• הסיפור של אולפן הקולנוע ״הנד מייד״, שהוקם בטעות
  • סרטים חדשים: ״מי שעומד מאחורי...״
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוגוסט 2019
  • ״מהיר ועצבני: הובס ושואו״, סקירה

פסטיבל הקולנוע הגאה 2019: המלצות ואזהרות

4 ביוני 2019 מאת מערכת סריטה

הפסטיבל הבינלאומי ה-14 לקולנוע גאה יפתח מחר (5 ביוני) את שעריו, ועד מוצאי שבת ה-15 ביוני יציע קולנוע להט״בי מישראל ומהעולם בדיוק בזמן לחודש הגאווה. למעלה מ-60 סרטים באורך מלא ועוד מספר דומה של קצרים ירכיבו השנה את התוכניה, והפעם זה היה הכל חוץ מאשר מובן מאליו שחגיגת קולנוע מסוג זה תתקיים. כזכור, הפסטיבל פנה אל הקהל בבקשת תמיכה וקיבל חזרה אהבה ומימון המונים שאיפשרו לו להתקיים, וזאת לצד העבודה המסורה של מייסד הפסטיבל ומנהלו האמנותי יאיר הוכנר, מנהל הפסטיבל גיל סימה וכל הצוות. בזכותם קיבלנו גישה לחלק מן התכנים מבעוד מועד ויכולנו להעמיד פוסט מקדים שהוא יותר המלצות על בסיס צפייה מאשר רק מדריך.

כמובן שזה יהיה רק מדגם, בתקווה מייצג, ושהשבוע וחצי של הפסטיבל יהיו גדושים באירועים מעבר להקרנות סרטים. סרט הפתיחה יהיה ״15 שנה״, ששמו אולי מוכר מרשימת המתמודדים לאופיר, ובאירוע הנעילה יוקרן סרט תיעודי על מלכת הדראג טריקסי מאטל, עליו תוכלו לקרוא בהמשך ותמונה מתוכו מעטרת את ראש הפוסט. בין לבין, לפסטיבל תחרות עלילתית ותיעודית, פוקוסים על קולנוע ישראלי בכל אורך, תחרות נוספת לסרטי נוער ומגוון אירועים שחלקם מפגשים עם יוצרים ואנשי תעשייה ומקצתם מסיבות כולל תחרות דראג ישראלית. מבין אורחי ואורחות הפסטיבל, יוצר אחד שלא הספקנו אף סרט שלו עדיין, אז נזכיר עכשיו, הוא טום פיצג׳רלד (״הגן התלוי״, ״המסיבה״, ״שבר ענן״) שיגיע עם יצירתו החדשה ״רסיסים״.

על כמה מן האורחים האחרים ועל סרטיהם אפשר יהיה לקרוא בטקסטים של אור, עופר ואורון על תשעה מסרטי TLVFest לשנה זו. אליהם אפשר להוסיף את ״חוסה״ עליו כתב עופר מפסטיבל ונציה, מה שייעגל את ההמלצות שלנו לעשר ויכפיל את הכמות מן השנה שעברה. זה גם זמן טוב להזכיר שסרטי הפסטיבל מגיעים ממסגרות יוקרתיות בקאן, ברלין, סאנדנס, טרייבקה, סאן סבסטיאן וטורונטו, לשם דוגמה. כך שזה לגמרי פסטיבל לאוהבי ואוהבות קולנוע מגוון באשר הוא, ולא מסיבה פרטית של הקהילה הגאה. מקווים שחלק מהעושר יתבטא בשורות הבאות.

