• הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

אימת החודש – יוני 2017: A Cure for Wellness, The Belko Experiment, A Dark Song

25 ביוני 2017 מאת אור סיגולי

חצי משנת 2017 מאחורינו, ובזמן שהשנה הקולנועית באופן כללי לא הייתה מדהימה עד כה, דווקא בעולם הז'אנר הדברים נראים לא רע בכלל. מעבר לכך ששתיים מההצלחות הגדולות ביותר בקופות השנה היו משויכות לז'אנר ("תברח" ו"ספליט"), היו לא מעט סרטי אימה ששווים התייחסות. אולי זה סתם שהסינון שלי השתפר, אבל גם יכול להיות שלא.
לאימת החודש מהדורת יוני צפיתי בשניים מסרטי האימה האמריקאים הבולטים והמדוברים של 2017 (בארץ הם לא הוקרנו מסיבות כאלו ואחרות), שמאחוריהם עומדים כמה יוצרים מכובדים עד מאוד בעולם הקולנוע המסחרי דווקא, ועוד סרט אירי מהשנה החולפת שממשיך לצבור אוהדים. וגם אם אף אחד מהם לא המלצה מוחלטת, מאוד כדאי להכיר אותם.

A Cure for Wellness

אולפני פוקס לקחו הימור די רציני עם הפרויקט הזה. לא רק שזה אחד מסרטי האימה הבודדים המסווגים R מאחוריהם עומד אולפן גדול, גם התקציב שלו היה לא מבוטל (40 מיליון לפני הוצאות יח"צ ושיווק). בנוסף, אין בו כוכבים גדולים מאוד, הוא מבוסס על חומר מקורי ולא על סרט עבר או ספר מפורסם, וגם מתפרש על פני כשעתיים ועשרים, זמן מסך שלרוב שמור לדרמות אוסקר או סרטי גיבורי-על. לא לסרטי אימה.
למרבה הצער, ההימור כשל. הסרט, בעברית נקרא לו לצורך העניין "מרפא לבריאות", הרוויח פחות משלושים מיליון, מתוכן רק שמונה מיליון במולדתו, והפך לאחד הכישלונות העצומים והמהדהדים ביותר של 2017, למרות שהביקורות היו מעורבות. זה בעיקר מצער כי עד שכבר מגיע סרט אימה מקורי שנתמך על ידי אולפן ויש בו חזון ויזואלי בולט, הקהל בורח ממנו כמה שיותר מהר. מצד שני, לסרט אכן יש מעידות בולטות ולכן ברור למה אפקט הפה-לאוזן לא עבד פה.

השחקן הצעיר דן דיהיין ("ספיידרמן המופלא", "המקום בתוך היער") מגלם את לוקהארט, עובד חברה גדולה מניו יורק, שנשלח אל הרי האלפים כדי לאתר שם את אחד מראשי החברה שהחליט לפרוש במפתיע ולאשפז עצמו בבית הבראה שוויצרי. לוקהארט – שכפי הנראה מעולם לא ראה את "מסדרון ההלם" או "שאטר איילנד", ומעולם לא קרא את "דרקולה", שם היה נחשף למה שקרה לג'ונתן הארקר שגם הוא נשלח למשימה מקצועית ומסתורית באיזור אירופאי הררי ומבודד – מוצא את עצמו ברכבת נחוש להשלים את משימתו. נאמר זאת כך, "צלילי המוזיקה" זה כבר לא יהיה.
כמו כל בית הבראה קולנועי (להוציא, אולי, את "נעורים" של סורנטינו), כבר ברגע הראשון לנו הצופים יש תחושה לא נעימה ומבשרת רעות, יכול להיות שבגלל כל הקלוז-אפים על המים בברזים ובכוסות, בחירה קולנועית שמסגירה דברים יותר מדי מהר, אבל גיבורנו לא שם לב לכך, וכשהוא מתחיל לראות אותם זה ממש מאוחר מדי.

