• סרטים חדשים: ״האירי״ של מרטין סקורסזה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה
  • פסטיבל פרינט סקרין 2019 יקרין שתי קלאסיקות אייטיז
  • ״ג׳וג׳ו ראביט״, סקירה מוקדמת ותיאום ציפיות
  • ״המלאכיות של צ׳ארלי״, סקירה
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019

אוסקר 2019/20: כל המתמודדים בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – חלק ג'

21 בספטמבר 2019 מאת אור סיגולי

בעוד כיממה וקצת נגלה מיהו הנציג הישראלי לאוסקר 2019 (יש גם איזה טקס פרסים שמתלווה אליו, אבל למדנו שזה לא באמת משנה לאף אחד למרבה הצער), ובינתיים הדד-ליין להגשה הולך ומתקרב, ולא מעט מדינות כבר הכריזו על המתמודד שלהן. אפילו צרפת החליטה להתעורר, תודה רבה לך.
בחלק הראשון היו לנו 16 סרטים, בשני כבר 17, והפעם לא פחות מ-29 סרטים, חלקם מהמדוברים ביותר של עולם הפסטיבלים השנה. מתוכם תוכלו למצוא סקירות על ששה מהם, מאת עופר ואורון.
וגם יש לנו שתי מדינות שעושות את בכורתן במרוץ – אוגנדה וגאנה. ווילקומן.

המתמודדים לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר –
חלק שלישי:

אוגנדה – "קוני: הוראה מלמעלה" (Kony: Order from Above)
אמרו שלום לאוגנדה, שלראשונה בתולדותיה מגישה נציג לאוסקר. נחמד מצדם שהצטרפו.
סרט הביכורים של ט. סטיב אייני, שגם משחק, מביא את סיפורם של שני ילדים שאהבתם נקרעת על ידי צבא המהפכה האלים של המדינה, והם מנסים למצוא את דרכם זה לזו במשך שנים ארוכות. אני חושב. הסרט הוקרן בפסטיבל זנזיבר.
סיכוי להיכנס לעשירייה: אולי, בקטע של ברוכה הבאה כזה.

אינדונזיה – "זיכרונות של גופי" (Memories of My Body)
אם הבנתי נכון, מדובר בסרט מסע והתבגרות בעל אלמנטים להט"בים או לפחות קווירים, וזה די מפתיע שמגיע מאינדונזיה, אז כל הכבוד להם. סרטו של גארין נוגרוהו הוקרן בוונציה ובבוסאן בין היתר.
אינדונזיה עוד לא הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס לעשירייה: לא במיוחד.

אלבניה – "המשלחת" (The Delegation)
הבמאי בוז'אר אלימני נשלח בפעם השלישית לייצג את מדינתו, הפעם עם סרט תקופתי שעוסק בימים הרחוקים של 1990, כאשר משלחת אירופאית מגיעה לאלבניה כדי לפקח על עלייתו של השלטון הקומוניסטי, חלקו עוסק בשחרור אסירים פוליטיים. בלי ציניות, נשמע סיפור די מעניין.
אלבניה גם לא הייתה מועמדת לאוסקר עד כה.
סיכוי להיכנס לעשירייה: לא אופטימי.

אתיופיה – "רצים נגד הרוח" (Running Against the Wind)
בפעם הרביעית בתולדותיה, והראשונה מאז 2015, מגישה אתיופיה נציג לאוסקר. זאת גם הפעם הראשונה, כך הבנתי, שמשרד התרבות והתיירות המקומי בוחר את הנציג. עד כה היו אלו הגשות עצמאיות שהתאפשרו מכיוון שלא נעשים כל כך הרבה סרטים שם. השנה הם עושים זאת בחסות במאי גרמני, יאן פיליפ ווייל, וסרט הספורט שלו, שעוסק בשני אצנים המנסים להגשים את חלומם. נו, זה עבד סבבה ב-1981.
סיכוי להיכנס לעשירייה: קשה לי לראות את זה קורה.

