סרטי 2019: סיכום מחצית

לרובכם, שלא נאמר לכולכם, סיכום המחצית הוא לא יותר מעוד פוסט שנתי בסריטה, כזה המספק כמה דקות של הנאה (בתקווה) ואחריו ממשיכים הלאה. שזו לגמרי הדרך הנכונה לחוות אותו, שלא תהיה פה טעות. אצלי לעומת זאת, הפוסט המסורתי הפך להיות כזו מפלצת, שששת החודשים הראשונים של כל שנה הופכים להיות מרוץ מטופש להפליא על מנת לראות כמה שיותר מסרטי המחצית כדי שהסיכום הזה יהיה מקיף ככל הניתן. ולא רק שזה בלתי אפשרי וגורם לי לעשות שיקולי דעת משונים פה ושם, אלא גם מייצר אוקיינוסים של תסכולים לא משנה מה מידת ההצלחה. אני מקווה שזה בסדר שאני ככה פותח בהתבכיינות אבל אני מרשה לעצמי כי א) מגיע לי, ו-ב) אף אחד מכם לא קורא את ההקדמות גם ככה.

אז ברוכים הבאים לסיכום המחצית של שנת 2019, השלב בו אנחנו עוצרים רגע ולוקחים את הזמן לראות מה הביאה לנו השנה עד כה. הסרטים המשתתפים בסיכום הם רק סרטים שנחשפו לעולם לראשונה החל מה-1 בינואר 2019, בשונה מסרטי השנתון הקודם שהגיעו אלינו באיחור מכל מיני סיבות הפצה כאלו ואחרות. השנה קצת התרתי את החגורה ואפשרתי כניסה גם לכמה סרטים שעשו איזה סבב פסטיבלים קטנטן בשלהי 2018, אבל הפצתם הרשמית התרחשה בשנה הנוכחית.

בשביל המספרים היבשים: מאז ה-1 בינואר צפיתי מההתחלה ועד הסוף ב-154 סרטים שאורכם מעל לשעה. כ-70 מהם שייכים לשנתון הנוכחי, כשאחוז נמוך מבינם בכל זאת איננו כשיר לסיכום המחצית, כמו למשל סרטי האקדמיה הישראלית לקולנוע שזה כאב ראש מסוג אחר.
וכמובן, ישנם כמה סרטים שלצערי הרב לא הספקתי לראות, ולכן לא אוכל להתייחס אליהם פה, אשמה שאשא עמי עד סוף השנה. החוסרים הכואבים ביותר שלי הם "מסיבה סוף", "מיסטר לינק", "אול אין", "המתים אינם מתים", "הבלש פיקאצ'ו", "אליטה: מלאך קרב" ו"הלבוי". יש עוד קבוצת סרטים עצובה עוד יותר, והיא הסרטים שהייתה לי הזדמנות לראות אבל פשוט לא הצלחתי לשכנע את עצמי שכדאי לי. אלו הם "גברים בשחור: אינטרנשיונל", "גודזילה 2: מלך המפלצות", "ברייטברן" ו"נוכלות עם סגנון". אז צר לי לגבי אלו.

כל סיכומי המחצית הקודמים, למקרה שפספסתם:
2012
2013
2014
2015
2016
2017
2018

ועד כאן ההקדמה הארוכה ביותר אי פעם. עכשיו כשפינינו את הדרך…

סיכום המחצית הרשמי שלנו לשנת 2019

באופן מסורתי, נפתח עם הסרטים הטובים ביותר של 2018 שהגיעו אלינו באיחור, עד כה:
5. "נערה" – Girl
נציג בלגיה לאוסקר שנחשף לנו בפסטיבל ירושלים של שנה שעברה יצר לעצמו באזז מאוד שלילי בעקבות השיח המשתנה של פוליטיקת זהויות. ובזמן שאני סימפטי מאוד לעניין הזה, מדובר בכל זאת בסרט התבגרות שהוא גם חצי סרט אימה-גופנית שמביא באופן מאוד בוגר ומרשים סיפור של נערה טרנסית. יש לי בעיה רצינית עם הסוף שלו, אבל זה לגמרי מתגמד.

4. "בן חזר הביתה" – Ben is Back
הסרט הזה נדמה שלא הותיר חותם כלל, ואני לא לגמרי מבין למה. נכון שמבחינה אסתטית הוא די כעור ויש שם כמה מהלכים תסריטאים מעט מאולצים, אבל סיפור האורפיאוס שמתהדר בהופעה מדהימה של ג'וליה רוברטס (ביזיון שהיא לא הייתה מועמדת על זה לאוסקר) היה לאחת החוויות האהובות עלי השנה בקולנוע.

3. "ואן גוך: בשערי הצדק" – At Eternity’s Gate
בתקופה בה אנחנו מופצצים בביוגרפיות קולנועיות שנראות, נשמעות ומדברות בדיוק אותו דבר, הבמאי ג'וליאן שנאבל הלך על כיוון אחר כאשר התחקה אחר שנותיו האחרונות של הצייר וינסנט ואן גוך, ואני טבעתי לגמרי בעולם שלו. אני מבין שהקצב והנראטיב השבור יכול להרחיק קהל, אבל אני אקח את זה על פני כל ביוגרפיה מהונדסת הוליוודית שיש.

