פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 33: "הדירה" (1960)

הזוכה של טקס האוסקר ה-33, והראשון של שנות השישים, היה יוצא דופן לא רק מבחינת אלו שהקדימו אותו, אלא גם מבחינת אלו שיבואו אחריו. "הדירה" (The Apartment), שזכה בחמישה אוסקרים מתוך עשר מועמדויות, בלם את רצף הספקטקלים הצבעוניים של ארבע השנים האחרונות ("מסביב לעולם ב-80 יום", "הגשר על הנהר קוואי", "ג'יג'י" ו"בן-חור") ויבלוט בנוף זוכי הסיקסטיז, עשור שמאופיין בעיקר בהפקות בריטיות, מחזות זמר, או הפקות בריטיות של מחזות זמר.
בשונה מלא מעט סרטים מהעשור אותו פתח, "הדירה" דווקא נחשב לאחת הבחירות הראויות של האקדמיה, וכאחד הזוכים המוצלחים בתולדות האוסקר. הסרט הזה גם היה לאחרון בשחור-לבן שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר עד "רשימת שינדלר" 33 שנים לאחר מכן, ולפיוריסטים שלא מקבלים את סרטו של ספילברג כשחור-לבן בגלל רגעי הצבע בו, אז האחרון עד "הארטיסט" – 51 שנה לאחר מכן.
בתום הפרק הקודם, שהתרכז בזוכה 1959 "בן-חור", העליתי את התיאוריה שכניסת המודרניזם לקולנוע בשלהי הסיקסטיז, שכמובן התפוצצה בפסטיבל קאן בשנה שלפני עם "400 המלקות", היא זו שפתחה אצל מצביעי האקדמיה את התיאבון לסרטים שאינם הפקות גדולות, אלא סרטי אוטר, סיפורים קולנועיים חכמים ומהודקים עם דמויות מהמציאות של אותה תקופה. אין לי שום דרך לגלות האם אני צודק או סתם מעלה העשרות מופרכות, אבל אתם יודעים איך זה. כתבי קולנוע מנסים למצוא היגיון וסיבתיות בכל דבר.

"הדירה" מבוסס על תסריט מקורי של איי.איי.אל דאימונד, ואני חושב שזה הופך אותו לזוכה הראשון שלא מתבסס על שום חומר קיים, בין אם ספר, סרט, כתבה, הצגה או ספיישל טלוויזיה. את הסרט ביים בילי וויילדר, שנה לאחר "חמים וטעים" ו-15 שנה לאחר שזכה באוסקר על "סוף השבוע האבוד", מה שהפך אותו לאחד הבמאים הבודדים שביימו שני זוכי אוסקר. הסרט מספר על בקסטר (ג'ק למון), עובד משרדי זוטר וחסר עמוד שדרה שמשאיל את דירתו לראשי החברה בה הוא עובד, שם יוכלו ליהנות מלילות עם המאהבות שלהם מחוץ לעין האישה החוקית. זה סידור נורא, שדי הורס את חייו, אבל בגלל שהוא בחור טוב ובגלל שהוא לא יודע להגיד לא, בקסטר סובל בשקט. זאת עד שלתמונה נכנסת פראן (שירלי מקליין), נערת מעלית בבניין המשרדים, שבה בקסטר מתאהב, אך ליבה שייך למנהל כוח האדם של החברה, שלדרייק הנאלח, שגם הוא נהנה משירותיו של בקסטר.

אתחיל בתהייה אחת חשובה. "הדירה" מסווג כקומדיה רומנטית, ונחשב לאחד הקומדיות הבודדות שזכו בפרס הסרט הטוב ביותר, ועל זה אני שואל: מה?
עוד לפני שנכנסים לדיון על איכות הסרט, אני באמת לא מצליח להבין את זה. לא רק שלא צחקתי, או חייכתי, בשום שלב של הסרט הזה, להוציא את הסוף שלו, אני מוצא אותו עגום ומדכדך במיוחד. יש בו שתי דמויות אבודות ואומללות למדי, שמנסות בכוח למצוא הנאה בחיים שלהן, אבל אנשים דורסניים מהם לוקחים מהם את הזכות הזו, יש בו ניסיון התאבדות, לבבות שבורים, וקורטוב של דכאון קיומי. עכשיו נכון, לא כל קומדיה צריכה להיות "בילי מדיסון", אבל להוציא כמה עיוותי פנים וגמגומים של ג'ק למון המקסים, אני לא רואה שום דבר שיכול להגדיר אותו אצלי כקומדיה בשום אופן.

