פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 60: שנת 2015

אם התזה היא שטקס האוסקר, וכל העונה המקדימה אותו, הוא כמעט תמיד איזשהו ססמוגרף למתרחש בעולמנו (מנקודת הנחה שרבבות חברי האקדמיה מצביעים לפרס כתגובה לא תמיד מודעת למה שמעסיק אותם ביומיום ומה שקורה סביבם), פרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר של 2015 מייצר הסתכלות די מרתקת.

שתי כוכביות לפני שנכנס לשנה הזו, כי לטובת הפרוטוקול צריך לשטוח אמיתות מוכרות לכל: הראשונה היא שלמרות שהוא אירוע נוצץ ואסקפיסטי של יוקרה ופופולריות – ואולי בעיקר בגלל זה – האוסקר תמיד נטה לכיוון הסרטים הרציניים ו"החשובים". נכון שקומדיות חביבות מצאו את דרכן אל תוך העולם המוזהב, אבל הן מעטות ביחס לשאר. כל קטגוריה באוסקר, להוציא אפקטים ואיפור, נשלטת על ידי סיפורים מהצד כבד הראש של הסקאלה. פרס הסרט הבינלאומי הוא אולי המייצג ביותר של הסנטימנט זה (הקומדיה האחרונה שזכתה כאן הייתה "החיים יפים" וגם שם היה צריך שואה כדי לאזן), יחד עם הפרסים לקולנוע תיעודי. הכוכבית השנייה היא ספציפית לגבי 2015, שאינני יכול לקבוע בנחרצות אם הייתה סוערת או קשה יותר מקודמותיה. בכל שנה מתרחשים אסונות וזוועות וגם לשנה שמה התכנסנו היה ברוך השם לא מעט, אז לי קשה לעשות את ההשוואה.

אחרי שתי ההסתייגויות החשובות האלה, הנה מה שתפס אותי ישר תוך כדי הצפייה המחודשת בסרטי 2015 (שנה שגם חוויתי בזמן אמת, כמובן, אבל ממרחק תמיד מגלים דברים חדשים בקונטקסט) – יש מילה אחת שיכולה לאפיין כל אחד מחמשת המועמדים הסופיים והיא "דיכוי". ללא יוצא מן הכלל, נבחרי הסרט הבינלאומי של הטקס ה-88 עוסקים כולם בדיכוי על כל מניפתו הרחבה, מדיכוי חברתי ועד דיכוי מיני, פוליטי, אלים, מכוון או כנזק משני. כל הדמויות בסרטים האלה חיות בעולם שמאיים על המשך קיומם על בסיס דת, מגדר, מעמד או מוצא.
כפי שהזכרתי בפסקה הקודמת, סרטים חמורי סבר ומדכאים על עוולות העולם הם בהחלט הלחם והחמאה של הקטגוריה הזו, אבל כמעט תמיד יש שם משהו שקצת ישבור את זה. אמנם כל העשור הזה התמודד עם נראטיבים מעיקים, אבל למשל ב-2014 "סיפורים פרועים" השתמש בהומור ובהגזמה; ב-2013 הזוכה "יפה לנצח" היה סרט אישי נטול קונטקסט פוליטי חברתי (יחסית); ב-2012 "קון-טיקי" היה סרט הרפתקאות תקופתי; וב-2011 "הערת שוליים" אפילו יכול להיחשב כקומדיה, בטח ביחס לכל ארבעת הסרטים לצדו.
ב-2015 לא הייתה קרן שמש אחת. מהמזרח התיכון ועד האמזונס, כל הנראטיבים הפגישו אנשים נורמטיביים (מי יותר ומי פחות) העומדים מול כוחות גדולים וחזקים מהם שמנסים – ולרוב מצליחים – לשלול מהם את החופש.
יותר מזה, שלושה מהסרטים עסקו באופן ישיר באוכלוסייה מוסלמית.

צריך גם להזכיר שהאקדמיה עובדת עם מה שנותנים לה, ואם המדינות קלטו שבאסה ורצינות מוכרות טוב יותר, הן כנראה שלחו סרטים בהתאם. לכן צריך להסתכל גם על מה נשאר בחוץ, ואכן, לאקדמיה לא היו המון אופציות לכיוונים קלים או לפחות נעימים יותר ב-2015, אבל בהחלט היו כמה, למשל בלגיה ששלחה את "קומדיה אלוהית" ואפילו נכנס לרשימה המקוצרת, ברזיל עם "האמא השנייה" המנחם והמרגש, או איסלנד שבחרה ב"איילים" היפה והמשפחתי.

השאלה היא האם באמת קרה משהו ב-2015 שגרם למצביעים לנטות לכיוון הספציפי הזה. אז כאמור לא ישבתי והשוויתי דיכאון מוראלי כללי לשנים קודמות, אבל השנה הזו, מעבר לטבח שארלי האבדו או האלימות המשטרתית בארה"ב, זכורה כתחילת הקמפיין ועלייתו לכוח של דונלד טראמפ, פוליטיקאי מסוג חדש שבעבר היה נתפס כשוליים קיצוניים או סתם מטורללים וסחף את ההמון האמריקאי בהבטחות כוחניות ואלימות באופן יחסי. גם הוא, אולי, כמו מועמדי האוסקר הבינלאומי ב-2015 סימנו לנו על איזו תחושה קשה ברחובות. אני נוטה לחשוב שיש לזה קשר, גם אם טראמפ יהפוך לראש המפלגה שלו אחרי הטקס הספציפי הזה (מה שכנראה העביר הרבה מאוד קולות ל"אור ירח" באוסקר המפתיע של השנה שלאחר מכן). מהגרים, מלחמות דת, גזענות וכיבוש כנראה הסעירו את הרוחות באותה תקופה יותר מבדרך כלל, ואולי אנחנו רואים את זה משתקף בבחירות אלפי מצביעי האקדמיה. מי יודע? זו רק תיאוריה.

הונגריה – "הבן של שאול"

מעבר לסרטים שהוזכרו עד כה, עוד נציגויות מוכרות ומשמעותיות מבין 82 ההגשות לאוסקר 2015 היו סרט האימה האוסטרי "לילה טוב אמא", "המועדון" של פאבלו לאריין מצ'ילה, וזוכה אריה הזהב "יונה יושבת על ענף ומהרהרת בקיום" משוודיה. ישראל שלחה את "באבא ג'ון", סרט שללא ספק קיים.
הרשימה המקוצרת שהוכרזה ב-17 בדצמבר 2015 כללה את חמשת המועמדים הסופיים עליהם נדבר עוד רגע, את "קומדיה אלוהית" שכבר הוזכר יחד עם "הסייף" מפינלנד, "מבוך השקרים" מגרמניה ו"ויוה" מאירלנד.

