• הקולנוע של 2020: סיכום מחצית
  • סרטים חדשים: הקרנות מסחריות וצפייה ביתית
  • שובן של המלצות הסינמטקים: מהדורת יולי 2020
  • סקירת אמזון פריים וידאו משולשת
  • תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה של פייר סאגה
  • אימת החודש - יוני 2020
  • דאבל דוקו: ״מתעמלת א׳״ ו״רוי כהן: בריון. פחדן. קורבן״
  • סרטים חדשים: שובם של הסינמטקים והשגרה החדשה
  • ״ויטה ווירג'יניה״, סקירה
  • ״כדור תועה״, סקירת נטפליקס
  • הסרטים שביימה איליין מאי, חלק שני ואחרון
  • הסרטים שביימה איליין מאי: חלק ראשון מתוך שניים

"עם הגב לקיר", סקירה

28 במרץ 2019 מאת אור סיגולי

אפשר להמר שרוב צופי הקולנוע בארץ לא מבינים מדוע אחזה התרגשות בקרב המבקרים והסינפילים עם הגעת "עם הגב לקיר" (Dragged Across Concrete) למחוזותינו. על פניו זה נראה כמו סתם עוד סרט אקשן גברי ואלים, אבל בעצם זהו ביקורו הראשון על המסכים המקומיים של אחד היוצרים שהכי תפסו את תשומת לבו של עולם הקולנוע בשנים האחרונות. למעשה, מאז בכורתו בפסטיבל ונציה האחרון, "עם הגב לקיר" הפך להיות אחד הסרטים שהכי ציפינו וייחלנו להגעתם.

אם תתקיים רשימת סרטי הביכורים המרשימים ביותר של העשור הזה, "בון טמהוק" של ס. קרייג זאהלר יהיה חייב לככב בה. די משום מקום צץ בפסטיבלי פנטסטיק פסט וסיטג'ס של 2015 מערבון אלים ומסוגנן בכיכובם של קורט ראסל ופטריק ווילסון, שאף אחד לא ראה מגיע והוא נחשב לאחת ההפתעות הגדולות והמשמחות של השנה. הציפיות הרבות לא הכזיבו. "בון טמהוק" הוא אמנם סרט ארוך ומשונה, אבל האלימות המסוגננת והמפתיעה שלו, ההופעות המשובחות של הקאסט (ריצ'רד ג'נקינס עוטר על עבודתו במועמדות לפרסי הספיריטס) והדיאלוגים המבריקים הפכו את זאהלר למישהו שמחולל המון תשומת לב.
סרטו השני לא איחר לבוא. שנתיים אחרי הפריצה עם "בון טמהוק" הגיע "מהומה בתא מספר 99", גם הוא לא סרט קצר, גם הוא אלים בצורה קיצונית, גם הוא מחווה לקולנוע ישן יותר (הפעם סרטי האקספלויטיישן של שנות השבעים), וגם הוא מתהדר במשחק מצוין. הפעם של לא אחר מאשר וינס ווהן, הכי רחוק מהתדמית הקומית שלו בעקבות "לדפוק חתונה". הסרט הוקרן בפסטיבל ונציה, אבל נדמה שזכה לפחות תהודה מאשר "בון טמהוק", ואני מצאתי את עצמי גם בצד הפחות נלהב. ל"מהומה בתא מספר 99" היו כמה רגעים בלתי נשכחים (ווהן מפרק בעזרת ידיו רכב פרטי מעצבים בלבד), רגעי אלימות שקשה להישיר אליהם מבט וכמובן הופעה בלתי נשכחת של ווהן, אבל חוסר האחידות בסיפור והדמויות החד ממדיות קצת העיבו על ההנאה שלי ממנו.