אחרי שאמרתי את זה, אומר ואתוודה, אני לא נורא אוהב להתווכח עם קונצנזוסים ולכן נמצא במצב חשש מתקדם בעת כתיבת שורות אלו. כפי שאמרתי, "הדירה" נחשב לאחד התסריטים הגדולים שיצאו מהוליווד ולאחד הסרטים המבריקים שנעשו. אנשים שהם אורים ותומים בשבילי נשבעים על הסרט הזה, אז כנראה משהו אצלי השתבש. כל שאני יודע הוא שלקראת הפרויקט צפיתי בו בפעם השנייה וההתרשמות שלי הייתה זהה כמו זו שקדמה לה: "הדירה" פשוט שעמם לי את החיים, לא הצלחתי למצוא חיבה או עניין באף אחת מהדמויות, ויש בו מין חוסר אחידות מוזר שאולי הוא מכוון ועל כן שואף באמת לבלבל ולאתגר את הצופה, או שסתם מדובר בבלגן. מכיוון שחתומים עליו כמה מהקולנוענים הטובים ביותר בתולדות האומנות השביעית, אני נוטה להאמין שמדובר באופציה הראשונה. אבל לא משנה כמה תירוצים אחפש, אני ו"הדירה" לא מסתדרים.

אז לפני שאנסה לפרק את העניין הזה, אפשר לדבר על משהו שאפילו אני לא יכול להתנגד לו, וזה כמובן הופעתה של שירלי מקליין בתפקיד פראן. זאת הייתה המועמדות השנייה של מקליין מתוך חמש בקטגורית השחקנית הראשית הטובה ביותר, ועוד אחת נוספת בשנת 1975 כבמאית בקטגורית הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא. היא גם ללא ספק הייתה אמורה לזכות על הופעתה ב"הדירה" אבל לצערה באותה שנה התגלה הסרטן הנורא בגופה של הכוכבת אליזבת טיילור שאיים על חייה, ולאחר שלושה הפסדים רצופים, הוליווד לא יכלה להביך אותה בהפסד נוסף. הכל עניין של תזמון. טיילור תשרוד את המחלה ותזכה שוב שש שנים לאחר מכן בזכות "מי מפחד מוירג'יניה וולף?". מקליין, לעומתה, תאלץ להמתין 23 שנים עד שתזכה באוסקר היחידי שלה (בינתיים?), על הופעתה בזוכה האוסקר "תנאים של חיבה". שנה אחרי "הדירה", סתם בשביל הניים-דרופינג, יקבל אחיה הצעיר בשלוש שנים של מקליין את התפקיד הקולנועי הראשון שלו שיעשה אותו כוכב גם. לסרט קוראים "זוהר בדשא", והשחקן הצעיר הוא וורן בייטי. מקליין ממשיכה לתחזק קריירה מאוד מרשימה יחסית לאישה בגילה ובהקשר של הקושי של נשים מבוגרות לקבל תפקידים ראשיים בהוליווד. לאחרונה היא נצפתה בדרמה הקומית "המילה האחרונה", שאמנם היה סרט רע מאוד, אבל היא יצאה ממנו נהדר לדעתי.
בטקס האוסקר של 2016, קיבלה מקליין מחווה מאת שרליז ת'רון שהכריזה על הופעתה ב"הדירה" כזו שגרמה לה לרצות להיות שחקנית. אמנם לקראת סיום הטקס התגלה שהמחווה הזו, כמו האחרות באותו המשדר, היו בעצם הכנה לפאנץ' שינחית המנחה ג'ימי קימל על חשבון מאט דיימון, אבל זה לא משנה שמקליין באמת מעניקה ב"הדירה" את אחת ההופעות הגדולות של שחקנית בקולנוע האמריקאי, ואין ספק שצריך לתת גם קרדיט לדאימונד התסריטאי ו-ווילדר הבמאי. מקליין סוחבת על עצמה מטען רגשי עצום בכל רגע בסרט, היא מצחיקה בפגיעות שלה ומרגשת בהומור שלה. היא אולי האנטי-תזה הכי מעניינת לאבטיפוס המכונה "מניק פיקסי דרים גירל". היא נראית כמו הדמות המשוחררת והמדליקה שתגרום לגיבור האפור למצוא שוב טעם בחייו, אבל למעשה היא כל כך מרוסקת מבפנים שבכל רגע נתון ברור לגמרי על מה היא מנסה לפצות בהתנהגותה החייכנית. היא סיבה מספיק טובה לראות את הסרט.
מצד שני, זאת הדינמיקה שלה עם ג'ק למון בסרט שמשמשת כאחת הסיבות שגם הצפייה השנייה בו הותירה אותי מרוחק. זה מוזר כפליים כי על אף שלמון מקסים כהרגלו גם הוא (ונראה כמו ההשפעה ישירה על כל תפקיד שעשה ג'ים קארי מ"המסכה" ועד "שמש נצחית בראש צלול"), ועל אף שבהחלט יש ביניהם כימיה, הם פשוט נראים כאילו באו כל אחד מסרט אחד. למון מגיע מהקולנוע של קומדיות הסקרובול, ומקליין נחתה פה מאחד מסרטי כיור המטבח הבריטים. סגנון המשחק שלהם פשוט שונה מדי, כאילו הם בכלל לא היו באותו החדר, והדיסוננס הזה הטריף אותי.