בולגריה – "אגה"
אל הכמות המרשימה של נציגי המדינות שאצלנו הוקרנו בפסטיבל ירושלים, מצטרף המתמודד הבולגרי אבל עם הבדל אחד – הוא כבר הוקרן בירושלים מהדורת 2018, ולא בהכרח בזו האחרונה. לאחר מכן גם צץ בפסטיבל הקולנוע בערבה, אך לא זכה להפצה מסחרית.
סרטו של מיקו לזארוב לא צולם בבולגריה אלא הרחק משם בצפון היבשת, והוא מביא את סיפורו של זוג החי בערבות הקרח, ומה שמתחיל כמו סרט טבע בצל ההתחממות הגלובלית (אחת הדמויות נקראת נאנוק, מחווה די ברורה לסרטו פורץ הדרך של רוברט פלאהרטי מ-1922) הופך לסרט מסע בעקבות הדמות בשם הסרט.
בולגריה טרם הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס לעשירייה: קיים, אך נמוך.

אגה

גאנה – "גורל" (Azali)
לא רק אוגנדה, גם גאנה מצטרפת השנה למירוץ האוסקר, מגדילה את כוחה של אפריקה בתחרות. בסרטו של קוואבנה גייאנסה (אני חושב שמדובר בגבר), מובא סיפורה של ילדה בת 14 הנמלטת משידוך כפוי לגבר בן 70, יעזור לנו אלוהים, ומוצאת את עצמה במסע הישרדות שלעיתים נראה אפילו קשה יותר מהחיים שמחכים לה בכפר שלה. קומדיה זה כנראה לא.
סיכוי להיכנס לעשירייה: אולי. ראינו דברים משונים מזה בעבר.

דרום אפריקה – "נאקל סיטי" (Knuckle City)
דרמת פשע דרום אפריקאית על איגרוף? איפה נרשמים?!
הנציגות הדרום אפריקאית השנה היא סרטו של ג'מיל אקס.טי. קובקה, וזו כבר הפעם השנייה ברציפות שהוא נשלח לייצג את מדינתו אחרי "תפור את החורף על עורי" משנה שעברה – הסרט שנתן פייט חזק ליפן ו"אהבתה מרתיחה את מי האמבט" על תואר השם הכי טוב לסרט בתחרות.
"נאקל סיטי" הוא סיפורם של שני אחים, ילדיו של מתאגרף עבר מפורסם שהפך לפושע, שמנסים לחזור לעולם האיגרוף אבל העניינים תופסים תפנית אפלה באיזשהו שלב.
דרום אפריקה זכתה פעם אחת, עם "צוצי" ב-2005 שהזניק את הקריירה של גאווין הוד ("עין בשמיים", "אקס-מן: וולברין"), אבל מאז נאדה.
סיכוי להיכנס לעשירייה: ייתכן בהחלט.

הפיליפינים – "פסק דין" (Verdict)
ריימונד ריבאיי גוטיירד, הבמאי שמייצג את הפיליפינים השנה, הוא בן 26 ועם סרט הביכורים הזה שלו כבר לקח פרס מיוחד במסגרת אופקים של פסטיבל ונציה. מרשים לא משנה איך הופכים את זה.
הסרט מביא את סיפור הייסורים שעוברת אישה המחליטה להתלונן על בעלה המכה וגוררת אותו לבית המשפט, עומדת מול הקושי והאטימות של המערכת.
הפיליפינים מגישים לאוסקר מאז שנות החמישים באופן לא רציף, אך לא היו מועמדים.
סיכוי להיכנס לעשירייה: נמוך אבל יכול להפתיע.

ונצואלה – "בלתי אפשרית שכמותי" (Being Impossible / Yo, Imposible)
מוונצואלה מגיע סרטה השני של פטרישיה אורגה, והוא שם על השולחן את נושא האינטרסקס. זה מתחיל כאשר אריאל (לוסיה בדויה) מתנסה בסקס לראשונה עם החבר שלה, אך משהו שם לא מסתדר ובעקבות כך היא לומדת שהיא נולדה עם סממני מין זכריים ונקביים ועברה בקטנותה סדרת ניתוחים כדי להסיט את גופה לכיוון הנשי.
טרם נרשמה מועמדות אוסקר לוונצואלה.
סיכוי להיכנס לעשירייה: לא מדהים, אבל הנה סרט שאני מאוד רוצה לראות.

