• מה לראות בפסטיבל הקולנוע של חיפה 2019
  • פסטיבל חיפה 2019: אור חוזר עם חמישה סרטים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שלישי של עופר
  • פסטיבל חיפה 2019: אור מצטרף לדיווחים היומיים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח ראשון של עופר
  • ״יום גשום בניו יורק״, סקירה
  • ״ג׳וקר״: ההבדל בין סרט מדובר לסרט גדול
  • כל הנציגים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר
  • סרטים חדשים: ״ג׳וקר״ של טוד פיליפס, ועוד תשעה
  • איש מזל התאומים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוקטובר 2019

אוסקר 2019/20: כל המתמודדים בקטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – חלק ב'

10 בספטמבר 2019 מאת אור סיגולי

בשבועיים האחרונים, מאז הפרק הפותח של סדרת הפוסטים שתעסוק במתמודדים לאוסקר הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 (לשעבר "פרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה"), לא פחות מ-20 מדינות שונות מכל העולם הכריזו על נציגיהן. בחלק א' כתבתי על 16 סרטים, ועדיין יחד עם הכמות החדשה אנחנו לא בחצי. המצב צפוף עד להתפקע כבר עכשיו.

למקרה שפספסתם, אתם יכולים לחזור אחורה לחלק א' לקרוא על השינויים הצפויים לנו בקטגוריה המרתקת הזו לקראת האוסקר ה-92, ולברר מי יהיו נציגי אוקראינה, אירן, אלג'יר, אסטוניה, אקוודור, בלגיה, גיאורגיה, גרמניה, דרום קוריאה, טורקיה, יפן, פלסטין, פנמה, קמבודיה, קולומביה, רומניה ושוויץ.

בחלק ב' והטרי, יש לנו סרטים מאירופה, דרום אמריקה, אפריקה ואסיה, הסרט הבינלאומי המדובר ביותר של פסטיבל דוקאביב האחרון, לפחות סרט אחד שתוכלו למצוא בנטפליקס, לפחות שחקנית אחת מ"משחקי הכס", לפחות במאי אחד שעבד השנה עם ליאן ניסן, שש במאיות, ארבעה סרטים שראינו כבר בפסטיבל ירושלים הקיץ, שלושה סרטים להט"בים, ואחד אלמדובור, אלמודובר, אלמודובר, אלמודובר, אלמודובר – שבשמיים ובקולנוע לב.

המתמודדים לאוסקר בקטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר
חלק שני:

אוסטריה – "ג'וי" (Joy)
את הנציג האוסטרי תוכלו לראות כבר עכשיו אם יש לכם מנוי לנטפליקס, שם הסרט מונח כבר כמה חודשים. חלקכם אולי זיהיתם אותו בתוכניית פסטיבל ירושלים האחרון, לשם הגיע "ג'וי" אחרי סבב פסטיבלים עולמי מרשים מאוד בשנה שעברה שכלל את ונציה, לונדון, שיקגו, מכולם יצא עם פרסים באמתחתו.
סרטה של סודאבה מורטזאי עוסק בנושא הסחר בנשים, הפעם דרך נקודת מבטה של מהגרת ניגרית. זה איננו הנציג הראשון שמתרכז בעולם האפל והמחריד הזה השנה, אותו הקדים "הלילה הארוך ביותר" מטעם אקוודור שכבר הוזכר בחלק א' של סדרת הפוסטים הזו. אני מרשה לעצמי להמר שזו גם לא הפעם האחרונה.
לאוסטריה כבר שני אוסקרים, עם "הזייפנים" ו"אהבה". זאת גם הפעם הרביעית בחמש השנים האחרונות שהמדינה שולחת סרט של במאית.
סיכוי להיכנס לעשירייה: אם נטפליקס תחליט לדחוף אותו, זה לגמרי יכול לקרות.