כלב נובח על הירח

טריקסי מאטאל: חלקים נעים
Trixie Mattel: Moving Parts

עוד הרבה לפני שזה היה מיינסטרים, ובטח לפני שאני התחלתי להיות צופה אובססיבי של "מרוץ הדראג של רופול", פסטיבל הקולנוע הגאה סידר ליושבי ציון כמה ביקורים ממלכות הדראג המפורסמות והאהודות ביותר שיש. לחשוב שלפני כמה שנים שתי מנצחות התכנית ג'ינקס מונסון ושרון נידלס הגיעו לכמה ימים לתל אביב בחסות הפסטיבל, והעניין עבר בשקט יחסי, הוא בלתי נתפס היום כשכל מלכה שנוחתת פה עושה רעש מטורף עם שלטי חוצות וראיונות במאקו.
המלכה האחרונה שהגיעה להופעה בישראל הייתה טריקסי מאטל, שכל מי שיש לו ידע בסיסי בתוכנית זוכת האמי לא רק שאיננו זקוק להקדמה, אלא גם הספיק לפתח דעה מוצקה ומוחלטת לגביה – האם היא אחת המלכות הנפלאות ביותר שאי פעם עלו על המסלול, או שמא מתמודדת בינונית שזכייתה בעונה השלישית של אול-סטארס היא רגע השבירה של "מרוץ הדראג של רופול". אתן לכם להמר באיזה מחנה אני נמצא, אבל רמז דקיק הוא שהפינאלה של אול סטארס 3 הוא הפרק היחיד בכל 15 העונות של רופול שלא ראיתי, ואני איתן בדעתי שלא לראות לעולם.
ההופעה של טריקסי בישראל הייתה מלאה עד אפס מקום, ואמנם לא נכחתי בה (החלטתי לחסוך לטובת בוב ד'ה דראג קווין באוגוסט) אבל שמעתי שהיא העיפה את הגג, ובחשבון הטוויטר שלה כתבה שזו אחת ההופעות הטובות והמהנות ביותר שהיו לה.

טריקסי, או בריאן מייקל פירוקס בתעודת הזהות, היא עוף מוזר בתולדות "מרוץ הדראג של רופול". אמנם במסגרת המגבילה של הפרקים הערוכים מדובר במלכה מאוד שנויה במחלוקת, אך במציאות שאינה ריאליטי אי אפשר להתכחש לכך שהיא דמות משמעותית במיוחד בעולם הדראג. זה לא רק המראה המצועצע והמאוד מובהק, אלא גם עדת המעריצים האדוקה, מוזיקת הפולק והקאונטרי היפה שלה, ותוכניות האירוח שלה עם קטיה או בלעדיה. "חלקים נעים", סרט הנעילה של הפסטיבל, הוא תיעוד שלה לקראת צילומי אול סטארס 3 ומסע ההופעות שלה, כפי שהונצח על ידי בן הזוג של בריאן, ניקולס זייג-אוונס. הסרט מבטיח לנו מבט אינטימי של טריקסי (ובריאן) מאחורי הקלעים, הקשיים והפקפוקים העצמיים, וגם חלון אל ילדותה הקשה בצל אב חורג מתעלל, זה שכינה את בריאן הקטן "טריקסי" כלעג על התנהגותו הנשית, ומבלי שידע גם נתן לו את שם הבמה שליווה את עלייתו לראש הפרימידה.

כסרט תיעודי, מדובר בעשייה שגרתית למדי. על אף האישיות יוצאת הדופן של טריקסי, אין פה ניסיון להביא משהו יוצא דופן או שונה למסך. ככזה, אני מצאתי את הסרט הזה מיועד אך ורק למעריצי "מרוץ הדראג של רופול" או של מעריצי טריקסי בלבד, שבוודאי ישמחו לבלות איתה זמן איכות ולראות אותה מאחורי הקלעים, מה גם שהמוזיקה והמלכות שצצות והולכות מספקות די והותר צבע ואנרגיה למסך. אני לא חושב שהסרט מסגיר איזושהי אינפורמציה חדשה עליה שעוקבות ועוקבי האינסטגרם שלה לא יודעים. קשה לי להאמין שמישהו מחוץ ליקום המנצנץ הזה ימצא בו עניין, אבל אולי אני טועה.
מה שכן, וזו גם לא הפתעה גדולה לרופוליות שבנינו, את ההצגה חוטפת בקלות מרהיבה מלכה אחרת, שפותחת וסוגרת את הסרט. זוהי כמובן קטיה, שמשמשת כמין נקודות מפנה של העלילה וגם כאשר היא לא על המסך היא נוכחת בתהליך של טריקסי ושם נחשף לנו קצה הקרחון של אישיותה – בו בזמן מסוכסכת ונפלאה. אין ספק מי הדמות המעניינת יותר, ועד שנקבל את הסרט התיעודי על קטיה שכולנו כל כך רוצים לראות, "חלקים נעים" הוא פילר די נחמד.
(אור סיגולי)