טייוואן – "אקס יקר" (Dear Ex)
טייוואן מצטרפת אל בוליביה, ספרד ושבדיה ושולחת סרט להט"בי כנציגה לאוסקר, אך בשונה מהמוזכרות הפעם מדובר בקומדיה. בסרטם של מאג הסו וסו צי-ין, אישה מגלה שבעלה המנוח הוריש את כל הונו לא לה, אלא למאהבו הסודי. היא מחליטה לתבוע ממנו את הסכום ונעזרת בבנם, אבל הוא מגלה אמפתיה דווקא לצד השני. "אקס יקר" זכה בפרסי הסרט, השחקן והשחקנית של התעשייה הטייוואנית וממה שאני רואה מתמונות הסרט יש שם לפחות חתיך אחד.
טיוואן הייתה מועמדת שלוש פעמים, כולן בזכות סרטים של אנג לי, וזכתה עם "נמר, דרקון" ב-2000. מאז לא הייתה מועמדת.
סיכוי להיכנס לעשירייה: נו.

אקס יקר

יוון – "קונצרט לעגבניות" (When Tomatoes Met Wagner)
אוקי, יוון, בסדר. שוב שלחתם את הסרט עם השם המשונה ביותר של התחרות. העיקר כשאומרים ליורגוס לנתימוס ולרייצ'ל אתינה צנגארי שהם אחראים עם "הגל היווני המוזר" הם נעלבים. ברצינות.
אך על אף החזות המשונה, מדובר בסרט תיעודי של מריאנה אוקונומו שנשמע מקסים למדי, העוסק בקבוצת חקלאים המנסים להתמודד עם המשבר הכלכלי והאקלימי בגידול עגבניות והאזנה למלחין המפורסם, זה שלא משתגעים עליו פה. כי היטלר וזה. סיפור ארוך. זאת הסיבה ששמו המקורי עודן כשהוקרן בפסטיבל דוקאביב האחרון.
כבר עבר כמעט עשור מאז יוון זכתה לחיבוק האקדמיה והעולם עם "שיני כלב", ומאז האוסקר התעלם. בסך הכל יש למדינה חמש מועמדויות ואפס זכיות.
סיכוי להיכנס לעשירייה: המאזן הזה יישאר זהה גם השנה.

ליטא – "גשרי הזמן" (Bridges of Time)
זאת הפעם השנייה ברציפות שליטא שולחת סרט תיעודי לאוסקר, אחרי "לוזרים נפלאים: עולם אחר" בשנה שעברה. הפעם מדובר ב"גשרי הזמן", שעוסק ביוצרי הקולנוע של המדינה בשנות השישים, זה שכונה "הגל הבלטי החדש" והיוצרים ששויכו אליו עסקו בקולנוע תיעודי בסגנון פואטי. תתביישו לעצמכם אם לא שמעתם עליו.
סרטם של קריסטין בריידה ואודריוס סטוניס (שניסה לייצג את מדינתו בעבר ב-2013) הוקרן בפסטיבל קארלובי וארי. ליטא טרם הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס לעשירייה: מה אני אגיד לכם, נשיפה בעורפו של "פרזיטים".

לטביה – "המעביר" (The Mover)
למדו הלטבים את משחק האוסקר, ולכן בחרו לשלוח השנה סרט שואה משל עצמם. מדובר בסיפורו האמיתי של זאניס ליפקה, פועל במפעל גרמני, שעזר להעביר אנשים שנמלטו מהנאצים באופן לא חוקי.
את הסרט ביים דייויס סיאמיס הבן, שמאחוריו כבר קריירה של דוקומנטריסט.
לטביה לא הייתה מועמדת לאוסקר עדיין.
סיכוי להיכנס לעשירייה: לא מהמרים נגד השואה.