אורוגוואי – "כה אמר החלפן" (Así habló el cambista / The Moneychanger)
הנציגות האורוגוואית היא דרמת פשע המתרחשת באמצע המאה ה-20, שקיבלה מקום בתוכניות סן סבסטיאן, טורונטו ובקרוב בפסטיבל ניו יורק. הבמאי פרדריקו וויירוג' (ווירוי? ווירוח?), שזו הפעם השנייה בה הוא נשלח לאוסקר, מביא את סיפורו של חלפן כספים שמסתבך קצת מעל לראשו, כמו שקורה לכל חלפן כספים בקולנוע אי פעם. נשמע כמו משהו שיגיע לנטפליקס עוד כמה חודשים.
אורוגוואי טרם הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס לעשירייה: לא היסטרי, נאמר זאת כך.

בוליביה – "אני מתגעגע אליך" (Tu Me Manques)
סערה קלה התרחשה בבוליביה עם בחירת הנציגות הזו, אחת מתוך 11 סרטים שהתמודדו על המעמד, מכיוון שמדובר בסרט להט"בי. במאי הסרט, רודריגו בלוט, אמר ש"על ידי הבחירה הזו, חרף הפרובוקציה, מעידה שבוליביה היא מדינה מתקדמת ושהאומנות והקולנוע ינצחו".
עלילת הסרט עוסקת בחורחה (אוסקר מרטינג הארגנטינאי, שכיכב בשניים מנציגי מולדתו בשנים האחרונות, "סיפורים פרועים" ו"האזרח המכובד"), שנוסע לניו יורק על מנת לפגוש את בן הזוג של בנו שהתאבד, לאחר שזה כתב מחזה המוקדש לו.
סרט העוסק בהעלאת מחזה על אהבה גאה שפותח פצעים ישנים? מאיפה זה מוכר לי… טוב, אני מניח שנאלץ לחכות לנציג ספרד כדי לגלות.
זאת הפעם השנייה שרודריגו בלוט מייצג את בוליביה, אחרי "תלות מינית" ב-2003. "אני מתגעגע אליך" הוא הניסיון ה-11 של המדינה באוסקר, עד כה ללא הצלחה.
סיכוי להיכנס לעשירייה: תחרות קשה השנה…

אני מתגעגע אליך

בוסניה והרצגובינה – "הבן" (The Son / Sin)
הבמאית אינס טנוביץ' (לא בטוח אם יש לה קשר משפחתי לזוכה היחיד של המדינה, דניס טנוביץ' של "שטח הפקר") ממשיכה את הקו העלילתי שהחלה עם התרומה הקטנה שלה לסרט "סיפורים אחרים" ובסרט הביכורים שלה "חיינו היומיומיים" (גם הוא נשלח לאוסקר), בסיפורה של משפחה דרכה נחשף לנו מרקם החיים בבוסניה שלאחר המלחמה. הבן משם הסרט הוא בנו של גיבור "חיינו היומיומיים" שחוזר לסראייבו כפליט. הסרט פתח את פסטיבל סארייבו.
סיכוי להיכנס לעשירייה: חלש.

