• אימת החודש - אוקטובר 2020: מהדורת האלווין מורחבת
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 31
  • המדריך לתכני מונטי פייתון בנטפליקס - חלק שני
  • Spontaneous :מחכים לתרגום
  • ״סרט המשך בוראט״, סקירה
  • ״משולש פראי״: על תלונות שווא וניצול יחסי מרות
  • ״רבקה״, סקירה לגרסת 2020 בנטפליקס
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 30
  • בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך
  • ועכשיו לפרויקט שונה לגמרי: חלק א׳
  • משפט השבעה משיקגו
  • המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – 1

״הג'נטלמנים״, סקירה

25 בינואר 2020 מאת אורון שמיר

למרות ההצלחות, תמיד נראה לי קצת מבאס להיות גאי ריצ'י. מבחינה מקצועית, נדמה שלא משנה מה יעשה בקריירה, הכל יחסה ממילא בצל סרטו הראשון, או השני. גם אם מאז ״לוק, סטוק ושני קנים מעשנים״ ו״סנאצ׳״ עברו כבר מעל 20 שנה ועוד עשרה סרטים באורך מלא, נדמה לי שאלה עדיין שני הסרטים שהבמאי האנגלי הכי מזוהה איתם. אפילו שיצר מאז עוד סרטי פשע כמו הראשונים, למשל ״רוקנרולה״ שהפתיע לטובה או ״Revolver״ שעד היום לא הבנתי (עם ג׳ייסון סטתהם בתפקיד חצי-דרמטי שדרש ממנו לא רק יכולות משחק אלא גם שיער על הראש). הספקטרום של ריצ׳י כבמאי נפרש על כל גווני ההצלחה, מ״שרלוק הולמס״ והמשכו, דרך ״שם קוד מ.ל.א.ך״ ועד ״המלך ארתור – אגדת החרב״. ואחרי הצלחת ״אלאדין״ של דיסני בבימויו בשנה החולפת, הוא בחר בהפסקה מהוליווד וחזרה אל כור מחצבתו של קומדיות הפשע הבריטיות. כך שהפעם, ההשוואות לראשית הקריירה שלו יהיו בלתי נמנעות ולגמרי באשמתו. הסרט הבא שלו יהיה ״Cash Truck״ ויאחד אותו עם סטתהם, והנוכחי לשמו התכנסנו נקרא ״הג'נטלמנים״ (The Gentlemen). למרות שאפשר לכנותו ״בלוק, שמוק ושני טייקונים מעושנים״. אני אסביר.

אחרי סצנת פרולוג וכתוביות פתיחה כמו פעם (וכמו שצריך), הסרט חושף את המבנה שלו: שתי דמויות בחדר מדברות בפלאשבקים. אם הבחירה התסריטאית הזו מאכזבת מראש, כפי שקרה גם לי, דעו שהיא כנראה הכרחית לסיפור שמסופר. המספר הוא פלטשר (יו גרנט), עיתונאי רכילות המגיח בשעת לילה אל ביתו המפואר של ריי (צ׳ארלי האנם). פלטשר אמנם התפרץ פנימה בלי הזמנה, אבל במקום לגרשו או לקרוא לשוטרים, על ריי להקשיב עד הסוף למה שיש לו לספר. זאת משום שזה נוגע לבוס שלו, מיקי פירסון (מתיו מקונוהי). פירסון הוא אמריקאי שהפך למלך הסחר במריחואנה של בריטניה, שהגיעה שעתו למכור את האימפריה ולפרוש לחיים שקטים עם הגברת פירסון (מישל דוקרי, ליידי מרי בשבילכם). הקונה הפוטנציאלי הוא איש עסקים יהודי בשם מתיו (ג׳רמי סטרונג, הלא הוא קנדל פאקינג רוי), אבל המאפיה הסינית מעוניינת אף היא ברכישה, כפי שמדגים דריי-איי (הנרי גולדינג). המאבק על עסקי הוויד של פירסון מתלהט, ולאותו פלטשר יש קלף נסתר. בעזרתו הוא מבקש לסחוט את ריי כלכלית, אחרת יפרסם את כל הסיפור בעיתונות. הוא גם מעוניין להפוך את כל העניין לסרט, ואפילו כתב תסריט שהוא מציע כחלק מהעסקה.

הנקודה האחרונה קריטית, אבל לפני שנגיע למטא-קולנוע יש גם מספיק קולנוע לדבר עליו. הסרט מציג עצמו וגם משווק בתור דרמת פשע ואקשן, אבל לגבי האקשן אני חש צורך לסייג. לא רק שיש מעט מאוד רגעים שאפשר להחשיב כסצנות פעולה, כשהן מגיעות היחס של הבמאי אליהן נע בין מחזור עצמי לחוסר עניין מופגן. האלמנט של פרישת עלילת פשע ניצב כמטרה העיקרית של ריצ׳י, כפי שאני הבנתי את הסרט, יחד עם אותו סיפור מסגרת שאמור להקנות לו הילה של קומדיה שחורה, או לפחות מעט הומור עצמי מסוגת הפארודיה. אלא שהסרט לא ממש מצחיק גם כשהוא מנסה, אלא אם נתקעתם בניינטיז. או שחיקויים של סינים וסלנג בריטי מטונף הם סוג הדאחקות המועדף עליכם ועליכן. אז אם זו קומדיית פשע בלי הרבה הומור, או סרט אקשן שהדגש בו אינו סצנות הפעולה, עם מה נשארנו בעצם? משל, מסתבר.

