• פסטיבל דוקאביב 2019: המלצות ואזהרות
  • לפני 60 שנה: פריצת הגל הצרפתי החדש בפסטיבל קאן
  • ״מלחמה פרטית״, סקירה
  • ״טיול לנאפה״, סקירת נטפליקס
  • ג'ון וויק 3
  • סרטים חדשים: ״ג׳ון וויק 3״ עם קיאנו ריבס בשיאו
  • הכהנים הגדולים: ״לקרוא ולשרוף״
  • ״הדרך שלהן לקונגרס״, סקירה לדוקו של נטפליקס
  • ״החסד של לוצ׳יה״, סקירה
  • פוקימון: הבלש פיקאצ'ו
  • פסטיבל טרייבקה 2019: דיווח שני ואחרון
  • פסטיבל טרייבקה 2019: דיווח ראשון של אורון
  • ״מה הסיכוי?״, סקירה
  • ואן גוך: בשערי הנצח
  • הסטורי של אווה
  • Captive State :מחכים לתרגום
  • הנוקמים: סוף המשחק
  • המלצות סינמטקים - מהודרת מאי 2019
  • פרסי אופיר 2019: רשימת המתמודדים נחשפה

"ואן גוך: בשערי הנצח", סקירה

4 במאי 2019 מאת אור סיגולי

לקוראי וקוראות סריטה האדוקים בוודאי נמאס מהטרוניה החוזרת ונשנית שלי בשנים האחרונות לגבי ביוגרפיות קולנועיות. למקרה שאתם חדשים אצלנו (ברוכים הבאים!) או למקרה ששכחתם, הרשו לי לחזור על כך שוב.
יש לאחרונה איזשהו דיסוננס אינהרנטי מאוד בולט עם סרטי קולנוע, תיעודיים ובדיוניים, העוסקים בסיפורם של אנשים חשובים או יוצאי דופן בהיסטוריה – מצד אחד מדובר באנשים שמתחו ושברו גבולות, ששינו את העולם כפי שאנחנו חווים אותו, שלימדו אותנו דברים חדשים על תרבות ואומנות, אך מעשה שטן, הם איכשהו זוכים לטיפולים הקולנועיים הכי תבניתיים וקלישאתיים שאפשר.
זו לא רק העובדה שהסיפורים עצמם כולם מסופרים אותו הדבר עם בדיוק אותן נקודות מפנה והתפתחות עלילתית, אלא גם שהמבע הקולנועי עצמו תמיד הכי מוכר וחסר מעוף שיש. זה נורא מדכא שהאנשים הכי יצירתיים בעולם מקבלים את הסרטים הכי חסרי השראה או חדשנות.
כמובן ש"רפסודיה בוהמית" הוא הדוגמא האחרונה הכי קיצונית לנושא, אבל זה לא מנת חלקם של מוזיקאים. "מר טרנר", "התיאוריה של הכל", "משחק החיקוי", "טרמבו", "סטיב ג'ובס", "סלמה", "המין החזק", כולם דוגמאות לניסיון לפצח שוברי מוסכמות בדרכים הכי שחוקות ואוטומטיות שיש, גם אם חלקן עובדות ברמה זו או אחרת.

ככזה, ברגע שמגיע סרט שמעז לקחת את אותם הסיכונים האומנותיים שהדמות שבמרכזו עמדה מולם, אני כבר בידיים שלו. בהקשר הזה אפשר להזכיר את הדאבל הלארייני "נרודה" ו"ג'קי", סרטים לא פשוטים מהזמן האחרון שהתנהלו באותם מים סוערים בהם התקיימה הדמות המרתקת והקשה לפיצוח שבה עסקו. גם "אייזנשטיין בגואנאחוטאו" ובאיזשהו מקום "אני, טוניה" ניסו לעשות משהו אחר. הם מאוד נדירים. אל אלו הצטרף בשנה שעברה "ואן גוך: בשערי הנצח" (At Eternity’s Gate) שמביא למסך בפעם המי יודע כמה את סיפור חייו של הצייר ההולנדי המפורסם וינסנט ואן גוך.
הסיפור של ואן גוך הוא מספיק דרמטי בשביל לתדלק ביוגרפיה קולנועית ממוצעת, כפי שכאמור נעשה מספר פעמים בעבר, ואפילו הביא לניסיונות קצת יותר הרפתקניים כמו "לאהוב את וינסנט" המונפש שהגיע עד לאוסקר, אבל היה עסוק יותר מדי בצורה והזניח את התוכן עד ששום דבר לא היה שווה את זה.
"ואן גוך: בשערי הנצח", בשונה מתשעים אחוז מהביוגרפיות הקולנועיות שאנחנו הורגלנו אליהן, מנסה להיות בעצמו יצירת אומנות, ולא רק נראטיב בידורי, וזאת מכיוון שהדמות שבה הוא עוסק הייתה אמן פורץ דרך, ולא בדרן משובח לסוגו. בעיני לא רק שהדבר הופך אותו לסרט שונה ומרשים יותר מכמעט כל מה שראינו לאחרונה, אלא גם נותן לו רבדים נוספים, שמקרבים אותנו כמה שיותר למוחו של האמן המיוסר שבמרכזו.
זו איננה צפייה קלה או מתגמלת במיוחד. "ואן גוך: בשערי הנצח" איננו מסודר כרונולוגית, איננו בונה לשיאים נראטיביים רגילים, הוא לעיתים נשען קצת יותר מדי על הכרות מקדימה עם האמן, ואפשר לבטלו כזחוח או מתייפייף, אבל הסרט הזה תופס שתי ציפורים חמקמקות במיוחד: הוא גם אחד הסרטים הכי מרהיבים שראיתי לאחרונה, וגם מקרב אותנו כמה שניתן לתודעה הבלתי נתפסת של גיבורו.

