• במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 36
  • מה לראות בפסטיבל סולידריות 2020
  • אוסקר 2020/21: המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי
  • ניתוח הסרט ״אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד״
  • מה לראות בפסטיבל דוקאביב גליל 2020
  • ״Fireball: Visitors from Darker Worlds״
  • יומני האפלצ'ים
  • זורקת
  • אימת החודש - נובמבר 2020

מחכים לתרגום: The King of Staten Island

16 ביוני 2020 מאת אורון שמיר

בסוף השבוע האחרון נאלץ קולנוען אמריקאי מוכר ואהוד, אם יש שיגידו מעבר לשיא, לראות את סרטו החדש מפציע בבכורה עולמית בשירות צפייה ישירה במקום בבתי הקולנוע. כמו רבים, גם אני הושבתי עצמי לצפייה של צפונה משעתיים ביצירה המדוברת. אני לא מדבר על ״הזהב של נורמן״ של ספייק לי, שמגיעה מדליית זהב למי שהצליח לסיים את הצפייה בו. כוונתי היא לסרטו החדש כבמאי של ג'אד אפטאו, וכפי שאפשר להבין מהכותרת זהו גם פוסט חזרתה של פינת הגלויות מחו״ל. ״המלך של סטטן איילנד״ (The King of Staten Island), אם יורשה לי לתרגם בעצמי עבור הבמאי שסובל קבוע מבריונות מצד המפיצים בכל הקשור לשמות סרטיו, הפציע בשירותי ה-VOD האמריקאים ביום שישי האחרון. מאז שהמגפה שולטת בחיינו, מציעים אולפנים הוליוודיים, במקרה זה יוניברסל, לשכור וירטואלית סרטים שהיו מיועדים להפצה קולנועית ובמחיר גבוה מכרטיס קולנוע. והקהל משלם, רק תשאלו את ״טרולים 2״. כיוון שאין לי שום מושג איך נראית מפת ההפצה בישראל, למרות שאנחנו יותר משלושה חודשים אל תוך המגפה, נראה לי שחיכיתי מספיק עם ״מחכים לתרגום״ ראשון לשנה הקלנדרית.

כתבתי קודם ״סרטו של ג׳אד אפטאו כבמאי״ כדי להבדיל משלל הפרויקטים שהפיק ו/או כתב, לטלוויזיה או לקולנוע, אך לא ביים בעצמו. אחרת, באמת שמדובר בחצי מהקומדיות המצליחות בתקופה של כרבע מאה לאחור. אז בניקוי הסרט התיעודי בשני חלקים ״יומני הזן של גארי שנדלינג״, הפעם האחרונה שאפטאו ביים סרט קולנוע באורך מלא הייתה ב-2015. תסלחו לי אם אנסה לשכוח כמה שיותר מ״אסון מהלך״, שכשמו כן הוא, ואתרכז במהלך שאותו סרט כושל ביקש לעשות – קומדיה התפורה למידותיה של הקומיקאית שבמרכזה, במקרה ההוא איימי שומר. תהליך יצירה משותף של במאי וכוכב אפשר למצוא גם ברוב סרטיו האחרים של אפטאו – ״אנשים מצחיקים״ שהביא עוד צדדים של אדם סנדלר, ״הדייט שתקע אותי״ שהפך את סת׳ רוגן משחקן משנה לכוכב, ו״בתול בן ארבעים״ שעשה את אותו הדבר עבור סטיב קארל. ב״סטטן איילנד״ מנסה אפטאו לשחזר את הטריק הזה עם שותף חדש – פיט דייווידסון.