הנדבך המטא-קולנועי הוא הסיבה שהתעכבתי בפתיחה על תזכורת של קריירת הבימוי הענפה של ריצ׳י. ולדעתי זו גם הסיבה בגינה הדמות של פלטשר מדברת המון על אמנות הקולנוע סמוך לפתיחה, מבקשת מריי (ומאיתנו) לדמיין את הסיפור שהוא עומד לספר בתור סרט. הוא אפילו מכוון לסוג מסויים של סרטים ופוסל אחרים. כיוון שכל החיצים האדומים והנורות המהבהבות כיוונו לשם, נדמה לי שזו ממש לא הכללה או השלכה פרטית שלי. פלטשר מספר את הפלאשבקים, כולל אלה שבהם ריי נכח ואין סיבה שישמע זאת שוב, בתור ״סרט של גאי ריצ׳י״, אם אי פעם הייתה הגדרה כזו. סרט עם תועפות של סטייל, דמויות צבעוניות מלהכיל, שימוש יצירתי בעריכה ואלימות שנעה בין המזעזע למשעשע. הכל מחליק בגרון כמו משקה משובח ומצליח לחיות במשך 113 דקות בדיוק על הגבול שבין ״הו לא, אני מתחיל להשתעמם מזה״ לבין ״אוקיי, זה שוב מעניין״.

אולם, לפרקים נדמה שהסרט בו פלטשר וריי נמצאים הוא משהו אחר, מעין דרמת חדר ובה הדמות המבוגרת והטרחנית יותר מנסה לגרום לזו הצעירה והסגורה יותר להתלהב מן הסיפור כמוה, בעוד הקהל (ריי במקרה זה) מתנהג כמי שכבר שמע וראה הכל. ואיזה סיפור בוחר פלטשר לספר? סיפור שמתחיל עם דמות שמגדירה עצמה כמלך הג׳ונגל ו(סרטי)הפשע, שהיה שמח לפרוש לגמלאות אבל הבין לפתע מי יירש אותו ונרתע מהרעיון. האם ריצ׳י מקביל את עצמו כאן לברון הסמים שהוא אריה בעיני עצמו, שליט החייב להוכיח שעדיין יש לו את זה? או אולי ההקבלה היא דווקא למספר הסיפורים העלוב והמרופט, המגיע באישון לילה לבתים של אנשים עמידים בניסיון לסחוט מהם כסף להפיכת הסיפור שאסף ובדה למציאות? לדעתי, זה קצת משניהם, או שילוב של שניהם – במאי שרוצה להוכיח שכוחו במותניו, אבל נתקל בקשיי מימון ובהמשך בקהל אדיש ושבע.

הביטו בתמונה ותודו שזה מתחיל להיראות כמו סרט גאי ריצ׳י

החוויה האישית שלי הועצמה בזכות הרובד הסמוי שהופך לגלוי די בהתחלה. בלעדיו, באמת שכבר הייתי בסרט הזה, סם סינתטי לעומת החומר הטוב והמקורי של ריצ׳י משלבים אחרים בקריירה. כלומר, זה נחמד אם מתגעגעים לתחושה, אבל רחוק מההיי של הדבר האמיתי. מה שמסייע להעניק לסרט ייחוד, לטובה ולעתים לרעה, הם השחקנים וההופעות שלהם. נתחיל אם אלה שהזכרתי לעיל, ביניהם אפשר לומר שמקונוהי בא להנות ודוקרי בקושי באה (היא גם החליפה את קייט בקינסייל אחרי שהצילומים כבר החלו, אז ממש לא אשמתה). גולדינג מעניק הופעה מתאמצת במקצת, רחוקה מהצ׳ארם הטבעי שהפגין ב״עשיר בהפתעה״, אבל לפחות יש בדיחה על כך שהוא ג׳יימס בונד האסיאתי. לגבי סטרונג נותרתי חצוי, כי מצד אחד הוא כל-כך רחוק מתפקידו ב״היורשים״ כך שהוורסטיליות שלו מוכחת, ומצד אחר לא לגמרי קניתי את הדמות על חיתוך הדיבור והמניירות שלה. אגב, מדובר בחגיגה של מבטאים מכל רחבי בריטניה (וקצת אמריקה) שגרמה לאנגלופיל שכמוני לעקצוצים באוזן. גרנט, למשל, די מתעלל במבטא קוקני שנשמע יותר מדי כמו חיקוי של מייקל קיין, אבל גיי. למרות שלא נהנתי מן הבחירות הללו, אודה שזו בהחלט הברקה ללהק את מי שסבל מצהובונים כל חייו לתפקיד כתב רכילות, אולי אפילו סוג של נקמה מצידו לפי איך שבחר לגלם את פלטשר.