2. "אהבה בימים קרים" – Cold War
את רוב סוף שנת 2018 ותחילת 2019 העברנו בלהלל את נציג פולין לאוסקר, שהצליח להתחרות מול "רומא" בשלוש קטגוריות שונות (והפסיד לו את כולן). פאוול פאווליקובסקי חזר אחרי האוסקר של "אידה" עם סיפור אפי על פני שעה וחצי בלבד, וכמה מהאימג'ים היפים ביותר שהיו על המסך בשנים האחרונות.

1. "המועדפת" – The Favourite
הסרט המתקשר ביותר, כנראה, של יורגוס לנתימוס הוא פשוט יצירה נדירה, מרהיבה ומבריקה, עם משחק פנומנלי ולא רק של… רגע, אני תמיד מתרגש לפני שאני אומר את זה… זוכת האוסקר אוליביה קולמן. איזה טור דה פורס של בערך הכל, ואני די בטוח שהוא יככב גם בסיכומי השנה הרשמיים שלנו בהמשך.

אז אחרי החוב האחרון שלנו לשנה שעברה, אנחנו עם 2019.

האקשן הכי טוב עד כה:
על אף ה-CGI המרהיב של "הנוקמים: סוף המשחק" והוינטאג'יות של "משולש הגבולות", לאקשן הטוב ביותר של 2019 עד כה אין בכלל מתחרים. זהו כמובן "ג'ון וויק 3" שכבר בחצי שעה הראשונה שלו מצליח להתקרב אפילו לרמות "הפשיטה", שהוא אגב, הסרט הראשון אי פעם שזכה בתואר הזה אי שם ב-2012. אחריו כיכבו "מהיר ועצבני 6", "300: עלייתה של אימפריה", "מקס הזועם: כביש הזעם", "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים", "בייבי דרייבר" ו"משפחת סופר על 2".
ל"ג'ון וויק 3" סצנה אחרי סצנה שמצולמות וערוכות מושלם, מועמדות ללא רבב, כואבות ומצחיקות. הישג מטורף, ואני ממש לא מאוהדי המותג הזה. לפחות עד השנה.

ג'ון וויק 3

תואר ה'אין לי מושג איך עשו את זה' עד כה:
הכתר הזה הולך לסרטים שמשהו באופן העשייה שלהם היה כל כך מרשים, שאני לא לגמרי הצלחתי לתפוס איך הצליחו לבצע את זה. סרטים שחטפו את התואר הזה בשנים קודמות היו "האל הלבן", "מקס הזועם: כביש הזעם", "ספר הג'ונגל" ו"שחקן מספר אחת". השנה פיטר ג'קסון הצטרף לחבורה עם "הם לא יזקינו" שהוקרן בדוקאביב. הסרט התיעודי הזה הוא שיחזור של גלגלי פילם ישנים שצולמו במלחמת העולם הראשונה, נצבעו ושופצו, ולהם התווספו ארכיוני סאונד של עדויות הלוחמים. זה נראה מדהים, וזה באמת מייצר חוויה שונה לגמרי מכל סרטי המלחמה שראינו. ההיסטוריה מעולם לא נראתה קרובה יותר.

תואר ה'בבקשה תמשיך לעשות את מה שאתה עושה' עד כה:
יש אנשים שפשוט טובים במה שהם עושים, יש כאלה שפשוט רוכבים על איזה גל הצלחה, ויש כאלה שלא משנה מה, אתה פשוט רוצה שהם לא ישתנו וייתנו לך עוד מהדבר הזה שלהם. בסיכום המחצית התואר הזה לרוב נתפס על ידי במאים (ווס אנדרסון, ניקולס סטולר, פיט דוקטר, ניקולס וינדינג רפן וקיי קאנון), אבל זו הפעם השנייה מאז 2012 בה שחקן מקבל את הכבוד. ובאמת שאין שום דרך לחשוב על מישהו אחר ראוי יותר הפעם מקיאנו ריבס, שעובר יופי של שנה. לא משנה אם הסרטים שלו טובים, איומים, זניחים או להיטים, הוא תמיד ישחק בהם גרוע ואנחנו נאהב אותו יותר ויותר. השנה ראינו אותו ב"משוכפלים", "ג'ון וויק 3", "אם זו אהבה" ושמענו אותו ב"צעצוע של סיפור 4" ותמיד שמחנו בו. כי הוא מהמם. פשוט תעשה את מה שאתה עושה, קיאנו. אתה תופעת טבע.

