פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 28: "מרטי" (1955)

"מרטי" (Marty), הזוכה ה-28 בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, הוא זה שסגר את רצף "הסרטים העכשוויים" הארוך ביותר בתולדות האוסקר (הכוונה לזוכים שאינם סרטים תקופתיים), נכון ל-2017 הוא הזוכה היחיד שהתבסס על פרויקט טלוויזיוני, הוא הסרט הקצר ביותר שזכה בפרס הגדול (קצת פחות משעה וחצי), ובאופן כללי הוא אחד הזוכים המוזרים ביותר בתולדות הטקס. מדובר בדרמה צנועה שעלילתה מתפרשת על פני קצת מעל 24 שעות, ועוסקת באנשים הכי יומיומיים, הכי רגילים, הכי דומים לנו. למרות שבתולדות האוסקר זכו כמה סרטים קטנטנים כמו "הולך בדרכי", "הדירה" ו"אנשים פשוטים", סרטו של הבמאי דלברט מאן הוא הקטן מכולם. הוא הביס את "Love is a Many-Splendor Things", "מר רוברטס", "השושנה המקועקעת", והחביב עלי מהרשימה, "פיקניק". עד כמה זה מוזר? תחשבו "ג'ונו" מנצח את "ארץ קשוחה". תחשבו "אור ירח" מנצח את "לה לה לנד". אה… רגע… לא משנה.

"מרטי" הוא לא רק סרט על אנדרדוגים, הוא גם היה אנדרדוג עוד משלב עשייתו. המפיק הרולד הכט התאהב בדרמה בת 50 דקות שנעשתה לטלוויזיה, המספרת על קצב ניו יורקי צעיר ממוצא איטלקי, בחור מקסים וטוב לב, שיש לו רק בעיה אחת – הוא רווק. ובזמן שכל אחיו הגדולים כבר נשואים, הוא אפילו לא מצליח להשיג לעצמו דייט. אחרי הפצרותיה של אמו הוא יוצא למועדון בשישי בערב, ושם נתקל בקלרה, בחורה שננטשה על ידי הבליינד-דייט הדוחה שלה, וגם היא כבר מיואשת. השניים מתחברים ויוצאים ללילה של דייט מהחלומות. אבל למרטי מתברר שכל האנשים שכל כך רצו שכבר ימצא שידוך, פתאום לא לגמרי מסתדרים עם האהבה החדשה.
הכט פנה של כותב הספיישל הטלוויזיוני, פאדי צ'אייבסקי שנחשב לאחד מעמודי התווך של תור הזהב הטלוויזיוני של שנוות החמישים, והציע לו לעבד אותו לסרט. צ'אייבסקי נעתר אבל ביקש להשאיר את הקאסט והבמאי המקורי, דלברט מאן. הכט הסכים. האמת היא שלא היה לא אכפת כל כך מהצלחה בקופות. למעשה, הוא ושותפו ברט לנקסטר (שבאותה שנה כיכב במועמד אחר לפרס הסרט, "השושנה המקועקעת") קיוו שהסרט ייכשל כדי שיוכלו לקבל החזרי מס. התוצאה הסופית כבר ידועה לנו. הסרט היה להצלחה, ולאחד מזוכי האוסקר המפתיעים ביותר.

מי שגילם את התפקיד של מרטי בטלוויזיה, רוד סטייגר, ששנה לפני הסרט היה מועמד לאוסקר על "חופי הכרך", סרב לשוב ולגלם אותו בקולנוע. התפקיד עבר לארנסט בורגניין, ששנתיים לפני כן גילם דמות שונה בתכלית בזוכה האוסקר "מעתה ועד עולם", שם היה סוהר סדיסט. בורגניין לקח את האוסקר באותה שנה, וסטייגר לאחר מכן התבטא על כך שעשה בחירה לא נכונה בויתורו על ההזדמנות להיות מרטי הקולנועי. בורגניין לא חזר לאוסקר מאז אבל הרים יופי של קריירה, כולל הופעות ב"12 הנועזים", "חבורת הפראים", "הרפתקה בפוסיידון" ו"הבריחה מניו יורק". אני גם טוען שתפקידו בזה האחרון שהוזכר היה גם ההשראה למונית ב"מי הפליל את רוג'ר ראביט?", אבל זו רק תיאוריה.
תפקידה של קלרה, הבחורה האבודה שמתחברת עם מרטי, היה אמור גם הוא להגיע לידיה של המגלמת המקורית, ננסי מרצ'נד (אמא של טוני סופרנו), אבל שחקנית בשם בטסי בלייר שמה את עיניה על התפקיד והשתמשה בבעלה, שהיה לא אחר מאשר ג'ין קלי, להטות את הכף לטובתה. זה הצליח, ובלייר עוטרה על כך במועמדותה היחידה לאוסקר. היא בהחלט עושה תפקיד מצוין, אבל האמת היא שבעיני דווקא אסתר מינציוטי, המגלמת את אמו של מרטי, הייתה צריכה להיות מועמדת אבל משום מה היא לא. אפילו בתוך הקאסט המצטיין הזה היא גונבת את ההצגה, והסצנות שלה הן הטובות ביותר בסרט.
מי שכן היה מועמד נוסף לפרס המשחק מהסרט, לצידם של בורגניין ובלייר, הוא ג'ו מנטל, המגלם את אנג'י, חברו הטוב ביותר של מרטי. כבר מהסצנה הראשונה והבלתי נשכחת של מרטי ואנג'י בדיינר אפשר לראות את הכימיה ביניהם, ועל אף שדמותו של אנג'י מתגלה כבעייתית ככל שהסרט מתקדם, מנטל מגלם אותו היטב. כמו לשאר, זאת הייתה מועמדותו היחידה לאוסקר.

