פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 49: שנת 2004

הפרס הבינלאומי של 2004 בהחלט היה שיפור מאלו שבאו לפניו באותו עשור, גם אם לראשונה מאז 1999 ארבעה מועמדים הם מאירופה; וגם אם בקטע משונה למדי, מתוך החמישייה היו שני סרטים שנקודת המוצא העלילתית שלהם זהה לחלוטין. החדשות הטובות הן שהסרטים אינם עלומים לחלוטין, ולפחות שניים מתוך מועמדי הקטגוריה הם סרטים שמוכרים גם היום, ובכיכובם של שחקנים בינלאומיים ידועים ואהובים. בנוסף, ישנה יציאה אחת נדירה ומאוד לא מובנת מאליה מצד האקדמיה.

מעבר לגטו הבינלאומי, הטקס ה-77 היה באופן כללי די מחבק לקולנוע שאינו דובר אנגלית. בפרס השחקנית הראשית נכחה קטלינה סנדינו מורנו מ"מריה הלבנה", שקולומביה שלחה גם כנציגתה לפרס הבינלאומי אבל נפסלה. מורנו הייתה המועמדת הראשית הראשונה בסרט שאינו באנגלית מזה שש שנים, מאז "תחנה מרכזית ברזיל" של וולטר סאלס; אגב ברזיל וסאלס, "דרום אמריקה באופנוע" שלו, שדווקא לא נשלח על ידי המדינה, היה מועמד לפרס התסריט המעובד וזכה בפרס השיר המקורי, שם התמודד מול נציג צרפת "כשהנערים שרים". זאת הייתה הפעם הראשונה שהשיר המקורי הולך לסרט שאינו באנגלית כלל; "הים שבפנים" נציג ספרד קיבל מועמדות על איפור; בפרס הסרט התיעודי באורך מלא התמודד "דמעות של גמל" ששנה לפני כן ייצג את מונגוליה; ו"שנים של אירוסין" הצרפתי צץ כמועמד בפרסי העיצוב האומנותי והצילום (הגיע לו בערך פי ארבעה יותר מועמדויות, בעיני. כמה שאני אוהב את הסרט הזה).
את הטקס ניצח "מיליון דולר בייבי" של קלינט איסטווד עם פרסי הסרט, הבימוי, השחקנית הראשית (הילארי סוואנק) ושחקן המשנה (מורגן פרימן). באופן מאוד יוצא דופן, היה קשר עלילתי-תמטי מוחלט בינו ובין הזוכה הבינלאומי.

51 מדינות הגישו נציגויות לאוסקר של 2004, שניים מתוכם בוימו על ידי יוצרים שבעתיד הקרוב יפתחו קריירות הוליוודיות: נימרוד אנטל שייצג את הונגריה עם "קונטרול" האהוב, ובהמשך יביים סרט במותג "הטורף" ופרקים ל"דברים מוזרים"; טימור בקממנטוב – האיש והחזון מאחורי סרטי סקרין-לייף ("הסר חבר", "חיפוש") – נשלח על ידי רוסיה עם סרט האימה "משמרת לילה"; וסבאסטיו קורדו הגיע עם "כרוניקל" כעשר שנים לפני "דו"ח אירופה" המד"בי שלו. במסלול ההפוך, לואינס מנדוקי, שביים בארה"ב את סרט האימה המכונן "אנקודה" ב-1997, נשלח על ידי מקסיקו עם הסרט "קולות תמימים".
עוד בנציגים שנשארו בחוץ היו "החיבוק האחרון" מארגנטינה (זוכה פרס חבר השופטים ופרס השחקן הטוב ביותר של ברלין), "מצ'וקה" מצ'ילה (צימוד המילים הכי כיפי בעולם), "חמשת המכשולים" של פון טרייר מטעם דנמרק כי למה לא בעצם, אירן שלחה את "צבים יכולים לעוף", יפן את "איש אינו יודע" של קורה-אדה (זוכה פרס השחקן של פסטיבל קאן), וישראל את "מדורת השבט".

גרמניה – "הנפילה"

המועמדים

גרמניה – "הנפילה" (Der Untergang / Downfall)

כמו תמיד, רשימת המועמדים בפרק מופיעה על פי הסדר האלפ"בתי של המדינות, וזה מצריך מאתנו להתחיל עם הפצצה הכי כבדה של הקטגוריה ב-2004.
כרקע, אזכיר שגרמניה הייתה אחת המדינות החזקות של העשור הזה באוסקר עם שש מועמדויות ושתי זכיות מ-2000 ועד 2009. יש גם הטוענים שהמועמד הספציפי הזה היה צריך לזכות, אבל אני אמנע מעמדתי בשלב זה. ארחיב על כך בחלק הבא של הפרק לפי חוקי הפורמט.