תואר ה'בבקשה תפסיק לעשות את מה שאתה עושה' עד כה:
בשנת 2000 יצא לעולם אחד הסרטים החמודים והמרגשים אי פעם, "בילי אליוט". את התסריט הנהדר שלו כתב לי הול, ואפילו היה מועמד עליו לאוסקר. זה לגמרי הכניס אותו לליגה של הגדולים. למרבה הצער, ימי "בילי אליוט" הרחק מאחוריו, והשנה הוא "כתב" את אוסף הקלישאות המוזיקליות המכונה "רוקטמן", כאשר סרטו הקודם היה אוסף הקלישאות המלכותית "להעיר את המלכה". אני לא יודע אם הול משועמם או לא מקבל מספיק כסף, אבל בשביל להיות מחולל סצנות אוטומטיות לא צריך משכורת או קרדיט.
טים ברטון, ג'וני דפ, מייקל מאן, גרטה גרוויג, כריס פראט וקת'לין קנדי כיכבו פה בעבר.

גנב/ת הסצנות של השנה עד כה:
תחרות קשה הייתה השנה, עם כמה גנבים מעולים במיוחד. למשל נאזים פדראד ב"אלאדין", טל פרידמן ב"המוסד" ואליזבת' מוס ב"אנחנו". אבל המחטף של בריאן ג'וזף מקוק בסרט התיעודי "טריקסי מאטל: חלקים נעים" זה משהו שעדיין לא ראיתי.
אם השמות האלו לא אומרים לכם דבר, תנו לי לנסח את זה אחרת. נגיד שאתם אושיות די מפורסמות בתחומכם ועושים עליכם סרט תיעודי שחוגג את פועלכם ואישיותכם המורכבת. האם יכול להיות משהו יותר מבאס ממישהו קרוב אליכם, שמגיע לקומץ סצנות בתחילת ובסוף הסרט, אבל משאיר חותם כל כך גדול שחסרונו מורגש בכל רגע נתון, והצופים מתחילים לחשוב שאולי עשו טעות בזה שהתרכזו בכם ולא בו? אז זה מה שמלכת הדראג קטיה זמולוצ'יקובה עשתה לטריקסי מאטל בסרט על חייה, שנעל את ה-TLVfest. עזבו את דעתי האישית על זוכת אול סטארס 3 של "מרוץ הדראג של רופול", ההשתלטות של קטיה בזכות שלוש וחצי סצנות בלבד היא משהו שרק דראג קווין אגדית באמת יכולה לעשות.

רוקטמן

הסרט הכי מצחיק עד כה:
2019 התחילה לא רע בתחום הקומדיות עם "חורשות את הלילה", "המוסד", "תעלומת רצח" ועוד. אבל באף אחד מהם לא צחקתי בהיסטריה כמו ב"מה הסיכוי?" של ג'ונתן לוין. ידוע שאני סאקר של סת' רוגן, אבל השילוב שלו עם שרליז ת'רון מלכת העולם היה לא הגיוני בכמה שזה עבד. אני כל כך מחכה לצפייה הבאה שלי בסרט הזה.

הסרט הכי מצחיק בטעות עד כה:
ייתכן וזאת הייתה פארודיה כל הזמן הזה, אבל "רוקטמן" פשוט התחיל להוציא ממני פרצי צחוק בלתי נשלטים ובמיוחד ברגעים הכי לא הולמים. כבר בפעם הראשונה שהמשפט "אבא, מתי תחבק אותי?" נאמר הרגשתי את זה מגיע, ובפעם השלישית כבר לא שלטתי בעצמי. דואי קוקס צריך להיזהר, כי מישהו בא לאיים על מקומו בקאנון.
במקום השני מגיע כמובן "אקס מן: הפניקס האפלה", אם כי זה התגלה כטרגדיה ברגע שפגש את הקהל.

הסרט הכי מפתיע עד כה:
יכול מאוד להיות שאני מפריז וכנראה אצטער על זה בעתיד, אבל הדיסוננס בין מה שחשבתי ש"תעלומת רצח" יהיה לבין מה שקרה בפועל לא יכל היה להיות משמח יותר. על פניו, עוד קומדיה של אדם סנדלר בנטפליקס ששאבה ממנו את מעט הנשמה שעוד נותרה לו, אבל הנוכחות של ג'ניפר אניסטון וכמה סצנות מאוד משעשעות במהלכו הפכו אותו להפתעה חיובית מאוד, גם אם זניחה להפליא.
על התואר התחרו אתו "ג'ון וויק 3", "שהאזאם!" ו"גלוריה בל".

הסרט הכי מאכזב עד כה:
למרבה הצער פה היו יותר אופציות מאשר לתואר הסרט המפתיע, אבל זה כנראה מה שקורה בדרך כלל. מבין כל האופציות, אני נאלץ לסמן את "לייט נייט". נדמה שהכל היה שם בשביל להבריק: מנדי קיילינג היא כותבת נהדרת ואישיות מלבבת, אמה תומפסון היא אחת המתנות שהעניק לנו האל הטוב, עולם הפקות הטלוויזיה ותוכניות האירוח הוא מרתק, וכמעט כל הנושאים שהסרט הזה ביקש לטפל בהם די מעניינים. אבל כבר בשלב מוקדם היה ברור שמשהו לא מקליק, לא הגיוני, לא מסתדר, ובעיקר לא מצחיק. זה סרט נטול ברק שאין בו אפילו ניצוץ אחד לרפואה.
מתחרים נוספים על התואר: "בית קברות לחיות", "מסור חשמלי מקטיפה" ו"טיול לנאפה".