ברזיל – "החיים השקופים של אאורידיסה ג'וזאמו" (The Invisible Life of Eurídice Gusmão / A vida invisível de Eurídice Gusmão)
זוכה פרס מבט מסויים של פסטיבל קאן הוא עוד סרט שראה בכורה ישראלית בפסטיבל ירושלים האחרון. עופר המליץ עליו בפוסט המקדים שלנו, אבל אני בשונה ממנו מחשיב אותו כאחד הסרטים החלשים והמתישים שראיתי במהלך ימי בפסטיבל.
סרטו החדש של כרים איינוז (שביים את אחד מהסרטים האהובים עלי מהשנים האחרונות "חוף העתיד") מביא כרוניקה רבת שנים בחייהן של שתי אחיות שהגורל הפריד ביניהן וכל אחת מהן מנסה למצוא את הדרך חזרה אבל החיים תמיד מתערבים באמצע. יש כמה סצנות יפות בסרט, אבל הוא כל כך ארוך ומסורבל, עם סיומת קיטשית מוזרה, שאני קיוויתי שייגמר דקות רבות לפני שהגיע זמנו.
קטע מעניין – ב-1959 זכתה צרפת בפרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה עם סרט דובר פורטוגזית המתרחש בברזיל (וגם היה הפקה די ברזילאית, נודה על האמת) בשם "אופראו נגרו", גרסת בוסה-נובה מופלאה לסיפור המיתולוגיה היוונית של אורפאוס. "החיים השקופים של אאורידיסה ג'וזאמו" הברזיאלי גם הוא לוקח השראה מאותו סיפור בדיוק. לא רק שהשם בכותרת הוא אל אאורדיציה, אהובתו של אורפאוס, הוא נפתח בסצנה בה אאורידיסה מנסה לעקוב אחרי אחותה בדרכה מיער סבוך כאשר רק קולה נשמע מהמרחק, לא בשונה מאוד מרגע השיא של סיפור המיתולוגיה.
ברזיל מעולם לא זכתה באוסקר, אבל הייתה מועמדת ארבע פעמים, האחרונה שבהן ב-1999 עם "תחנה מרכזית ברזיל". השחקנית הראשית באותו הסרט, פרננדה מונטרנגרו, גם הייתה מועמדת לפרס השחקנית הראשית והיא גם משתתפת במערכתו האחרונה של הנציג הנוכחי. אולי זה יעזור.
סיכוי להיכנס לעשירייה: אפשרי.

הולנד – "אינסטינקט" (Instinct)
הלכו ההולנדים על בחירה אסטרטגית ושלחו נציגות המתהדרת בשני הנכסים העיקריים של תעשיית הקולנוע המקומית: השחקנית הנפלאה קאריס ואן הוטן (מליסנדרה של "משחקי הכס") ומארוון קנזארי, הלא הוא ג'אפר הלוהט מהחידוש המיותר של "אלאדין" (ידעתם שהוא הולנדי?). מקווה שבסרט הנוכחי הוא פחות גרוע.
השניים מככבים בדרמת מתח של האלינה ריין, העוסקת במערכת יחסים שעוברת את הסביר בין פסיכיאטרית מקצוענית ועבריין מין העומד להשתחרר ממאסר. מה שבטוח – יהיה חם.
הסרט הוקרן בלוקרנו ונלקח משם לפסטיבלי טורונטו ולונדון. את הסרט, אגב, צילם יאספר וולף, שגם חתום על הנציג של קולומביה השנה, "מונוס".
הולנד הייתה פעם שחקנית אוסקר רצינית, אבל נכנסה לתקופת בצורת ארוכה. המועמדות האחרונה שלהם הייתה ב-2003 והזכייה האחרונה שלהם הייתה ב-1997 ("שאלה של אופי"). בסך הכל צברה המדינה ממנה הגיעה חצי ממשפחתי 4 מועמדויות ו-3 זכיות.
סיכוי להיכנס לעשירייה: מחסור בבאזז הוא תמיד בעיה.

הונגריה – "אלו שנותרו" (Those Who Remained / Akik Maradtak)
ההונגרים שבים אל הנושא שהביא להם פעמיים את הזהב עד כה – שואת יהודי אירופה, כמובן. הפעם מדובר בסיפור המתרחש אחרי מלחמת העולם השנייה, ומתרכז בשתי דמויות פצועות שמנסות להתמודד עם האימה שעל אף שנגמרה לנצח תמיד בתוכם, רופא מבוגר ונערה בת 16 שאיבדו את כל עולמם.
סרטו של ברנבס טות' המבוסס על הספר של זוזה פ. ווארקוניי הוקרן בפסטיבל טולרייד ממש לאחרונה, שזו פלטפורמת חשיפה מוצלחת מאוד. כאמור, הונגריה זכתה פעמיים עד כה עם "מפיסטו" ו"הבן של שאול" וצברה עוד 8 מועמדויות, האחרונה שבהן לפני שנתיים עם "על גוף ונפש".
סיכוי להיכנס לעשירייה: בחיים אל תהמרו נגד השואה באוסקר.

