פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 29: "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)

יש לי תיאוריה. אמנם טרם ניסיתי להוכיח אותה אבל אני בטוח בה למדי: אם ניקח שני אנשים או יותר, כאלו שידיעותיהם באוסקר נעות מהסביר למומחיות, ונבקש מהם כל אחד בתורו לזרוק שם של אחד מזוכי פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר בלי שום סדר או חשיבות, אחד הסרטים האחרונים שנגיע אליהם (אולי אפילו האחרון) הוא זוכה האוסקר ה-29, "מסביב לעולם ב-80 יום" (Around the World in 80 Days).
המנצח של שנת 1956 הוא בהחלט אחד הנשכחים בתולדות האוסקר, למרות שהוא זכייה מאוד יוצאת דופן – נכון ל-2017, זו הפעם היחידה בה סרט הרפתקאות לכל המשפחה לקח את פרס הסרט. כמובן שאפשר להחשיב גם את "שר הטבעות: שיבת המלך" ככזה, אבל אני לא בטוח עד כמה אני זורם עם "לכל המשפחה" בהקשר שלו.

באופן כללי, נדמה שאוסקר 1956 היה ריאקציה על גבול ההיסטריה לשני זוכי האוסקר הקודמים, "חופי הכרך" ו"מרטי", שתי דרמות קטנות מאוד, האחרונה גם הגיעה מהפחד הגדול ביותר של הוליווד באותן שנים – הטלוויזיה. רואים את זה בכל חמשת המועמדים לפרס הסרט של השנה הזו. לראשונה כל המועמדים היו בצבע, והיו כולם הפקות גדולות שכאילו נועדו להראות שלקולנוע יתרונות עצומים על פני כל מדיה אחרת. לצדו של הזוכה "מסביב לעולם ב-80 יום", המועמדים היו "ענק", "המלך ואני", "שכנוע ידידותי" ו"עשרת הדיברות". האחרון לא היה מועמד לפרס הבימוי, ואותו החליף קינג וידור עם "מלחמה ושלום". כך יצא שמדובר בשישה מהסרטים המרהיבים והצבעוניים שעשתה הוליווד בתקופתה הקלאסית. אין מצב שזה קרה סתם ככה.

"מסביב לעולם ב-80 יום" הוא כמובן עיבוד לספר ההרפתקאות של ז'ול וורן שפורסם בשנת 1873, ומתאר את מסעותיו של בריטי עשיר וגאוותן בשם פיליס פוג שהתערב עם חבריו שהוא יכול להקיף את העולם בשמונים יום בלבד, ויוצא לאתגר יחד עם משרתו האישי פספרטו. הם חוצים מדינות אקזוטיות, נקלעים לסכנות מרובות, פוגשים אנשים מעניינים, וכל הדברים האלה שמרכיבים סיפורים שנקראים על ידי דורות. וורן כנראה היה סחורה חמה באותה תקופה, כי ממש שנתיים לפני זה יצאה הגרסה הקולנועית המפורסמת ל"20,000 מיל מתחת למים" שזכתה בשני אוסקרים.
העיבוד הקולנועי ל"80 יום" הגיע לידיו של במאי הקולנוע הבריטי מייקל אנדרסון (שבאותה שנה ביים גם את העיבוד ל-"1984"), ומפיק התיאטרון האמריקאי מייקל טוד (שהיה נשוי לאילזבת טיילור). זוהי הפקת הקולנוע הראשונה והאחרונה של טוד, מכיוון שהוא נהרג כשנה וחצי לאחר תום הצילומים, בתאונת מטוס בה היה כאשר היה בדרכו לבקר את אשתו בצילומי "חתולה על גג פח לוהט". גם מבלי לדעת שהאחראי על ההפקה הענקית הזו הגיע מעולם הבמה, "מסביב לעולם ב-80 יום" מרגיש יותר מהכל כמו מופע בידור עצום מברודווי. כלומר, כמובן שיש עלילה וקו נראטיבי שחוצה את הסרט, אבל ברור לחלוטין שזה לא מעניין באמת את היוצרים, אלא מתפקד אך ורק כמו פילרים שחייבים למלא איתם את השואו. מהותו של הסרט הזה היא רגעי הספקטקל שהופכים מקישוט לעיקר. מדהים כמה דקות ארוכות מהסרט מוקדשות לקטעי ריקוד, מונטאז'ים של נופים, מופעים אקרובטים, שיטוט בסטים עצומים שמעידים על כך שצוות ההלבשה של הסרט עבד ימים כלילות, ומרדפים רבי משתתפים.
כל הבעיות שעומדות בפני הדמויות נפתרות בדקה ("אוי, לא. הגענו בטעות לספרד, איך נחצה את המיצר?", "היי, אני יודע! יש פה איש עם סירת מנוע!"; "אוי, לא. הרכבת נעצרה מול הג'ונגל. איך נחצה אותו?", "היי, אני יודע! יש פה איש עם פילים!"), אם אמורה להיות תחושת דחיפות בשאיפתו של פוג להגיע בזמן ללונדון כדי לנצח בהתערבות זה בהחלט לא מופיע עד עשר הדקות האחרונות של הסרט, וגם תחושת סכנה לא בדיוק מעיבה על ההנאה של השיטוט בעולם.