אבל גם היחס הקריר-באופן-יחסי שלי אל סרטו השני לא מנעה ממני התלהבות גדולה עם הגעת "עם הגב לקיר". אין מה לעשות, מי שעמד מאחורי "בון טומהוק" לנצח יקבל את אצלי תעדוף לראש התור. התגובות המעורבות שקיבל מפסטיבל ונציה לא רק שהורידו לי אלא להפך, זה רק אומר שהסרט מפצל קהל ופרובוקטיבי, ובמקרה של זאהלר לא אסתפק בפחות. בטח כשגם הפעם נראה שהוא הולך לאותן טריטוריות גבריות-אלימות שאני באופן אישי מאוד אוהב בקולנוע שלי.
"עם הגב לקיר" מתאר מסלול התנגשות בין שלושה אנשים. האחד הוא הנרי (טרוי קיטלס המעולה, שנצפה בעונה השלישית של "בלש אמיתי"), גבר עתה השתחרר מהכלא וכדי לממן את אמו ואחיו הנכה מצטרף לשוד בנק, והשניים האחרים הם הבלשים רידג'מן (מל גיבסון) ולוראסטי (וינס ווהן), שמושעים מתפקידם בעקבות סרטון שצילם אותם מכים חשוד ("מי מפחד מהזאב הרע", מישהו?) ויוצאים באופן עצמאי לחקור קצה חוט שמוביל אותם לאותו השוד.

משהו בולט במיוחד בסרט הזה כבר בשלב הליהוק. בתעשיית הסרטים ההוליוודית המאוד דמוקרטית ברובה, מל גיבסון ו-וינס ווהן הם שניים מהאושיות הכי משמעותיות שמזוהים דווקא עם המפלגה הרפובליקנית ועם תמיכה בטראמפ. מעבר לזה, גיבסון ידוע כאדם נוראי במיוחד, שהסתבך עם אמירות אנטישמיות והתנהגות בלתי הולמת מספר פעמים, ואיכשהו קיבל הזדמנות שנייה לאחרונה. אם נזכרים שב"מהומה באגף מספר 99" דמותו של ווהן מסתובבת עם צלב ענק על הגולגולת שמאפיינת אותו עם תנועות אלט-רייט למיניהן, אפשר להניח שזאהלר גם הוא מעניק קונטרה לייצוג הליברלי השליט בהוליווד.
העלילה של "עם הגב לקיר" תומכת בזה. בכל זאת, מדובר בשני גברים לבנים שעל פניו שייכים להגמוניה השלטת, אבל הרשתות החברתיות והשיח הפוליטקלי קורקט העכשווי שללו מהם את מעמדם, ועל אף זאת הם יצאו לסכן את נפשם מול כנופיה שמורכבת בעיקר משחורים ולא-אמריקאים. זאת בזמן שבתו של רידג'מונד סובלת מהצקות של הנערים השחורים בסביבת מגוריהם.
נאמר מראש שהייצוג הזה לא חייב להיות פשוטו כמשמעו, ותמיד אפשר להגיד שדווקא זאהלר מבקר את החברה הגברית הלבנה, בזמן שהוא חוגג אותה. זה דיון שיכול ללכת לשני הכיוונים, בטח בהתחשב בזה שבת זוגו של וינס ווהן בסרט היא שחורה.
לי שום דבר מזה לא הפריע, הופתעתי לגלות. היצירות הקולנועיות שמייצגות את הצד הימני השמרן של החברה הן נדירות ולכן מסקרנות עוד יותר, וגם אם סרט מציג תמונת מצב שנוגדת את תפיסתי האישית זה לא בהכרח ימנע ממני להעריך את כל מה שקורה מסביב (אלא אם כן מדובר באשפה קולנועית פאשיסטית עשויה זוועה כמו "השורד האחרון"). על אף השיח המשתנה סביבנו, הכרחי שיהיה מקום גם לדמויות וסיפורים שמביעים את מה שלא נחשב סקסי או "נכון". מה גם שלא משנה כמה ניסיתי, אני לא מצליח לשנוא את מל גיבסון. יהיה מה שיהיה, אני תמיד אראה מולי את מרטין ריגס, וזה אוטומטית יעביר אותי לצד שלו. זה חזק ממני.
רוצה לומר, הלוואי שאלו היו הבעיות של "עם הגב לקיר". זה היה עושה לי את החיים הרבה יותר קלים.