החיים השקופים של אאורידיסה ג'וזאמו

הרפובליקה הדומיניקנית – "המקרין" (The Projectionist / El Proyeccinsta)
הוא אמנם רק בן 31, אבל זאת כבר הפעם השלישית שהבמאי חוזה מריה קבראל נשלח לייצג את מדינתו באוסקר, הפעם הראשונה הייתה כאשר היה בן 24. שיהיה בריא. למרבה הצער הרפובליקה מעולם לא הצליחה להיות מועמדת.
סרטו החדש והשביעי במספר של הבחור מספר על גבר די בודד שמפתח אובססיה לבחורה אותה ראה מסרט 16 מ"מ הבוקע ממקרנתו, והוא יוצא לתור אותה, פוגש בדרך כמה אנשים פחות נעימים. זה הרושם מהטריילר, בכל מקרה.
סיכוי להיכנס לעשירייה: איננו.

מקדוניה הצפונית – "ארץ הדבש" (Honeyland)
סאגת שמו של המחוז השוכן מצפון ליוון ממשיכה. אחרי העצמאות שלה ב-1991 זכתה לשם הקליט "הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה" (כאשר הייתה המדינה מועמדת לאוסקר הסרט בשפה זרה בשנת 1994 על "לפני הגשם", מגיש הפרס ג'רמי איירונס היה צריך להסביר לקהל מה הקטע), ומסיבות די ברורות זה לא באמת פייס אף אחד. המגעים המשיכו ונכנסו לתוקף בשנה שעברה, כאשר רק השנה, אחרי משאל עם שכשל והתערבות הפרלמנט, הוחלט בפברואר על השם "מקדוניה הצפונית", אם כי סביר להניח שרוב אירופה גילתה את זה רק בטקס האירוויזיון האחרון עם השיר "גאה".
בכל מקרה, מקדוניה הצפונית מתהדרת בסרט בעל משמעות לאוסקר השנה, שאני ממש בספק אם יהיה מועמד אבל את המקום שלו תחת השמש הוא כבר קיבל. הסרט התיעודי הזה, העוסק ברודת דבש שחיה באיזור מבודד של המדינה עם אמה החולה, הוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס שם זכה בפרס חבר השופטים ובפרס הצילום בתחרות הקולנוע התיעודי העולמי, ואלינו הגיע בחסות דוקאביב, הופך להצלחה רצינית ולזוכה פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר. מאז סרטם של תמרה קוטבסקה וליובומיר סטפנוב ממלא אולמות בסינמטקים ברחבי הארץ, מקבל מעמד של פנינת ארט-האוס מקומית.
מאז "לפני הגשם", מקדוניה לא הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס לעשירייה: אני תמיד סקפטי לגבי סרטי תעודה, אבל אולי עם הפוש הנכון.

מצרים – "ורדים רעילים" (Poisonous Roses)
סיפורה של משפחה הכוללת אח, אחות ואמא, החיה בשכונה מוכת עוני בקהיר. סרט הביכורים של פאוזי סאלח הוקרן בפסטבילי רוטרדאם וסאו פאולו.
מצרים טרם הייתה מועמדת, אבל בשנים האחרונות שלחה לאוסקר כמה מתמודדים מדוברים למדי כמו "התנגשות" המעולה, "שייח' ג'קסון" ו"יום הדין" מפסטיבל קאן, אז יכול להיות שנבנה פה איזשהו מומנטום.
סיכוי להיכנס לעשירייה: קשה לראות את זה קורה השנה.

