• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • חיים חדשים: ״דנקרק״ של כריסטופר נולאן
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

"סלמה", סקירה

19 בפברואר 2015 מאת אור סיגולי

על אף שאי אפשר לזקוף זאת לזכותו או לחובתו, "סלמה" (Selma), הציף אותי בשאלות הקשורות לא רק לטיבו של הסרט, אלא בעיקר לטיבו של הצופה. זה הכניס אותי לסחרחורת שבחלקים נרחבים ממנה תהיתי האם אני בכלל האדם הנכון לכתוב את הסקירה הזו.
מצד אחד, מדובר בסרט קולנוע לכל דבר, כזה שאפשר, כמעט כמו על כל סרט, לדבר על המבנה שלו, על המשחק, המבע הקולנועי, הקונטקסט ההיסטורי-תרבותי וכל הדברים שבאמת הופכים קולנוע למשהו מעניין, וראויים להתדיין על ידי כל אחד או אחת.
מצד שני, העברתי כמעט את כל הצפייה בסרט במחשבה – שלעיתים קיבלה מימד של ידיעה אפילו – שהסרט הזה הוא לא בשבילי. כשאני כותב "בשבילי" אני מדבר על גבר לבן יליד שנות ה-80 שגדל וחי בראש של סיכה בין אסיה ואפריקה.

אבל הרי איך זה ייתכן? מדובר בסרט על מאבק לטובת זכויות אזרח, על אלימות, על מיעוט שפועל נגד גורמים עוינים המושרשים בשלטון ובחברה, על הרוח האנושית, ועל בן אדם אחד שדרש את הזכויות הבסיסיות שמגיעות לו. ואת זה, תסכימו אתי, כל ישראלי יכול להבין ולהתחבר. ועדיין, שום דבר מאלו לא חצה אלי מהמסך ברמה הרגשית, אלא רק ברמת ההבנה. בשביל סרט מיינסטרים נראטיבי על עוולות היסטוריות, אלו לא חדשות טובות.
אז לפני שכן אדלג מעל זה וכן אנסה לכתוב על הצלחותיו של הסרט, כמו גם על הסיבות שהוא הותיר אותי מרוחק וכנראה ימחק את עצמו מזיכרוני בתום הכתיבה, אחלוק אתכם שלא פעם החזירו אותי הסרט הזה, ותגובתי אליו, דווקא אל סרט זכויות אדם אחר שהיה לאחרונה – "גאווה".
הסרט הבריטי הזה ריגש אותי ורומם את רוחי בצורה יוצאת דופן, ומיהרתי לסלוח לו על כל קרטועיו, על החלקים הבעייתיים בתסריט, על הופעות המשחק הפחות מוצלחות, ועל המתיקות הרבה בה הוטבל. לזכותי יאמר שגם את אלו פירטתי בסקירה שלי על הסרט, אבל פתחתי וחתמתי אותה בהתלהבות רבה. שום בניית דמות חלשה ונקודת מבט דידקטית לא יכלו למנוע ממני את ההתרגשות, ועם זאת, כשזה הגיע ל"סלמה" לא יכולתי להתנער מאותם דברים בדיוק. אז האם "גאווה" דיבר אלי יותר מעצם הסיפור שלו, ועל כן חוויתי אותו בעוצמות בהן לעולם לא אוכל לחוות את "סלמה"? כמעט בטוח שכן. כבר סיכמנו שאין כזה דבר ביקורת קולנוע אובייקטיבית, אז אתם מוזמנים להמשיך לקרוא ולבחור בעצמכם.

"סלמה" הוא סרטה של אווה דוברניי, אשר בחרה להביא פרק בחייו של הדוקטור פעיל זכויות האדם מרטין לות'ר קינג. אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופת הביוגרפיות הקולנועיות, שהולכת יחדיו עם עונת הפרסים, ודווקא בהקשר הזה אי אפשר שלא להריע לכמה בחירות מעולות שעשו דוברניי והתסריטאי פול ווב.
קודם כל, הם בחרו שלא לתחוב לסרט אחד עשורים בחייו של אדם, א-לה "מנדלה", "משחק החיקוי" או "מילק", אלא תחמו נקודה בזמן שקל להכניסה למסגרת עלילתית. הסרט נפתח בד"ר קינג המתדפק על דלתו של הנשיא לינדון ב. ג'ונסון ומבקש ממנו להעביר חוק שיאפשר לאוכלוסיה השחורה להצביע ללא התנכלות מצד החוק, ומסתיים ברגע שהמטרה הזו מושגת (אם זה ספויילר מבחינת מישהו, אז אין לי מה לומר).
הבחירה הזו כבר מדלגת מעל רוב מכשולי הביוגרפיות הקולנועיות, ומזכירה מאוד את הקונספט של "לינקולן" (שבכל שנה רק גוברת הערכתי אליו ובמיוחד לתסריט המדהים שלו). המסגרת העלילתית הזו היא נכונה ומדויקת, בטח לסרט שנעשה באופן עצמאי כמו זה. אבל יותר מכך, הסרט לא נשאר דבוק אל הדמות הראשית שלו, אלא פותח את היריעה לצדדים נוספים. יש חלקים נרחבים בסרט בהם קינג בכלל לא מופיע, וזה מאפשר לסרט איזשהו מרווח נשימה, וגם מאפשר לו לא לתת תשובות מוחלטות לכל מהלך שקשור לקינג עצמו. הסרט קרוי "סלמה" ולא "קינג" מסיבה מסוימת.