מונטנגרו – "העבר שלא נגמר" (Neverending Past)
על אף שזה נשמע חמוד בעברית, לא מדובר בעיבוד סרבי לד"ר סוס, אלא בסרט העוסק בשלוש נקודות מפתח היסטוריות – סוף מלחמת העולם השנייה, נפילת חומת ברלין ונפילת יגוסלביה – דרך סיפורם של אב ובן החווים את התהליכים האלו על בשרם. זהו סרט הביכורים של אנדרו מרטינוביץ'.
זהו הניסיון השישי של מונטנגרו מאז 2013, עד כה ללא תוצאות.
סיכוי להיכנס לעשירייה: נמוך.

מקסיקו – "החדרנית" (The Chambermaid / La Camarista)
אחרי שבשנה שעברה זכתה לראשונה בתולדותיה עם "רומא" הנפלא, החליטה מקסיקו לשלוח שוב סרט על אשת תחזוקה ששקופה לרוב העולם, הפעם חדרנית בבית מלון. אבל ציניות בצד, סרטה של לילה אבילס הוא אחד הסרטים המקסיקנים המדוברים של השנה, והוא גם זכה לאהבה מצוות סריטה שצפה בו, כפי שיכולתם להיווכח בפוסט ההמלצות שלנו לפסטיבל ירושלים שם הוקרן.
עד "רומא", שגם זכה כזכור באוסקר לצילום ובימוי, מקסיקו צברה 8 מועמדויות.
סיכוי להיכנס לעשירייה: נשמע קצת ארט-האוס לאקדמיה, אבל ההצלחה בשנה שעברה בוודאי תעזור.

החדרנית

סלובקיה – "ויהי אור" (Let There be Light)
זוכה שני פרסים בפסטיבל קארלובי וארי, סרטו של מארקו סקופ (ניסיון שני בייצוג מדינתו באוסקר) מספר על סלובקי החי בגרמניה, שמגלה שבנו נסחף אל עבר פתחו של הימין הקיצוני במדינה והמצב הופך להיות מסוכן יותר ויותר. נשמע כמו החומרים מהם עשויה התוכנייה של פסטיבל חיפה.
סלובקיה מתמידה במשחק האוסקר, אבל טרם הייתה מועמדת.
סיכוי להיכנס לעשירייה: חלש.

סרביה – "המלך פיטר הראשון" (King Peter of Serbia)
הסרבים מתהדרים בהפקה די מרשימה השנה, סרט מלחמה רב ניצבים וסיקוונסים רחבי היקף, בסיפור העוסק במלך שהוגלה ממולדתו וחוזר כדי להוביל את הסרבים במערכה נגד קרואטיה וסלובניה בתחילת המאה ה-20. זה כמו "מלך האריות" רק עם המון שפמים ושלג.
את הסרט ביים פיטר ריסטובסקי והוא ינסה לעשות משהו שאף סרבי לא הצליח – להיות מועמד לאוסקר.
סיכוי להיכנס לעשירייה: בהחלט יכול לראות את זה קורה.

פולין – "גופו של ישו" (Corpus Christie)
אחרי כמה עשורים שבהם פולין לא הצליחה לקלוע לטעם האקדמיה, בעשור האחרון היא חזרה לגרוב. מאז 2011 היא הייתה מועמדת שלוש פעמים ואפילו זכתה לראשונה עם "אידה" של פאוול פאווליקובסקי. בשנה שעברה הנציג הפולני, "אהבה בימים קרים" גם הוא של פאווליקובסקי ההורס, כבר פרץ את גטו השפה והיה מועמד לפרס הצילום ולפרס הבימוי – כנראה המועמדות המפתיעה ביותר של הטקס ה-61.
הנציג שלהם השנה כנראה לא ישחזר את ההישגים האלה, אבל הוא בטוח יקבל תשומת לב. מדובר בסרטו של יאן קומאסה בן ה-37, ובמרכזו נער שנכלא במוסד לעבריין צעירים ושם חווה התגלות ומחליט להפוך לכומר. למרבה הצער, עברו לא מאפשר לו את הקריירה הזו אבל אז הוא הופך לדימוי כאשר הוא מתחיל לעבוד אצל נגר (ברצינות) ולוקח על עצמו להוביל קהילה קטנה. הסרט זכה בשני פרסים משניים בוונציה.
סיכוי להיכנס לעשירייה: אפשרי.

