• סרטים חדשים: ״עץ תאנה״ של עלמוורק דוידיאן
  • The Kid Who Would Be King :מחכים לתרגום
  • משולש הגבולות
  • ״נערה״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע הצרפתי 2019
  • מצעד המבקרים להופעות האימה הגדולות בכל הזמנים
  • מצעד המבקרים להופעות האימה הגדולות בכל הזמנים
  • נעלמים
  • ״פרנהייט 11/9״, סקירה
  • ״המין החזק״, סקירה
  • סקירה ,
  • ״קפטן מארוול״, סקירה
  • ספר חדש: ״מבוא לאהבה - הסרטים של משה מזרחי״
  • המלצות סינמטקים: מהדורת חודש מרץ
  • ״מז״ל טוב 2״, סקירה
  • ״כמה רומנטי״, סקירת נטפליקס
  • ״מילים נרדפות״, סקירה לסרטו של נדב לפיד

"נעלמים", סקירה

10 במרץ 2019 מאת אור סיגולי

בעולם מתוקן צירוף המילים "דרמת מתח פסיכולוגית מסקוטלנד" הייתה אמורה לעורר קצת יותר תשומת לב, אבל מכיוון שזה לא קרה, לפחות נוכל להתנחם בכך שהיא קיבלה מקום בלוח ההפצה של בתי הקולנוע בישראל. "נעלמים" (The Vanishing בשפת המקור. אל תבלבלו עם "נעלמים" בכיכובו של ניקולס קייג' שהוקרן פה לפני כמה שנים, או עם התרגום העברי לספר המתח של הארלן קובן. באופן כללי זה שם די עצל), הוא סרט הביכורים של במאי הטלוויזיה הוותיק מדנמרק קריסטוף נייהולם ("ההרג", "טאבו"), ובו מככבים שניים מהשחקנים הסקוטים ביותר אי פעם – ג'רארד באטלר ("300") ופיטר מאלן ("טירנוזאור"). אם זה לא מספיק, דעו שהעלילה, שכתבו השחקנים ג'ו בון וקיילן ג'ונס, מתרחשת כולה בלוקיישן שאין בו פינה אחת שלא מצטלמת מדהים, מגדלור על אי מבודד.

"נעלמים" הוא דרמת מתח מלאת תפניות והתרחשויות, ולכן באמת שעדיף לדעת כמה שפחות לפני שנכנסים אליה, אז אסגיר רק את נקודת הפתיחה: שלושה גברים (בגילומם של באטלר, מאלן והשחקן הצעיר קונור סווינדלס) נשלחים אל אי קטן בו מוצב מגדלור, למשימת תחזוקה ותפעול של שישה חודשים עד תום המשמרת. כאשר הם מגיעים להחליף את קודמיהם, פנס מנצנץ בעיניו של אחד מהעוזבים מעיד על כך שבידוד של תקופה ארוכה כנראה גובה איזה מחיר נפשי, אבל הבחורים שלנו לא חוששים מזה. וגם אם כן, האמת שאין להם הרבה ברירות בשלב הזה.
כבר ביומם השני על האי הם מגלים סירה שהתרסקה לאחד הנקיקים, תיבת עץ סגורה, וגופה של אדם זר. מאותו הרגע הדברים מקבלים תפנית די שלילית והכל רק הולך ומתדרדר. האמת שכבר כתובית הפתיחה של הסרט מעידה על תוצאות לא נעימות במיוחד, אבל באמת שאין צורך לפרט יותר מזה. הדבר היחיד שאני מרגיש צורך כן להסגיר, הוא שבשום שלב לא מדובר בעניינים על טבעיים או אימתיים. זה חשוב, בשביל שלא תהיה ציפייה למשהו שלא מגיע.