"הנפילה" היה חלק מרצף של שלוש מועמדויות גרמניות העוסקות בימי תקופת הנאצים, החל מהזוכה "אי שם באפריקה" ב-2002 ועד "סופי שול: ימים אחרונים" ב-2005. באמצע, היה "הנפילה", ההפקה הגדולה ביותר והסרט הפרובוקטיבי ביותר מכולם.
מבוסס באופן רשמי על שני ספרים שעסקו בשלהי ימי שלטונו של היטלר, "בתוך הבונקר של היטלר" ו"עד השעה האחרונה", "הנפילה" נפתח בעדות תיעודית של גברת קשישה המדברת אל המצלמה בחרטה על ימיה לצד היטלר, ומשם אנחנו נלקחים ל-1942 כאשר מספר נשים צעירות (אחת מהן מגלמת את טראודי, הדוברת מהפרולוג) מגיעות למקום מושבו המבודד של הצורר הנאצי לטובת ראיון עבודה כמזכירה. כבר בפתיחה הזו הסרט מבהיר לנו שאנחנו בטריטוריה אחרת לגמרי של סרטי מלחמת העולם השנייה והנאציזם, זאת מכיוון שהרושם הראשוני שעושה דמותו של אדולף היטלר בסרט היא לא של פנאט מסוכן. אפילו לא של מצביא אכזר. ההפך לגמרי – כאשר היטלר מזמין את המתמודדת טראודי למשרדו על מנת לבחון את כישורי ההקלדה שלה, על אף חזותו המפורסמת והמטרגרת, הוא עובר כאיש חביב למדי. הוא מדבר בשקט, בנעימות ובגובה העיניים, וכאשר הוא רואה שטראודי מתקשה הוא מרגיע אותה ומציע לה להתחיל מחדש. שום דבר מהאיש הנורא ביותר של המאה העשרים לא נוכח ברגע הזה.
משם אנחנו קופצים אל אפריל 1945, השבועות האחרונים של המלחמה ורגע לפני התבוסה של גרמניה הנאצית. היטלר מסרב להכיר בהפסד המתקרב למרות שברלין היא כבר חזית מלחמתית עם כניסת הרוסים, ומתבצר בתוך הבונקר רחב הידיים שלו עם כל צמרת הצבא הנאצי ולעיתים גם משפחותיהם. הסרט עצמו לא מתרכז רק בהיטלר אלא פורש מניפה רחבה של עשרות דמויות והתמודדותן עם המצב, ובאופן מאוד מכוון ונחרץ לא מראה לנו את רדיפת היהודים, המחנות וההשמדה ההמונית. הוא מתרכז בצבא המאבד את אחיזתו, ואת האזרחים תומכי השלטון שכל מה שמרכיב את זהותם הולך לאבדון במהירות מסחררת. הסרט בונה לחלוטין על הידע ההיסטורי של הצופים שלו, כי אם אין להם כזה, זה באותה מידה יכול להיות סרט על מדינה תמימה שנאבקת להחזיק את הטריטוריה שלה מבלי להבין מה הדברים האפלים שעשתה כדי להגיע לשם. לאט לאט, ובסבלנות, "הנפילה" חושף לנו את מעמקי הטירוף הנאצי ואת תפיסת העולם הפסיכוטית שהובילה את תומכי היטלר.

את "הנפילה" כתב והפיק ברנד אייכינגר, מפיק בכיר בדרך כלל, שחתום גם על הפקת הזוכה הגרמני "אי שם באפריקה" יחד עם "הסיפור שאינו נגמר", "בשם הוורד", "האויב שבפנים" ו"כנופיית באדר מיינהוף" עליו נדבר בעוד כמה פרקים. הבימוי הונח בידיו של אוליבר הירשביגל, שנשלח לאוסקר כנציג גרמניה ב-2001 ("הניסוי") אך לא הצליח להביא למועמדות. את תפקיד אדולף היטלר לקח על עצמו האחד והיחיד ברונו גנץ ("מלאכים בשמי ברלין", "ידיד אמריקאי"), בו נתקלנו פעם אחת בפרויקט לרגע קל עם הופעת האורח שלו ב"ילדי הטבע" האיסלנדי, אבל הוא עוד ישוב אלינו בעתיד.

"הנפילה" הוקרן לראשונה בפסטיבל טורונטו ומשם זכה לחיבת הקהל והביקורת, כמו גם לגינויים רבים על הדרך בה הוצג היטלר. מבין הישגיו הבולטים של הסרט בעונת הפרסים אפשר להזכיר מועמדות לפרס השחקן הטוב ביותר של הקולנוע האירופאי, לפרס איגוד עורכי הסאונד האמריקאי, זכייה ב-NBR ובפרס המבקרים של ניו יורק.
הסרט גם קיבל חיים מקבילים, ומפתיעים למדי, כמם אינטרנטי. אני בטוח שכולכם נתקלתם בפארודיות התרגום שעשו למונולוג של היטלר שמאבד את השיט שלו עם ההבנה על התבוסה המתקרבת. אם לא, פתחו דפדפן חדש וחפשו "היטלר מחפש חנייה". אני אחכה שתחזרו, הכול טוב.