אבל בד בבד, כאן בעצם גם מתחילה הבעייתיות. העניין הוא כזה: רוב הקהל, בטח האמריקאי, יודע שמאבקו של קינג היה צודק. הוא יודע מה קרה על גשר אדמונד פטוס. הוא יודע שההיסטוריה לצדו ואין פה באמת שאלה של נכון או לא נכון. אז למה בעצם הסרט הזה נעשה? האם כדי לקבע את קינג גם כדמות קולנועית שיוכלו לראות בשיעורי אזרחות בבית הספר? כי לעיתים רבות כך זה מרגיש.

ועל אף זאת, אני יכול להגיד בפה מלא שאווה דוברניי היא במאית עם יכולות אדירות. זאת אפשר לראות ולו בזכות שתי סצנות בסרט, שתיהן ממוקמות על גשר אדמונד פוטס המפורסם. הרגעים האלו, על אף שתוצאותיהם מוכרות וידועות, פשוט מרתקים, קינטיים, מלאי רגש ועוצמה. לכן לא ברור מדוע בחלקים האחרים של הסרט נעה הבמאית בין רגעים קטנים ויפים לבין הצגת תיאטרון דידקטית.
רגע אחד קטן, נפלא ומאוד לא חשוב בסרט, הוא כאשר קינג ופמלייתו "נופלים" על מטבחה של ריצ'י ג'קסון, שלא מצליחה כל כך להבין איך היא אמורה להאכיל את כל הגברים הגדולים שצצים בביתה. זו סצנה דינמית, חיה ואנושית שהותירה אותי עם חיוך ענק.
לעומת זאת, דיאלוג עמוס פאתוס בין קינג וג'ונסון מצולם כאשר הם נטועים במקומם באופן מועמד במיוחד, ובניהם חוצץ פורטרט של ג'ורג' וושינגטון וברגע הקריטי הזה אין ולא טיפה של אמינות או של ריאליזם, רק העמדה וכוונות עצומות מלהכיל. זה קורה גם כאשר קינג מצולם מזוויות קיצוניות מלמטה, שמדגישות את התאורה מעליו ומשוות לו זוהר דתי, וגם כשהוא נדחק לצידי המסך במיזנסצינה ואן-סאנטית משהו. הדיסוננס בין שני סוגי הבימוי האלה צורם לא פעם.

הדבר נכון גם לגבי בחירות הליהוק ולהדרכת השחקנים, בעיקר אצל דיויד אויילואו, הבריטי שנבחר לגלם את קינג. הוא נע בין הצורך לשחק בן אדם על חולשותיו ואנושיותו, כמו גם להיות נאמן לאגדה שהיא דמותו. לרוב, האמת, זה עובר טוב, אבל ממרחק של כמה ימים מהצפייה, אני מנסה לחשוב האם הבנתי איזה אדם היה מרטין לות'ר קינג, ואני חושש שהתשובה שלילית. וזה מוזר בהתחשב בכך שהוא הדמות הראשית. זוהי אולי הנקודה המתסכלת ביותר של הסרט.
צוות השחקנים הנרחב של הסרט עושה לרוב עבודה מעולה, בטח בהתחשב בעומס הפאתוס והדידקטיות שעימו נאלצו להתמודד. לאופרה ווינפרי יש רק חופן סצנות בסרט, ואם זכרוני אינו מטעה אותי, היא פוצה את פיה רק באחת, ומזכירה לנו איזו שחקנית אדירה היא. כמוה גם קית' סטנפילד (שהיה בלתי נשכח ב"בית זמני", אם להזכיר את אחת מסצנות השנה שלי), כרמן אג'וגו בתפקיד רעייתו של קינג, לוריין טוסנט, וונדל פירס (באנק של "הסמויה"), סטיבן רות ועוד ועוד. אבל כמה שהם מנסים, כך הסרט שואף להקשות עליהם.
המצב בולט בעיקר אצל טום ווילקינסון וטים רות', גם הם בריטים בתפקיד אמריקאים, שמנצחים בצורה טוטאלית את התיאטרליות של הסרט. האמת היא שלי לקח זמן להתרגל אליהם, במיוחד אל רות', אבל סצנה אחת משותפת שלהם בחדר הסגלגל הייתה פשוט מחשמלת, והבהירה באופן חד וחלק שאם שמים את השניים האלה ביחד, לא צריך שום דבר. הייתי יכול להישאר איתם בחדר כל הסרט.