למעשה, דייווידסון גילם תפקיד קטנטן אצל אפטאו ב״אסון מהלך״, אבל סביר יותר שתכירו אותו מסאטרדיי נייט לייב, או מספיישל הסטנדאפ שלו בנטפליקס. הוא גם התארח בתפקיד עצמו אצל קומיקאים אחרים, כמו גם בפרק של ״ברוקלין תשע תשע״, ויש לו אפילו תפקיד ראשי אחד בסרט קולנוע בשם ״Big Time Adolescence״ שהפציע ב-Hulu עם בוא המגפה, אבל לא טרחתי לראות. זאת משום שאני לא ממש לא סובל את פיט דייווידסון. לא בגלל ביטול האירוסין עם הזמרת אריאנה גרנדה, כי זה משפט שהעתקתי עכשיו מוויקיפדיה. זה משום שיצא לי להיות בהופעת סטנדאפ שלו בניו יורק. אם אפשר לקרוא ככה לרגעי הסבל בהם הוא ״ניסה עלינו חומרים חדשים״ וסירב להוריד כובע מצחייה, שכיסה גם את עיניו, בטענה שהוא מטופל נגד התקרחות. אני שמח לראות שלפחות הטיפול הצליח, אבל בחיים לא תשכנעו אותי שמדובר באדם מצחיק או מוכשר. כל זה נאמר כי חשוב לי להדגיש עד כמה נטול סימפטיה הגעתי לצפייה. כלומר, אני פה בזכות אפטאו ולמרות דייוידסון. ואני שמח שבאתי.

דייוידסון מגלם את סקוט קרלין, שבסצנה הראשונה אפשר יהיה ללמוד עליו כמעט את כל מה שצריך לדעת. כלומר, אפשר לראות איך ניסיון ילדותי שלו לפגוע בעצמו דווקא גורם לכך שאחרים הם אלה שנפגעים, בעוד הוא נותר למלמל התנצלות אל חלל האוויר, ספק לעצמו וספק לאף אחד ספציפי או לכל העולם כולו. אביו של סקוט היה כבאי שמת בשירות כשזה היה רק ילד, וסקוט מתגורר אצל אמו (מריסה טומיי), יחד עם אחותו הצעירה (מוד אפטאו, שמתבגרת מול המצלמה בסרטים של אביה). האחות עוזבת לקולג׳ אבל הרמז לגבי הכיוון אליו החיים שלו צריכים ללכת לא מספיק עבה עבור גיבורנו בן ה-24. הרמז הבא מגיע כשהאם מתחילה מערכת יחסים רצינית ראשונה מזה שנים, וכמובן שסקוט לא מסתדר עם בן הזוג החדש (ביל בר), בעיקר בשל באופן בו הכירו. אפילו לחברים הסטלנים שלו יש תוכניות לחיים. אחת מהן, קלסי (בל פאולי), אף רוצה ממנו יותר מאשר רק סקס מזדמן. הכל מוביל לדחיפה אל עבר מה שמצופה מדמות ראשית בסרט של אפטאו לעשות – להתבגר.

עוד כצפוי מסרט של אפטאו, הדמויות נעות בין המוקצן באופן קומי לאמין וכן מבחינה רגשית, וזה נכון גם לדמויות משניות למדי. הדיאלוגים קופצניים מרוב אלתור ולכן גם טבעיים, מה שמקל על החיבור גם לאנשים הכי פחות נסבלים בסרט. הרפרנסים לתרבות הפופ זורמים יותר מהר מהבדיחות לפעמים, כך שזה ודאי לא יפתיע שכבר באחת הסצנות הראשונות חבורת סטלנים יושבת באיזה מרתף וצופה ב״הטיהור הראשון״ (סרט רלוונטי באופן מבהיל לתקופה הנוכחית). התסריט הרבה יותר דרמטי מבחינת שימת דגש על מבנה ממה שאפשר לצפות מסרט המוגדר כקומדיה. כך, למרות שיש לא מעט קווי עלילה ודמויות לווין, ושלא התפלאתי לגלות שמות של שלושה עורכים שונים בקרדיטים, זהו סרט בו דבר מוביל לדבר וכל סיבה עבור הגיבור לקחת את עצמו בידיים רק מגבירה את הלחץ ומסבה יותר נזק מתועלת. כאן יש כבר משחק של היוצר עם הציפיות של הקהל מהקולנוע שלו. בכל פעם שחשבתי שהנה קורה הרגע בו הגיבור יבין שהוא תינוק מגודל ומתקרבן, שהנה סצנה נהדרת לתובנות מרחיבות אופקים ומגביהות נפש עבורו – הסרט הוכיח לי אחרת. כי הרי יש חוויות מסויימות שצריך לעבור בשביל לעשות כן, ויש גם אנשים שהם כל-כך שבורים ואבודים עד כי הם זקוקים לפעמים לזווית הסתכלות אחרת על הפצעים שלהם כדי שיתחילו להגליד.