לילות פרועים עם אמילי
Wild Nights with Emily

דומה כי שני דברים הטרידו את אורחת הפסטיבל מדלן אולנק בבואה לביים סרט ביוגרפי אודות המשוררת האמריקאית המוערכת אמילי דיקנסון: המיתוס כי המשוררת לא רצתה לפרסם את שיריה בעודה חייה וכי היא לא ניהלה מערכות יחסים רומנטיות, והמבנה הטיפוסי של סרטי הביוגרפיה אודות אמנים בכלל ומשוררים בפרט. כתוצאה מכך, הסרט שלה הוא אבסורדי ופרוע מתחילתו ועד סופו, בעודו מתאר את מערכת יחסים מינית ארוכת שנים בין המשוררת לבין גיסתה, וכן משולש אהבים של שתיהן עם אישה נוספת. אולם, הדבר מתבצע כאשר ברקע נשמעת הרצאה של האישה אשר ערכה (בצורה אגרסיבית) את המהדורה הראשונה של שירי דיקנסון – המאהבת של אחיה של המשוררת. היא לא ממש פגשה אותה בחייה ואמנם הביאה לפרסומה אחרי מותה, אך גם שינתה את השירים בצורה רדיקלית והפיצה את הנרטיב הכוזב ברובו על חיי המשוררת, נרטיב שהשתרש עד כדי כך כי רבים מאמינים בו כיום, חרף חלופת מכתבים ארוכה המוכיחה אחרת.

הסרט של אולנק קופץ בלי הרף בזמנים ובין מספרות שונות, אף אחת מהן אינה מהימנה לחלוטין. לי לקח לא מעט זמן להתחבר לטון של הסרט הזה, שלא פעם נדמה כי הוא מבצע פרודיה לא רק על ביוגרפיה אחרת, אלא גם על עצמו. להוציא את הדמות הראשית, המגולמת בידי מולי שאנון, כל יתר הדמויות משחקות על תו מוקצן אחד ואין ספק כי הדבר נעשה במתכוון – כל הגברים הם מומחים מטעם עצמם לספרות שלא מבינים את המהפכנות בשירה של דיקנסון (שהקהל בימינו כמובן מכיר בגדולתה), ומצבן של הנשים לא הרבה יותר טוב. גם סיפור האהבה מוצג כככזה המונע כמעט תמיד בידי אינטרסים רחבים יותר, אך בסופו של דבר הבמאית מצליחה לרגש משום שהיא מבהירה עד כמה אהבה מסוג זה לא הייתה אפשרית בחברה האמריקאית של המאה ה-19 ועד כמה הממסד הספרותי אז (כמו היום?) לכאורה חיפש כתיבה נשית מקורית אך הפלה חדשנות ודגש רגשי.