פורטוגל – "מורשת" (The Domain / a Herdade)
אם אתם קוראים אדוקים של סדרת הנציגים לאוסקר במהלך השנים, אתם ודאי מכירים את התוגה שמגיעה בכל שנה עם המתמודד של פורטוגל. זאת מכיוון שהמדינה הזו מחזיקה שיא שלילי של נציגויות ללא מועמדות – 35 סרטים מטעם פורטוגל נשלחו לאוסקר, מתוכם אפס עגול הצליח להיכנס. אפילו לא לתשיעייה. כלום. האקדמיה לא מגיבה אליהם בכלל.
גם השנה, על אף שהסרט הנוכחי מטעמם הוקרן בפסטיבל ונציה, ולפחות על פי עופר מדובר באחד משיאי הביאנלה, סביר להניח שזה לא ישתנה.
סרטו הארוך של טיאגו גוודש הוא אפוס סביב משפחה אמידה אחת בחציה השני של המאה ה-20, בעיקר דרך קורותיו של ז'ואאו שחווה על בשרו את תמורות העולם.
סיכוי להיכנס לעשירייה: הקללה הפורטוגלית תימשך.

מורשת

פקיסטן – "לא'אל קאבוטר" (Laal Kabootar)
מתנצל שלא הצלחתי לפענח את משמעות השם של הנציג הפקיסטני, אבל אני כן יודע שמדובר במותחן פשע ואקשן, והוא בוים על ידי קאמאל קאהן, שזה סרט הביכורים שלו. נכון, זה לא יותר מדי אינפורמציה אבל נו. סביר שלא תשמעו על הסרט הזה לעולם.
זהו נסיונה התשיעי של פקיסטן באוסקר (הראשון היה ב-1959), אך טרם נרשמו תוצאות מעודדות.
סיכוי להיכנס לעשירייה: לא.

פרו – "רטאבלו" (Retablo)
על הנציג הפרואני יכולתם לקרוא בסריטה ממש לפני שנה, כאשר עופר המליץ עליו לקראת הגעתו לפסטיבל חיפה. סרט הביכורים של אלווארו דךגדו-אפריסיו זכה בשני פרסים בפסטיבל ברלין, אחד מהם במסגרת הטדי לקולנוע להט"בי, ואסף לעצמו לא מעט תארים מאירועי קולנוע ברחבי העולם.
פרו הייתה מועמדת פעם אחת, עם זוכה דב הזהב "חלב של צער" ב-2009. כפי שכולנו יודעים, זוכה דב הזהב של 2019 לא יתמודד באוסקר. איזה טמטום.
סיכוי להיכנס לעשירייה: נמוך יחסית.

צ'ילה – "עכביש" (Spider / Arana)
בפעם השלישית נשלח אנדרס ווד לייצג את מדינתו באוסקר אחרי "מצ'וקה" ו"ויולה הלכה לגן עדן", הפעם עם מותחן רומנטי פוליטי שמתחיל בימיה הסוערים של צ'ילה ב-1973 וממשיך עד ימינו אנו כאשר העבר חוזר לרדוף שלושה אנשים שהיו מעורבים במהפכה. אני חש שיש פה אנלוגיה כלשהי.
הקולנוע של צ'ילה הפך להיות אחד המרתקים בשנים האחרונות, ואת זה יכולנו לראות עם הנציגים שלה בעשור האחרון שכללו את "לא", "גלוריה", "להרוג אדם", "המועדון", "נרודה" וכמובן הזוכה הראשון והיחיד של צ'ילה – "אישה פנטסטית". כל אלו, אגב, סרטיהם של פבלו לאריין וסבסטיאן ליילו (להוציא את "להרוג אדם" של אלחנדרו פרננדז אלמנרס) שכבר יצאו לקריירה מעבר לגבולות מולדתם.
סיכוי להיכנס לעשירייה: יש מקום לאופטימיות.