על בימוי הסרט אמון גור ורבינסקי, שזהו הכישלון הטוטאלי השני שלו ברציפות אחרי "הפרש הבודד" בשנת 2013, וזה חבל כי זה מעיב על הצלחותיו הקודמות, בהן אפשר למצוא את הרימייק האמריקאי האהוב ל"הצלצול", האוסקר על "רנגו" ויריית הפתיחה לאחד המותגים החזקים של המילניום, "שודדי הקאריביים". ורבינסקי הוא, לכל הפחות, במאי ויזואלי מעולה וסרטו החדש הוא אולי פסגת העבודה שלו בתחום הזה. קשה לחשוב על הרבה סרטים מרהיבים יותר מזה בשנה האחרונה. "מרפא לבריאות" באמת נראה נפלא – השוטים מקוריים ויפים נורא (מאת מצלמתו של בוז'אן באזלי), התאורה והעיצוב האומנותי (של איב סטוארט, המועמדת לארבעה פרסי אוסקר, בעיקר על סרטיו של טום הופר) מייצרים פריימים נפלאים, ויש בו סיקוונסים שמבוצעים באופן מעורר השתאות. גם המסתורין של המקום נחשף לנו באופן מדוד וראוי, ההופעות לא רעות, ובאופן כללי רואים את הכסף שהושקע בסרט על המסך ואת הרצינות והיכולות של כל אנשי הצוות בו. רק על זה אפשר להמליץ לבדוק אותו.
מאידך, לגמרי ברור מדוע הסרט נפל בחבטה עמומה אצל הקהל. האורך המוגזם שלו בהחלט פוגם בו, ולמרות שאני נהניתי מהסרט שכתב ג'סטין היית' ("חלון פנורמי") עד מאוד, ברור בדיוק מתי הסיפור ממחזר את עצמו ואילו סצנות היו שוות קיצור או הסרה. בנוסף לכך, הליהוק של דן דיהיין בעייתי, לא בגלל שהוא שחקן רע חלילה, אלא בגלל שפניו השנהביות ומבטו הקפוא לא באמת מייצרים הזדהות עם הקהל, למעשה יש במראה שלו משהו קצת מרתיע. זה נכון שכל העולם של הסרט הוא כזה, אבל דווקא בליהוק של הדמות הראשית היה אפשר לנסות לשבור את זה ולהביא איזשהו חום או אנושיות שתכניס אותנו בקלות יותר פנימה ותגרום לנו ללכת עם לוקהארט את המסע המסויט שלו.

מהשיח על הסרט, הבנתי שהדבר שהכי יצאו נגדו הוא חלקו האחרון של הסרט. לא אסגיר שום פרט עלילתי ממנו, אבל אומר שאני מאוד מבין את מי שנשלף ממנו החוצה ואפילו פיתח נגדו טינה. החצי שעה האחרונה של הסרט הולכת למקומות מאוד מוזרים וגם מצריכה אמון גדול מאוד מצד הצופים, אמון שהסרט לא הרוויח ביושר עד כה. אני באופן אישי כן הערכתי מאוד את הסרט עד אותה נקודה, כך שיצא שכנגד הקונצנזוס חיבבתי את הקו של המערכה האחרונה, שמזכיר יותר סרטי מפלצות ישנים של יוניברסל מאשר מותחנים פסיכולוגיים של הסיקסטיז איתם הסרט התכתב עד אותה נקודה, אבל זה באמת יכול לאכזב מי שבילה עם הסרט במשך קצת פחות משעתיים. מה גם שלצופים ישראלים כל הקונספט הזה של דוקטורים ולובשי מדים חמורי סבר ואוהבי סדר וניקיון, בשילוב של מבטא גרמני, יכול לעשות אסוציאציות מאוד ספציפיות.
אני כן הייתי ממליץ לצפות בסרט למקרה שיש לכם ערב פנוי, בעיקר בגלל הויזואליה וכמה סצנות מטרידות למדי, אבל זוהי המלצה מסויגת למדי כי חולשותיו כן פוגמות בו בראייה כללית.