מעבר ללמון ומקליין, גם ג'ק קרושן, המגלם את השכן הדוקטור היהודי של בקסטר, היה מועמד לאוסקר המשחק באותה שנה. בעיני זו הייתה מועמדות מבוזבזת, ואם כבר היה אפשר לזרוק משהו לכיוון פרד מקמרי, שבעיקר מפורסם מהופעה אחרת בחסות ווילדר, כגיבור "שיפוי חיים כפול", מגלם פה את המאהב הדוש של פראן. מקמרי מעולם לא היה מועמד לאוסקר. לעומתו, בילי וויילדר, שלקח טריפל של מפיק/במאי/תסריטאי באוסקר ה-33, יהיה מועמד עוד פעם אחת בשיתוף איי.איי.אל דאימונד, על כתיבת "עוגיית המזל". את סרטו האחרון יביים בשנת 1981, ושבע שנים לאחר מכן ייקח אוסקר מפעל חיים מוצדק בהחלט (באותה שנה, 1988, דאימונד יילך לעולמו). ווילדר עצמו יעזוב אותנו לאנחות ובאופן סופי בשנת 2002.

הפתיחה של הסרט, בצפייה הזו כמו בקודמת, נסכה עלי תחושה של אופטימיות גדולה. העיצוב של האופן-ספייס בו עובד בקסטר עדיין מרהיב, התזמון של ג'ק למון הוא משהו לספרים, והסיפור על בחור שטוב לבו מונע ממנו לישון אפילו בדירתו שלו הוא מקורי ומעורר חיבה. אבל ככל שהסיפור מתקדם, יש יותר מדי סיבוכים תסריטאים שהיה אפשר לפתור במשפט, וההתעקשות של בקסטר להמשיך בדרכיו ועל ידי כך רק לחפור את עצמו פנימה יותר ויותר פשוט התחילו לעייף אותי. ובזמן שמרגיש שלמון חייב כל הזמן לקרוץ לצופים כדי להשאיר אותם מחויכים ומבודרים (כמו הבדיחה בתחילת הסרט על חשבון האויבת הגדולה של הוליווד – הטלוויזיה, בה בקסטר מנסה לצפות ב"גראנד הוטל" אבל מתייאש מול כמות החסויות), הקו הסיפורי של מקליין רק הלך והפך להיות אפל יותר ויותר, מעניק לסרט כמה מרגעיו החזקים ביותר. הסצנה שלפני ניסיון ההתאבדות, כאשר מאהבה הנשוי נותן לה כסף לקניית מתנת חג, היא מצמררת וחזקה נורא. יש בסרט עוד רגעים כאלה, אבל בשבילי הם איבדו משמעות מכיוון שדוללו בניסיונות ההקללה של עלילת בקסטר, שכמעט תמיד הפילו אצלי את המתח והעניין במתרחש.