הסרט גם גדוש במעין "קליפים" קטנים בהם שירים של דיקינסון נראים על המסך בעוד דמויות מדקלמות, אומרות או מנסות לבטא אותם. רגעים אלו נעשים בלי יראת קודש ועם רוח אנרכיסטית, אך הם עדיין מעבירים משהו מן הקסם של המילים. אולם, קיים ניגוד בין הטון של שירת דיקנסון כפי שאני חווה אותה – שירה רוחנית המחפשת אחר רוך לבין השפה הקולנועית של הסרט – מרידה טוטואלית. אולם, היוצרת אכן מרדה בכתיבתה בצורה המקובלת לכתיבה והסרט מראה כי גם בחייה היה למשוררת לא מעט אומץ ומרידה בסמכות, גם אם ההנחה כי כמעט ולא יצאה מביתה נשמרת בסרט זה.
(עופר ליברגל)

הדווקאים

סרטה של הדס איילון מגיע לפסטיבל הגאה זמן קצר אחרי שערך את הבכורה שלו בפסטיבל דוקאביב. דומה כי רבים בהקהילה הגאה בארץ חיכו לסרט זה, גם אם לא ידעו זאת: איילון משוחחת עם ותיקי הקהילה לגבי חוויות הזהות ההומוסקסואלית בשנותיה המוקדמת של המדינה, בעידן בו קיום יחסי מין בין גברים הייתה עבירה פלילית, אך לאט לאט השמועה על מקומות מפגש בתל אביב נפוצה. הסרט מתאר דרך מספר שיחות נרטיב דומה: קודם כל תשוקה שהדובר מנסה להיפטר ממנה, אחר כך מימוש ורק בשלב מאוחר יותר גיבוש עם הזהות. בשלב מסוים הסיפור מתפצל – חלק חשפו ברבים את החווית שלהם, חלק עזבו את הארץ, ויש גם זוג שנותר ביחד אחרי למעלה מ-40 שנה.

איילון ערכה גם תחקיר חזותי הממחיש את דברי המרואיינים והוא מקנה לחלקו הראשון של הסרט כוח רב. מדובר בסרטים תיעודיים על תל אביב, כמה סרטים זרים שמתכתבים עם המציאות ובעיקר סרטיו המוקדמים של עמוס גוטמן, שעבר חוויה דומה בנעוריו והפך לאחד מן הבמאים הישראלים הגדולים ביותר. סרטיו הקצרים וסרטו הארוך הראשון של גוטמן מהווים חלק בלתי נפרד מסרטה של איילון, גם אם הוא עצמו לא מתראיין אליו בקולו. אך בשלב מסוים דומה כי השימוש בחומרי ארכיון פוחת, או פוחת באיכות. הסרט קצת יוצא מן הקצב בחלקו השני, החלק שמוביל לשינוי אותו אנו מרגישים עד היום. לכן, מדובר בסרט לא שלם מבחינת איכות, אך כן בסרט בעל חשיבות חינוכית ורגשית גדולה עבור רבים.
(עופר ליברגל)

כמעט קיץ שגרתי

כמעט קיץ שגרתי + מפלצות
An Almost Ordinary Summer + Monstri

לפני שני אלו, גילוי נאות קטן שאני מרגיש צורך בו בעקבות החיים החדשים שלי. את שני הסרטים האלו אהבתי מספיק בשביל להביא להקרנות בסינמטק חולון במהלך יוני. לא בטוח אם יש בכלל צורך להסגיר את האינפורמציה הזו, כי אין פה שום ניגוד אינטרסים (אפילו להפך, כשחושבים על זה) אבל אני ארגיש יותר בנוח אם תדעו זאת.

"כמעט קיץ שגרתי" ו"מפלצות" הם שני סרטים משני קצוות שונים לחלוטין. האחד הוא קומדיה קלילה ונטולת משקל שמתאימה לקהל רחב ומגוון למדי, ואילו השני הוא סרט קאמרי הרבה יותר, חמור סבר ומדכדך. בעיני שניהם הצליחו במה שהם ניסו לעשות, אז אתם יכולים לבחור על פי מה שמתאים לכם: סרט חמוד ליהנות ולשכוח, או קולנוע שמנסה משהו קצת אחר ומתיישב על הנשמה. לפעמים צריך גם את זה וגם את זה.