הדמות הכי טובה עד כה:
לפני שנגיע להופעות והשחקנים, נתחיל עם הדמות הכי מוצלחת שראיתי בקולנוע השנה עד כה. את התואר הזה קטפו בעבר האלק ("הנוקמים"), אייליאן ("ספרינג ברייקרס"), הובי דויל ("יחי הקיסר!") ות'אנוס בין היתר. בפעם השנייה אחרי בני האסטרונאוט של "סרט לגו", יש לנו כאן דמות אנימציה. וזוהי בו פיפ של "צעצוע של סיפור 4" בדיבובה של אנני פוטס. גם כי היא אדירה בפני עצמה, גם כי זה תיקון בשבילי על זה שלא נתתי את התואר הזה לפיוריוסה של "מקס הזועם: כביש הזעם" (אימורטן ג'ו חטף לה את זה), וגם כי היא אחד הדברים הבודדים שמצדיקים את הפרק המיותר הזה.

הסרט שעשה הכי הרבה רעש ונשכח במהירות עד כה:
די מדהים איך "אנחנו" המשובח של ג'ורדן פיל (פוסט "תברח") היה הדבר היחיד ששמענו עליו במשך כמה חודשים טובים, ואיך נדמה שכבר אף אחד לא מתייחס אליו. כמובן שרוב סרטים שיוצאים בחודשים הראשונים של השנה די מתפוגגים בהמשך, ואולי חוזרים לקראת סיכומי השנה ועונת הפרסים, אבל הפער בין היחס אליו בהגעתו להיעלמותו מהנוף התרבותי נכון לעכשיו הוא די עצום.

הטוויסט הכי טוב עד כה:
בדוקאביב הוקרן סרט אמריקאי קטן בשם "מרחק נגיעה" (Seventeen Blocks, בשמו המקורי), שלקראת האמצע שלו מתרחש משהו כל כך מטלטל שאני הייתי צריך להפסיק את הצפייה, להחזיר את הסקרינר כמה דקות לאחור, ולצפות בו שוב כדי להיות בטוח שהבנתי. אני אפרט, אז אזהרת ספויילר לסרט הזה למי שלא רוצה לדעת.
"מרחק נגיעה" עוסק בילד שחור משכונה לא מוצלחת במיוחד בוושינגטון, שמקבל מצלמת וידאו ליום הולדתו ומתחיל לתעד את עצמו ואת משפחתו, דרכו אנחנו רואים את המצב הקשה והניסיון לשרוד באלימות ובעוני. בקלות רבה אנחנו מתאהבים בו ומצפים לראות מה יקרה בהמשך ואיך ייצא מזה. אבל אז, ממש באמצע, מסתבר שהוא לא. למעשה, הרבה לפני שהסרט מסתיים, הילד, שכבר הפך לנער ומצא אהבה וכיוון בחיים, נורה למוות בתקרית ירי מטופשת, ומשאיר את משפחתו וחבריו המומים. משם הסרט מקבל אופי אחר לגמרי, ואני בקושי הצלחתי להתמודד.

מרחק נגיעה

הטוויסט הכי גרוע עד כה:
סרט נוסף שבאמצע משתנה לחלוטין, אבל בצורה הכי גרועה ומטומטמת שאפשר לחשוב עליה, הוא אחד הכישלונות הגדולים והמוצדקים של השנה, שטות מוחלטת העונה לשם "מים שקטים" בכיכובם של מת'יו מקונוהי ואן הת'וואי. הפעם לא אפרט מה קורה שכביכול הופך את העלילה על פיה, כי חבל על המילים, אבל מעבר לזה שאין אפילו טיפת היגיון סביר במה שקורה, הסרט אפילו הופך להיות עוד יותר סתום. אין לתאר.

הטוויסט הכי טוב ואז הכי גרוע ואז הכי טוב ואז הכי גרוע ואז הכי טוב ואז הכ… עד כה:
מאוד קשה לעמוד בקצב של סרט האימה הנטפליקסי "שלמות" כי הוא שובר את ההגה כל איזה עשרים דקות, הופך יותר ויותר מחורפן בכל רגע. לפעמים זה עובד, לפעמים זה בדיוק ההפך, ובסוף נותרת קקופוניה טוטאלית שהיא כיפית כמו שהיא מתסכלת. עוד לא החלטתי מה דעתי עליו.

הצמד הטוב ביותר עד כה:
5. וינס ווהן ומל גיבסון – "עם הגב לקיר"
4. ברי לארסון וסמיואל ל. ג'קסון – "קפטן מארוול"
3. קייטלין דיוור וביני פלדסטין – "חורשות את הלילה"
2. אלסנדרו אנטונלי ופייטרו אורלנדו – "סלפי" (מפסטיבל דוקאביב)
1. סת' רוגן ושרליז ת'רון – "מה הסיכוי?"