לפני שאגיע לתפקיד הראשי, שווה להתעכב על קאסט המשנה שסייע לי לצלוח סרט שלם עם הפרצוף של פיט דייויידסון. או גרוע מזה, גופו המכוסה קעקועים אינפנטיליים. טומיי דווקא קצת איכזבה, נראתה כבויה או בעניין לסירוגין, ונדמה לי שהיא נהנתה הכי פחות על הסט (מה גם שבראיונות חשפה כי היא לא נהנית מתפקידיה ה״אמא״ שלה לאחרונה). פאולי הפתיעה אותי בענק כשהשכילה להפוך דמות שקל ללגלג עליה לכזו שרציתי בטובתה. השחקנית הבריטית הצעירה פגעה בול עם המבטא המקומי של פרברי מנהטן ושיגרה כמה מהבדיחות היותר מוצלחות לעבר הדמות הראשית. ביל בר, גם הוא סטנאדפיסט מבחינתי ולא בהכרח שחקן, הפגין איכויות בתפקיד כפוי טובה של אב חורג מביך ומשופם. בנוסף, המסך פשוט מלא עד אפס מקום בהופעות אורח. החל מסטיב בושמי (כבאי בהכשרתו), ועד פלאשבק כפול לסדרה ״חוליגן אמריקאי״ בזכות לו ווילסון כאחד מחבריו הסטלנים של הגיבור, וג׳ימי טטרו בתור כבאי צעיר עם רגשות. נדמה שכל בנאדם שלישי על המסך הוא קומיקאי ו/או חבר של היוצרים, אם כי הספקתי לזהות רק את פמלה אדלון (״דברים טובים יותר״). זה עובד לטובת הסרט כשכל ניצב או ביט מסוגלים לספק תזמון קומי לסצנה.

לגבי דייוידסון עצמו, אני חצוי. שזה הישג בהתחשב באיך שניגשתי לצפייה. נשים בצד את זה שהוא נראה כאילו השטן בעל גירית. או שלא אתפלא אם הוא הג׳וקר בריבוט של ״יחידת המתאבדים״ (למרות שתמונות מהסט של הסרט, בו הוא אכן משתתף, מכוונות לדמות אחרת). ההערכה היחסית נובעת מהעובדה שהוא מגלם גרסה של עצמו, שלא מאירה אותו באור מחמיא במיוחד. כיוון שדייוידסון שותף לתסריט, יחד עם אפטאו ודייב סיירוס (גם הוא מ-SNL), אז מצד אחד כל הכבוד על הכנות והחשיפה, ומצד אחר מי רוצה להציג את עצמו כדושבג מתבכיין. כל הבחירות וההתמודדויות של גיבור הסרט מתערבבות לכדי מישהו שהוא שילוב של קורבן ופגע רע. הדמות שהוא מגלם קרויה סקוט, שזה שמו של אביו הביולוגי – כבאי שנהרג בפיגועי ה-11 בספטמבר כשהיה ילד. כמו לגיבור, גם השחקן שמגלם אותו סובל ממחלת קרוהן, מהפרעת אישיות ומנטיות אובדניות. וכן, הוא גם מסטטן איילנד, הרובע הניו-יורקי שזוכה לבדיחות המעידות על בקיאות, ובטוח שהוא אמן בהתהוות. על אף שאני מצדיע לכוכב על הבחירה בשיטת ״ואלס עם באשיר״ לחיטוט בטראומה אישית על המסך, וכמו במקרה של ״מיסי מסתבכת״ לא סבלתי מלראות אותו סובל, כך גם לא אצטער אם לא אפגוש בו יותר. לדעתי אין לו מה להציע מעבר למה שנתן בסרט הנוכחי, אבל גם אשמח לטעות בעניינו.