סרטו השלישי של ס. קרייג זאהלר מתחיל לאט. ממש לאט. הוא שקט, הסצנות בו ארוכות מאוד, נראה שהכיוון הוא להכניס אותנו בסובלנות לעולם ולהתרכז בדמויות ובדינמיקה שלהן. מכיוון שאנחנו יודעים שאנחנו בטריטוריה הזאהלרית ברור לנו שזה לא יימשך ככה. שאנחנו בעצם בסיר לחץ שמתחיל אט אט לבעבע מתחת רגלינו. אותי זה ריתק, וביחד עם העיצוב והצילום מצוינים, ושלושת השחקנים הראשיים שנראים מושקעים בסרט, אני נשאבתי פנימה בין רגע.
אחרי שעה וחצי כזאת, כשידעתי שיש לי עוד שעה ורבע (!) לפני הסוף, יותר מדי סימני שאלה התחילו לצוץ לי מעל הראש, מהסוג שמוציאות אותי מהסרט וגורמות לי להתחיל לפענח עם עצמי האם זאהלר מתכוון שזאת תהיה החוויה שלי, או שאני צופה בראף-קאט. כשזה נמשך עוד ועוד, התחלתי לחשוב לכיוון האופציה השנייה.

אני לא זוכר סרט שכל כך נמתח שלא לצורך (סתם, נו. ראינו את "יצירה ללא מחבר" לפני חודש. אני די בטוח שהסרט הזה עדיין ממשיך…), וזה פשוט מדהים כמה סצנות מיותרות להפליא נמצאות כאן, כאלו שאין להן שום השפעה סיפורית או אפילו חוויתית. הסצנה הראשונה שכביכול אמורה להכניס את הסרט להילוך הבא, שוד אלים על ידי אדם במסכה, היא פשוט חסרת משמעות לחלוטין ברטרוספקטיבה. אפילו האלימות בה לא מסעירה מספיק. בנוסף, דמויות מופיעות, מקבלות דגש משמעותי ואז נעלמות בדרכים כאלה ואחרות, וככל שהזמן מתקדם, ברור שהיה אפשר לוותר על זמן המסך שלהן בקלות מבלי ששום דבר ישתנה (לפרט יותר מזה יהיה בגדר ספויילרים).
נדמה שמה שמשותף לכל אלו הוא שהם נועדו כדי לשמוט את הקרקע מתחת רגלינו, להבהיר שהעולם הזה איננו בטוח, ולבלבל אותנו.

זה משהו שמאוד מזכיר את הטריקים של האחים כהן, שהפכו את זה כבר לאומנות בפני עצמה. די בטוח שלזאהלר הייתה כוונה ליצור יקום ניהיליסטי ומרושע. כתפיסת עולם זה אחלה, אבל פה משהו השתבש (גם אצל האחים כהן לאחרונה זה מתחיל להתיש, עיינו ערך "הבלדה על באסטר סקראגס") ובמקום לייצר אפקט מצטבר, זה מרגיש גחמתי ומיותר, אולי בגלל העומס המוגזם, אולי בגלל שהדבק העלילתי לא חזק מספיק. אל רצף האסוציאציות אפשר גם להוסיף את "היועץ" של רידלי סקוט, המבוסס של תסריט של קומרק מקארתי ("ארץ קשוחה"). גם הסרט ההוא מ-2013 היה נפילה, אבל לפחות היה בו משהו הרבה יותר מעניין וקיצוני.
אל אלו אפשר להוסיף שלסרט אין שום רגע שנחרט בזיכרון, הדמויות עצמן לא מעוררות הזדהות מכיוון שהן כתובות באופן דל במיוחד, ושאיפתנו לפחות לקבל מנה הגונה של אלימות קולנועית גם לא מתממשת. תוכלו למצוא דברים מסעירים וקיצוניים יותר בנטפליקס.

נקודת המחשבה, שלי לפחות, בכל פעם שאני מנסה לקרוא סרט היא לצאת מנקודת הנחה שכל הדברים כוונו מראש על ידי היוצרים. כלומר, אני לא חושב שזאהלר פתאום שכח איך עושים סרט, אלא שהוא ניסה לעשות משהו שעלי בכל אופן פשוט לא עבד. תמיד נורא מפתה לצעוק "המלך הוא עירום" אבל לפעמים העירום הוא הקונספט. לכן הפעם לא נראה לי שנכון לומר שהמלך הוא עירום, אלא פשוט שהעירום שלו נורא משעמם.