את "כמעט קיץ שגרתי" הבאתי לסינמטק חולון במסגרת של סרטים המיועדים לקהילה הלהט"בית המבוגרת, זו שהפכה לשקופה באוכלוסיה שמקדשת את הנעורים, ואנחנו נוטים לשכוח כמה אנחנו חייבים להם. מה שעוד יותר משמח בסרט האיטלקי הזה, הוא שבשונה מסרטים רבים שעוסקים בגיל השלישי דרך פריזמה גאה, הוא מביא עולם צבעוני, שמח, רומנטי ומלא אופטימיות. זה כבר משהו שנותן לו המון נקודות מבחינתי.
לתאר את עלילת הסרט על כל הדמויות והדינמיקה ביניהן זה קצת מסורבל, אז אניח את הדברים בצורה די כללית: משפחה עירונית קטנה שוכרת יחידת נופש שנמצאת בבעלותה של משפחה אמידה וסנובית לטובת סוף שבוע של מים ושמש. במהרה מה שמתברר הוא שלאבות של שתי המשפחות יש סוד (אתם כבר יכולים להבין) שהם רק מחכים לזמן הנכון כדי לספר לשאר, אבל כמובן ששום דבר לא הולך כמו שצריך.
בזמן שזוועות איטלקיות כגון "זרים מושלמים" זוכות להצלחה עצומה בישראל, באמת שאין סיבה למה האולמות המקרינים את "כמעט קיץ שגרתי" לא יהיו מלאים גם הם. לא שמדובר פה באיזו קומדיה לפנתיאון, ויש אי אלו רגעי קרינג' והתפתחויות עלילתיות מאוסות שמטרתן רק לקדם את הסיפור, אבל אוסף השחקנים המצוין, שמחת החיים האיטלקית, הרומנטיקה שבאוויר והקצב שקבע הבמאי סימונה גודאנו, מייצרים סרט חמוד נורא עם סוף מרגש. מסוג הסרטים הלהט"בים שאפשר ללכת אליהם עם סבתא וסבא, וזה לכשלעצמו דבר נהדר.

"מפלצות" הוא באמת סיפור אחר. סרט הביכורים של הבמאי הרומני מאריוס אולטינו, שהשתתף בפסטיבל ברלין האחרון, הוא איטי ושקט שמעביר את הצופים חוויה אחרת לגמרי, ואפילו משחק באופן די מקורי עם יחס המסך למקסימום אפקט. הסרט מתרחש כמעט כולו בלילה אחד, בו אנו נחשף לשתי דמויות, דנה וארתור. האינפורמציה עליהם תינתן לנו במשורה ורק לקראת הסוף נבין בדיוק את הכל. מה שאפשר לקושש הוא שהשניים בזוגיות, אבל משהו כנראה מרחיק אותם זה מזה. מכיוון שאנחנו בפסטיבל הגאה, אתם יכולים לנחש מה.
סרטי לילה הם תמיד חביבים עלי, בין אם זה "חורשות את הלילה", "שיגעון של לילה" או "הנוסע" של מייקל מאן. משהו במסגרת הסיפורית הזו עובד עלי היטב, בטח כאשר זה עשוי כמו שצריך. ו"מפלצות" עשוי נהדר. המשחק המשובח של ג'ודית סטייט וכריסטיאן פופה – עם חיזוק מאת אלכסנדרו פטיסין והפרצוף אולי המוכר ביותר מהקאסט, סרבן פאבלו ("כולם במשפחה שלנו", "הכלב היפני") – והצילום שסוחט את המיטב מהרחובות המוארים בפנסים לא רק שחושפים אותנו לסוג של קולנוע רומני שאנחנו לרוב לא פוגשים, אלא גם הופכים את "מפלצות" לסרט שכדאי לראות.
(אור סיגולי)