הטקס ה-88 הסתיים בזכייה חלשה למדי של "ספוטלייט" שגיבה את פרס הסרט שלו אך ורק עם פרס התסריט המקורי. זאת הייתה הפעם הראשונה שלזוכה הגדול של הטקס יש רק עוד פסלון נלווה אחד מאז "ההצגה הגדולה בתבל" ב-1952. את כמות הפרסים הגדולה ביותר לקח "מקס הזועם: כביש הזעם" שניצח בשש קטגוריות. הזכייה הדחוקה והלא מובנת הזו מאליה של "ספוטלייט", גם הוא עוסק בדיכוי והשתקה, גם יכולה לתמוך במה שכתבתי בפסקאות הקודמות – ההצבעות לאוסקר נעשו בעקבות איזה עצב חשוף.
במבט כללי על האספקט הבינלאומי של האוסקר ב-2015, על אף שבפרס הבימוי ניצח שנה שנייה ברציפות אותו מקסיקני (אלחנדרו אינייאריטו על "האיש שנולד מחדש") ובפרס שחקנית המשנה ניצחה שוודית (אליסיה ויקנדר על "הנערה הדנית"), לוח המועמדים נשלט לחלוטין על ידי סרטים בשפה האנגלית. מהצד שהביא שפות אחרות למיינסטרים הנוצף היה אפשר למצוא את "הילד והעולם" הברזילאי (אם כי מדובר בסרט אילם) ואת "כשמארני הייתה פה" היפני בפרס סרט האנימציה, "מבט השתיקה" ו"חורף באוקראינה" בפרס הסרט התיעודי, ו"האיש בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" השוודי בפרס האיפור.

2015 סימנה את השנה השלישית ברציפות בה שלושה מבין המועמדים לסרט הבינלאומי הטוב ביותר קיבלו את החשיפה הגדולה שלהם בפסטיבל קאן, והפעם השלישית מזה חמש שנים שנציג התחרות הרשמית של קאן גם זוכה (מגמה שתמשיך גם לשנה שתבוא לאחר הנוכחית).
מה שיוצא דופן ברשימה הזו הוא שכמות נציגי קאן שווה לכמות סרטי הבכורה. שני במאים ובמאית נכנסו בשנה הזו בזכות סרטם הראשון. בדקתי כמיטב יכולתי האם זה שכיח, והתברר לי שהפעם האחרונה שהקטגוריה הזו נשלטה על ידי סרטי ביכורים באופן כזה הייתה 46 שנה לפני, כאשר ב-1970 מקסימיליאן של ("אהבה ראשונה"), ראול קטואר ("הואה-בין") וז'אק ביגאלו ("שלום על השדות") הועמדו על עבודתם הראשונה כבמאים. ב-1970 הם הפסידו. הפעם זה סיפור אחר.

המועמדים

דנמרק – "מלחמה" (Krigen / A War)

תקופת הזוהר של דנמרק המשיכה ביתר שאת עם מועמדות רביעית תוך שש שנים, הפעם בזכות פרויקט סולו של טוביאס לינדהולם, שכתב את המועמד הקודם של המדינה, "ניצוד" ב- 2013 (בבימויו של תומס וינטרברג). למרות שהיה ידוע כתסריטאי בכיר בדנמרק, זה כבר היה סרטו השני של לינדהולם כבמאי אחרי "חטיפה בלב ים" משנת 2012. אנחנו עוד נשמע עליו עוד כמה פרקים בנסיבות משמחות, אבל "מלחמה" יהיה הסרט האחרון שיביים עד המפלה הנטפליקסית "האחות הטובה" ב-2022.

"מלחמה" הוא המועמד הראשון בקטגוריה הזו שמתעסק באופן ישיר במלחמת אפגניסטן, שב-2015 ציינה את שנתה ה-14. האקדמיה מאוד אוהבת סרטי מלחמה, אבל כמעט אף פעם לא רואים התייחסות ישירה שלה לכאלו המתרחשות בזמן אמת ("קזבלנקה" ו"מטען הכאב" היו אנומליה מאוד משמעותית). דנמרק הביאה את המלחמה העכשווית לאוסקר עם סיפורו של קלאוס, מפקד של פלוגת חיילים דנית על אדמת אפגניסטן שבאחריותה סיורים בשטח העוין ובטיהור האיזור מאנשי הטאליבן. הם שם זמן רב, והשחיקה מתחילה לפורר את המוראל שלהם. זאת אחת הסיבות מדוע קלאוס משתדל להצטרף לסיורים ולהיות עם חייליו, חלקם ממש חברי משפחה שלו. בינתיים בדנמרק, מריה, אשתו של קלאוס, מתמודדת עם גידול שלושה ילדים קטנים לבדה, וגם זה לא פשוט או קל בשום אופן. לאחר שפלוגתו של קלאוס מנסה לעזור למשפחה אפגנית הנמצאת תחת איום הטאליבן, הם מותקפים באש קשה וקלאוס נאלץ לעשות פעולה משמעותית כדי להציל את חייהם. הפעולה הזו מביאה אותו לעמוד בפני משפט על הרג אזרחים, והוא נשלח חזרה לדנמרק כדי לעמוד בפני האישומים.

יש הרבה מה לפרוק לגבי הסרט הזה, בטח לצופה ישראלי ב-2026. תהיו בטוחים שנכנס לזה בחלק הבא של הפרק, אבל כבר עכשיו אני חייב לומר שזה סרט שאנחנו צריכים לגלות מחדש ולהביא אותו לשיעורים ודיונים בישראל גם – ואולי בעיקר – בעקבות הרבה מאוד נקודות בעייתיות שלו.

את קלאוס מגלם פילו אסבק, אז אחד הכוכבים הגדולים של דנמרק וקראש אישי שלי. הוא היה בן 33 ומוכר בעיקר מסדרת הטלוויזיה הפופולריות מדנמרק "בורגן". הוא היה גם השחקן הראשי בסרט הביכורים של לינדהולם, "חטיפה בלב ים" ומשם רץ בין הפקות בינלאומיות כמו "לוסי", הרימייק ל"בן חור" ו"הרוח במעטפת" (לא היה לו את הסוכן הכי להיט אי פעם), כמו גם כמה פרקים ב"משחקי הכס". בכנות, חשבתי שלאסבק תהיה כיום קריירה יותר משמעותית ממה שקרה בפועל – לפחות מבחינת נוכחות על המסכים הבינלאומיים – אבל אני בטוח שהוא עוד יצוץ וכולנו נתאהב בו שוב.
עוד בסרט משחקים טובה נובוטני כמריה, שורן מאלינג המוכר לנו מהמועמד הקודם של דנמרק "סיפור מלכותי" וסרטיו המופרעים של אנדרס תומס ינסן, ודאר סאלים (גם הוא בוגר "משחקי הכס") שנוכחותו כאן כחייל יכולה להפוך את "מלחמה" לפריקוול של "מפלתו של הרקולס" המעולה שהוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים 2026.

