיס) סופד בדרכו המיוחדת לאביו (ג'פרי טמבור), ודאג (ג'סטין ברתה) גורר את סטו (אד הלמס) ופיל (ברדלי קופר) להתערבות (יענו Intervention) שמארגנת המשפחה לאלן, שצריך עזרה נפשית. רק איחוד של החבורה משכנע את אלן לסוע למרכז טיפולי שיעזור לו להתבגר סוף סוף, אבל בדרך לשם החבר'ה נחטפים על ידי מאפיונר בשם מרשל (ג'ון גודמן) ואז מתבררת לנו העלילה האמיתית של הסרט: מסתבר שמיסטר לזלי צ'או (קן ג'יונג), הכוכב האמיתי של סדרת הסרטים, גנב מאותו מרשל סכום לא מבוטל של מטילי זהב והקשר היחידי שנמצא בין צ'או לעולם החיצון הוא גיבורינו. כנראה משום שהוא ראה את הסרטים הקודמים, מחליט מרשל להחזיק בדאג כבן ערובה בזמן שעל השלישיה הנותרת למצוא את צ'או ולהחזיר את הזהב.

אם רק התקציר גרם לכם לשאול מדוע הדמויות אינן פועלות כבני אדם בעלי מניעים ורצונות ועושות דברים רק משום שהם כתובים בתסריט – יש לי הרגשה שהסרט יחלץ תגובה נזעמת מעט יותר. בתור מאמין ותיק בדוקטרינת "שב ותהנה מהנסיעה", מבלי לחשוב יותר מדי תוך כדי (ע"ע "מהיר ועצבני 6"), מצאתי את עצמי חסר אונים מול הסרט הזה. מאידך, אני חושב שהוא יכול להוביל ליישום של תיאוריה נוספת – צופה הקולנוע המיומן חייב לבחור את הסרטים שלו לא רק על-פי שחקנים, ואפילו לא על-פי במאים בלבד. כי כפי שמוכיחה סדרת הסרטים הזו, ההבדל האמיתי הוא בתסריט.

כששמעתי בשעתו שקרייג מייזן חתום על התסריט של "חשבון משותף" (Identity Thief), בו ברגע ירדו הסיכויים שאצפה בסרט ההוא, שדווקא היה נראה לי חביב ואף הכיל שחקנים שאני מוקיר כמו ג'ייסון בייטמן ומליסה מקארתי, לאפס. לא סתם מספר, אלא גם המילה שאני נוהג להצמיד לשמו של מייזן כשאני במצב רוח רע. כנראה בזכות פרקים 3 ו-4 בסדרת "מת לצעוק" או "סופרהירו" – אין שום סיכוי שאני מתקרב למשהו שכתב הבנאדם הזה. הוא פשוט מחרב כל מה שהוא נוגע בו, ולראייה הסרט השני בסדרה, עליו הוא חתום כתסריטאי יחד עם הבמאי ועם סקוט ארמסטרונג, התסריטאי הדי קבוע של פיליפס ("רוד טריפ", "מועדון החברים", "סטארסקי והאץ'). ואותו ארמסטרונג הוא כנראה הסיבה שהסרט הקודם היה כנראה עדיין בחזקת סרט. לא מדהים בעיניי, אמנם, אבל סרט. ובעוד על "הנגאובר" הראשון חתומים צמד תסריטאים שכל עבודתם הייתה כתיבה, ג'ון לוקאס וסקוט מור, הפעם נותרנו עם פיליפס הבמאי ועם מייזן. וכשאין תסריטאי אחד ראוי לשמו בסרט שהוא גם כך השתוללות משולחת רסן – התוצאה ניכרת.

הניסיון לנטוש את קו העלילה שנברא בסרט הראשון ומוחזר בסרט הקודם, התגלה כמפלה כואבת עד כדי כך שכבר עדיף היה רימייק נוסף, כמו שהיה הסרט השני. שום דבר לא מתחבר לכלום בחלק השלישי של "ההנגאובר", כך שלא פלא שבסיום שבו היוצרים אל כל מה שהצליח באותה פורמולה מקורית. ספק בנוסטלגיה, ספק בייאוש. בכלל, יש בסרט מן התרפקות טבולה בשחצנות על אירועי הפרקים הקודמים, שלא ברור לי איך והאם תעבוד על הצופה שמגיע כלוח חלק לסרט המוגדר (בשגגה?) כקומדיה. כן, אפילו יותר מאשר בסרט השני. ונניח שנהנתי מאוד מהפרקים הבכורים – האם די באזכור חפוז של שם או מאורע במהלך דיאלוג כדי שאבין על מה מדובר? העובדה שיש הפרשים של שנתיים בין הסרטים לא בהירה ליוצרים, או שהם חושבים אולי שמדובר בסדרת טלוויזיה בה הזיכרון האנושי מורגל להכיל פער של כשבוע בין הנדבכים? כאשר הם עושים את המאמץ הנדרש והולכים קצת מעבר, לא תאמינו אלו תירוצים קלושים מצאו היוצרים לפגישת מחזור בין הגיבורים לחלק מהפרצופים שעיטרו את הסרטים הקודמים.