דרום אפריקה – "יסטרדיי" (Yesterday)

תודה שחזרתם.
אמנם אפריקה קיבלה ייצוג בפרס הזה בעבר, ואפילו זכתה, אבל זה היה רק עניין טכני. עד כה היבשת השחורה הוזכרה שלוש פעמים עם אלג'יר (הזוכה "Z" והמועמדים "הנשף" ו"אבק החיים") כולן הפקות צרפתיות; ופעם אחת עם חוף השנהב שזכתה בזכות "שחור ולבן בצבעים" גם הוא, למעשה, הפקה צרפתית. כך יצא שהסרט הדרום אפריקאי "יסטרדיי" הוא בעצם ההפקה האפריקאית האמיתית הראשונה שהגיעה לאוסקר. כוכבה של דרום אפריקה יידרך חזק מאוד, אבל גם לזמן מועט. אחרי המועמדות הזו היא תשוב ממש שנה לאחר מכן ואף תזכה, ומאז תעלם עד הודעה חדשה. אבל יהיה לנו זמן לדבר על זה בפרק הבא.

"יסטרדיי" דובר הזולו החל את דרכו במסגרת אוריזונטי של פסטיבל ונציה, אבל אני משער שדרכו לאוסקר נסללה על ידי שניים שבלעדיהם קשה לי להאמין שמישהו היה מתייחס אליו. הראשון הוא הבמאי דארל רודט, יליד דרום אפריקה אמנם, אבל כזה שהיה מאוד מוכר לקהילת הקולנוע האמריקאית, ולכן בטח צבר לובי במהלך הקמפיין. ב-1992 הוא ביים את "סרפינה" בכיכובה של וופי גודלברג והוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, לאחר מכן את "Father Hood" עם פטריק סווייזי והאלי ברי, וב-1995 את העיבוד ל"זעקי ארץ אהובה" שהביא לג'יימס ארל ג'ונס מועמדות לפרס איגוד השחקנים.
השני, או השנייה בעצם, היא חברת HBO. אני לא בטוח אם היא רכשה את הסרט או הפיקה אותו (האופציה הראשונה יותר סבירה), אבל בהחלט ייעדה אותו לשידור טלוויזיוני. כך נוצר מצב ש"יסטרדיי" היה מקרה יוצא דופן של סרט שהועמד גם לאוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי וגם לאמי בקטגורית סרט הטלוויזיה הטוב ביותר.

יסטרדיי שנתנה לסרט את שמו היא אישה צעירה (לטיי קומאלו, שבאותה שנה הופיעה ב"מלון רואנדה" ולאחר מכן ב"אינוויקטוס" של קלינט איסטווד) שחיה בכפר מרוחק ומגדלת את בנה לבדה בזמן שבעלה מתפרנס מעבודת כרייה בעיר הגדולה. בעקבות חולשה ושיעול היא מנסה להשיג תור לרופאה המקומית, אבל המרחק הרב מהכפר לקליניקה, בשילוב עם התור הארוך שמצטבר בעקבות ימי הפעילות הבודדים של המרפאה, מונעים ממנה לקבל אבחון. רק לאחר שהיא מתיידדת עם מורה צעירה שעברה לכפר היא מצליחה להגיע בזמן לבדיקה ולצערה מתבשרת בבשורות איומות: היא נשאית HIV. כאשר היא נוסעת לעיר לבשר זאת לבעלה, הוא מגיב הכי רע שאפשר לתאר, אבל כעבור כמה ימים מגיע לכפר וברור שגם הוא חולה, ושמצבו הולך והמתדרדר. כעת יסטרדיי צריכה להתמודד לא רק עם הטיפול בעצמה, בילדתה ובבעלה, אלא גם עם אנשי הכפר שמפחדים מהמחלה ומוקיעים אותה ומשפחתה.