האנם, שניצב לרוב מול גרנט בתפקיד המאזין, הוא אחד המצטיינים המפתיעים בעיניי. הוא מקרין עוצמה שקטה, כמו חפץ עטוף שכבות שלא ניתן להזיזו, ונראה כמו שילוב של בריון להשכרה והמוח מאחורי העסק של פירסון בעת ובעונה אחת. כשהוא נדרש ליותר מזה, בעיקר בסצנות הפלאשבק בה מתגלות היכולות שלו כיד ימינו של ברון הסמים, הוא נענה לכל אתגר פיזי, טקסטואלי או אפילו דרמטי שהסרט מציב בפניו. המצטיין הנוסף של הסרט מביא אותנו למשתתפים בסרט שטרם הזכרתי – קולין פארל בתור קואץ׳. רק לשמוע אותו אומר ״פילים״ במקום פילם במבטא האירי שלו מהבית, שווה את מחיר הכרטיס, כמו גם כל סצנה בהשתתפותו. במיוחד הכניסה שלו, שהיא הטובה בסרט. קואץ׳ הוא אכן מאמן, של קבוצת נערים הלומדת ממנו אגרוף ואמנויות לחימה, חבורה שתפקידה בסרט יתגלה כמשמעותי. הוא עצמו יסתבך על לא עוול בכפו עם הגנגסטרים השונים, אבל ימצא את דרכו לפרוע חוב. מבין בני חסותו, אפשר לציין את הראפר ממנצ׳סטר באגזי מלון, בהופעת בכורה קולנועית (אני מכיר אותו מוזיקלית רק מפיפ״א 19). כמובן שהוא גם תרם שיר לפסקול, אבל למה הקליפ מופיעה כחלק מהסרט וגם בקרדיטים בסיום, הספיקה לי פעם אחת.

שותף ותיק נוסף של הבמאי הוא אדי מרסן, שחתום על המבטא הכי שערורייתי בסרט, בתפקיד עורך העיתון המעסיק את פלטשר. או שהסרט לא ניצל את כישוריו כראוי, או אולי, כפי שמוכיחות הופעות אחרות, הוא לא נהנה מספיק בשביל שזה יעבור גם לצופים. גם ג׳יימס וורן, עוד מששתף קבוע אצל הבמאי, מגיח לתפקיד קטן, ומאחורי הקלעים אפשר למנות את ג׳יימס הרברט שעורך את ריצ׳י מאז 2003, ואת שותפיו לתסריט: מארן דייויס הוא במאי מאחורי הקלעים לרוב, בעוד איוון אטקינסון, היה העוזר האישי של ריצ׳י בסרטיו האחרונים. זה לא סתם סרט חבר׳ה, אלא שהוא גם נכתב במשותף על ידי חבר׳ה. עם זאת, המצטיין מבחינתי מאוחרי המצלמה הוא מייקל ווילקינסון, מעצב התלבושות. באמתחתו מועמדות לאוסקר עבור ״חלום אמריקאי״ של דייויד או. ראסל, והוא אחראי לאיך שלבושים ביקום הקולנועי של די.סי. בין היתר. ווילקינסון הבין הכי טוב מכל המחלקות בסרט שהוא נמצא על קו התפר (כן הייתי חייב) שבין קומדיה מודעת לדרמה בין פושעים עם סגנונות שונים. מאז ״קינגסמן״ לא נהנתי ככה מן הדיסוננס שבין לגחך על גנדרנות גברית ובו זמנית לפנטז על כל-כך הרבה פרטי מלתחה מסרט קולנוע.

לסיום, נקודת בונוס מגיעה לסרט על צילום סצנה באיצטדיון האמיריות, ביתה של קבוצה הכדורגל ארסנל (האהודה עליי). אבל מינוס נקודת בונוס צריך להילקח בחשבון על האזכור הנבזי בדיאלוג של ״השיחה״ של קופולה, שלטענת פלטשר הוא סרט משעמם. אני מבין שזו דעתה של הדמות, שאינה משקפת את טעמו של השחקן המגלם אותו או אפילו של התסריטאי שכתב את השורה. אבל איזו דרך מוזרה לחשוף צופים חדשים ליצירה ההיא או להעלות אותה בזיכרון באמצע סרט שנופל ממנה בכל פרמטר. בטח ובטח עבור במאי שממילא מתעסק כאן בהשוואות לעצמו, אבל לא ממש מביא שום דבר חדש או מלהיב באמת לשולחן הדיונים. למרות זאת, איכשהו זה בסדר גמור מצידו. כי גם אם כבר בשלב הכותרת אפשר לנחש שזה לא הולך להיות שיא המקוריות, לפעמים מחוות של גאי ריצ׳י לעצמו זה בדיוק מה שמתחשק – ואפילו לא ידעתי עד כמה.

ועכשיו? סרט של ריצ׳י או מה?

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.