הדבר הנורא ביותר ב"סלמה", והוא זה שמקרקע אותו לרמה של דרמה היסטורית משנות התשעים, הוא המוזיקה. זה גם היה אחד הדברים הבולטים לרעה ב"לינקולן", אם להמשיך את ההשוואה. קשה לתאר באיזו חוסר חינניות מזדחלת המוזיקה "המרגשת" לסצנות החשובות, וכמה היא מפרה את האיזון. נדמה כאילו לפעמים השחקנים נאלצו לעשות פאוזה באמצע הסצנה, רק כדי שהמוזיקה תתחיל, ואז יוכלו להמשיך להגיש את הרפליקות החשובות שלהם. בכל פעם שהקיו המוזיקלי התחיל רציתי לאטום את אזני ולהסתפק בתרגום המלל שרץ בתחתית המסך.

אבל שוב אני לוקח צעד אחורה. אני לא יכול לעקם את פרצופי מול "סלמה" כי את האנשים שאת טובתם הוא מבקש, הוא מרוויח ביושר. אני לא הצלחתי לקפוץ על העגלה הזו, אבל אם להיות כן, אני לא חושב שהיא התכוונה לעצור בתחנה שלי.

selma2

תגובות

  1. טל הגיב:

    "הסרט הזה הוא לא בשבילי. כשאני כותב "בשבילי" אני מדבר על גבר לבן יליד שנות ה-80 שגדל וחי בראש של סיכה בין אסיה ואפריקה."

    המשפט הזה מעיב על יתר הביקורת. אתה, גבר לבן, מתלונן שנעשה סרט שבו לא חשבו ממש עליך כעל הצופה? טוען שסרט שנעשה במודע במחשבה על קהלים אחרים (הנה תרגיל: אילו קהלים?) לא טוב כי אינו קוסם לך, למרות שאיונ אמור לפנות אליך? הרי זה שקול ללכנות סדרת ילדים "אינפנטילית" כי היא פונה לילדים קטנים…

    1. אור סיגולי הגיב:

      הכל נכון, חוץ מזה שלא מדובר בתלונה, אלא בהכרה.

  2. יאיר הגיב:

    סרט שלא מתכוון לעצור בתחנה שלך, גם אם הקהל שאצלו הוא כן עצר נהנה מאוד, הוא, בסופו של דבר, סרט כושל.

  3. יובל אדר הגיב:

    אחרי שראיתי את סלמה וצפיתי בכל המועמדים לאוסקר נוצרה לי מן תחושה שהשנה בניגוד להרבה שנים קודמות הסרטים מנסים יותר לאתגר ולהיות חשובים מאשר באמת לרגש או להיות סרטים טובים. בין אם התבגרות או בירדמן יזכו זה יהיה בעיקר על ההישג הקולנועי ופחות על הסרט.

    עכשיו על סלמה, קשה לי להבין את קול המחאה שהתעורר כאשר הוא מועמד רק לסרט הטוב ביותר ולשיר הטוב ביותר. הוא סרט שגדול מסך חלקיו ואמנם יש לו מועמדות מוצדקת, אך לא הרגשתי שמגיע לו יותר. הסרט מצד אחד שומר על עניין לכל אורכו אך מצד שני הוא לא מספק הנאה, דבר שמעיב על הצפייה. הבעייה הגדולה של הסרט זה היותו חשוב. הנושא שהסרט עוסק בו שינה לחלוטין את פני העולם והסרט מודע לזה ולכן מרגיש לי שהוא מפחד להתעסק עם הדמויות והמקרה ומוציא את כולם (חוץ מהפוליטיקאים) בצד הטוב ביותר.

השאר תגובה