צ'כיה – "הציפור הצבועה" (The Painted Bird)
כשיש לך ביד את הסרט הכי שנוי במחלוקת של פסטיבל ונציה, מן הראוי שתשלח אותו לאוסקר. ואכן כך עשו הצ'כים עם "הציפור הצבועה" המבוסס על ספרו של יז'י קושינסקי, שהחל מהקרנת הבכורה שלו בבניאנלה האחרון הפך לשיחת הפסטיבל. אורון כתב עליו משם.
על פני 169 דקות מובא לנו סיפור הישרדות אכזרי במיוחד של ילד במהלך שואת יהודי אירופה, וממה שאני מבין לא נחסכות זוועות מהקהל. סרטו של ואצלב מרהול כבר הספיק לפתוח דיונים סוערים על הגבול בין אומנות ופורנוגרפיה של סבל, ועל כמה מותר או כדאי להראות. ממה שאני מבין הסרט נקנה להפצה בישראל אז כנראה תהיה לנו הזדמנות לשפוט בעצמנו, אם כי אני לא בטוח שאני רוצה.
עוד לזכותו של הסרט, הוא משובץ בקאסט בינלאומי נוצץ שכולל את סטלאן סקארסאגארד (שמככב גם בנציג נורבגיה השנתי), הארווי קייטל, בארי פפר, אודו קייר, ג'וליאן סנדס והרי איך אפשר בלי – טים קלקהוף ("האופה מברלין"). צלם הסרט ולדימיר סמוטניי, לפי הפילמוגרפיה שלו בכיר הצלמים החיים בצ'כיה, גם צילם את הזוכה הצ'כי היחיד עד כה – "קוליה" מ-1996.
סיכוי להיכנס לעשירייה: חד משמעית, ולא אתפלא אם הסרט יצוץ גם בקטגוריות נוספות כמו צילום או עיצוב אומנותי.

צרפת – "עלובי החיים" (Les Miserable)
לא הייתה מדינה שאחרי תהליך החלטתה השנה עקבו בצורה כל כך אובססיבית כמו צרפת, בעיקר בגלל השנה הקולנועית המצוינת שלה. לצרפת הייתה דילמה רצינית בין כמה מהסרטים המדוברים ביותר של פסטיבלי הקיץ, ובסופו של דבר הרשימה הצטמצמה לשניים: "דיוקן של נערה עולה באש" מאת סלין סיאמה שזכה בפרס התסריט בקאן (ואכזב הרבה אנשים שחשבו שמגיע לו את הפרס הגדול), ו"עלובי החיים" של לאדג' לי שבאותו פסטיבל ממש זכה בפרס חבר השופטים. שני הסרטים הוקרנו בפסטיבל ירושלים.
הבחירה ב"עלובי החיים" קצת ביאסה אותי, אבל רק כי את ההקרנה שלו בירושלים פספסתי (עופר כתב עליו משם), ואת סרטה של סיאמה כן הספקתי לראות. מצד שני, אני לא ממתעלפי "דיוקן של נערה עולה באש" ולעומת זאת "עלובי החיים" נראה כמו סרט שנועד להיות ברשימת סרטי השנה שלי, אז אשב ואחכה להזדמנות הבאה שלי.
הסרט, שכמובן איננו אדפציה לספרו של ויקטור הוגו, עוסק במתחים שבחברה הצרפתית ובאלימות שמחכה לפרוץ (כפי שראינו ב-2005) דרך עיניהם של כמה צעירים מהשכונות ובמקביל גם של השוטרים.
צרפת היא, כידוע, אחת משחקניות האוסקר החזקות, ומועמדת בערך בממוצע של פעם בשנתיים. עם זאת, הזכייה האחרונה הייתה ב-1992, שזה תקופת זמן בלתי הגיונית כשחושבים על זה. בסך הכל צברה עד תשעה אוסקרים ועוד 29 מועמדויות, האחרונה בהן על "ילדות פרא" שבכלל היה סרט טורקי אבל בואו לא נפתח את זה עכשיו שוב.
סיכוי להיכנס לעשירייה: טס היישר לראש טבלת ההימורים, שני רק ל"פרזיטים".