כלב נובח על הירח
A Dog Barking at the Moon

מסתבר שאני חובב של סרטים סיניים עם חיה שעושה משהו בכותרת. סרטה של ליסה זי שיאנג הוא סוג של הכלאה בין אפוס משפחתי שקופץ בין זמנים שונים, סצנות מופשטות לגמרי, ודרמה פשוטה ונהירה על מתחים בתוך המשפחה ועימות בין-דורי. בעלילה המתרחשת בהווה, הבת ששמה שיאויו חוזרת לסין לאחר שהות ארוכה בחו"ל, כאשר היא בהריון ונשואה לגבר אמריקאי שאינו דובר את השפה המקומית. היא חוזרת לתוך מערכת הנישואין הטעונה בין שני הוריה, אשר לא מתרגשים למרות שנים ארוכות של מתיחות, אשר נבעו בין היתר מכך שבנעוריה של שיאויו האם תפסה את האב בעיצומו של אקט מיני עם גבר. נקודת המוצא הזו של העלילה המאפשרת לסרט לדון במספר נושאים מושתקים בחברה הסינית – היחס לבעלי נטייה מגדרית שונה, החובה ללדת רק צאצא אחד, והפער בין המסורת למודרניות שמגיעה מן המערב. ככל שהסרט נמשך, עולים גם נושאים נוספים כאשר הבולט שלהם הופך למתיחות בין האמונה הבודהיסטית למפגש עם מה שנראה כמו כת.

הבמאית מביימת את רוב הסצנות בעידון ותוך הסתמכות על הדיאלוגים והשחקנים, אולם ככל שהסרט נמשך, היא עושה שימוש בסצנות השוברות את השפה הראליסטית לטובת דימויים מופשטים יותר – כולל סצנות בהם הדמויות מציגות סצנות על במה או שוט סיום בעל סגנון שונה. לכאורה, רוב הסרט מסופר מנקודת המבט של הבת, המייצגת גם את הבמאית ואת נקודת המבט של הצופה המערבי. אך האם הקשוחה אשר לכאורה לא מקבלת את שונה מגדרית היא גיבורה טרגית לא פחות חשובה של היצירה וככל שהסרט מבקר יותר את המעשים שלה, הוא מגלה יותר הבנה למניעים שלה ולעולמה הפנימי. הדבר מתבצע בין היתר על ידי משחק בזמנים אשר חוזר מדי פעם לשתי תקופות שונות בעבר, בנעורים של כל אחת מן הנשים.

יתכן וחלק מן השימוש של הסמליות בסרט יכול להיראות מוגזם, כולל הכלב מן הכותרת שהוא חלק מעלילת הסרט אבל לא ממש חלק מן הסרט עצמו. לי הדבר לא הפריע שכן ההופעה של כל השחקנים והאיפוק בבימוי של כל סצנה נפרדת, כולל סצנות מלודרמטיות בתוכן וסצנות העוברת מן המציאות למימד מופשט, מקנה לסרט אמינות וכוח.
(עופר ליברגל)

סונג לאנג

סונג לאנג
Song Lang

סרטו של השחקן הוייטנאמי ליאון לה נראה תחילה כמפגש בין שני סרטים שונים למדי. הראשון, סרט על גובה חובות מטעם ארגון פשע מקומי בהו צ'י מן סיטי (סייגון). אדם זה טוב מאוד במה שהוא עושה, שזה לאיים להרביץ לכל מה שזז בכישרון של ברוס לי משודרג. אחד מן המקומות אותם הוא מבקר על מנת לקבל את שמגיע למעסיקים שלו הוא תיאטרון אופרה וייטנאמי מסורתי שנקלע לקשיים. השחקן/זמר הראשי במקום מופתע לגלות את הקשיים ולוקח על עצמו את כיסוי החוב. במשך זמן מה, הסרט נע לכאורה בתיאור של עולמות מקבילים – גובה החובות נמשך לאופרה, אך לא ממש יכול לדבר עם אנשי המקום, או עם כוכב המופע, מבלי להיתפס כאיום. היכולת האלימה שלו לכאורה סותרת את העדינות שמוזיקה המלווה בעלילה מוקצנת במתכוון, במופע בעל אופי מוזיקלי ותיאטרלי שונה ממה שקהל מערבי מורגל לו. המבט של הבמאי על המסורת של האמנים הינו חושף ולא מתנשא – הוא לא מתווך את האמנות דרך הסברים או דברי שבח, אלא בעיקר דרך הדגמה.