צרפת – "כשהנערים שרים" (La Choristes / The Chorus)

אנחנו נכנסים לדאבל פיצ'ר מאוד מוזר ומאוד ספציפי עם שני המועמדים האחרונים: גבר אבוד מגיע למקום מבודד ושם הופך למנהל של להקת זמרה חובבנית.
הפעם מדובר ברימייק לסרט צרפתי אחר, "כלוב הזמירים" מ-1945, שבעצמו היה מועמד לפרס הסיפור המקורי באוסקר. את העלילה העתיק הבמאי והתסריטאי כריסטוף בראטייה משנות השלושים אל שלהי שנות הארבעים, אז מגיע קלמנט (ז'ראר ז'ונו), מוזיקאי שלא לגמרי הצליח להגשים את שאיפותיו, לפנימייה דתית לילדים אבודים שם ישמש כשולייה למורה המוזיקה. במהרה קלמנט נחשף ליד הנוקשה והלא הוגנת בה מתייחסת ההנהלה לילדים, ומרגיש חסר אונים מול כך. כדי להתחבר אל הצעירים ולנסות לתת להם ערך, קלמנט מחליט להקים מקהלה של הילדים, רובם לא חזקים בקונספט הזה של משמעת. האם יצליח קלמנט לנסוך בילדים שאיש מעולם לא האמין בהם השראה ותקווה שעוד יצא מהם משהו? ויותר מכך, האם הם יגרמו לו לראות את החיים שאכזבו אותו באור חדש?
מכיוון שמדובר בסרט צרפתי שהיה מועמד לאוסקר, אני מניח שאתם יודעים את התשובה.

"כשהנערים שרים", סרט הביכורים של בראטייה שאותו גם הלחין, השתתף בפסטיבל קארלובי וארי היה ללהיט גדול מאוד שבאוסקר הביא לו לא רק מועמדות לפרס הסרט הבינלאומי, אלא גם לפרס השיר המקורי הטוב ביותר. הוא היה מועמד לגלובוס הזהב, לשני פרסי באפט"א (תסריט מעובד, סרט בשפה זרה), בפרסי הקולנוע האירופאי היה מועמד לפרס השחקן וזכה בפרס המוזיקה, נכח ברשימות הסרטים הזרים של ה-NBR, והיה מועמד לפרס איגוד עורכי הסאונד האמריקאי (הפסיד ל"הולך בדרכי").
את הסרט הפיק ארתור כהן, מפיק רב פעלים ששמו הוזכר במהלך הפרויקט ("תחנה מרכזית ברזיל", הזוכה "מהלכים מסוכנים", הזוכה "הגן של פינצי קונטיני"). זאת הייתה כניסתו האחרונה לקטגוריה, וב-2025 נפרד מעולמנו.

צרפת – "כשהנערים שרים"

שוודיה – "כמו בגן עדן" (Sa Som I Himmelen / As it is in Heaven)

המוזיקאי הנוסף שחייו משתנים בעקבות מקהלת חובבים אבודה מגיע משוודיה, בסרטו של קאי פולק, שחזר לבימוי קולנוע אחרי כמה שנים של היעדרות ויצא לו להיט גדול במולדתו, כזה שאפילו הפך למחזמר בימתי ב-2018.
הגיבור הוא דניאל דאריוס, מנצח שהוא סוג של רוקסטאר בתחומו אבל גם אישיות גדולה מהחיים, כשזה שלא הכי מווסת רגשית ולוקח את העבודה הרבה יותר מדי קשה. ההתמסרות המוחלטת של דניאל מביאה את גופו לקריסה והוא נאלץ לבטל את סיבוב ההופעות העצום והריווחי שלו. כדי להתאושש, דניאל מחליט לחזור לעיירת הולדתו המרוחקת והמבודדת, שם הוא מאמין שאיש לא יזהה אותו. הוא טועה. תוך חצי יום מבקש ממנו מנהל החנות המקומית לבוא לעזור למקהלת הזמרה של הכנסייה ולא מסכים לשמוע סירוב. דניאל מגיע ולהפתעת כולם רואה פוטנציאל בחבורה המורכבת מאנשים פשוטים של המקום. הוא מחליט להפוך למנהל ולמנטור שלהם בידיעה שזה באמת הדבר האחרון שהוא צריך, אבל לא רק דניאל מושפע מהעבודה במקהלה, אלא גם חבריה. במהלך החזרות נחשפים רגשות מודחקים ומטעני עבר, משהו שממש עלול לקרוע את הקהילה מבפנים. גם הכומר המקומי מתחיל לדאוג מהכוח הגובר של דניאל, ומחבורה שפשוט באה לשיר בצוותא, המקהלה הופכת להיות הדבר המשמעותי ביותר בחיי כל המעורבים, ולעיתים גם המסוכן ביותר.

את דניאל מגלם מיקאל ניקוויסט, שלקהל הבינלאומי מוכר גם מטרילוגיית "נערה עם קעקוע דרקון" השוודית, וכנבל ב"משימה בלתי אפשרית: קוד הצללים" ו"ג'ון וויק". ב-2019 יצא סרטו של טרנס מאליק "חיים נסתרים" שנרשם כהופעתו האחרונה בהחלט של ניקוויסט, שהלך לעולמו שנתיים לפני כן מסרטן הריאות, והוא בגיל 56 בסך הכול.