"מלחמה" נחשף לראשונה בפסטיבל ונציה ושנה לאחר מכן הגיע לפסטיבל הקולנוע ירושלים שם זכה בציון לשבח של התחרות הבינלאומית. במולדתו, "מלחמה" הפסיד את פרס הקולנוע הדני לסרט "מתחת לחול" שייצג את דנמרק באוסקר שנה לאחר מכן. נדבר עליו בפרק הבא.

ירדן – "ת'יב" (Theeb)

לא רק פיוריוסה ומקס רוקטנסקי יצאו למסע מדברי מסוכן ב-2015, אלא גם ת'יב הקטנטון ואחיו חוסיין. זה קרה בהפקה ירדנית-בריטית-קאטארית, הראשונה שהביאה את ירדן לאוסקר. זאת הייתה בסך הכול הגשתה השנייה, ולמרות שתמשיך להגיש באופן לא מאוד עקבי מאז, זוהי כניסתה היחידה לרשימת המועמדים נכון ל-2026.
בכורת הסרט הייתה בתחרות אופקים של פסטיבל ונציה, שם זכה בפרס הבימוי לנאג'י אבו נאוואר – בריטי ממוצא ירדני. "ת'יב" היה סרט הביכורים שלו, ולפי מה שאני יודע גם סרטו האחרון משום מה. אולי זאת הייתה הפקה קשה מדי ששברה אותו. אני לא אהיה מופתע.

"ת'יב", מילה שמשמעותה "זאב" אבל ספציפית לצרכינו זה שמו של גיבור הסרט, מתרחש ב-1916 איפשהו באיזור מצרים, אם הבנתי נכון. ת'יב הבדואי ואחיו הגדול חוסיין התייתמו מהוריהם וחיים עם השבט שלהם. אל המקום מגיע אדוארד, חייל בריטי, שצריך את עזרת המקומיים לחצות את המדבר עם מטען מסתורי ולהביאו לנקודה אסטרטגית דרך אזורים שורצי שודדים ושבטים עוינים. חוסיין מתנדב לעזור, ות'יב בעקבותיו, יחד הם יוצאים אל מסע אותו לא כולם ישרדו, ומי שכן יהיה בסופו אדם אחר לחלוטין.

ירדן – "ת'יב"

צרפת – "ילדות פרא" (Mustang)

הפעם האחרונה שנתקלנו בשיאנית המועמדויות צרפת הייתה לפני ששה פרקים, ב-2009 עם "נביא" המשובח. הפער הזה של חמש שנים ללא מועמדות הוא אמנם לא תקדימי מבחינת צרפת (זה קרה גם בין 1991 ל-1995) אבל בהחלט מאוד נדיר. יהיה גם קשה לומר שהשיבה הזו ניערה את האבק מענקית הקולנוע העולמית, כי מאז ועד ימינו (2026) היא צברה רק שלוש מועמדויות נוספות.

כמו תמיד, גם ב-2015 לצרפת היו כמה אופציות טובות לבחור מהן, והרשימה הצטמצמה לחמישה סרטים: הביוגרפיה הקולנועית "מרגריט", "העונה היפה" של קת'רין קורסני, ושלושה נציגים של פסטיבל קאן – מהתחרות הרשמית זוכה פרס השחקן "ערכו של אדם", זוכה דקל הזהב בכבודו ובעצמו "דיפאן" של ז'אק אודיאר (במאי מועמד צרפת האחרון, "נביא"), וממסגרת שבועיים של במאים "ילדות פרא". זה האחרון היה יוצא דופן מכיוון שהוא איננו דובר צרפתית אלא טורקית, וצולם בטורקיה בהנהגת במאית שלא נולדה בצרפת (אבל גדלה שם רוב חייה) ואפילו הגדירה את הסרט כ"טורקי".
אני מניח שזו לא הייתה דילמה קלה, אבל בסוף כידוע צרפת בחרה ב"ילדות פרא", מפנה את גבה פעם שנייה ברציפות לזוכה דקל הזהב צרפתי, אחרי "כחול הוא הצבע החם ביותר" ב-2013. אז היא בחרה ב"רנואר" אבל לא הצליחה לשריין מועמדות. הפעם זה הצליח.

"ילדות פרא" הוא סרט הביכורים של דניז גאמזה ארגובן, אז בת 37. הוא מתרחש בכפר טורקי קטן שם חמש אחיות יתומות, שגרות עם הדוד הקשוח שלהן וסבתן, מסתבכות לאחר שעשוע בלתי מזיק עם חבריהם בני גילן בתום שנת הלימודים. השמועות הנלוזות על חוסר הצניעות של האחיות מגיעות לדוד, והוא מחליט לסגור אותן בביתן, למנוע מהן את העולם החיצוני או את הפיתויים של העולם (כמו מסטיקים, למשל), ולמהר לחתן אותן. הן כמובן ינסו להתמרד ולמצוא את חירותן גם אם זה יסכן את חייהן.
לא בכדי הסרט הזה קיבל בארץ את הכינוי "חמש ילדות טורקיות", כי המסגרת העלילתית שלו בהחלט מזכירה את סרט הביכורים של סופיה קופולה.

הבכורה של הסרט בקאן הביאה לו שבחים רבים והוא יצא לסיבוב עולמי קוצר תארים. הוא היה מועמד לפרסי הסרט הזר של הבאפט"א הראשי והבאפט"א לקולנוע עצמאי, לפרסי הקולנוע האירופאי, לגלובוס הזהב, לפרסי איגוד המבקרים האמריקאי, לפרס הספיריטס האמריקאי לקולנוע עצמאי, זכה בארבעה פרסי סזאר כולל סרט ביכורים ותסריט, ולעוד עשרות פרסים ממקומות רבים על פני הגלובוס.
ארגובן הבמאית ביימה רק פיצ'ר אחד נוסף לאחריו, "מלכים" ב-2017, ועברה לתעשיית הטלוויזיה האמריקאית שם קיבלה לביים פרקים ב"סיפורה של שפחה" (כמובן), "פרי מייסון" ו"האחרונים שבינינו".