הסרטים הלהט"בים הטובים ביותר עד כה:
3. "שלמות" – למרות שאולי אני קצת הגזמתי עם ההגדרה, הן של "להט"בי" והן של "טוב".
2. "חורשות את הלילה" – הייצוג הכי כיפי, נונשלנטי וחמוד של דמויות מתבגרות על הקשת.
1. "מפלצות" – סרט רומני מוצלח מאוד שהוקרן במסגרת ה-TLVfest. נסו למצוא אותו איפשהו.

ההופעה המאכזבת ביותר עד כה:
אני לא חושב שאפשר להאשים את ג'סיקה צ'סטיין במה שקרה לה ב"אקס מן: הפניקס האפלה" כי באמת שאף אחד לא יצא טוב מכל הסיפור הזה. פשוט כל כך רציתי לראות אותה משתוללת כנבל בסרט קומיקס וקיוויתי שאם מישהו יצליח לנצנץ בערימת אשפה שנותרה מהמותג הזה זו היא. אבל מסתבר שגם לה יש גבולות. וזה לגמרי בסדר.

ההופעה המפתיעה ביותר עד כה:
כולנו יודעים שצחי הלוי שחקן מצוין. אפילו יש לו פרס אופיר בבית. אבל באמת שלא היה לי מושג כמה הבחור מצחיק עד שראיתי אותו ב"המוסד", שיצא ממש עכשיו לקולנוע. הטון של הסרט מאוד מקשה על מי שאיננו קומיקאי לצאת מזה לגמרי בשלום, אבל הלוי לוקח את זה בגדול ועל הדרך מוסיף לעצמו משהו כמו 80 טון של סקסיות.

ההופעה הגרועה ביותר עד כה:
אווה גרין כל כך איומה ב"דמבו" שאפילו המבטא הצרפתי שלה נשמע מזויף, משהו מאוד משונה בהתחשב בכך שהיא שחקנית צרפתיה.

ולעומתה, השחקן שיצא הכי טוב כנגד כל הסיכויים עד כה:
אני לא חושב שאנחנו באמת מעריכים את יכולות המשחק של דני דה ויטו. כלומר, הוא הוכיח את עצמו מעל ומעבר בקריירה הארוכה והמפוארת שלו, אבל לא נראה לי שמישהו מציב אותו בראש הפירמידה. ועדיין, העובדה שהוא נתן הופעה משובחת במפח נפש כל כך ענק כמו "דמבו", זה באמת מצדיק אוסקר בעיני. אם הייתה סיבה שכנראה לא יצאתי באמצע, זה הוא.

טוב, שנייה, רק עוד "דמבו" אחד, ברשותכם – פרס ע"ש ג'וני דפ לשחקן שאיננו ג'וני דפ אבל עושה חיקוי משונה של ג'וני דפ:
מייקל קיטון, "דמבו".

הבזבוז הכי נורא של שחקן עד כה:
פרד גווין לקח את הדמות של ג'אד מ"בית קברות לחיות" והפך אותה למיתולוגית בעולם האימה. כששמענו שבעיבוד המחודש הדמות הזו הגיעה לידיו של השחקן הענק ג'ון לית'גו זה נראה כאילו זה עוד יכול להיגמר במועמדות לאוסקר. למרבה האכזבה המרה, לית'גו פשוט בוזבז לחלוטין על תפקיד שאין בו דבר לנעוץ בו שיניים, וכמו כל הסרט הזה נותר מפוספס ומתסכל. מגיע לו הרבה יותר מזה, ואם מוסיפים לזה את מה שהוא היה צריך לעבור ב"לייט נייט" בכלל נראה שמשהו באינסטינקטים שלו השתבש.

בית קברות לחיות

סרטי האימה הכי טובים עד כה:
3. "אסקייפ רום"
2. "הבור באדמה"
1. "אנחנו"

סרטי ההמשך הכי טובים עד כה:
3. "סרט לגו 2"
2. "ג'ון וויק 3"
1. "הנוקמים: סוף המשחק"

תואר ה'לא אכפת לי מה אתם חושבים, אני נהניתי' עד כה:
סיפור מאוד מבלבל כל העניין הזה עם "מיסטר גלאס". בהתחלה נראה שממש מפרגנים לו, תוך שנייה הוא הפך להיות שק חבטות, ובשלב הזה אני כבר לא בטוח מה אמורים להרגיש כלפיו. כל מה שאני יודע שהוא שראיתי אותו בהקרנה סופר-מוקדמת, הרבה לפני שהביקורות בחו"ל התחילו לצוץ, והיה לי ממש כיף אתו. ברור שיש שם בעיות, אבל אני לגמרי הייתי אתו. לא מתווכח עם השונאים, אבל אני מבחינתי בחרתי עמדה.
בעבר התואר הזה הוענק ל"באטלשיפ", "צל הימים", "חבלה", "עלייתה של ג'ופיטר", "מפלצת הכסף" ו"פרא".