אבל מה שאמור היה, על הנייר, להיות ייבוש מוחץ כמו "ההצגה הגדול בתבל" רחמנא ליצלן, מתגלה כסרט מהנה למדי, כזה שעדיין יכול להיות יופי של אופציה לצפייה משפחתית בשבת בצהריים. זאת בעיקר כי בשונה מזוכה האוסקר המושמץ של דה-מיל, "מסביב לעולם ב-80 יום" הוא ממתק ויזואלי יפייפה, ההפקה באמת מרשימה (רשימת הקאסט ב-IMDB מונה 1299 אנשים), המוזיקה של ויקטור יאנג נהדרת, הגיוון בנופים ובסטים מונע תחושה של מונוטוניות, והסרט רץ בין ז'אנרים שונים מקומדיית סלפסטיק, למחזמר, למערבון, לרומנטיקה. הוא גם משתמש היטב בכל השחקנים הרבים שבאים לעשות בו תפקידי אורח, שגם אם רובם המוחלט לא יגיד דבר לצופים עכשוויים, עדיין מצחיק לראות פתאום את מרלן דיטריך, פרנק סינטרה, באסטר קיטון ופיטר לורה (בסצנה קצרה ומוזרה, שמעידה שהבחור מפחיד כשהוא בצבע בדיוק כמו שהוא מפחיד בשחור-לבן) צצים ונעלמים. יש פה גם מידה רבה של הומור, בעיקר הומור אמריקאי עצמי, והרגשה של מיומנות קולנועית לא מבוטל. סצנת מתקפת האינדיאנים על הרכבת בארה"ב עשויה היטב, הסיקוונס ביפן נראה נפלא וכמובן אי אפשר שלא לדבר על טיסת כדור הפורח. כבונוס, הסרט מסתיים בסיקוונס כתוביות של סול באס, שזה תמיד דבר טוב.
אשקר שקר גס וזדוני אם אומר שהאופרציה מצדיקה את כל שלוש השעות שלה, ולקראת הסוף כבר באמת שקשה להישאר מרוכזים, אבל סרטו של אנדרסון יודע מה הוא אמור להיות ורוב הזמן מצליח להצטיין בכך גם אם אין טיפת היגיון בריא אפילו לא בדקה ממנו.