קולומביה – "חיבוק הנחש" (El Abrazo de la Serpiente / Embrace of the Serpent)

למועמדות של קולומביה ולמועמדות של ירדן יש שני דברים משותפים מאוד בולטים. הראשון הוא שהסרטים האלו הגיעו ממדינות שב-2015 עשו הופעה ראשונה וחד פעמית באוסקר, והשני הוא ששניהם סרטי מסע תקופתיים (וגם הפקות שנראות קשוחות להפליא). הם סרטים מאוד שונים זה מזה בהרבה אספקטים, אבל מעניין ששתי מדינות שונות מאוד מצאו את עצמן לראשונה באוסקר מגובות מאותו תת-ז'אנר.

קולומביה התחילה להגיש לאוסקר החל משנות השמונים אבל רק מהאלף החדש שלחה באופן עקבי. ב-2005 שלחה את "צללים נודדים" של במאי בן 23 בשם סירו גרה, וארבע שנים לאחר מכן ניסתה עמו שוב, הפעם עם "מסעות הרוח". שני אלו – כמו שאר הנציגויות עד אז של קולומביה – נותרו בחוץ. ב-2015, כשסירו כבר קשיש בן 34, הוא נשלח בפעם השלישית, והנה גלידה. הוא הצליח להכניס את מדינתו למרוץ הזהב, כאמור, הפעם הראשונה והאחרונה שמישהו מקולומביה עשה זאת.
אגב, הפעם הכי קרובה של קולומביה לאוסקר מאז 2015, הייתה כשנכנסה לרשימת המקוצרת ב-2018 עם "ציפורים נודדות". בחיים לא תנחשו מי ביים אותו.

"חיבוק הנחש" הוא סרט מסע מסוכן בשחור-לבן המתרחש במעמקי האמזונס על פני שתי נקודות זמן, מובל על ידי אותו פרוטגוניסט – קאראמקטה, השורד האחרון של השבט שלו. המסע הראשון מתרחש ב-1909 כאשר קאראמטקה (נילביו טורז) פוגש בת'יאו פון פארטיוס הגרמני (יאן ביבואט, שחקן בלגי עסוק שהופיע בתפקיד רקע במועמד בלגיה "קריסת המעגל השבור" ובנציג הולנד "בורגמן" בין היתר), חוקר שמנסה למצוא צמח פראי מקומי בעל סגולות ריפוי. המסע השני הוא ב-1940, אז קאראמטקה המבוגר (אנטוניו בוליבאר) נתקל בחוקר אמריקאי הפעם בשם אוון (בריון דייויס) שמגיע למקום בעקבות כתביו של פון פארטיוס בניסיון למצוא את אותו צמח, אבל לו יש אג'נדה שונה. המסעות עם הגברים המערביים מביא את קאראמטקה להתמודד עם עולמו המשתנה, עם הרדיפה של האדם הלבן ועם המהות שלו בתוך גלגל החיים.
על הצילום יוצא הדופן אחראי דיויד גאלגו הקולומביאני, שזו הייתה אחת מעבודותיו הראשונות בקולנוע. הוא עדיין לא שם מוכר במיוחד, אבל ב-2024 עשה דאבל די יוצא דופן: מצד אחד יקיר הפסטיבלים המדובר והאיטי "On Becoming a Guinne Fowl" שנחשף במסגרת מבט מסוים של קאן, ומהעבר השני אחד מסרטי נטפליקס המהוללים והאינטנסיביים של אותה שנה, "רבל רידג'". האיש לגמרי צריך לקבל יותר עבודות בשלב הזה.

כמו "ילדות פרא", גם "חיבוק הנחש" התחיל את דרכו במסגרת שבועיים של הבמאים בקאן, שם לקח מנציג צרפת את פרס הסרט הטוב ביותר של התחרות. סתם בשביל הניים-דרופינג, עוד סרטים שהוקרנו במסגרת המשנית הזו באותה שנה היו סרט הביכורים של זוכת האוסקר לעתיד קלואי ז'או "שירים שאחי לימדו אותי", "בצלן של נשים" של פיליפ גארל, "קומדיה אלוהית" נציג בלגיה באותה שנה, אך יותר מכולם – "גרין רום" של ג'רמי סולנייה, אחד מסרטי העשור של סריטה.
אל האוסקר הגיע "חיבוק הנחש" עמוס פרסי מבקרים וגם מועמדות לפרסי הספיריטס לקולנוע עצמאי, ניצחון בפסטיבלי מאר דל פלאטה הארגנטינאי, פאלם ספרינגס, סאנדנס, הודו ורוטרדם.

קולומביה – "חיבוק הנחש"

הזוכה

הונגריה – "הבן של שאול" (Saul Fia / Son of Saul)

נציג קאן השלישי של 2015, וגם סרט הביכורים השלישי בקטגוריה, סיים כזוכה (יש שיגידו שעוד התחיל כזוכה) והביא להונגריה את האוסקר השני שלה – 34 שנים אחרי "מפיסטו". גם הפעם עוולות הנאצים היו המצע.
הזכייה הזו הגיעה תשע שנים אחרי הפעם הקודמת שסרט ביכורים זכה ("חיים של אחרים" מגרמניה) ושמונה שנים אחרי הפעם האחרונה שנראטיב השואה מגיע עד הפודיום ("הזייפנים" מאוסטריה).
זהו "הבן של שאול" כמובן. סרטו הראשון של לזלו נמש שהיה לשיחת היום בפסטיבל קאן של 2015, ונדמה שעוד מהריביירה בחודש מאי כבר נחתם גורלו האוסקרי המרהיב והאופטימי, היפוך מוחלט לאימה והחרדה שהביא לצופיו הסרט עצמו.

האמת היא שגם כחלק מסרטי השואה – קבוצת סרטים רחבה מאוד שבאופן טבעי לא נוטה להיות קלילה ומנחמת (אלא אם היא מסופרת על ידי רוברטו בניני) – "הבן של שאול" קשוח במיוחד. אפילו מעבר לנקודת המוצא האינהרנטית שלו, כולו מתרחש במחנה ההשמדה אושוויץ, נמש ברא סיפור שמעמיס יותר ויותר רבדים של זוועה וקושי בסיפורו של שאול (גזה רורינג), יהודי הונגרי שנאלץ להיות חלק מהזונדרקומנדו, והוא מפנה את תאי הגזים לאחר ההרג העדיין-בלתי-נתפס שמתרחש שם. אם זה לא מספיק כדי לאבד אמון באנושות, באחת ממשימות הפינוי שאול רואה ילד קטן ששואף את נשימותיו האחרונות בקושי רב, ומאמין שזהו בנו שלו. את היום הבא שלו יעביר שאול בניסיון להביא את הילד לקבורה ומחפש רבי על מנת שיעזור לו עם הטקסיות לטובת המנוחה הנכונה, בדיוק כאשר ניסיון מרד מתגבש על ידי האסירים. בחיי שקשה לחשוב על סיפור איום ונורא יותר מזה.