הציפור הצבועה

קוסובו – "זאנה" (Zana)
סרטה של אנטונטה קסטראטי, שהוקרן לאחרונה בטורונטו, משלב בין היסטוריה ומאגיה בסיפור על אישה שאיבדה את בנה במלחמת האזרחים ואיננה מסוגלת להיכנס שוב להיריון. היא מחליטה לפנות לכוחות שלא מהעולם הזה (אלו ה"זאנה", יצורים קסומים החיים ביערות ולהם יכולות ריפוי), אבל התינוק שמגיע מביא עמו גם את האימה של העבר הכואב. אני רוצה לראות את הסרט הזה מאוד.
קוסובו טרם הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס לעשירייה: לא בטוח בזה בכלל.

קוסטה ריקה – "התעוררות הנמלים" (The Awakening of Ants / El Despertar de las Hormigas)
דרמה חברתית על אישה צעירה המגדלת את שני בנותיה, והכל ממש ממש בסדר אלמלא הלחץ של משפחתה והסביבה להביא לעולם גם בן זכר, וזה לא תמיד מסתדר כמו שאנחנו יודעים. סרטה של אנטונלה סודאסאסי הוקרן בפסטיבל ברלין.
קוסטה ריקה לא הייתה מועמדת לאוסקר עדיין.
סיכוי להיכנס לעשירייה: חלש.

קירגיסטן – "אורורה" (Aurora)
לא להתבלבל עם הסרט הפיליפיני שנמצא בנטפליקס, "אורורה" הקירגיסטני הוא דרמה המתרחשת בסנאטוריום ובו, בהיעדר אינפרומציה קונקרטית אחרת, מתרחשים דברים מוזרים. זהו סרט הבכורה של בקזאט פרימטוב והוא ינסה להיות הסרט הקירגיסנטי הראשון שמועמד לאוסקר, אחרי 11 נסיונות שווא.
סיכוי להיכנס לעשירייה: איננו.

קנדה – "אנטיגונה" (Antigone)
סיפורה של המרדנית המפורסמת ביותר בתרבות המערבית, גיבורת הטרגדיה של סופוקלס, מקבל עיבוד מודרני על ידי הבמאית סופי דראספ שהעבירה את העלילה מיוון העתיקה אל מונטריאול המודרנית, והפכה את הגיבורה המלכותית לבת מהגרים. הסרט כבר זכה בפרס הסרט הקנדי הטוב ביותר של פסטיבל טורונטו והוא בדרכו לפסטיבל בוסאן. נשמע סופר מסקרן.
בעשור הנוכחי לקנדה הולך לא רע באוסקר, ובין 2010 ל-2012 הייתה מועמדת שלוש פעמים רצוץ, הראשונה על "האישה ששרה" שהזניק את הקריירה של דני וילנוב ("המפגש", "בלייד ראנר 2049"). היא זכתה פעם אחת בזכות "שיחות נפש" של דניס ארקן ב-2003.
סיכוי להיכנס לעשירייה: ייתכן.

קניה – "סובירה" (Subira)
לניסיון הרביעי באוסקר של קניה יש עלילה שבעיני יכולה לסבך אותה עם אולפן הקולנוע העוצמתי ביותר בעולם. אולי לי זה רק נשמע מוכר, אבל לפי תקציר ה-IMDB, מדובר בסיפורה של נערה שיש לה חלום אחד – לקפוץ אל תוך הים הגדול ולשחות אל האופק, אבל הכפר שבו היא חיה והמסורת המשפחתית לא מאפשרים לה את זה. לא יודע… מקווה שהיא לא פוגשת סרטן ים מנצנץ וחצי אל סמואי בדרך כי אחרת יש פה בעיה.
את הסרט ביימה ראוויט סיפי צ'דהאה (רוית ציפי שאדה?).
סיכוי להיכנס לעשירייה: נמוך.

אנחנו עוד מחכים לבחירות של דנמרק, איטליה וכמובן ישראל (נדע ביום ראשון).