הזוכה

ספרד – "הים שבפנים" (Mar Adentro / The Sea Inside)

במאה העשרים הייתה ספרד אחת המדינות האהובות על האקדמיה עם 15 מועמדויות ושלוש זכיות, מה שהציב אותה במקום השלישי אחרי מפלצות האוסקר צרפת ואיטליה. אמנם רוב סרטי האוסקר שלה היו בעיני איומים, אבל כבר עברנו את זה, מחלנו, והמשכנו הלאה.
עם חלוף האלף משהו השתנה ביחס של האקדמיה לספרד. המדינה המשיכה לנפק סרטים פופולריים מאת במאים אהודים, אבל ממש כאילו האקדמיה החליטה לעשות לה גוסטינג. אמנם ב-2004 הצליחה לזכות – זכייתה הרביעית, יותר מכל מדינה שאינה צרפת, איטליה ורוסיה – אבל מאז התמעטה נוכחותה כמעט לחלוטין. ב-23 השנים הארוכות אחרי זכיית "הים שבפנים" (כלומר, נכון ל-2026), ספרד הוזכרה בקטגוריה בסך הכול שלוש פעמים ("כאב ותהילה", "אחוות השלג", "סיראט") ללא זכיות. מהפך מאוד מפתיע יחסית לסטטיסטיקה שצברה עד כה.
כן צריך לומר שסרטי המדינה בכל זאת נכחו באוסקר הכללי פה ושם. "לחזור" ו"כאב ותהילה" הצליחו לשריין מועמדויות לשחקניהם הראשיים (פנלופה קרוז ואנטוניו בנדרס, בהתאמה), "אמהות מקבילות" גם הוא של אלמודובר הוזכר בקטגורית השחקנית הראשית (קרוז) והמוזיקה המקורית, "אחוות השלג" היה מועמד לפרס האיפור, "סיראט" בפרס הסאונד, ובפרס סרט האנימציה הוזכרו "צ'יקו וריטה", "קלאוס" ו"חלום של רובוט".

"הים שבפנים" הגיע לאוסקר בגיבוי שני שמות שכבר היו מוכרים לקהל האמריקאי בצורה כזו או אחרת. הראשון הוא הבמאי אלחנדרו אמנבר, שבשנת 2001 ביים את סרט האימה "האחרים" המדובר עם ניקול קידמן שזכה להצלחה הגדולה, ובאותה השנה גם הוזכר בהקשר של "ונילה סקיי" עם טום קרוז, שהיה רימייק לסרטו של אמנבר "פקח את עיניך". אמנבר לא רק ביים וכתב (יחד עם שותפו הקבוע מטאו גיל), אלא גם ערך והלחין; והשני הוא כמובן חאוויר בארדם, השחקן הספרדי המהולל שכבר היה מועמד בעצמו לאוסקר על "לפני שהלילה יורד" ארבע שנים לפני כן.

בארדם מגלם את רמון סמפדרו, על פי סיפורו האמיתי, בחור משותק מהצוואר ומטה בעקבות נפילה מזה כמעט שלושים שנה, כאשר הוא נלחם בבתי המשפט על זכותו להמתת חסד. מי שמייצגת אותו היא עורכת דין הסובלת בעצמה ממחלה שלאט לאט לוקחת את גופה ואת תודעתה (בלנה רואדה המופלאה), ובזמן שהמאבק של רמון על גופו ממשיך, העניין משפיע גם על משפחתו האוהבת.
קשה לי לקבוע האם זה מקרה או טרנד (הראשון כנראה סביר יותר), אבל שני הזוכים האחרונים בקטגוריה הזו ("הים בשפנים" ו"שיחות נפש" הקנדי שנה לפני כן) עסקו בגבר שבעקבות בעיה רפואית איבד יכולת לשלוט בחייו והתגובות של סביבתו, ולשניהם סיום די דומה. אבל יותר מזה, בסנכרון נדיר, גם זוכה הפרס הבינלאומי וגם זוכה הסרט הטוב ביותר של 2004, "מיליון דולר בייבי", עסקו בהמתת חסד. אחד הנושאים היותר בוערים בארה"ב השמרנית.