נמש נקט בגישה קולנועית לא מתפשרת, כזו שהביאה לו שבחים וסימנה אותו כאחד היוצרים המלהיבים של הקולנוע בן זמננו. על ידי התמקדות אינטנסיבית בשאול דרך עדשה רחבה, מסביבו בשולי הפריים ולא תמיד בפוקוס מתרחשים הדברים האיומים ביותר שניתן להעלות על הדעת, הסרט ממוקד במבט של שאול שמתקשר לנו את הנעשה, או לחילופין את הניתוק הרגשי המוחלט מתודעתו של אדם שיש גבול לכמה שהוא יכול לשאת.

למרות שאנחנו נמצאים בקטגוריה שכללה שני סרטי מסע מרובים לוקיישנים פראיים, יש מצב ש"הבן של שאול" הוא הפקה המסובכת והמאתגרת ביותר מכולן. זאת אחת הסיבות מדוע היה מפתיע לגלות שהונגריה היא המדינה היחידה החתומה על הסרט, כשנדמה שכמעט בלתי אפשרי להרים משהו כזה במימון מדינה יחידה. הונגריה הצליחה, אז סחתיין עליה. עם זאת, יש גם זווית ישראלית: אמנם קרנות הקולנוע שלנו לא תמכו בסרט, אבל נמש פיתח את התסריט בחממה של סם-שפיגל, בית הספר לקולנוע בירושלים.

"הבן של שאול", כאמור, הלהיט את הריביירה בצורה מאוד מרשימה, והפך להיות אחד מאירועי הארט-האוס של השנה. מהפסטיבל היוקרתי הוא אמנם לא יצא עם דקל הזהב כפי שכמה חזו (הדיבור הוא שהפסטיבל פחות נלהב להעניק את הכבוד הגדול ביותר לסרט ביכורים), אך התנחם בפרס הגראן פרי, שנחשב למקום השני. חבר השופטים בראשות האחים כהן העניק ל"דיפאן" את הפרס הגדול.
משם הוקרן "הבן של שאול" בעשרות פסטיבלים, ולקראת סוף השנה עונת הפרסים פרשה מולו שטיחים אדומים בכל מקום. הוא זכה בבאפט"א, בגלובוס הזהב, בספיריטס, בבחירת המבקרים האמריקאים ובאיגודי המבקרים של כמעט כל קבוצה מוניציפלית בארה"ב; בנוסף היה מועמד לסזאר ולפרס הביכורים של איגוד הבמאים האמריקאי (הפסיד ל"אקס מאכינה") בין היתר.
כך יצא שבשלהי 2015 אחד מסרטי השואה הקשים ביותר בתולדות הקולנוע היה הכרטיס הכי חם שיש.

המרוץ ומי היה צריך לזכות

אל הטקס ה-88 נכנסנו עם הרבה מאוד שאלות. האם "ספוטלייט" (זוכה איגוד השחקנים) יביס את "מכונת הכסף" (זוכה איגוד המפיקים) ו"האיש שנולד מחדש" (זוכה איגוד הבמאים)? האם איניאריטו יוכל לזכות שנתיים רצוף כבמאי? האם סילבסטר סטאלון ייקח אוסקר? מי מארבעת הסרטים הכי גדולים של השנה ינצח את פרס האפקטים? (התשובה – הסרט החמישי).
עם זאת, היו כמה דברים שידענו בלי היסוס: פרסי המשחק הראשיים ילכו אל ברי לארסון וליאונרדו דיקפריו, "האיש שנולד מחדש" ייתן לצלם עמנואל לוביצקי אוסקר שלישי ברציפות, "הקול בראש" ייקח את פרס האנימציה, ואולי יותר מכולם – "הבן של שאול" יזכה בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר.

למעשה, אני חושב שהפער שפתח הנציג ההונגרי בשלב כל כך מוקדם של השנה גם השפיע על כל תמונת המועמדים. אני מהמר שהכניסה של סרטים כמו "ת'יב" ו"חיבוק הנחש" – מאת מדינות שהאקדמיה לא ממש הסתכלה לכיוון שלהן עדיין – התרחשה בגלל שכל כך הרבה קולות בשלב המועמדים הלכו ל"הבן של שאול", וזה פינה מקום לסרטים שבשנים עם חלוקה יותר סבירה של התלהבות בין יותר סרטים היו מסיימים במקום העשירי או נמוך מזה.
אז לפחות בנוגע לשיחה על "המרוץ", 2015 לא הייתה עם אחד כזה. "הבן של שאול" היה אירוע קולנועי גדול מספיק בשביל למחוק את התחרות. המקום השני, אני משער, היה "ילדות פרא" הצרפתי, אם לשפוט לפי כמות הפרסים וההתלהבות שצבר עד שלב ההצבעות לזוכים. זאת אולי הפעם השבעים שאני חושב שצרפת היא המקום השני. הם צריכים לבדוק מזוזות שם, לא יודע מה הסיפור.

ראיתי כרבע מנציגי המדינות לאוסקר של 2015 אז אינני יכול לקבוע בוודאות האם האקדמיה עשתה עבודה טובה בלסנן את הסרטים לקראת חמשת המועמדים, אבל בתחושה שלי זה בהחלט המקרה. לא רק שכל המועמדים הסופיים הם סרטים ראויים ומדוברים מספיק (יש אחד שאני מאוד לא אוהב, נגיע אל זה עוד רגע), אלא שלא נרשם איזשהו פספוס ממש קולוסאלי. באופן אישי אמנם הייתי מכניס את "איילים" האיסלנדי, "זיכרונות מאבן" העיראקי ו"האמא השנייה" מברזיל לפני לא מעט מהמועמדים, אמנם "לילה טוב אמא" הפך להיות אחד מסרטי האימה המדוברים של העשור (אימה אף פעם לא תופסת טוב בקטגוריה הזו), ואמנם "יונה יושבת על ענף ומהרהרת בקיום" השוודי היה יכול להיות רגע מגניב למדי, אבל קשה להצביע על יצירה קאנונית שהושמטה מהרשימות הסופיות. מצביעי הסרט הבינלאומי לגמרי יכלו לנשום לרווחה עם חשיפת המועמדים.