מרוקו – "אדם" (Adam)
עוד מתמודד לאוסקר ממסגרת מבט מסויים של פסטיבל קאן מגיע ממרוקו, סרט הביכורים של מרים טוזארי, שהייתה התסריטאית של נציג מרוקו לשנת 2017 "רזיה".
"אדם", המבוסס על חוויות אישיות של טוזארי לפי הבנתי, עוסק באישה צעירה שנכנסת להיריון מחוץ לנישואין ומוצאת מסתור אצל אישה המטפלת בה, אופה מקזבלנקה ואמא בעצמה לילד קטן. בקאסט תוכלו למצוא את השחקנית הנהדרת לובנה אזאבל, שכיכבה במועמד קנדה של 2010 "האישה ששרה" (שחשף לעולם את דני וילנוב) והרימה לעצמה קריירה בינלאומית מרשימה. השנה גם שיחקה בתפקיד משנה ב"תל אביב על האש", אז ישנו הסיכוי (הקלוש מאוד) שהיא תשתתף בשני מתמודדים לאוסקר הקרוב.
מרוקו טרם הגיעה לאוסקר.
סיכוי להיכנס לעשירייה: חלש.

אלו שנותרו

נורבגיה – "יוצאים לגנוב סוסים" (Out Stealing Horses)
שנה די מרשימה עברה על הבמאי הנס פיטר מולאנד. לא רק שהוא הספיק לעבד את הסרט המצוין שלו "בסדר ההיעלמות" לסרט הוליוודי שאיש לא זוכר בשם "מרדף קר", הוא גם הספיק לעשות עוד סרט ששולח אותו כנציג אוסקר לראשונה מטעם מדינתו.
בסרטו ה-10 מולאנד מתרחק קצת מהאקשן שאפיין את הקריירה שלו עד כה לטובת דרמה ספק סנטימנטלית על גבר מבוגר (סטלן סקארסגארד, כמובן) החוזר למחוזות ילדותו ומוציא אי אלו שלדים מהארונות. יש לקוות שגם באופן מילולי.
הסרט, שזכה בפרס מיוחד על הצילום בפסטיבל ברלין, מבוסס על ספרו של פר פטרסון ומשחק בו גם פאל סוור האגן ההורס מ"קון-טיקי". נשמע כמו משהו שיוכל לעשות יופי של סיבוב בבתי הקולנוע בארץ. רק אומר.
נורבגיה הייתה מועמדת חמש פעמים מאז שהחלה להגיש ב-1957 ועד היום. טרם זכתה.
סיכוי להיכנס לעשירייה: בהחלט.

נפאל – "בולבול" (Bulbul)
ברגע זה אין סרט שאני יותר רוצה שיהיה מועמד השנה. זה יקפיץ כל סיקור של הקטגוריה הזו.
הסרט של בינוז פאודל נשמע כמו סרט ערבי של שבת בצהריים: אישה צעירה ואם יחידנית, המחכה לבעלה שנעלם, מטפלת באביה הנכה ומוצאת אהבה חדשה.
נפאל הייתה מועמדת לאוסקר ב-1999 עם "קראוון" ומאז ניסתה תשע פעמים לשחזר את ההישג, אך ללא הצלחה.
סיכוי להיכנס לעשירייה: נמוך במיוחד.

סלובניה – "היסטוריה של אהבה" (History of Love)
לא, זה איננו עיבוד נוסף לספרה המהולל של ניקול קראוס (הספיק לנו אחד, תודה רבה), אלא סרטה השני של סוניה פרוסנק ("העץ", שייצג את המדינה ב-2015), זוכה פרס מיוחד בפסטיבל קארלובי וארי 2018. הסרט עוסק בעולמה הפנימי של נערה כבדת שמיעה בת 17 שאמה מתה בתאונה. זוהי הפקה סלובנית-נורבגית איטלקית.
סלובניה טרם הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס לעשירייה: בקושי רב.