על אף ש"מרטי" הוא דרמה לכל דבר ועניין, הוא נחשב על ידי כמה לקומדיה ואני לחלוטין מבין מדוע. זה אמנם לא סרט ששואף להצחיק (אם כי בהחלט יש בו רגעים משעשעים, כמו התקף הדיבור של מרטי בנוכחות קלרה, שנמשך כמה דקות ארוכות), אבל הוא כל כך מתוק ומעורר חיבה, שקשה שלא לחייך המון במהלכו. רוב התימות והמסגרות הסיפוריות שלו הן די מדכדכות, אבל העשייה שלו כל כך נעימה וטבעית שהוא בעיקר גורם לתחושת חמימות.
על אף זאת, קשה להתייחס אליו כאחד הזוכים הטובים או המוצדקים בתולדות האוסקר. קודם כל, שנת 1955 הייתה שנה חזקה נורא. זאת השנה בה יצאו למסכים יצירות גדולות שנשארו הרבה אחרי "מרטי" כמו "קדמת עדן" של איליה קאזאן, "ליל הצייד" של צ'רלס לוטון, "נשיקת הרוצח" של סטנלי קובריק, "Kiss Me Deadly" המדהים של רוברט אלדריך וכמובן "כל שהשמיים מרשים" של דאגלס סירק. ארבעת האחרונים לא קיבלו אפילו מועמדות אחת לאוסקר, שזה די מדהים בעיני. ואם כבר אנחנו בנושא, מחוץ להוליווד נעשו "ריפיפי", "נשות השטן" ו"פאת'ר פאנצ'אלי". אלו שלושה סרטים שאני באופן אישי לא חולק את דעת הקונצנזוס לגביהם, אבל אין ספק ששמור לכולם מקום של כבוד בתולדות הקולנוע.

"מרטי" הוא לא סרט רע, אבל הוא בטח לא מתקרב לאף אחד מהמוזכרים מעלה. הוא מהנה בזכות הבימוי העדין והאנושי של מאן, בזכות ההופעות המעולות וכמה סצנות באמת מקסימות, אבל בד בבד גם מורגש שהוא נמתח על מנת לקבל תוקף קולנועי. ואת זה אני כותב על סרט שמגרד את התשעים דקות.
זה בולט במיוחד בדמות של קלרה. לאחר שמרטי מחזיר אותה לביתה בתום הדייט, הסרט מלווה אותה פנימה לסצנה ארוכה בחדר השינה של הוריה. זאת ללא צל של ספק סצנה נהדרת, שתופסת היטב את התחושה הזו אחרי שחוזרים ממפגש בלתי נשכח שקרה פתאום אחרי שכבר איבדת תקווה למצוא מישהו שיראה אותך באמת, אבל בקונטקסט של הסרט היא מאוד תלושה ולא רלוונטית. זו סצנה שהתווספה כדי לעבות את הסרט, והיא בולטת בדיעבד ככזו שבאמת אין לה שום קשר ישיר או רלוונטי במיוחד לעלילה. התחושה הזו מקבלת משנה תוקף לקראת סוף הסרט. אם רצה צ'אייבסקי להוסיף כמה דקות לסרטו, בעיני טוב היה עושה אם היה מוסיף כמה סצנות לאחר הסיום המקורי, כאלו שבאמת נותנות משמעות להרחבת התפקיד של קלרה, ומצדיקות את הסצנה בבית הוריה. הסיום של הסרט הוא בלתי מספק, ומרגיש נמהר ומוזר.

לאחר שהשפיע רבות על עולם הטלוויזיה, התסריטאי פאדי צ'אייבסקי, המשיך לקריירה קולנועית מרשימה לאחר הסרט, וזכה בעוד שני פרסי אוסקר, על כתיבת "בית חולים" ועוד זכייה על תסריט אחד לא רע בכלל שאולי אתם כבר מכירים, "רשת שידור" שמו. רק אחד התסריטים הטובים ביותר שנכתבו לקולנוע. זה הפך אותו לתסריטאי היחיד שזכה בשלושה פרסי אוסקר מבלי לחלוק את הקרדיט עם אף אחד אחר. הוא עבד גם בתיאטרון וגם בספרות, והלך לעולמו בשנת 1981 ממחלת הסרטן. הוא היה בן 58 במותו.
דלברט מאן היה בן 35 כשזכה באוסקר הבימוי, מביס את איליה קאזאן, דיויד לין, ג'ון סטרג'ס וג'ושוע לוגן. זאת הייתה עבודת הביכורים שלו לקולנוע. מסוף שנות השישים עבד באופן כמעט בלעדי לטלוויזיה, והיה מועמד למספר פרסי אמי, ביניהם על עבודת הבימוי שלו למיני-סדרה המבוססת על "במערב אין כל חדש". הוא נפטר בשנת 2007 בגיל 87.