"הדירה" ניצח את "האלמו", "אלמר גאנטרי" המצוין, "בנים ומאהבים" ו"אנשי השקיעה". שני הסרטים הטובים ביותר של הוליווד באותה שנה, "ספרטקוס" ו"פסיכו" לא הגיעו למעמד קטגורית הסרט הטוב ביותר, אם כי כן נכחו ברשימות השונות. האפוס התקופתי של קובריק היה מועמד לשישה אוסקרים וזכה בארבעה, כאשר סרט האימה המושלם של היצ'קוק אמנם לא זכה בכלום, אבל היה מועמד לארבעה פרסים, כולל מועמדותו האחרונה בהחלט של היצ'קוק. גם "שבעת המופלאים" נוצר באותה שנה, ובאוסקר נזכרו להתייחס אליו רק בקטגורית המוזיקה (שבה, למרבה המבוכה, לא היה שום איזכור ל"פסיכו").
אבל עם כל הכבוד להוליווד, מה שקרה מעבר לים היה מדהים במיוחד בשנת 1960. מאיטליה בקעו "אוונטורה", "רוקו ואחיו" ו"לה דולצ'ה ויטה"; שבדיה הביאה לאוסקר את "מעיין הבתולים" וגם זכתה בקטגורית הסרט הטוב ביותר; ובצרפת נולדו "שמש סגולה" וכמובן "עד כלות הנשימה". אם תשאלו אותי, דווקא הסרט הטוב ביותר של אותה שנה מחוץ לארה"ב הוא "מוצאי שבת וראשון בבוקר" הבריטי של קארל רייז.
בשנה שלאחר מכן, הוליווד בוחרת במחזמר ופותחת רשמית את העשור המוזיקלי ביותר שלה.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-33:
הסרט הטוב ביותר: בילי וויילדר – "הדירה"
הבימוי הטוב ביותר: בילי וויילדר – "הדירה"
השחקן הטוב ביותר: ברט לנקסטר – "אלמר גאנטרי"
השחקנית הטובה ביותר: אליזבת טיילור – "באטרפילד 8"
שחקן המשנה הטוב ביותר: פיטר יוסטינוב – "ספרטקוס"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: שירלי ג'ונס – "אלמר גאנטרי"
התסריט המעובד הטוב ביותר: ריצ'רד ברוקס – "אלמר גאנטרי"
התסריט המקורי הטוב ביותר: איי.איי.אל. דאימונד ובילי וויילדר – "הדירה"
הצילום הטוב ביותר בשחור-לבן: פרדי פרנסיס – "בנים ומאהבים"
הצילום הטוב ביותר בצבע: ראסל מטי – "ספרטקוס"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בשחור-לבן: אלכסנדר טראונר ואדוארד ג'י. בויל – "הדירה"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בצבע: אלכסנדר גוליצן, אריק אורבום, ראסל גאוסמן וג'וליה הרון – "ספרטקוס"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בשחור-לבן: אידית' הד ואדוארד סטיבנסון – "עובדות החיים"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בצבע: וואלס וביל תומס – "ספרטקוס"
הסאונד הטוב ביותר: גורדון סוייר ופרד היינז – "האלמו"
העריכה הטובה ביותר: דניאל מנדל – "הדירה"
האפקטים המיוחדים הטובים ביותר: ג'ין וורן וטים באאר – "מכונת הזמן"
השיר הטוב ביותר: מאנוס הדג'ידקיס – "לעולם לא בימי ראשון" (לעולם לא בימי ראשון)
המוזיקה הטובה ביותר לסרט דרמטי או קומי: ארנסט גולד – "אקסודוס"
המוזיקה הטובה ביותר לסרט מוזיקלי: מוריס סטולוף וארי סוקמן – "שיר ללא סוף"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: אינגמר ברגמן – "מעיין הבתולים" (שבדיה)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: לארי לנסברו – "הסוס עם הזנב המעופף"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: ג'יימס היל – "ג'וזפינה"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: וויליאם ל. סניידר – "מונרו"
הסרט הקצר הטוב ביותר: עזרא ר. בייקר – "יומו של הצייר"
פרס מיוחד להופעה צעירה: היילי מילס – "פוליאנה"
פרס מיוחד: גארי קופר, סטן לורס
פרס מיוחד על פעילות הומניטרית: סול לסר

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הכל אודות חווה" (1950)
2. "חופי הכרך" (1954)
3. "במערב אין כל חדש" (1930)
4. "זה קרה לילה אחד" (1934)
5. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
6. "חלף עם הרוח" (1939)
7. "קזבלנקה" (1943)
8. "מה יפית עמק נוי" (1941)
9. "בן-חור" (1959)
10. "מעתה ועד עולם" (1953)
11. "רבקה" (1940)
12. "כנפיים" (1927)
13. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
14. "כל אנשי המלך" (1949)
15. "סוף השבוע האבוד" (1945)
16. "גברת מיניבר" (1942)
17. "גראנד הוטל" (1932)
18. "מרטי" (1955)
19. "ג'יג'י" (1958)
20. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
21. "המרד על הבאונטי" (1935)
22. "הדירה" (1960)
23. "המלט" (1948)
24. "סימארון" (1931)
25. "תהלוכה" (1933)
26. "זיגפלד הגדול" (1936)
27. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
28. "ברודווי מלודי" (1928)
29. "החיים של אמיל זולא" (1937)
30. "אמריקאי בפריז" (1951)
31. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
32. "הולך בדרכי" (1944)
33. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)