"הים שבפנים" ("אל הים", בתרגום ישיר מספרדית. השם העברי הוא תרגום לשם הבינלאומי של הסרט) הוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה, שם זכה בארדם בפרס השחקן ואמנבר בפרס מיוחד מטעם חבר השופטים. משם הפך לאחד הסרטים המעוטרים ביותר של השנתון שלו עם זכייה מטעם איגוד המבקרים, שני פרסי הקולנוע האירופאי (בימוי ושחקן. פרס הסרט הלך, במפתיע, ל"עם הראש בקיר" הגרמני), גלובוס הזהב לסרט הבינלאומי ומועמדות לבארדם כשחקן ראשי בדרמה, פרסי הקולנוע העצמאי וה-NBR, אם למנות כמה. באוסקר עצמו הועמד גם לפרס האיפור, אותו הפסיד ל"סדרה של צרות".
בארדם עצמו גם בהחלט היה במרוץ לפרס השחקן הראשי, אבל נשאר מחוץ לחמישייה. בדיעבד, כנראה שבארדם וברונו גנץ ("הנפילה") יכלו להחליף את ג'וני דפ ("למצוא את ארץ לעולם לא") ואת קלינט איסטווד ("מיליון דולר בייבי") אבל זאת הייתה קטגוריה קשוחה להפליא, ומלכתחילה לא היו מתחרים לג'יימי פוקס על "ריי".

ספרד – "הים בשפנים"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

הפרסים המקדימים והסחף לכיוון "הים שבפנים" הספרדי כנראה לא השאירו הרבה מקום לאחרים. זאת לחלוטין הייתה אחת הקטגוריות הצפויות של הטקס ה-77. אמנם נכון שהמועמד הגרמני "הנפילה" גם הוא בעצמו היה סיפור לא קטן, אבל בשונה מהספרדי, הגרמני סחב אתו מטען שלילי מהקולות שהתנגדו להצגתו של היטלר כאדם ולא כריכוז כל הרוע שביקום. על אף שלרוב הקטגוריה הזו בהחלט נוטה לכיוון הסרטים היסטוריים, בטח אלו עם מלחמה בהם, ההערכה ל"הים שבפנים" הייתה גדולה מספיק כדי לעקוף את זה כך הסתבר.
שלושת הסרטים האחרים כנראה היו בעמדת נחיתות ורחוקים מאוד מהשניים המובילים. מועמדי צרפת ושוודיה אני מתאר לעצמי שביטלו זה את זה, לא רק כי הם לא בעלי אותה מסגרת עלילתית, אלא גם פועלים על אותם אקורדים (סליחה). למרות שאם הייתי צריך להמר, אני מאמין שהצרפתי הוביל על השוודי.
המועמדות של "יסטרדיי" מדרום אפריקה הייתה בהחלט ראויה, אבל קשה לי להאמין שאיימה על ההפקות הגדולות שלצדה.

באופן טבעי הרבה פעמים מאוד קשה להשוות בין הסרטים המועמדים כי הם מדובר ביצירות שונות זו מזו במראה, בתמות, והרבה פעמים גם בתקציב, אבל במקרה שלנו צרפת ושוודיה עשו לנו עבודה די קלה. אמנם הסרט הצרפתי הוא הפקה היסטורית וזו השוודית עכשווית, אבל הביטים פחות או יותר זהים.
הצרפתי, עם זאת, מעט יותר סכריני ונעים לצפייה מהשוודי. "כשהנערים שרים" הוא סרט טרום-בכורה קלאסי לקהל רחב, נעים ומרגש, אך למרות שהוא הולך למקומות צפויים יש לו הרבה קסם. וגם כמה קטעי שירה יפים מאוד. לעומתו, "כמו בגן עדן" השוודי הולך על מקום יותר ריאליסטי וקצת יותר נוקב, לעיתים אפילו קשה לצפייה. המועמדות השוודית שוזרת בעלילותיה כמה תכנים מאוד לא פשוטים כמו אלימות במשפחה, התמודדות עם נכות, הדחקה מינית, דיכוי דתי, אלכוהוליזם ובריונות. אלו גם דברים שהופכים אותו לעמוס מאוד ולא פעם מתיש. למרות שצוות השחקנים נהדר ועושה פלאים בסרט, יש הרבה סצנות שמרגיש שכבר היינו בהן ואנחנו טוחנים מים הרבה מעבר למה שצריך. מה שאי אפשר לקחת ממנו הוא שמדובר בסרט חזק שלוקח כמה סיכונים, וזו הסיבה שאני לרוב אעדיף אותו וכמותו מאשר משהו כמו "כשהנערים שרים" החמוד.