The Belko Experiment

הדבר הבולט הראשון בסרט הזה הוא זהות התסריטאי שלו. מדובר בלא אחר מאשר ג'יימס גאן, האיש שמנהיג את מותג "שומרי הגלקסיה" הסופר-מצליח של דיסני-מארוול. אבל לא מדובר באיזשהו משהו שכתב בין צילום הרפתקאות גיבורי העל, אלא תסריט ישן יותר, שכתב אפילו לפני סרטו הראשון "סופר". לפי הבנתי, אפילו גאן כבר שכח מהתסריט הזה, אבל MGM, חברת ההפקה שקנתה אותו, שלפה אותו מהמדף עכשיו כשגאן הוא להיט, וכנראה לא נגעה בו יותר מדי כי הוא קרדיט הכתיבה היחידי בו. גאן חתום גם כאחד המפיקים.
בתי ההפקה שהשתתפו בפרויקט הם MGM, אוריון ובלומהאוס (למרות שהאיש בראשה, ג'ייסון בלום, איננו בין המפיקים), כך שלא מפתיע שמדובר בהפקת ז'אנר צנועה. ואכן, על פי הנתונים באינטרנט, תקציב הסרט עמד על בסך הכל חמישה מיליון, אבל עם הכנסות של עשרה, הוא לא אחת ההצלחות הגדולות. לצורך העניין, התקציב של "ספליט" היה 9 מיליון, והכניס מעל ל-270.

במאי "ניסוי בלקו" הוא גרג מקלין שעבד מאוד קשה לאחרונה, מסתבר. מעבר לסרט הזה הוא גם חתום על בימוי "האפילה" ב-2016 שלא זכה ליחס חיובי במיוחד, וגם הרים את המיני-סדרה "וולף קריק", המבוססת על סרט הביכורים שלו משנת 2005. "וולף קריק" האוסטרלי הוא אחד מסרטי הסלאשרים האהובים עלי, ואני לא בטוח האם הוא התיישן היטב, אבל אני בהחלט ממליץ לכל מי שלא ראה אותו לתת לו הזדמנות.

"ניסוי בלקו" הולך בנתיב מאוד מוכר של קולנוע מהזמן האחרון, ובמהלך הצפייה בו כל הזמן קפצו לי לראש סרטים אחרים שניסו את אותו הקונספט, חלקם טובים יותר וחלקם טובים פחות. לא אפרט יותר מדי על העלילה (הדלה למדי) שלו, אבל אתם תבינו בדיוק על מה אני מדבר כאשר אפרט עליהם.
הסרט, שאפשר להתווכח האם הוא באמת סרט אימה או יותר לכיוון המותחן, בעצם משלב בין שני דברים. האחד הוא מה שאפשר לכנות סיפורי "החיה שבאדם", כלומר סרטים על אנשים רגילים שנדחקים לפינה ומהם יוצאים הצדדים האלימים והחייתיים. בהקשר הזה "ניסוי בלקו" מזכיר את "המתקן", "המסור", "הטיהור", "קיוב", "גבעות הפחד" (בהקשר הזה אמליץ לכם על הפרק האחרון והמשובח, הפעם בלעדי, של "מועדון האימה – הפודקאסט"), "משחקי הרעב" ו"באטל רויאל" כמובן; תת הז'אנר השני הוא סרטי הבניינים, אלו שמביאים סיפור של דמויות הלכודות בשטח מצומצם ונאבקות על חייהן. פה אפשר למצוא את "Les Hordes", "השופט דראד" גרסת 2012 המעולה, "שחר המתים", "מת לחיות", "הפשיטה" ו"סיטאדל".
כמובן שאי אפשר להתעלם מתרומתם של שני דברים נוספים שנמצאים בכל הסרטים האלו. הראשון הוא כמובן הספר "בעל זבוב" של וויליאם גולדינג, והנוסף הוא הניסוי הידוע לשמצה שנעשה בבני אדם באוניברסיטת סטנפורד בשנת 1971, שחשף את הרוע הטמון בטבע האנושי.

אורכו של "ניסוי בלקו" הוא פחות משעה וחצי, וככזה אני יכול להכריז עליו כמהנה ומהוקצע, אבל היו לי מספר בעיות אתו שמנעו ממני להתלהב ממנו באמת. כמו בהרבה מהסרטים האלו, גם הפעם הרגשתי שההתדרדרות מגיעה מהר מדי ובאופן חריף שגובל באי אמינות. תוך חצי דקה האלימות מתפרצת והגיהנום משתולל, וזה מרגיש כאילו מישהו לחץ על דוושת הדלק הרבה יותר מדי מהר. זה הופך את הסרט לפחות אינטליגנטי ממה שהוא רוצה להיות ומקשה על ההיסחפות אחר גורלן של הדמויות בו. גם היעדר ההומור בו בולט, במיוחד כאשר זה כן צץ במנות קטנות מדי. הדבר הזה גורם לסרט להרגיש מנופח ובעל חשיבות רבה, שזה כמעט מכת מחץ לסרט מסוג כזה.