כנראה שבשביל להצליח לעשות את זה היה צריך להביא במאי שאיננו קולנוען. כלומר, ג'וליאן שנאבל הוא בהחלט במאי קולנוע, ומאחוריו שלוש ביוגרפיות קולנועיות מהמוצלחות שנעשו ("בסקיאט", "לפני שהלילה יורד", "הפרפר ופעמון הצלילה") אבל הוא יותר אמן ויזואלי מאשר במאי. אחד הדברים האהובים עלי בקולנוע הוא כאשר אמנים מתחומים מגוונים מגיעים לעשות סרט, ושנאבל הוא ללא ספק אחד הבולטים שבהם. כל התפיסה הוויזואלית והנראטיבית שלו היא שונה, ולרוב זה עובד נהדר. הוא בהחלט עסוק בוויזואליה יותר מאשר בסיפור, אבל בכל זאת מצליח לצקת עולם רגשי נהדר לתוך הפריימים המסוגננים שלו. בסרטו החמישי במספר הוא לא מנסה לחקות את האומנות של וינסנט ואן גוך, אבל מכניס אותנו בעזרת עדשות צבעוניות ומעוותות, ליווי מוזיקלי שונה ועריכה אסוציאטיבית אל תוך תודעתו של גאון שלא חושב כמו אף אחד מאתנו.

בנוסף, עשה שנאבל בחירה מעולה נוספת וליהק את ווילם דפו לתפקיד הראשי, ובכך הצליח בכל זאת לקרקע את יצירתו ולמנוע ממנה להיות לא יותר מאשר מיצג מוזיאוני אור-קולי. דפו, שזכה על תפקידו פה בפרס השחקן בפסטיבל ונציה לפני כשנה, והצליח די במפתיע לנכס מועמדות לאוסקר (שנייה ברציפות, אחרי "פרויקט פלורידה" הכל כך שונה משנה שעברה, והראשונה שלו בקטגורית השחקן הראשי), הוא העוגן שלנו בסרט והוא כל כך רב הבעה וכאב, שלא משנה כמה הסרט לעיתים מתחיל לעופף גבוה מדי בחלל עד לסכנה בה נאבד פוקוס ועניין, תמיד הוא זה שתופס אותנו ומחזיר בחזרה למקומות שבהם אנחנו זקוקים להיות על מנת שלא נמצא את עצמנו בוהים במסך ללא מעורבות במתרחש. כמה מאכזב שהוא הפסיד את האוסקר למי שייצג בדיוק את ההפך ממנו בגילום דמות אמיתית, רמי מליק של "רפסודיה בוהמית".
שנאבל גם שיבץ פרצופים מוכרים אחרים להופעות המשנה בסרט, אבל שם זה לא תמיד הסתדר. למשל, מאס מיקלסן מצוין בסצנה אחת וכמוהו רופרט פרנד בתפקיד אחיו של וינסנט, אבל אוסקר אייזק, נילס ארסטופ ("נביא") ומתיה אמרליק מרגישים קצת כמו ליהוקים מאולצים המייצרים קריקטורות שזרות לאווירה של הסרט.

אם נחזור לנקודת ההתחלה, ישנה סיבה למה רוב הביוגרפיות הקולנועיות זהות – זה מה שאנחנו הורגלנו להכיר ולאהוב. קל יותר להתמודד עם תבניות, וכאשר אנחנו מתייצבים לסרט המספר על דמות שאנחנו אוהבים או מסוקרנים ממנה, אנחנו רוצים שיספרו לנו מה בדיוק קרה לה ואיך היא הפכה למי שהיא. "ואן גוך: בשערי הנצח" לא מגיש את זה באופן הכי נהיר וקל לעיכול מבחינה סיפורית, וככזה אני מאמין שהוא ירחיק ויתיש חלק משמעותי מהצופים. ולא באשמתם. הסרט הזה באמת מבקש לא מעט, ולא בהכרח נותן בתמורה. הוא סובל מלא מעט חולות של קולנוע אומנותי, ובאותה מידה שאפשר להיסחף לתוכו אפשר גם להביט מבחוץ וללעוג לו על היומרנות הרבה שלו. אין פה נכון או לא נכון, ואין פה צודק או טועה. אבל בשבילי "ואן גוך: בשערי הנצח", בגלל התעוזה שלו, בגלל היופי המרהיב שלו, בגלל ווילם דפו, בגלל המוזיקה של טטיאנה ליסובסקיה, הצילום של בנואה דלהולם, העיצוב של סטאפני קרסנד והעריכה של שנאבל ושותפתו לואיז קוגלברג, הוא מסע קולנועי שגרם לי לראות אמן כמו שמעולם לא ראיתי, וליפול מטה במחילת הארנבת התודעתית של אדם גאון ששום דבר בדרך בה ראה את העולם איננה שגרתית או מובנת מאליה.