אם זו אינדיקציה למשהו, שמעו סיפור: במשך משהו כמו שלושים שנה אני עושה בטבלת אקסל פרטית לוגינג לכל הסרטים שאני רואה (הרבה לפני לטרבוקסד). אם נתקלתם בסדרה הישנה שלי "כעבור 10 שנים" אולי אתם זוכרים את הפתיחה בה אני מסביר על הפסיכוזה הספציפית הזו שלי. ובזמן שאני בטוח שכחתי פה ושם להכניס סרט, אין מצב כזה שאני מוסיף סרט שלא ראיתי. פשוט לא ייתכן טכנית.
וכך, אחרי שסיימתי לצפות ב"כשהנערים שרים", שכל מהלכי העלילה שלו היו לי חדשים לחלוטין, נכנסתי לאקסל על מנת להוסיף אותו ונדהמתי – הוא כבר שם! ואמנם אני רואה המון סרטים, ולא מכולם אני זוכר הכול, אבל המינימום שאני זוכר שהוא שצפיתי בהם. ההלם שלי מ"כשהנערים שרים" הגיע כי בוודאות ראיתי אותו (האקסל לא משקר) אבל באמת ששום דבר בצפייה הזו לא היה לי מוכר. כלומר, מתישהו בעשרים השנים האחרונות צפיתי ב"כשהנערים שרים" (אני לא יודע באיזה פורמט, אבל זה כנראה לא היה בבתי הקולנוע), ואז התודעה שלי מחקה ממנו כל זכר. זה מקרה שבחיים לא היה לי, ונכראה מעיד על כוחו המפוקפק של הסרט להיות זכיר וחשוב.

ההפתעה הגדולה שלי מהחמישייה של 2004 היא הסרט הדרום אפריקאי, "יסטרדיי", שהוא גם בפער עצום ההפקה הקטנה מתוך המועמדים. קטנה, אבל לא פשוטה. רחוק מזה. הוא אולי סיפור זעום על אישה שמנסה לשרוד כמו שהיא יודעת בתוך קהילה לא מאוד מפותחת, אבל ברור שלוקיישן קל זה לא היה, ובאמצעים היחסית פשוטים שלו מחזיק שעה וחצי נהדר. המשחק מעולה, הסצנות בנויות נפלא, והוא בעל אפקטיביות רגשית מרשימה. די מדהים שהאקדמיה הצליחה להכניס אותו פנימה על חשבון "החיבוק האחרון" ו"איש אינו יודע".
מדי פעם – לא הרבה, אבל זה קורה – אנחנו מקבלים הצדקה לקטגוריה הזו. "יסטרדיי" הוא לחלוטין סיבה טובה לעודד את פרס הסרט הבינלאומי, כי על כל עשרים סרטים שנכנסים אוטומטית, מגיע משהו כזה שמזכיר לנו כמה קולנוע אנושי ויפה יש במקומות הכי רחוקים מאתנו ובאיזו קלות לעולם לא נחשף אליו. בחיים לא הייתי נתקל בסרט הזה אילולא מועמדותו לאוסקר (ואני מניח שגם רבים אחרים כמוני) ואני מאוד שמח שזה קרה. מה שגם שמגפת האיידס הופיעה מעט מאוד פעמים בבחירות לסרט הבינלאומי ("המשימה הושלמה" ו"הכל אודות אמא" הספרדים קופצים לראש), וטוב מאוד שהנושא קיבל מקום, ועוד מעמדה שאיננה סטריאוטיפית על הגייז החוגגים במועדונים.

דרום אפריקה – "יסטרדיי"

את "הים שבפנים" ראיתי בקולנוע כשיצא, ומאז לא חזרתי אליו. אבל בינתיים, הקריירה של הבמאי אלחנדרו אמנבר (שבאותה שנה גם יצא מהארון אז ריספקט) המשיכה לרתק אותי. קוראי סריטה הוותיקים כבר נתקלו בשמו פה ושם, ובכל פעם השאלות על מהלך הקריירה שלו צפו מחדש. במרוצת השנים כתבתי על סרטו הראשון "תזה", על "פקח את עיניך", "האחרים" לקח את המקום הראשון במשאל מבקרים רחב שעשיתי ב-2016 לבחירת סרט האימה הטוב ביותר של האלף החדש, סרט אימה זניח אחר שלו "רגרסיה" הופיע באימת החודש, ועל "בזמן מלחמה" כתבתי כחלק מסיקור פסטיבל הסרטים חיפה של 2019. כך יצא שהסרטים היחידים שלו שלא הופיעו בקונסטלציה כזו אחרת בסריטה הם זוכה האוסקר "הים שבפנים", "אגורה" שחרב לחלוטין את הקריירה המבטיחה שלו, וסרטו האחרון "השבוי" שיצא בשנה שעברה וקיבל התייחסות מינימלית מהעולם.

"הים שבפנים", סרטו הרביעי של אמנבר, היה הפעם הראשונה של הבמאי מחוץ לעולמות הז'אנר. אחרי "תזה", "פקח את עיניך" ו"האחרים" אמנבר בחר בדרמה קטנה, מהלך שקצת מזכיר את מה שארונופסקי יעשה עם "הלוויתן" אחרי "ברבור שחור" ו"אמא!". לארונופסקי זה פחות הלך, לעומת אמנבר, שהסרט הזה הציב אותו בפסגת העולם. בדיעבד זה גם סימן את שיאו, אותו לא הצליח לשחזר.
הפרסים והתהילה של "הים שבפנים" בהחלט מוצדקים. חאוויר בארדם מעולה (אבל בעיני את כל הפרסים הייתה צריכה לקבל בלנה רואדה), ואמנבר משתמש בארסנל הכלים הקולנועיים שלו כדי לשבור כמה שאפשר את גבולות מה שיכלה להיות עוד דרמת חדר סוחטת דמעות. שלא תבינו ההפך, זה לגמרי סרט סוחט דמעות, אבל הוא גם מאוד יצירתי, מצחיק ומתוחכם בשביל לפטור אותו ככזה.
עם זאת, מבחינתי, האוסקר היה צריך ללכת לסרט אחר.