דבר אחר שמצאתי שפוגם בו הוא הליהוק שלו, אבל ממקום אחר ממה שאתם חושבים. התפקיד הראשי הוא של יקיר הז'אנר החדש ג'ון גלאגר ג'וניור שבשנה שעברה היה נפלא גם ב-"Hush" וגם ב"דרך קלוברפילד 10" בגילום שתי דמויות שונות לחלוטין. גלאגר הוא שחקן מצוין עם יופי של נוכחות והוא עושה פה את המיטב. לצדו נמצאים טוני גולדווין ("רוח רפאים" והסדרה "סקנדל"); ג'ון מקגינלי ("סקראבס"); מלוני דיאז שהייתה מעולה ב"תחנת פרוטוויל" (שבערוצי הטלוויזיה בארץ נקרא "תחנה אחרונה"); אחיו של ג'יימס גאן, שון, שגם קיבל יופי של תפקיד ב"שומרי הגלקסיה 2" ופה גונב את ההצגה; חביבו של ג'יימס גאן, מייקל רוקר הענק, שגם הוא בלט לטובה בעלילות סאטר-לורד וחבורתו, ועוד.
הבעיה שלי לא הייתה עם השחקנים וההופעות שלהם, למעשה כל הקאסט עושה עבודה מצוינת, אלא עם עובדת הליהוק שלהם. כל שחקן מלוהק פה על פי הטייפקאסט שלו ובהתאם למטען שצבר במהלך הקריירה שלו, ולכן מאוד ברור מהשנייה הראשונה מי הולך להיות בצד הטוב ומי הולך להיות בצד האפל. זה מייצר חוסר עניין ואיזושהי אוטומטיות. דווקא אם הדברים היו הפוכים, הסרט היה מרוויח המון לדעתי. זה עוד משהו שמונע מהסרט להיות יותר חכם ממה שהוא היה רוצה להיות – כאילו יש אנשים שנועדו להיות רעים רק על פי החזות שלהם.

הייתי רוצה לפרגן יותר ל"ניסוי בלקו" אבל אני יכול להגיע רק עד "סבבה", ולצערי לא הרבה יותר מזה. יש בו ממה להינות, אבל גם תחושה של מחזור דברים אחרים שנעשו טוב יותר, ואין לו יכולת להביא משהו חדש או מספיק מעניין לשולחן.

A Dark Song

משהו חדש או מספיק מעניין לשולחן הוא בדיוק הניצחון של הסרט הזה, שמגיע מאירלנד, ובשנה שעברה עשה סבב פסטיבלי ז'אנר מרשים במיוחד. הוא נכתב ובוים על ידי ליאם גאווין, שזהו הפיצ'ר הראשון שלו אחרי אי אילו סרטים קצרים. הדבר הכי מעניין בסרט היא שהוא מתחיל בנקודת מוצא מוכרת ודי חבוטה, אבל לוקח אותה למקום מאוד מקורי.
סיפור המסגרת של הסרט הוא על סופיה (קתרין ווקר), אישה צעירה ששוכרת את שירותיו של מין גורו או שאמאן (סטיב אורם האהוב, מ"חופשה נעימה" ו"התעלה", אותו ראיינתי כשהיה אורח פסטיבל הקולנוע הבריטי ב-2012) כדי להתחבר אל העולם שמעבר ולדבר עם רוחו של בנה הקטן שנרצח. כל מי שראה סרט אימה בחייו יודע שזה באמת הדבר המטומטם ביותר שאפשר לעשות, ושום דבר טוב לא יכול לקרות בעקבות זה. מ"בית קברות לחיות" ועד "הצד האחר של הדלת" שסוקר בפינה הזו בדיוק לפני שנה, הרי ברור לנו לאיזה כיוון זה אמור ללכת מהרגע הראשון. אבל בדיוק בנקודה הזו גאווין מחליט לשים את הדגש על מקום אחר לחלוטין.