תואר ה'במחילה מכם, לא הבנתי על מה ההתלהבות' עד כה:
שלושה סרטים רשמתי לפני שמתמודדים לתואר הזה: "עם הגב לקיר", "צעצוע של סיפור 4" ו"תל אביב על האש". אבל כשאני חושב על זה אף אחד לא היה קונצנזוס מוחלט, או אפילו קרוב לזה, אז נראה לי שהשנה נוותר ונמשיך הלאה.
בסיכומי המחצית הקודמים, סרטים אחרים שהשאירו אותי מחוץ למסיבה היו "הסיפור של מאד", "אקס מאכינה" ו"דדפול".

ההצלחה הכי תמוהה עד כה:
מבחינת הוליווד, הקיץ הקולנועי נכון לעכשיו מאכזב מאוד מבחינת הקופות, כאשר כרגע היחיד שנחשב להצלחה אמיתית מעבר ל"הנוקמים: סוף המשחק" הוא לא אחר מאשר "אלאדין" גרסת 2019. מתקציב לא קטן של 183 מיליון דולר, הסרט לאחרונה עבר את רף ה-800 מיליון בהכנסות גלובליות ועדיין חזק בטבלאות. בארץ גם מדובר בהצלחה ענקית, ואני פשוט לא מצליח להבין את זה. בהחלט ראינו סרטים גרועים יותר השנה, אבל למה שכל כך הרבה אנשים ישלמו לראות גרסת מתנ"ס של סרט אנימציה מדהים שעדיין עובד כאילו דקה לא חלפה מאז 1992?

ההופעה הכי טובה עד כה – שחקן:
5. ג'יימס מקאבוי – "מיסטר גלאס"
4. קייס נאשף – "תל אביב על האש"
3. וודי הארלסון – "הרודפים"
2. טארן אדג'רטון – "רוקטמן"
1. כריסטיאן פופה – "מפלצות"

ההופעה הכי טובה עד כה – שחקנית:
5. קארן גילאן – "הנוקמים: סוף המשחק"
4. ג'ודית סטייט – "מפלצות"
3. שרליז ת'רון – "מה הסיכוי?"
2. לופיטה ניונגו – "אנחנו"
1. ג'וליאן מור – "גלוריה בל"

ההופעה הכי טובה של ילד או ילדה עד כה:
5. ג'יימס קווין מארקי – "הבור באדמה"
4. שהאדי רייט ג'וזף – "אנחנו"
3. גבריאל בייטמן – "משחק ילדים"
2. ג'ק דילן גרייזר – "שהאזאם!"
1. ג'קסון רוברט סקוט – "הבלתי רגיל"

מפלצות

הקאסט הכי טוב עד כה:
טוב, באמת אין שום יכולת לעמוד מול מה שקרה ב"הנוקמים: סוף המשחק" גם מבחינת איכות וגם מבחינת כמות. דבר כזה אי אפשר לנצח.

הקאסט הכי מבוזבז עד כה:
פה קצת יותר צפוף מבחינת אופציות, אבל בעיני התואר המפוקפק הולך ללא היסוס ל"מסור חשמלי מקטיפה", שהגיע לנטפליקס ואת האכזבה ממנו היה אפשר לשמוע בכל מקום. ג'ייק ג'ילנהאל, רנה רוסו, פאקינג דויד פאקינג דיגס, טוני קולט, ג'ון מלקוביץ', בילי מגנוסון ועוד, כולם הולכים לאיבוד בסרט בלי פוקוס.

הכי 'אל דאגה, זו לא אשמתך' עד כה:
על שלושה סרטים חתומה השנה השחקנית הנפלאה אמה תומפסון: "לייט נייט", "גברים בשחור: אינטרנשיונל" ודיבוב ב"מיסטר לינק". כולם כישלונות קופתיים די מאסיביים, ואחד מהם כבר הוזכר כאכזבת השנה עד כה. אבל אנחנו יודעים שזה לא שום דבר שקשור אליה. להפך, כנראה שאם לא הייתה שם המצב היה גרוע הרבה יותר.

הטרנד הכי מרגיז עד כה:
הוליווד לא כל כך יודעת להתמודד עם דברים, כך אנחנו לומדים שוב ושוב, ורוב הזמן מגיבה בפאניקה ובאופן מגושם שרק מעיד על כך שהיא מיושנת נורא. השנה, ואני לא בטוח אם מותר לי להגיד את זה אבל יאללה, כל הקונספט הזה של "כוח נשי בכוח" פשוט היה מביך. זה התחיל עם מפגש גיבורות העל של "הנוקמים: סוף המשחק" (שאני מאוד התלהבתי ממנו בזמנו, אבל השתכנעתי שמדובר היה במס שפתיים לא נעים), המשיך עם המשפט הקרינג'י ב"אקס מן: הפניקס האפילה" שבו מיסטיק טוענת שהחבורה צריכה להיקרא "אקס-וומן", ולפי הבנתי קיבל עוד דחיפה מעבר לקצה ב"גברים בשחור: אינטרנשיונל". לא נראה טוב ולא נשמע טוב, אבל אולי זה בסדר. אולי זה מעיד על תחילתה של חשיבה שונה ומתקדמת יותר. ימים יגידו.