ליבו של הסרט הוא חלקו השני, בו הנסיבות גוררות את שני הגברים לשהות משותפת באותו מקום במשך זמן מה. הם לומדים להכיר את המשותף בניהם ודווקא מי שבא מעולם האמנות נראה כחזק יותר בתחומים מסוימים. העיסוק במוזיקה לא פוסק, אך העיסוק באלימות מפנה את מקומו לטובת גרסה אסייתית גברית להתוודעות הדדית נוסח טרילוגיית סרטי "לפני ה…" של לינקלייטר. התשוקה של כל אחד מן הגברים היא להכיר את עולמו של הגבר האחר כמה שחסר או פוספס בחייו. אחרי חלק זה של הסרט, דקות הסיום כרוכות בשינוי סגנוני נוסף משלב בין כל הטונים השונים של הסרט לסוף המשתמש בעריכה צולבת על מנת לארוג את הכל יחד בשיא אסתטי ומרגש.
(עופר ליברגל)

נסיעה אחת במונית
One Taxi Ride / Un Viaje en Taxi

תקיפה מינית שהקורבן שלה הוא גבר אינה נושא שכיח בקולנוע, והסרט המקסיקני הזה מישיר את המבט והמצלמה אל מי שחייו נהרסו בלילה אחד וכעת יוצא למסע שיקום עצמי וסביבתי. אריק לא סיפר במשך עשר שנים על המקרה שלו, אפילו לא למשפחה או לבני זוגו, למרות שאז השתנו חייו באופן קיצוני כפי שמתברר במהלך הסרט – ולא רק מבחינה נפשית. אריק הפך מצעיר שרק החל לגלות את המיניות שלו למבוגר טראומתי בכל הקשור בכך, בעוד הדינמיקה המשפחתית עם אמו ואחיו נהייתה לסוערת ומלאת כעסים מאז ועד היום, בלי שהם יבינו מדוע. המטענים המוכרים של קורבן מלא באשמה רובצים על כתפיו של אריק והוא מחליט שלא יוכל לשמור עוד את הסוד בבטן.

הסרט מטפל בנושא הנפיץ ועתיר הטריגרים באופן מערב רגשית ומעורר מחשבה. מבחינת מבנה הוא הזכיר לי ״סרטי אאוטינג״, אלא שלא זהותו ההומוסקסואלית של הגיבור היא שצריכה להיחשף מול היקרים לו. אריק חושש מן התגובה של סביבתו הקרובה למה שהוא עומד לספר להם, ואכן כל אחד מגיב באופן אחר ולוקח את הסיטואציה למקומות שונים. חלק ממה שמדהים בסרט, המאפשר להכיר יחסית לעומק את הגיבור ומשפחתו, הוא שמדובר באנשים פתוחים ומכילים לגביו ולגבי מה שהם תופסים כמוזרויות שלו, ועדיין קשה לו לספר. החברה המקסיקנית העוטפת אותו מצטיירת ככזו שאין לה בעיה לדבר בנקל על רגשות או להביע אותם בפומבי, אבל עדיין מבעיתה אותו התגובה המדומיינת של הסביבה.