ספרד – "כאב ותהילה" (Pain and Glory / Dolor y Gloria)
בפעם השביעית מתכבדת ספרד לשלוח את הבמאי החי המפורסם ביותר שלה כנציג לאוסקר, פדרו אלמודובר, הפעם עם "כאב ותהילה" שזכה לתשואות בפסטיבל קאן ובפרס השחקן לאנטוניו בנדרס, מה שבאופן אוטומטי סימן אותו גם כמועמד אפשרי לפרס המקביל באקדמיה האמריקאית.
סטטיסטית, אלמודובר איננו הבטחה גדולה מדי לאוסקר, אם כי זה הרבה יותר מסובך ממספרים. מתוך שבעה הסרטים של אלמודובר שנשלחו כנציג, רק שניים מהם קיבלו מועמדות בקטגוריה הזו ("נשים על סף התמוטטות עצבים" ו"הכל אודות אמא" שכמובן גם זכה). לצורך העניין, חוזה לואיס גארסי נשלח חמש פעמים ומתוכן הצליח לקבל שלוש מועמדויות. אבל ההצלחה של אלמודובר באוסקר פורצת את גטו הסרטים הזרים, וכך אחרי ש"דבר אליה" לא נשלח מטעם ספרד הוא בכל זאת היה מועמד לפרס הבימוי והתסריט (עליו גם זכה, באופן מדהים), ו"לחזור" אמנם לא התקבל לקטגורית הסרט הבינלאומי אבל כן הכניס לראשונה את פנלופה קרוז לשורות המועמדים. הכל הסתבך עוד יותר כשלפני שנתיים לא היה לנו ספק שאלמודובר יחזור לאוסקר עם "חולייטה", אבל הוא אפילו לא העפיל לתשיעייה.
בהתחשב בזה, קשה מאוד לחזות מה יעלה בגורל סרטו הסמי-אוטוביוגרפי של אלמודובר. למעשה, נראה אפילו שלאנטוניו בנדרס יש סיכוי טוב מאשר הסרט בו הוא מככב. באופן אישי אני אינני מאוהדי "כאב ותהילה", אבל מצד שני אלמדובור מעולם לא הלהיב אותי במיוחד. תוכלו לקרוא גם את דעתו של עופר מפסטיבל ירושלים.
ספרד עד כה זכתה ארבע פעמים (האחרון היה "הים שבפנים" מ-2004, שגם היה למועמדותה האחרונה).
סיכוי להיכנס לעשירייה: כמובן שזה נראה טוב כרגע, אבל צריך להיות מוכנים לכל תרחיש.

יוצאים לגנוב סוסים

פינלנד – "לבבות צעירים מטופשים" (Stupid Young Hearts / Holmo Nuori Sydan)
רומנטיקה ונאציזם הם התימות העומדות במרכז הנציגות הפינית של השנה, או באופן קצת יותר מפורט: רומן מלבלב של שני צעירים מקבל תפנית דרמטית כאשר היא נכנסת להיריון והוא מוצא את עצמו נמשך לשורות הניאו-נאצים. את הסרט ביימה סלמה וליהונן, שעובדת גם בתחום התיעודי לא מעט, וכתבה קיריסקה סארי. הסרט הוקרן בפסטיבל ברלין, ובפרסי הקולנוע הפינים זכה בפרס התסריט.
פינלנד הייתה מועמדת פעם אחת בעברה, עם "איש ללא עבר" (2002) של בכיר הבמאים המקומיים אקי קאוריסמקי.
סיכוי להיכנס לעשירייה: נמוך.