ברוב הסרט, "שיר אפל" איננו מעשיית רוחות, אלא יותר מה שנקרא מעולם הטלוויזיה procedural – כלומר סיפור שעוסק בתהליך מקצועי, בפרטים הקטנים של חקירה או ביצוע משימה. עניין הסיאנס הוא משהו מורכב ומסובך, כך על פי הסרט, מכיוון שלא מדובר רק בהדלקת נרות ואחיזת ידיים במעגל, אלא בתהליך שנמשך כמה ימים שמצריך הכנה, דקדקנות ופעילויות מוזרות שאין לדעת האם הן יניבו פרי או לא. על כן הדברים מרגישים אמינים יותר מבדרך כלל, ומעבר לכך, גאווין הופך את הסרט לדרמה פסיכולוגית בין שתי הדמויות הכמעט יחידות שלו, שתיהן כלואות מרצון בבית בזמן הניסיון להגיע לעולם שמעבר, ומכניס אותם למקום של משחקי כוח, נקמנות ותלות הדדית. זה מביא לכמה סצנות חזקות מאוד, כאלו שהדרמה העיקרית בינהן היא בין שני אנשים ולא בין אנשים ורוחות. אני כמובן נזרקתי למקומות כמו המחזה "העלמה והמוות" של אריאל דורפמן (אותו עיבד למסך רומן פולנסקי ב-1994), ו"דמעותיה המרות של פטרה פון קאנט". רק לקראת הסוף, גאווין לוחץ חזק על האימה ונכנס לטריטוריות של קלייב בארקר.

סטיב אורם נותן פה את אחת מהופעותיו המעולות ביותר, וקתרין ווקר גם היא טובה, אך לא לגמרי עומדת בקצב של שותפה למסך. גם העיצוב הויזואלי מרשים, ועל שהסרט מתרחש כמעט כולו בתוך כתלי בית כפר גדול, הכניסה של גאווין לפרטים קטנים גם בתחום הזה משדרגת את הסרט במיוחד. יש בו גם את אחד השימושים הכי אפקטיביים שראיתי לאחד מסוגי השוטים המפחידים שאפשר לתאר – הרגע שבו דמות יושבת לבדה בחדר, ואז מביטה קדימה אל פינה אפילה כשלפתע ראש בוער של סיגריה נחשף, ומבהיר שיש שם מישהו בצללים. אלפרד היצ'קוק עשה את זה מדהים ב"חלון אחורי", כך שזו לא הברקה מקורית של גאווין, אבל זה עובד מעולה גם פה.
אין ספק ש"שיר אפל" קצת איטי מדי לפרקים, אבל זה כן משרת את מה שגאווין מנסה להרוויח. לקראת הסוף הוא גם סוחט מדי את המסר שלו, וזה אמנם מביא לכמה סצנות מאוד מרשימות, אבל גם מורח את הסאבטקסט על המסך. בסופו של דבר, "שיר אפל" בעיקר מוכיח שאפשר לקחת קונספט שנשחק לחלוטין ולהכניס בו קצת עניין אם הדרמה האנושית היא זו שעומדת במרכזו.

לכל פרקי אימת החודש מאז מרץ 2013, לחצו על התגית למטה.

גאלאגר ג'וניור ב"ניסוי בלקו"

תגובות

  1. דומיניק ברדוטו הגיב:

    מה עם סיכום המחצית??

  2. hamlet הגיב:

    סיכום המחצית
    1:1

  3. איריסע הגיב:

    A Cure for Wellness שלגמרי במקרה ראיתי בסופ"ש האחרון ראוי לצפייה בגלל ג'ייסון אייזקס שתמיד גונב את ההצגה והוא שחקן אדיר ולא מוערך מספיק לדעתי. מעבר לכך אני די מסכימה עם הביקורת.
    אבל הצילום אכן נפלא…

  4. מנ הגיב:

    מה עם אשכרה גם לכתוב משהו על עלילת הסרט the belko experiment?

    נחמד לרשום פרטי טריוויה ושאר ירקות אבל להתעלם לחלוטין מהסרט ומה שקורה בו

השאר תגובה