מבחינת עשייה קולנועית מדובר בדוקומנטרי ישיר וסטנדרטי למעט העדות של אריק, מה שמאוד עוזר בהתחשב בכך שמדובר מראש בסרט ששוקל כמו אלף טון של צער. אבל יש לא מעט רגעים מצמררים בסרט הנוגעים להיותו ניצול זכר של תקיפה מינית וגם כמה גילויים מרעישים שאפשר לקרוא כמעין טוויסטים בסיפור, אם כי הסרט נזהר מסנסציוניות ממש עד הסוף. מאז הפך אריק את סיפורו לפומבי הוא העניק כוח לפרוק טראומות עבר דומות אצל אחרים, כך שבעצם ההתגברות על הבושה והפחד יש גם עזרה לזולת ואולי אפילו התחלה של ריפוי. הבמאי סי.קיי מאק יהיה אורח הפסטיבל ואפשר יהיה לשאול אותו על זה אחרי הצפייה, אם יישאר לכם ולכן אוויר בריאות.
(אורון שמיר)

Nevrland

זהו אחד מן הסרטים שמוגדר בתכניה כמוגבל מגיל 18 ומעלה, בשל אלימות ועירום. הוא אכן מציע חוויה דחוסה ודימויים לא קלים לצפייה, אבל הם לאו דווקא אלו שניתן לדמיין מקריאת התקציר. ינקוב הוא נער בן 17 המצוי במשבר עקב פחדים, לחץ וחוסר יכולת להתמודד עם הסביבה הקשוחה בה הוא חי. הוא חולק דירה עם אבי וסבו אך לא ממש משוחח עמם, עובד בבית מטבחיים שכולל סצנות שחיטה קשות לצפייה, בעיקר של חזירים, ובלילה משוטט באתרי פורנו. חלק מן הפורנו שהוא רואה הוא קיצוני, אבל הסרט מצולם באופן אשר לא חושף את האקטים במלואם. יש בסרט סצנת סקס אחת ממנה ינקוב הוא חלק, והיא מבוימת ברגישות ובעידון שלא ממש מאפיין את שאר היצירה.

רוב הסרט נחווה דרך התודעה של הגיבור וזו תודעה מעוותת. הוא חווה משבר נפשי שמתבטא בין היתר בהתקפי חרדה והליכה לטיפול והסרט לפעמים מראה אותם מתוך ראשו – סיוטים ומציאות מתערבבים, בעזרת עריכה בקצב מהיר נוסח דארן ארונופסקי. יש בחלקים הללו לא מעט היגררות לקלישאות של זרם התודעה, אך הדבר מייצר חוויה שיכולה לסחוף, בעיקר מכיוון שהסרט מאמץ את הבוטות שלו.

אבל ינקוב הוא למעשה נער עדין ומערכת היחסים העיקרית שנבנית בסרט היא זו של קשר רומנטי ראשון שכולל גם הרבה חשש הדדי ורצון להכיר, גם אם ההיכרות החלה בחדר צ'אטים של אתר פורנוגרפי בין קטין לגבר בן 26. הגבר הזה הוא כריסטיאן, אמן זר בעיר וינה בה מתרחשת העלילה. אף כי תחילה הוא נראה כמדריך של ינקוב בעולם המסיבות והמין, במהלך הסרט הוא מתגלה כדמות מורכבת יותר ובעיקר שמי שאין לו את כל התשובות. רגעי המפגש בין שני הגברים הצעירים הם היפים ביותר בסרט בעיניי, אך דומה כי הם לא העיקר. הסרט שוב ושוב שובר לקטעים הנכנסים עמוק לתוך התודעה, עד שהוא מגיע לטריפ ארוך בו הגיבור מתמודד עם כל השדים שלו. זה הניסיון של במאי הסרט, גרגור שמידינגר, לייצר טור-דה-פורס קולנועי ואני מניח שזה ירשים צופים רבים, אבל עבורי זו גם הנקודה בה הסרט הלך רחוק מדי בניסיון להדהים. אם כי קשה היה לדמיין בחירה אחרת: לטוב ולרע, זה סרט שערוך בקצב שיכול לגרור התקף אפילפסיה, המנסה לבטא במבע את כל התעוזה שחסרה בחיי הגיבור שלו.
(עופר ליברגל)

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.