"מרטי" נותר צפייה חביבה מאוד, שחייבת לזכייה באוסקר את עצם העובדה שהיא זכורה בכלל. עם זאת, מדובר בחרב פיפיות, כי הזכייה הזו גם גרמה לו להיות לסרט שבעיקר מרימים עליו גבה. מעניין מאוד לדעת מה היה הלך הרוח שהביא לזכיית הסרט הפצפון הזה שנה לאחר "חופי הכרך" שמרגיש שמתעסק באותו סוג של אנשים, רק מביא עולם אחר לחלוטין. אך אל דאגה, כבר בשנה הבאה הוליווד, שנבהלה מהפופולריות של הטלוויזיה וניסתה להראות שהיא עדיין רלוונטית, תאמץ שוב את הפקות הענק, ולהוציא מקרים יוצאי דופן כמו "הדירה", תקבע כמעט סופית את המונח "סרט אוסקרים". לפחות עד שנות השבעים.

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-28:
הסרט הטוב ביותר: הרולד הכט – "מרטי"
השחקן הראשי הטוב ביותר: ארנסט בורגניין – "מרטי"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: אנה מניאני – "השושנה המקועקעת"
שחקן המשנה הטוב ביותר: ג'ק למון – "מר רוברטס"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: ג'ו ואן פליט – "קדמת עדן"
הבימוי הטוב ביותר: דלברט מאן – "מרטי"
הסיפור הטוב ביותר: דניאל פוקס – "אהוב אותי או עזוב אותי"
התסריט הטוב ביותר: פאדי צ'אייבסקי – "מרטי"
הסיפור והתסריט הטובים ביותר: וויליאם לודוויג וסוניה לאווין – "מלודיה קטועה"
הצילום הטוב ביותר בשחור-לבן: ג'יימס וונג הואו – "השושנה המקועקעת"
הצילום הטוב ביותר בצבע: רוברט בורקס – "לתפוס גנב"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בשחור-לבן: הל פריירה, טמבי לארסן, סם קומר וארתור קראמס – "השושנה המקועקעת"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר בצבע: וויליאם פלאנרי, ג'ו מיילזינר ורוברט פריסטלי – "פיקניק"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בשחור-לבן: הלן רוז – "אבכה מחר"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר בצבע: צ'רלס לה מייר – "Love is a Many-Splendor Things"
הקלטת הסאונד הטובה ביותר: פרד היינז – "אוקלהומה!"
העריכה הטובה ביותר: צ'רלס נלסון ו-וויליאם ליון – "פיקניק"
האפקטים המיוחדים הטובים ביותר: "הגשר בטוקו-רי"
השיר הטוב ביותר: סמי פיין ופול פרנסיס וובסטר – " Love is a Many-Splendod Things"
המוזיקה הטובה ביותר לסרט קומי או דרמטי: אלפרד ניומן – "Love is a Many-Splendod Things"
המוזיקה הטובה ביותר לסרט מוזיקלי: רוברט ראסל בנט, ג'יי בלקטון ואדולף דויטש – "אוקלהומה!"
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: ננסי המילטון – "הבלתי כבושים"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: וולט דיסני – "האנושות נגד הקוטב"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: אדוארד סלזר – "ספידי גונזלס"
הסרט הטוב ביותר באורך גלגל אחד: אדמונד ריק – "עיר הישרדות"
הסרט הטוב ביותר באורך שני גלגלים: ווילבור בלום – "הפנים של לינקולן"
פרס מיוחד לסרט הטוב ביותר בשפה זרה: יפן – "סמוראי"

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הכל אודות חווה" (1950)
2. "חופי הכרך" (1954)
3. "במערב אין כל חדש" (1930)
4. "זה קרה לילה אחד" (1934)
5. "חלף עם הרוח" (1939)
6. "קזבלנקה" (1943)
7. "מה יפית עמק נוי" (1941)
8. "מעתה ועד עולם" (1953)
9. "רבקה" (1940)
10. "כנפיים" (1927)
11. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
12. "כל אנשי המלך" (1949)
13. "סוף השבוע האבוד" (1945)
14. "גברת מיניבר" (1942)
15. "גראנד הוטל" (1932)
16. "מרטי" (1955)
17. "המרד על הבאונטי" (1935)
18. "המלט" (1948)
19. "סימארון" (1931)
20. "תהלוכה" (1933)
21. "זיגפלד הגדול" (1936)
22. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
23. "ברודווי מלודי" (1928)
24. "החיים של אמיל זולא" (1937)
25. "אמריקאי בפריז" (1951)
26. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
27. "הולך בדרכי" (1944)
28. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)