את התפקיד של פיליס פוג מגלם בחינניות גדולה השחקן הבריטי האהוב דיויד ניבן (ששנתיים לאחר מכן ינחה את הטקס וגם יזכה באוסקר על "שולחנות נפרדים"), אבל האמת היא שהגיבור האמיתי של הסרט הוא למעשה הבדרן המקסיקני קנטינפלס, או בשמו המקורי מריו פורטינו אלפונסו מורנו ראייס. אתם תסלחו לי אם אמשיך להתייחס אליו כקנטינפלס, אחרת יכאבו לי האצבעות.
אז בן 45 אך נראה כמו בן 20, קנטינפלס היה בדרן עצום באמריקה הלטינית ו"מסביב לעולם ב-80 יום" היה להופעת הבכורה שלו בקולנוע האמריקאי. על אף שפספרטו הוא דמות משנית באופן יחסי בספר, בעיבוד הקולנועי התפקיד הוגדל והפך להרבה יותר אקטיבי, מה גם שאת כל מאורעות העלילה אנחנו חווים דרך עיניו. הוא הדמות המרכזית ביותר, ולדעתי גם זו עם הכי הרבה זמן מסך. זה הופך את "מסביב לעולם ב-80 יום" לזוכה האוסקר הראשון שבו מככב שחקן לטיני. קנטינפלס הוא גם הראשון מהקאסט הרחב שמקבל קרדיט בכתוביות הסיום. הפופולריות שלו עזרה לסרט להיות להיט במדינות הלטיניות, למרות שהוא עצמו לא הפך לכוכב גדול בארה"ב. סרט ביוגרפי על חייו הופק במקסיקו בשנת 2014, ייצג את המדינה ללא הצלחה באוסקר, והיה לאחד הסרטים הזרים המרוויחים ביותר בארה"ב באותה שנה.
צופי ישראל, בעיקר אלו שגדול בשנות התשעים, מכירים את קנטינפלס מבלי שהם בכלל יודעים את זה. סדרת אנימציה המבוססת על דמותו בשם Cantinflas y sus Amigos הגיע לחינוכית וזכתה לגרסה מדובבת לעברית שנקראה "עמיקו וחבריו" ("לא רוצה להיות שחקן קולנוע, לא רוצה להיות מיליונר. גם לא נשיא שבחובו חובה לשמוע. רק חבר שלכם ולא יותר". לא שמעתי את שיר הפתיחה הזה משהו כמו עשרים שנה ואני עדיין יודע את רובו). ספרו לי אם עף לכם המוח מהאינפורמציה הזו.

אך בזמן שנורא מגניב ששחקן לטיני קיבל תפקיד משמעותי בהפקה עצומה, הסרט לא לגמרי יוצא צדיק ממה שהיום מכונה "וואיטוושינג" – התעלמות ממוצאה של דמות לטובת ליהוק שחקן לבן. יש ליהוק מרכזי אחד בסרט שאם היה נעשה היום כנראה היה מקבל שיט-סטורם באינטרנט עם עצומות וקריאה להחרמות, ממש כמו עם "אקסודוס: אלים ומלכים", "דוקטור סטריינג'" והסדרה "איירון פיסט". אני מתייחס כמובן למי שמגלמת את הנסיכה ההודית אאודה, השחקנית האמריקאית הלבנה במיוחד שירלי מקליין. אז נכון, פרידה פינטו לא הייתה קיימת אז, ולכן הוליווד לא ידעה שיש שחקניות בהודו, אבל כיום זה נראה ממש מוזר.
עם זאת, בחלקו האחרון של הסרט היא דווקא עושה מעשה מאוד יוצא דופן בהתחשב בתקופה. דמותה אאודה היא זו שמציעה נישואין לפוג הבריטי (למרות שפספרטו הוא זה שהציל אותה ממוות כמה פעמים), ועל כך זוכה בהפגנת החיבה הגופנית מלאת התשוקה – חיבוק חם ואוהב מבעלה לעתיד. כמו שקורה לאנשים שמציעים נישואין. באמת שאין כמו חיבוק.
מקליין, שתהפוך לאחת השחקניות האהובות ביותר בהוליווד, לא מקבלת יותר מדי דברים לעשות בסרט, ולרוב עומדת ליד ניבן בשמלות ססגוניות ומהנהנת, או לא מהנהנת, זה בדיוק אותו דבר. מקליין, אז בת 22 (אחיה הקטן, וורן בייטי היה אז בן 19), תקבל מקום נרחב בהמשך הפרויקט עם שני הסרטים בכיכובה שזכו בפרס הסרט, "הדירה" (1960) ו"תנאים של חיבה" (1983).