אבל כן, זו הייתה ללא צל של ספק מסיבה שרשומה על שם הונגריה (אולי "מסיבה" איננה המילה הכי נכונה בהקשר הנקודתי הזה), והאמת היא – וההיסטוריה לא שינתה את הנראטיב הזה בעשור שחלף – שבאמת קשה להתווכח עם זה. בעיני "הבן של שאול" הוא לא רק הטוב מבין חמשת המועמדים, הוא הסרט הטוב ביותר של השנתון שלו. חשבתי ככה ב-2015 ואני עדיין חושב כך עם הצפייה המחודשת בו. צפייה, אגב, שממש לא רציתי לעשות לעצמי. גם ככה קשה פה, אבל המעמד מחייב. ובזמן שבאמת אפשר להאשים את הסרט הזה כפורנו-סבל, אי אפשר להתווכח עם הקו הקולנועי המדהים שלזלו נמש בחר ולא ויתר עליו. אני לא רוצה לצאת פה בהצהרות גדולות מדי, אבל ייתכן וזה סרט השואה הטוב ביותר בכל הזמנים.

מעבר לקולנוע שלו, הבחירה שדי הדהימה אותי בתסריט של "הבן של שאול" היא שהסרט מסרב לתת לנו יותר מידע ממה שאנחנו צריכים, וגם על זה ניתן להתווכח. אפילו השם של הסרט מתעתע כי בהחלט אפשר לנהל דיון של שעות האם הילד האומלל מתחילת הסרט הוא אכן בנו של שאול או איזו ונדטה אישית שהאסיר רקם לעצמו בראש כדי שיהיה לו את הכוח לעבור עוד יום, כדי להרגיש שיש לו משמעות בעולם משולל היגיון או אנושיות. ההופעה כבוית העיניים של גזה רורינג, כל שחקני המשנה המצוינים (כולל השחקן הישראלי אמיתי קידר), העיצוב החונק ובימוי שולי הפריים שככל שרואים מהם פחות כך האפקט גדול יותר, מעמיסים שכבות על שכבות, ובזמן שכל מה שהצופה רוצה הוא לא להסתכל, לא להיות מעורב רגשית, הוא חייב. בהחלט יש פה מניפולציות, אבל איכשהו, כנראה בגלל הטיפול הכל כך עדין בחוויה של הגיבור, שום דבר לא מרגיש זול או נצלני. לרגעים כמעט אי אפשר להאמין שזה באמת משהו שקרה, שאין גבול לאכזריות והתיעוב שבני אדם מסוגלים להגיע אליהם, אבל לצערנו אנחנו יודעים שזה היה.
אני כל כך לא הולך לראות את הסרט הזה שוב מתישהו בעתיד הקרוב.

רשימת הזוכים בפרס הבינלאומי של העשור ההוא היא אולי מהטובות בתולדות הקטגוריה, וייתכן להיות ש"הבן של שאול" ניצב בראש הרשימה (סליחה מעריצי "פרזיטים". אני גם חלק מכם, בואו נדבר על זה בעוד כמה פרקים).

המקום השני שלי הוא "מלחמה" הדני, סרט שנוגע בעצב כל כך חשוף שלנו כיום, שבחיי חשבתי אפילו לפתוח עליו טקסט נפרד מרוב כמה דברים שהוא הציף אצלי. בסוף החלטתי להצטמצם לגבולות גזרה של הפרק, אז מקווה שזה לא יהיה טרחני מדי.
את "מלחמה" ראיתי בדצמבר 2014 וכבר אז היה לי ברור שהוא הולך להיות חלק מהחמישייה. הוא הדהים אותי מהצפייה הראשונה, אבל בזו הנוכחית התברר שזכרתי אותו די אחרת. אני חשבתי ששלב המשפט של קלאוס תופס את רוב הסרט, כלומר מתחיל מהמערכה השנייה, אבל זה לא המצב. "מלחמה" מחולק לשני חלקים די שווים באורכם כאשר השעה הראשונה כולה רצה בין חוויותיו של קלאוס באפגניסטן במקביל להתמודדות של מריה עם הילדים בבית. התחושה היא של דרמה ריאליסטית המשווה בין החזית והעורף, ועל כך שלא משנה מה, בסיטואציה הזו אין אף אחד שיוצא ללא פגע. בצפייה המחודשת התברר לי שהדרמה המשפטית נכנסת בשלבים הרבה יותר מאוחרים ממה שזכרתי, אבל מה שעוד יותר הדהים אותי – תזכורת נפלאה לאיך סרטים נשארים אותו דבר אבל אנחנו רואים אותם באופן שונה בכל תקופה בחיינו – הוא שמצאתי בו הרבה יותר מורכבויות אחרי מה שאני עברתי כישראלי בעשור הזה.

דנמרק – "מלחמה"

בצפייה הראשונה אני חשתי שהסרט לגמרי לוקח את הצד של קלאוס. אמנם אין ספק שהיה לו שיקול דעת נמהר שהביא למותם של אזרחים חפים מפשע, אבל לא הייתה לו ברירה. חייהם של חייליו היקרים לו עמדו מנגד, והוא היה צריך לעשות מה שצריך כדי להוציא אותם מזה. המתקפה החוקתית נגד קלאוס נראתה לי כמו כתב אישום של לינדהולם על המדינה הפרוגרסיבית שלו ובעיקר התמודדות עם טירוף המלחמה. הפעם חוויתי אותו באופן שונה כי אי אפשר שלא להשוות את המצב למה שקורה בעזה, ואם אני מתכווץ וזועם בכל פעם שמדווח לנו על הרג אוכלוסייה אזרחית בשטח שישראל שולטת בו, מול "מלחמה" וחיבתי לפרוטגוניסט, מערכת הערכים שלי עומדת בפני זעזוע. זו לא תלונה, חלילה. זה בדיוק מה שאומנות טובה אמורה לעשות.

השאלה היא האם "מלחמה" עושה צדק לנושאים המורכבים שהוא החליט להתמודד איתם, והאם, בשורה התחתונה, אני חושב שהסרט מחזק את תפיסת העולם שלי, או מאתגר אותה באופן שעוד עלול לשנות את דעתי. או, במקרה הכי רחוק, חוטא בהצגת תפיסת עולם פסולה מבחינתי שחותרת תחת ערכים של הומניות וסולידריות.
לפני שנכנס לזה, חשוב להגיד שמבחינה אובייקטיבית הסרט הזה אדיר. בהקשר הזה שום דבר מדעתי הקודמת עליו לא השתנה. המשחק מעולה, הסרט ערוך באופן שלגמרי יכול להכניס אותו לחמישיית מועמדי העריכה (למרות הקטגוריה המאוד צפופה של 2015, היה אפשר לוותר על "ספוטלייט"), וגם הבלוקינג, המיזנסצנה והסאונד מפוארים.
האספקט שמחליש את הסרט הוא עיצוב הדמויות, אף אחת מהן לא מקבלת יותר מדי מורכבות וכולן רצות על אפיון זהה מההתחלה ועד הסוף. כל החיילים הדנים הם גברים רגישים וטובי לב שנקלעו לסיטואציה, כולם רק מנסים לעשות את המיטב, כולם מתנהלים עם מצפון נקי לגמרי (אני לא אומר שמציאותית זה לא סביר, אלא שזה פשוט לא מייצר דרמה מעניינת מדי); מריה הרעיה היא, ובכן, רעיה. היא תומכת ואוהבת ויציבה שמקסימום מחניקה איזה בכי פעם אחת וישר מתאפסת וממשיכה הלאה; ועורך הדין של קלאוס הוא אדם נטול אפיונים לחלוטין. זה לא עוזר לסרט כאשר מנסים להגן על הרצון שלו להציג מציאות בעלת רבדים או תחכום.
המזל הגדול הוא שכל השחקנים כל כך מעולים, כיאה לקולנוע מדנמרק, שכמעט ולא שמים לב לכך תוך כדי צפייה.