כיוון שפיליפס אינו אוטר בעיניי, אלא בעיקר במאי שעובד עם מה שיש לו, וכיוון שהסרט לא איפשר לי לנטוש את כל הדעות הקדומות שלי עקב כל האזכורים התכופים שלו את קודמיו – מצאתי את עצמי מנסה להיאחז בשחקנים הקומיים. מה אני יודע, אולי צופי הקולנוע בכל העולם צודקים ושנות הארבעים מעולם לא חלפו? אולי כוכב קולנוע הוא הוא הסיבה האמיתית ללכת לצפות בסרט? אז לדידי, הלמס הוא היחיד שמנסה להצחיק. לא מאוד מצליח, אבל לפחות מנסה. והוא גם נשאר בדמות של רופא השיניים קפוץ הישבן רוב הזמן, מה שקשה לומר על חבריו. לאחר שכבר החלטתי לחזור בי מכל דעותיי השליליות כלפי קופר, שנתן הופעות משובחות ב"אופטימיות היא שם המשחק" וגם ב"המקום בתוך היער", הוא שוב חזר להיות פרצוף יפה שמדקלם שורות בלי להבין אותן. אני לא ממש בטוח מה דעתי עליו יותר, אבל בהצהרה רשמית אחת כן אצא – נמאס לי מזאק גליפיאנאקיס. הוא פוני של טריק אחד, והטריק הזה פשוט לא עובד עליי יותר. עוד דבר שאני די בטוח לגביו הוא שלג'סטין ברתה אין יותר מעשר שורות דיאלוג, ורוב הזמן הוא פשוט עומד שם. לעיתים זה נראה כאילו שבניגוד לרצונו. ג'יונג כמיסטר צ'או מקבל יותר מדי זמן מסך יחסית לדמות המוגזמת מדי שלו, מה שמחריב את הקסם המוגבל שלה לחלוטין, וגודמן לא יכול לבזות את עצמו לעולם, אבל לא תורם שום דבר לסרט הזה. הופעת האורח של מליסה מקארתי, הייתה כנראה האהודה עליי בסרט.

לסיכום העניין, זה לא שבאמת ציפיתי מ"הנגאובר 3: חוזרים לווגאס" להיות שום דבר אחר ממיחזור מעייף שכל מטרתו היא להביא את סדרת הסרטים למספר המקודש שיאפשר לה לקרוא לעצמה טרילוגיה, ובדרך לסחוט עוד קצת את ארנקם של הצופים ולסדוק עוד מעט את האמון שלהם במכונה הגדולה ששמה הוליווד. לכן אני לא מרגיש מרומה, אלא רק תוהה לגבי הנאמנות המטופשת שלי לסדרות סרטים בכלל ולהוליווד בפרט. אולי מוטב שאקח את הנאמנות הזאת למקום אחר, כמו למשל לכיוון שהצבעתי עליו במהלך סקירה זו – לעצמי, ולתחושת הבטן שלי שכדאי לבדוק כמה וכמה פעמים את האותיות הקטנות לפני הצפייה. במקרה זה, שמשליך גם על מקרים אחרים של סדרות סרטים – דווקא את שמות התסריטאים.

Hangover-3

וכמובן שהם לא עמדו בפיתוי וגנבו בדיחה מ"זולנדר" ברגע הזה. וכמובן שב"זולנדר" זה היה עשוי טוב יותר.

תגובות

  1. hamlet הגיב:

    the film was a nightmare

  2. JNH הגיב:

    גם נאמנות לתסריטאים היא דבר שיש להיזהר ממנו. לא אחת נתקלתי בתסריט מחורבן מתסריטאי שהחזקתי ממנו. ג'ון לוקאס וסקוט מור, התסריטאים של "הנגאובר 1", כתבו מאז הסרט ההוא בעיקר זבל ("חיים בהחלפה", מישהו?), אז אין לי סיבה לחשוב שהתסריט ההוא היה יותר מהבלחה חד פעמית. המאזן הכללי שלהם לא הרבה יותר טוב מזה של קרייז מייזן. אולי ההבדל טמון במוטיבציה – יש הבדל בין תסריט שנכתב מתוך רעיון של תסריטאי וביוזמתו, לבין תסריט שנכתב באילוץ האולפנים ושבו התסריטאי משמש ככותב שכיר שנתון לתכתיבי המפיקים (כמו שקורה לרוב בסיקוולים).

    1. אני לא מסכים איתך בנוגע למאזן (יש הבדל בין האשפה של מייזן לסרטים הלא-משהו שלהם), אבל מסכים שלא המצאתי פה כלום. הרי יחד עם ההנגאובר הראשון יצא עוד סרט שהם כתבו – "אקסיות לכל הרוחות". מי שראה ודאי הדחיק או סתם שכח. אבל הנקודה שלי נותרת בעינה – אם התסריטאים לא חוזרים לסיבוב נוסף, והבמאי הופך להיות תסריטאי ועוד מביא את החבר'ה הקבועים שלו שישפצו, כנראה שהסיקוול הולך להיות מעפן. וזה שאחריו פי כמה. הסיכוי להברקה פה הוא אפסי. בוא נגיד שאפילו מייק טייסון החליט שלא מכבודו להשתתף בחלק הנוכחי של ההנגאובר, מה שדי מסכם את המצב.

  3. יוחאי הגיב:

    הסרט הראשון החזיק והצחיק, השני היה וולגריזציה משעממת של הראשון נרדמתי באמצע, לא מתקרב לשלישי

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.