אפשר להתווכח האם "מסביב לעולם ב-80 יום" סרט טוב או לא. אני, כאמור, חושב שהוא מקסים כסרט לכל המשפחה, אבל ארוך בצורה שאיננה עושה לו טוב כלל, וחלקים רבים ממנו יכלו להתקצר או להיעלם. עם זאת, כשזה מגיע לאוסקר אין ספק שהאקדמיה פישלה ובגדול בשנת 1956. זאת מכיוון שבאותה שנה יצאה לעולם אחת הקלאסיקות הגדולות של הוליווד ואחד מהסרטים הטובים ביותר אי פעם, "המחפשים" של ג'ון פורד. המערבון הקאנוני הזה זכה למספר עגול של אפס מועמדויות לאוסקר. אפשר להתנחם בכך שבשנה הזו הפכה קטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה לרשמית ומוכרת, ומלווה אותנו עד היום. פליני, כמובן, היה הספתח.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר -29:
הסרט הטוב ביותר: מייקל טוד – "מסביב לעולם ב-80 יום"
השחקן הראשי הטוב ביותר: יול ברנר – "המלך ואני"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: אינגריד ברגמן – "אנסטסיה"
שחקן המשנה הטוב ביותר: אנתוני קווין – "התאווה לחיים"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: דורותי מאלון – "כתוב ברוח"
הבימוי הטוב ביותר: ג'ורג' סטיבנס – "ענק"
הסיפור הטוב ביותר: דלטון טרמבו – "האמיץ"
התסריט המעובד הטוב ביותר: ג'יימס פו, ג'ון פארו וס.ג'יי. פרלמן – "מסביב לעולם ב-80 יום"
התסריט המקורי הטוב ביותר: אלברט לאמוריז – "הבלון האדום"
הצילום הטוב ביותר בשחור-לבן: ג'וזף רוטנברג – "מישהו שם למעלה אוהב אותי"
הצילום הטוב ביותר בצבע: ליונל לינדון – "מסביב לעולם ב-80 יום"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בשחור-לבן: סדריק גיבונס, מלקולם פ. בראון, אדווין ב. וויליס, ופ. קיו גליסון – "מישהו שם למעלה אוהב אותי"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בצבע: לייל ר. ווילר, ג'ון דקור, וויליאם מ. סקוט ופול ס. פוקס – "המלך ואני"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בשחור-לבן: ג'ין לואיס – "קאדילק מזהב טהור"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בצבע: איירין שרף – "המלך ואני"
הקלטת הסאונד הטובה ביותר: קארל פוקנר – "המלך ואני"
העריכה הטובה ביותר: ג'ין רוג'ריו ופול וות'רווקס – "מסביב לעולם ב-80 יום"
האפקטים המיוחדים הטובים ביותר: ג'ון פולטון – "עשרת הדיברות"
השיר הטוב ביותר: ג'יי ליוינגסטון וריי אוונס – "האיש שידע יותר מדי" (קה סרה סרה)
המוזיקה הטובה ביותר לסרט קומי או דרמטי: ויקטור יאנג – "מסביב לעולם ב-80 יום"
המוזיקה הטובה ביותר לסרט מוזיקלי: אלפרד ניומן וקן דרבי – "המלך ואני"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה (קטגוריה חדשה): דינו דה לורנטס וקרלו פונטי – "לה סטראדה" (איטליה, במאי: פדריקו פליני)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: זאק-איב קוסטו – "העולם הדומם"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: לואי קלייד סטומן – "הסיפור האמיתי של מלחמת האזרחים"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: סטיבן בוסטו – "מקפצת השלולית של מיסטר מאגו"
הסרט הטוב ביותר באורך גלגל אחד: קונסנטין קלאסר – "לשבור את מחסום המים"
הסרט הטוב ביותר באורך שני גלגלים: "מעיל בהזמנה"
פרס מיוחד: אדי קנטור
פרס מיוחד על תרומה הומניטרית: י. פרנק פרימן
פרס מיוחד למפעל חיים: באדי אדלר

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הכל אודות חווה" (1950)
2. "חופי הכרך" (1954)
3. "במערב אין כל חדש" (1930)
4. "זה קרה לילה אחד" (1934)
5. "חלף עם הרוח" (1939)
6. "קזבלנקה" (1943)
7. "מה יפית עמק נוי" (1941)
8. "מעתה ועד עולם" (1953)
9. "רבקה" (1940)
10. "כנפיים" (1927)
11. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
12. "כל אנשי המלך" (1949)
13. "סוף השבוע האבוד" (1945)
14. "גברת מיניבר" (1942)
15. "גראנד הוטל" (1932)
16. "מרטי" (1955)
17. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
18. "המרד על הבאונטי" (1935)
19. "המלט" (1948)
20. "סימארון" (1931)
21. "תהלוכה" (1933)
22. "זיגפלד הגדול" (1936)
23. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
24. "ברודווי מלודי" (1928)
25. "החיים של אמיל זולא" (1937)
26. "אמריקאי בפריז" (1951)
27. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
28. "הולך בדרכי" (1944)
29. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)