קובה – "מתרגם" (A translator / Un Traductor)
הנושא הלוהט של 2019, אסון צ'רנוביל כמובן, מקבל תוספת ממקום די בלתי צפוי – קובה הדרום אמריקאית, שהחליטה לשלוח נציג לאוסקר העוסק בהשכלות האירוע. כמובן שמדובר בצירוף מקרים ותו לא, ממש לא ניסיון לרכוב על טרנד. למה ככה?
הברזילאי הלוהט באופן לא סביר רודריגו סנטורו ("300", "אהבה זה כל הסיפור" רחמנא ליצלן) מגלם איש אקדמיה קובני שנשלח לבית החולים לעזור במלאכת התרגום לשורדי צ'רנוביל שהגיעו לטיפול במדינה. זה סרט הביכורים של סבסטיאן ורודריגו באריוסו על פי תסריט של לינדסיי גוסלינג. ההפקה הקנדית-קובנית הזו נחשפה לעולם בפסטיבל סאנדנס.
קובה הייתה מועמדת פעם אחת לאוסקר, ב-1994 עם "תותים ושוקולד".
סיכוי להיכנס לעשירייה: בהחלט אפשרי.

קרואטיה – "מאלי" (Mali)
בפעם השנייה נשלח הבמאי אנטוניו נוייץ' לאוסקר, לאחר שייצג את מדינתו ב-2009 עם "חמור". כמו שאר 27 הניסיונות של המדינה עד כה, זה לא הצליח. הפעם נוייץ' מגיע עם דרמת פשע במרכזה איש משפחה המשתחרר מהכלא ומנסה לעשות הכל כדי להשאיר עמו את בנו המתבגר (על שמו קרוי הסרט) אך המציאות – ומשפט משמורת כפי הנראה – שולחים אותו חזרה לזרועות הפשע.
סיכוי להיכנס לעשירייה: איננו.

שבדיה – "ואז רקדנו" (And Then We Danced)
עוד נציג של פסטיבל קאן/פסטיבל ירושלים/קולנוע לב הצטרף לחבורה, הפעם מדובר בסרטו של לבאן אקין. ואם בחלק א' נוכחנו שבלגיה בחרה בסרט המתרחש בגוואטמלה ודובר ספרדית ("האמהות שלנו"), כך גם שבדיה יכולה לבחור בסרט המתרחש בגיאורגיה ומדבר גרוזינית. כלומר גאורגית.
סיפורו של תלמיד לבלט שיום אחד מגיע לכיתתו סטודנט חדש, שהופך גם ליריבו אבל גם למושא התשוקה שלו. בסוף הוא מקבל להיות גם הברבור הלבן וגם השחור, מתחרפן, וזוכה באוסקר בזמן שהוא בהיריון מתקדם.
טוב, חלק מזה השלמתי אסוציאטיבית, אבל אני מניח שכל קשר לסרטו של ארונופסקי מקרי בהחלט. את הסרט פספסתי בירושלים, ואני מאוד מחכה להזדמנות נוספת לראות אותו.
שבדיה חזרה לאחרונה לגרוב האוסקרי עם שתי מועמדויות רצופות בזכות "אדם ושמו אובה" ו"הריבוע" זוכה קאן (בשנה שעברה האקדמיה פסחה על "גבול" כי הם גרועים). באמתחתה 13 מועמדויות ו-3 זכיות (האחרונה ב-1983). באופן באמת מדהים, עדיין הבמאי השבדי היחיד שהצליח לנצח בקטגוריה הזו הוא אינגמר ברגמן.
סיכוי להיכנס לעשירייה: לא תשמעו אותי מהמר נגד השבדים.

תוניסיה – "בן יקר" (Dear Son)
אחד מבוגרי מסלול שבוע הבמאים של פסטיבל קאן 2018, סרטו השני של מוחמד בן עטיה נבחר להיות הנציג השישי של המדינה באוסקר, עד כה ללא הצלחה. "בן יקר" מספר על זוג הורים מבוגר המגלה כי בנם הולך להצטרף לזרועות דעא"ש. שזה קטע, כי כמעט כל שנה יש לפחות סרט אחד עם עלילה כזאת בליין-אפ של האוסקר. יותר מזה, לפני שלוש תוניסיה שלחה סרט באופן הקונפסט לאוסקר, "כשאפקח את עיני" אך הסרט נפסל מסיבה כלשהי. אולי הפעם זה יצליח.
סיכוי להיכנס לעשירייה: אבל סביר להניח שלא.

ואז רקדנו