הדמות היחידה שאני מצאתי מעניינת ב"מלחמה" – ושם אני מאמין גם טמונה האג'נדה שלו – היא של ליזבת' דאנינג, הפרקליטה מטעם המדינה שמנסה להאשים את קלאוס בהרג אזרחים, המגולמת על ידי שארלוט מונק. היא היחידה בסרט שלא הצלחתי להבין מה עמדת הבימוי והתסריט לגביה (בקטע טוב), כי מצד אחד היא לחלוטין מגיעה כאנטגוניסטית, היא זו שמנסה לעמוד בין קלאוס המפקד האמיץ למשפחתו האוהבת, ומאיימת לשים אותו בכלא לארבע שנים. מצד שני, אנחנו כצופים יודעים שהיא צודקת. על פי החוק היבש, קלאוס שגה ועל טעויות אמורים לשלם, בטח טעויות בסדר גודל של חיי אדם. דאנינג אמורה להצליח במשימה שלה, ואז בית המשפט יוכל להחליט מה עונשו.
הבחירה בדמות של פרקליטה בשונה מפרקליט גם היא מאוד מעניינת ואני לא בטוח אם עושה לסרט שירות טוב. זה בהחלט מעניין לשים קונטרה נשית קשוחה ודוקרנית אל מול הרכות המוחלטת של מריה, אבל גם יש משהו שמרגיש שמדגדג את המיזוגניה פה. זה משהו שאני לא ממהר להאשים את הסרט, אבל זה כן צץ שם.

אבל מה שיותר מעניין הוא הדרך בה הסרט מתייחס אליה, מתי הוא מניח אותה במרכז הפריים ומתי הוא נותן לנו לראות את תגובותיה. שארלוט מונק, כמו שאר הקאסט, מעולה כי למרות שהנוכחות שלה פונקציונלית מאוד (אין שום סצנה איתה מחוץ לכותלי חדר בית המשפט ואנחנו לא יודעים דבר על חייה הפרטיים) היא מצליחה להראות איזשהו מאבק פנימי. נראה שבחלקים רחבים של הסרט היא נקרעת בין הרצון שלה לנצח, לבין הההבנה שלה שהיא תוקפת את המטרה הכי לא ראויה. לפעמים יש לה חיוך של ניצחון כשהיא קולטת שהיא פירקה את ההגנה, אבל לפעמים בנאומים שלה נראה שהיא רוצה להזכיר לנו שקלאוס לא בהכרח אדם רע ושיש לו הרבה שעומד לטובתו, כאילו חותרת תחת המטרה שלה. באיזשהו מקום אולי הסרט היה מעניין יותר אם דאנינג הייתה הגיבורה שלו, לפחות בחלקו השני, והיינו מתמודדים עם הלבטים שלה.

בפסקה הזו אני אכנס לספויילרים של "מלחמה" אז אם אתם לא רוצים לדעת כלום דלגו לפסקה הבאה.
הפתרון של "מלחמה" גם הוא מתעתע ביחס למה באמת חושב הסרט על המקרה. אז כן, קלאוס טוב הלב לא מואשם בדבר, ויוצא כמו מנצח מבית המשפט ומתאחד עם משפחתו. משמח בהחלט, כי אנחנו אוהבים אותו ואנחנו אוהבים את מריה, אבל הניצחון הזה לא הגיע בזכות, אלא מתוך מרמה. אחד מחברי הפלוגה של קלאוס מעיד עדות שקר שמפוררת את הקייס ואין ברירה אלא לזכות את הנאשם. האם זה שקר טוב? האם הניצחון ראוי? זה בשבילנו להחליט. המלחמה יצרה מצב שאי אפשר לצאת ממנו טוב, לא משנה מה.
המקום שבו הסרט מנסה לאחוז בחבל משני קצותיו מגיע בסוף, שם רומזים לנו שגם אם קלאוס זוכה, אולי הוא בכל זאת נענש. החטא הגדול שבו מאשים "מלחמה" את הגיבור שלו איננו בהרג האוכלוסייה האזרחית חסרת הפנים שפקד להפציץ, אלא במות המשפחה האפגנית מוכת הגורל שהכיר ושהייתה לו אופציה להציל אבל הפקיר לטאליבן. שם היה ההיבריס של קלאוס. וכך, למרות שהוא משוחרר מכל אשמה, אנחנו יודעים שהוא יהיה רדוף לנצח אם לשפוט לפי הרגע האחרון בסרט בו הוא משכיב את בנו לישון. זו סצנה מנחמת על פניו, מכיוון שמדובר באיחוד נעים בין אב לבנו שמעכשיו יישאר בבית. אבל כאשר קלאוס מכסה את הילד הקטן הוא רואה את כפות הרגליים שלו צצות מתחת לשמיכה, אימג' זהה לילדה המתה שקלאוס יכול היה להעניק לה חיים אם לא היה משלח אותה ואת משפחתה לגורלם. התמונות האלה ירדפו את קלאוס הרבה מאוד זמן אם לא לנצח. חוקית הוא חף מכל פשע, אבל בתוכו הוא יודע שפעולותיו היו בעייתיות.