סרט האימה הכי טוב על אישה צעירה בשם שרה שהבן היחיד שלה מתחיל להתנהג באופן מלחיץ במיוחד:
2. "הבלתי רגיל"
1. "הבור באדמה"

סרט האימה הכי טוב על בובה של ילד בשם אנדי שבשלב מתקדם של הסרט גורמת לפאניקה המונית:
2. "משחק ילדים"
1. "צעצוע של סיפור 4"

תואר ה'למען השם, איך את לא כוכבת ענקית בשלב הזה, מה לא בסדר עם העולם?" עד כה:
כבר שני סרטים ברציפות שג'סיקה רות' עושה את הבלתי יאמן. זה התחיל עם "מז"ל טוב" והמשיך השנה עם "מז"ל טוב 2" המפתיע לטובה, ובשתי הפעמים היא פשוט העיפה את הסרט הזה לגבהים שלא היה לסרט סיכוי להגיע אליהם בלעדיה. כל הוליווד צריכה לחזר אחריה, ואני לא מבין מה מתעכב.
התמונה הראשית של סיכום המחצית שם למעלה בהתחלה, היא שלה.

הסרט הכי לא מוערך עד כה:
"מה הסיכוי?" זה סרט שמאוד קשה לפצח את הקהל היעד שלו כי הוא מנסה ללכת ליותר מדי מקומות בו זמנית. הוא ירחיק את הנשים כי הוא נראה כמו קומדיה גסה ופרועה, וירחיק את הגברים הצעירים כי יש לו וייב רומנטי דביק. אילולא רק היו יודעים שהוא השילוב המושלם של שניהם, אולי הוא לא היה כזו אכזבה בקופות. בגלל זה לא מגיע לנו דברים טובים.

מה הסיכוי?

הרגע הכי ביזאר עד כה:
ספויילר קטן ל"שהאזאם!"
אמנם סצנה שבה ילד יתום שהעביר את כל שנותיו בלחפש את אמו סוף סוף עומד מולה נרגש עד בלי די ואומר לה "הנה, מצאתי אותך!", והיא עונה לו "אה, כן. ראיתי כשהלכת לאיבוד כשהיית בן ארבע אבל זה לא עניין אותי כי לא באמת רציתי אותך. ביי", היא בפני עצמה לא הסצנה הכי תמוהה בעולם. תוכלו למצוא כאלו לא מעט בכל פסטיבל קולנוע. לעומת זאת, כשזה מגיע מסרט גיבורי על לקהל צעיר כשעל הפוסטר נמצא מישהו שעושה בלון ממסטיק, זה מאוד מאוד משונה.
מקום שני: התינוקת של כריסטופר אבוט מזכירה לו שהוא צריך לנסוע לעיר ולרצוח זונה ב"פירסינג".

הרגע הכי מביך עד כה:
3. "לייט נייט" – מולי (מינדי קיילינג) בוכה מתחת לשולחן כי הבוסית שלה (אמה תומפסון) אמרה לה שזה לא מספיק להצביע על בעיות, גם צריך להציע פתרונות. שעה היא לא הייתה מחזיקה אצל רנן שור. שעה!
2. "אלאדין" – ג'סמין פורצת בשירת "ספיצ'לס", שהוא קאבר יותר גרוע ל"לט איט גו" מאשר "אלאדין" החדש לסרט המצויר.
1. "רוקטמן" – האבא המזניח של אלטון פוצח בשירת "אני רוצה אהבה" ומבהיר שאף אחד בסרט הזה לא יודע מה הוא עושה. זה קורה בדקות הראשונות של הסרט וממש לא משתפר משם.

הרגע הכי גרוע בסרט טוב עד כה:
ספויילר ל"הנוקמים: סוף המשחק"
טרם התאוששתי מהמוות המיותר, המטופש, והמכעיס של נטשה. לא רק שהיא הדמות שזכתה ליחס הכי מזניח שלא בצדק במותג הזה, אלא גם המוות שלה מול הוק-איי רק בשביל לסגור את המהלך הרגשי של הסרט שמתחיל בהיעלמות המשפחה שלו הוא בית ספר לכתיבה איומה. justice_for_black_widow#

הרגע הכי טוב עד כה:
5. "אנחנו" – -מי אתם? -אמריקאים.
4. "משולש הגבולות" – מסוק מעל האנדים
3. "גלוריה בל" – פואמה רומנטית
2. "ג'ון וויק 3" – כל הסכינים שבעולם
1. "הנוקמים: סוף המשחק" – אסמבל!

השימוש הכי טוב בשיר עד כה:
"פאק ד'ה פוליס" מתוך "אנחנו".

השימוש הכי גרוע בשיר עד כה:
"איים ג'אסט א גירל" מתוך "קפטן מארוול".