כדרמת מתח, "נעלמים" בהחלט מספק את הסחורה. לא רק שהוא מצולם מרהיב וערוך היטב (על אף סצנת פתיחה שחתוכה מוזר מאוד, עם מה שנראה כמו התרסה מכוונת נגד חוק ה-180 מעלות. משהו שלא מקבל אחר כך הצדקה, בשונה מהפתיחה של "שאטר איילנד", שמאוד מזכירה את זו הנוכחית), אלא גם באמת כל הזמן מתקדם ומשתנה, ונקודת הסיום שלו מאוד רחוקה מזו של ההתחלה. זה כמובן עוזר להשאיר את הצופה במצב של מתח, להפתיע ולעניין. גם ישנה הרגשה שהדמויות באמת מגיבות באופן אמין ואנושי למה שקורה, ולא סתם פועלות כדי לקדם את העלילה, כמו שקורה הרבה פעמים בסרטים מהסוג הזה. שלושת הגברים מאוד שונים זה מזה, אבל הם לא באמת ארכיטיפיים שמייצגים סוגים של גבריות, ולכן הסרט לא נופל למקומות דידקטיים רוב הזמן. באמת שהתסריט של בון וג'ונס מאוד מרשים בהקשר הזה. עוד קרדיט צריך להגיע למלחין הסרט, בנג'מין וולפיש, שהופך להיות אחד הבולטים של הקולנוע החדש, לאחר שתרם מכישרונו ל"מים שקטים", "בלייד ראנר 2049", "זה", "תרופה לשלמות", "מאחורי המספרים" ו"כיבוי אורות".

נקודות החולשה של הסרט קשורות לכך שהדברים באמת קורים מאוד מהר, ועוברים מאפס למאה תוך שנייה, מה שמעט פוגע באמינות של ההתדרדרות הנפשית והפסיכולוגית של הדמויות. פיטר מאלן, שהוא באמת אחד השחקנים הגדולים של תקופתנו (לצופי הטלוויזיה הוא גם מוכר מהופעותיו ב"אוזרק" ו"קצה האגם"), מצליח לעקוף את זה היטב כי הוא פנומן שאין שני לו, אבל אצל ג'רארד באטלר (שגם חתום כאחד המפיקים) יש לעיתים קרטועים. אני כמובן לא חושב שהגבר המרשים ורחב הכתפיים הזה שחקן רע, אבל ב"נעלמים" הדמות שלו מקבלת מטען דרמטי מאוד משמעותי, שאני לא חושב שהוא מתמודד אתו באופן מושלם. אבל זה בהחלט שינוי מרענן מכל סרטי הפעולה האחרונים שלו, בהם הוא לא נדרש לעשות יותר מדי, ועל כן אנחנו מברכים על כך.
הצלע השלישית היא, כאמור, קונור סווינדלס (שגם מופיע ב"חינוך מיני" של נטפליקס) והוא לחלוטין תגלית מרשימה מאוד. אין ספק שצריך לעקוב אחרי המשך הקריירה של הבחור הזה.

"נעלמים" הוקרן בפסטיבל הז'אנר המפורסם סיטג'ס, ויצא לבתי הקולנוע בכל העולם ממש בתחילת השנה. התאריך הזה מעיד על כך שהאולפן לא מאוד האמין בו, לא לתקופת סרטי החגים ובטח שלא לעונת הפרסים, ועל כן הוא לא צבר תשומת לב ראויה, למרות שבהחלט מגיע לו. קשה לומר שהוא סרט חד פעמי או בלתי נשכח, אבל הוא בהחלט צועד בראש זקוף לכמה מקומות מאוד אפלים ומדכדכים, יש בו מידה הגונה של אלימות וקיצוניות שמעידה על אומץ וחוסר פשרות של היוצרים שעומדים מאחוריו, והוא מציג על המסך כמה דברים שאנחנו לא רואים בדרך כלל מתעשיות הקולנוע הגדולות. רק על אלו אני חושב שכדאי להכיר אותו.
מעבר לכך, בעיני הוא צפייה מומלצת מאוד, בטח על המסך הגדול שיתפוס את הנופים המרהיבים של האי והאוקיינוס, כמו גם את הקלוז-אפים על העיניים הכחולות והאבודות של השחקנים שמחזיקים אותו על כתפיהם.

וחוץ מזה, אם אתם חובבי מגדלורים קולנועיים, זה סרט הרבה יותר מוצלח מ"האור בין האוקיינוסים" ומ"עור קר", אותה עלילת אימה מגדלורית ספרדית-צרפתית של זאבייה גאנס מ-2017, על שומר מגדלור צעיר שמגלה שהשומר הוותיק שחולק אתו את המשימה פיתח מערכת יחסים מינית עם יצור-דג מתוך הלהקה הענקית שמתקיפה את האי בלילות. אל תשאלו.