על שני סרטי המסע של קטגוריית 2015, "ת'יב" הירדני ו"חיבוק הנחש" הקולומביאני, אפשר לדבר ביחד גם כי כבר הארכתי במילים וגם כי יש עוד סרט עוד רגע שיש לי בטן מלאה עליו.
ברמה המיידית – שני הסרטים האלו מצוינים ומומלצים. ממש נפלא שהאקדמיה הצליחה להשחיל אותם פנימה, במיוחד כשהם מזכירים לנו איזה קולנוע נהדר נוצר במקומות שלא לגמרי מפורסמים בתעשיות הסרטים שלהם. "חיבוק הנחש" הוא סרט הרבה יותר מרשים מבחינת העשייה הטכנית שלו, אבל זה חלילה לא אומר ש"ת'יב" נופל במשהו. מאדך, התסריט של "ת'יב" קצת יותר מתוחכם מבחינת האג'נדה שלו, ומהלך הדמות הראשית שלו יותר מעניין. אבל זה באמת ברמה קטנונית. עוד משהו לזכות שני הסרטים האלו הוא ההצלחה בליהוק הפרוטגוניסט שלהם, משימה שהיא רחוקה מלהיות קלה ובשני המקרים הייתה לאחד הניצחונות הגדולים של הסרט.
יהיה קשה לי להגיד לכם שאתם ממש חייבים לעזוב הכול ולראות אותם, אבל אם משהו בהם נשמע לכם מסקרן מאוד כדאי לבדוק אותם כשיוצא.

המועמד החמישי, וכנראה הטוען לכתר, הוא הסרט היחיד מהחמישייה אני פשוט לא מצליח לאהוב. וזה, חשוב לומר, בניגוד מוחלט לקונצנזוס. אני ממש זוכר את הקרנת העיתונאים שלו ב-30 לאוגוסט 2015, ובוויכוח שלי עם מילולית כל מי שהיה אתי באולם של קולנוע לב דיזינגוף. מסביבי הייתה התלהבות עצומה מהסרט, כשאני הייתי הגרינץ'. לזכותי יאמר שכמו עם הפעם הראשונה, גם לצפייה החדשה נכנסתי בראש פתוח לגמרי. עברו המון שנים, אני אדם שונה, ומספר פעמים במהלך הפרויקט דעתי השתנה כליל על סרט לאחר חזרה אליו. לצערי, זה לא היה המצב עם "חמש ילדות טורקיות".

צריך לפתוח בכך שזה בהחלט סרט חשוב שמציף נושא בוער וקריטי. דיכוי בנות ונשים זו רעה חולה, ובכנות לי בכלל מוזר לכתוב את זה מלכתחילה מכיוון שזה הדבר הכי מובן מאליו בעולם. ובזמן שלצערנו אנחנו יודעים כעובדה שלא כל אוכלוסיית העולם (וישראל) חולקת את הסנטימנט הזה, כמי שנמצא בצד הנכון של התפיסה הזו, אני כבר מהמשוכנעים ללא יכולת ערעור. כצופה שמגיע עם המחשבה הזו, פשוט אין לי מה לעשות ב"ילדות פרא".
"ילדות פרא" הוא אג'נדה שהתחפשה לסרט. סיסמא שלוהקה, צולמה ונערכה. אג'נדה חיובית, הכרחית ואקוטית, אבל אג'נדה. כמי שמסכים עם האג'נדה הזו, לשמוע את אותם טיעונים במשך שעתיים זה די משעמם. באמת שבעיני אין לסרט שום דבר אחר להציע – הוא חוזר על עצמו, מציב במרכזו חמש נערות שגם אחרי שעתיים אני לא יכול להבדיל ביניהן כי אין פה באמת בניית דמות או משהו, ובנוסף בעיני זה סרט מכוער. ויזואלית.
בהחלט יש מקום בעולם הזה לסרטי שיעורי חברה, אבל זה לא אומר שאני חייב להסכים שהם טובים, בטח לא לקבל כל כך הרבה פרסים כאילו יש פה באמת קולנוע.
מה שבאמת אני לא יכול – או רוצה – לקחת מהסרט הזה, הוא שסיקוונס הסיום שלו פשוט מעולה. הדקות האחרונות של הסרט רק מדגישות כמה מעניין הוא יכול היה להיות כאשר הבמאית ארגובאן מרימה סט אפ של בריחה והימלטות שעושה בית ספר לקליימקס של "ארגו". זה בהחלט משהו להעריך.
טוב מאוד ש"הבן של שאול" זכה.

בפרק הבא, שוב מגיע סרט של במאית מפסטיבל קאן שאני שנאתי בזמן אמת אל מול התלהבות קולקטיבית מסעירה, אז מחכה מאוד לפגוש אותו שוב ולראות אם טעיתי. בנוסף, במאי אירני עושה משהו אותו איש לא הצליח לעשות מאז אינגמר ברגמן, סוף סוף תהיה לנו קומדיה לקהל הרחב תודות לשוודיה, אוסטרליה תגיע עם מועמדות בכורה, דנמרק חוזרת עם סרט מלחמה שאני זוכר כאחד הטובים של התקופה, והאקדמיה מפספסת לפחות שני סרטים מדהימים.

מונה המועמדויות (והזכיות) נכון ל-2015:
צרפת – 37 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 28 (מתוכן 11 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 19 (מתוכן 4 זכיות)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 17 (מתוכן 3 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 15 (מתוכן 4 זכיות)
שוודיה – 14 (מתוכן 3 זכיות)
דנמרק – 11 (מתוכן 3 זכיות)
יפן – 11 (מתוכן זכייה אחת + 3 פרסים מיוחדים)
ישראל – 10
פולין – 10 (מתוכן זכייה אחת)
הונגריה – 9 (מתוכן 2 זכיות)
מקסיקו – 8
ארגנטינה – 7 (מתוכן 2 זכיות)
בלגיה – 7
הולנד – 7 (מתוכן 3 זכיות)
קנדה – 7 (מתוכן זכייה אחת)
יוגוסלביה – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
אלג'יר – 5 (מתוכן זכייה אחת)
יוון – 5
נורבגיה – 5
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
אוסטריה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
ברזיל – 4
הודו – 3
טייוואן – 3 (מתוכן זכייה אחת)
צ'כיה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
אירן – 2 (מתוכן זכייה אחת)
בריטניה – 2
דרום אפריקה – 2 (מתוכן זכייה אחת)
הונג קונג – 2
סין – 2
פלסטין – 2
איסלנד – 1
אסטוניה – 1
בוסניה והרצגובינה – 1 (שגם זכתה)
גיאורגיה – 1
גרמניה (מזרח) – 1
וייטנאם – 1
ירדן – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
מאוריטניה – 1
מקדוניה – 1
ניקרגואה – 1
נפאל – 1
פוארטו ריקו – 1
פינלנד – 1
פרו – 1
צ'ילה – 1
קובה – 1
קולומביה – 1
קזחסטן – 1
קמבודיה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979,
1980, 1981, 1982, 1983, 1984, 1985, 1986, 1987, 1988, 1989,
1990, 1991, 1992, 1993, 1994, 1995, 1996, 1997, 1998, 1999,
2000, 2001, 2002, 2003, 2004, 2005, 2006, 2007, 2008, 2009,
2010, 2011, 2012, 2013, 2014