הנאמבר המוזיקלי הטוב ביותר עד כה:
3. "מה הסיכוי?" – זאת ודאי הייתה אהבה
2. "כמה רומנטי" – אקספרס יורסלף
1. "סרט לגו 2" – לא מרשעת

המועמדויות לאוסקר הכי מוצדקות שכנראה כבר לא יקרו, עד כה:
צילום: "ג'ון וויק 3"
עריכה:"אנחנו"
עיצוב אומנותי: "אסקייפ רום"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה/הסרט הבינלאומי הטוב ביותר: "מילים נרדפות"

הסרט שהלוואי שלא היה קיים עד כה:
בזמן ש"צעצוע של סיפור 4" הוא סרט טוב בכל אספקט שאפשר לחשוב עליו, ובהחלט לא מבייש את פירמת פיקסאר או את עולם האנימציה באופן כללי, אני פשוט לא יכול לחשוב על סרט מיותר מזה. ושוב, אני שם בצד שנייה את מעלותיו הרבות, זה פשוט ש"צעצוע של סיפור 3" נגמר באופן כל כך מושלם, שבאמת לא הייתה אף סיבה בעולם לחזור לזה. מעכשיו הטרילוגיה המושלמת הזו תסתובב לנצח נצחים עם הסרח העודף הזה בסוף, שממחזר כמעט את כל מה שקרה עד כה בלי סיבה אמיתית. זה היה צריך להיות ספיישל טלוויזיה של שעה, לא משהו בקאנון של המותג המרהיב הזה.

התגובה הכי אמוציונלית שלי עד כה:
ועדיין, ההתייפחות הכי גדולה שלי השנה הייתה הסצנה האחרונה של גבי הפטפטנית ב"צעצוע של סיפור 4", אחרי שכבר איבדנו כל תקווה. לא אפרט בגלל ספויילרים, אבל כל מי שראה יודע בדיוק על מה אני מדבר. לכו לעזאזל, פיקסאר, איך אתם מצליחים לעשות את זה בכל פעם?
בשנה שעברה "אני, סיימון" לקח את הקטגוריה הזו בהליכה.

צעצוע של סיפור 4

הסרט הכי גבר-גבר-יא-אללה-כמה-גברים-אנחנו-חאקי!-פיצוצים!-בוא-נעשה-מנגל-אל-תהיה-הומו
-יא-אללה-גבר-יא-גבר עד כה:
3. "עם הגב לקיר"
2. "הרודפים"
1. "משולש הגבולות"

התגלית הטובה ביותר עד כה:
5. קלארה רוגארד – "אני, אימא"
4. סיאנה קרסלייק – "הבור באדמה"
3. קונור סווינדלס – "נעלמים"
2. מנה מסעוד – "אלאדין"
1. קייטלין דיוור – "חורשות את הלילה"

תואר ה'באמת שניסיתי אבל אין לי שום דבר להגיד על הסרט הזה' עד כה:
"מלון מומבאי"

הסרט הכי גרוע שראיתי מההתחלה ועד הסוף, עד כה:
"דמבו". חד משמעית.
(ואם הוא רק היה יוצא שבוע מוקדם יותר, אז "יסטרדיי" של דני בויל היה לוקח את התואר הזה. ניצל מההפקר)

הסרטים הטובים ביותר לשנת 2019 עד כה:
5. "בגרות" – מתן יאיר הפתיע אותנו שנתיים אחרי "פיגומים" בסרט שהוא לא קצר ולא ארוך, בו הוא בתפקיד הראשי, שיש בו יותר תבונה ורגישות מכל מה שהוליווד עשתה השנה במצטבר.

4. "אנחנו" – הרבה דברים מתסכלים יש בסרט הזה, אבל הוא בטוח חוויית האימה הגדולה של השנה. גם אם הפעם התסריט של ג'ורדן פיל פחות מבריק, כבמאי הוא רק הולך ומשתפר. וזה עוד בלי לדבר על לופיטה ניונגו.

3. "מה הסיכוי?" – גם הסרט הכי רומנטי של השנה וגם הכי מצחיק. שנים מאז שהיה לנו דבר כזה.

2. "הנוקמים: סוף משחק" – טירוף מערכות, שיא מדהים שאולי לא מתקתק באופן מושלם אבל ללא ספק האירוע הקולנועי הגדול ביותר של השנה. עד כה, לפחות, אבל סביר שגם בהמשך.

1. "מילים נרדפות" – לראשונה בתולדות סיכומי המחצית, סרט ישראלי לוקח את המקום הראשון. ברור לי שזה לא הטעם של כולם, ומעידות וחריקות בהחלט יש בו, אבל קולנוע כל כך מלהיב, מכעיס, סוחף, חשוף ועוצמתי לא ראיתי השנה עדיין. אם יש איזשהו צדק בעולם הוא סוחף את פרסי אופיר השנה, אבל מצד שני, אנחנו יודעים טוב מאוד באיזה עולם אנחנו חיים.

אז זהו לששת החודשים הראשונים של השנה. מחכים במתח להמשך.

מילים נרדפות