אחרי 15 שנות בימוי של סרטים עלילתיים, ובערך פי שתיים מזה בתפקידים אחרים בתעשיית הבידור, יש כבר מעין מדד אפטאו שאפשר להעריך בעזרתו גם את ״המלך של סטטן איילנד״. הוא מורכב מאותן מילים שכאילו מגיעות מראש עם הפוסטר של כל סרט שלו: ״מצחיק ונוגע ללב״. במבחן הלב, הבמאי מצליח כהרגלו ליצור אינטראקציה כאילו בלתי אמצעית בין הצופה ובין הדמויות, כך שגם הגועליות ביותר יתחבבו או לפחות יזכו לרגע של אהדה. במבחן הצחוק, ממש לא השתעלתי את הריאות שלי החוצה הפעם, אפילו לא אחזתי בבטן. אבל כן צחקתי פה ושם, מה גם שכאמור ובעיניי, זו דרמה קומית ולא להיפך. היה חסר לי משהו אקסטרה, איזה רגע בלתי נשכח או הברקה קולנועית שקיימים ברוב יצירותיו. לדוגמה, כמעט ביאס אותי לגלות שעל הצילום חתום זוכה האוסקר רוברט אלסוויט, אבל מלבד שימוש יפה ותדיר באור טבעי וסביבה פרברית לא ממש הרגשתי בנוכחותו והשוט המעניין ממנו לקוח הפוסטר בכלל לא נמצא בסרט. ג'אד אפטאו אולי לא איבד את מגע הקסם שלו, זה המיינסטרים שהפסיק להסתנכרן איתו בעוד הוא ממשיך עם הקטע הקבוע שלו. זה אולי לא אחד הסרטים היותר טובים שלו, אבל כן ממצטייני השנה מתוצרת אמריקה עד כה. ואני כמעט משוכנע שבאולם קולנוע מלא ניו-יורקרים הייתי נהנה יותר, אבל כנראה שנצטרך עוד קצת סבלנות.

תגובות

  1. Patrick Murray הגיב:

    קצת מופתע מחוסר האהבה לאסון מהלך… לא סרט מושלם בשום צורה אבל כן "עובד" לדעתי מבחינת השילוב בין הקומדיה לדרמה והחלק הראשון שלו מצחיק בטירוף. מה שכן, בכל הסרטים בהם מככבים בוגרי snl יש את הקטע הזה שהם נותנים בדיחה ואז מחכים רגע כאילו הם צריכים לאפשר לקהל לצחוק לפני שהם ממשיכים עם התסריט (זה בולט למשל בbridesmaids ). מקווה שזה לא ככה בסרט הזה. בכל מקרה הסקירה עושה חשק לצפות. אשמח אם תכתוב באיזו פלטפורמה ראית את הסרט?

    1. אורון שמיר הגיב:

      חוסר החיבה ל״אסון מהלך״ קיצוני אצלי יותר מאצל חבריי לבלוג, כפי שאפשר לקרוא בסקירה של אור ששמתי לינק אליה בטקסט. אני פשוט אלרגי אל איימי שומר ברמות של להתגרד עכשיו רק מלכתוב את השם שלה. ואני בטוח שאוכל למנות גם מעלות לסרט ההוא, זה פשוט מפתה מדי להשתמש בשם היצירה נגדה. וזה עדיין הסרט הכי חלש של אפטאו בעיניי, איך שלא מסתכלים עליו.

      לגבי ״סטטן איילנד״, הוא הגיע ביום שישי לאיזה עשר פלטפורמות VOD בארה״ב, דוגמת אמזון פריים וידאו. אז ניצלתי את מגוריי פה, זו אחת הסיבות שאני מרגיש בנוח עם המדור – אני רואה את הסרטים היכן שהם זמינים, ולרוב הם גם מגיעים לישראל בסוף (ובהערת אגב, דיברתי על הסרט עם יותר אנשים מישראל מאשר מארה״ב אז אני מבין שהוא זמין לא חוקית בארץ, אבל אין לי כוונה לעודד את זה).

  2. מיכאל הגיב:

    כמו שכתב פטריק – 'אסון מהלך' סרט ממש מצחיק ומבדר, אולי רק סיקוונס הסיום שנוי במחלוקת ועובד כטייק פארודי על קלישאות רומנטיות, ובכל מקרה גם אני באתי אל 'מלך סטייטן איילנד' עם אנטגוניזם מובנה כי איני מחובבי דיווידסון טו סיי דה ליסט אבל הפתיע מאוד לטובה, וזה עוד יופי של סרט בקריירה הנהדרת של אפאטו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.