"הנפילה" הוא אחד מהגדולים שבסרטי המלחמה של כל הזמנים, ולא בכדי מופיע כמעט בכל רשימות המצטיינים מאז שיצא. ההפקה הזו היא כמעט בלתי נתפסת במורכבות שלה והגודל שלה, שילוב של "הצוללת" ו"הקרב על אלג'יר". משהו פסיכי. רק על זה שהרימו משהו כל כך מרשים ומפואר מגיעים כל השבחים בעולם. אבל הוא לא רק תופס את העין, אלא גם נכנס מתחת לעור. יש בו כמה סצנות שאם רואים אותן אפילו פעם אחת הן לא יוצאות מהראש לנצח, בראשן כנראה המעשה הבלתי נתפס של גברת גבלס (קורינה הרפוך, מ"יצירה אחרונה" ו"לארה", אחת השחקניות הכי טובות באירופה), ובזמן שאי אפשר לתת את הקרדיט על ההצלחה לאדם אחד – כל מחלקה בסרט הזה הוציאה מעצמה את המיטב – זה כנראה מה שברונו גנץ עושה עם המשימה הבלתי אפשרית של היטלר שחקקה את הסרט בדברי הימים. אחת ההופעות הכי טובות בהיסטוריה של הקולנוע בקלות.

הסתייגות אחת יש לי מ"הנפילה" והיא שהוא פאקינג ארוך. אני לא מדבר טכנית על מספר הדקות (שעתיים וחצי) אלא על העובדה שהוא עושה "שר הטבעות: שיבת המלך" ומסתיים משהו כמו חמש פעמים, ואז מתעקש לספר לנו מה עלה בגורלן של כל אחת ממאתיים ושש הדמויות שראינו (חלקן בשלב הזה של הסרט אפילו לא זכרתי), ואז שוב חוזר אל העדות התיעודית של אותה מזכירה שמכה על חטא עשורים לאחר מכן. הרעיון של לפתוח ולסגור איתה הוא מצוין, לא רק כי הוא מכניס אמינות לסרט אלא גם מייצר לנו נקודת הזדהות אחת בסרט עמוס פסיכופטים ורוצחים המוניים, אבל באמת שלא היה לי כוח להקשיב לה בסוף.
"הנפילה" לא היה אמור להיות סרט של מאה דקות, אבל בעיני גם לא מיני סדרה שנמתחת. שעתיים וחצי להפקה כזו זה לגמרי סביר, אבל החלקים האחרונים כבר ממש אתגרו הסבלנות שלי. עדיין, מדובר במאסטרפיס, ולחלוטין הסרט שהיה צריך לזכות ב-2004.
כמו אלחנדרו אמנבר, גם אוליבר הירשביגל קיבל הזמנה להוליווד ובחר ללכת על "הפלישה", סרט אימה עם ניקול קידמן ודניאל קרייג שאתוודה שמעולם לא ראיתי. וכמו אמנבר, גם מאז הקריירה שלו לא בדיוק המריאה. זהו לקח לרוב הבמאים הבינלאומיים שעשו את המעבר מקטגורית הסרט הבינלאומי אל מעמקי אולפני הוליווד (חכו חכו לסיפור המוסר כשנגיע ל-2006).

אמנם הדבר האחרון שהאוסקר הבינלאומי צריך זו זכייה של עוד סרט שואה, אני מבין שאני חלק מהבעיה, אבל כבר שנתיים רצוף שאני חושב שסרטי מלחמת העולם השנייה הם הטובים מהחמישייה (אחרי "ז'לארי" הצ'כי בשנה הקודמת, אבל זו הייתה תחרות חלשה). בדיעבד לגמרי יכולנו לוותר על ניצחון ל"אי שם באפריקה" ב-2002 ולתת את האוסקר לגרמניה ואוליבר הירשביגל. אבל אל דאגה, השואה תנצח את הקטגוריה בעוד שלוש שנים מהנקודה הזו, הפעם מכיוון אוסטריה.

בפרק הבא, זוכה סרט כל כך יוצא דופן שעלי לפתח תיאוריות כיצד הגיע למעמד הזה (יש לי כבר רעיונות), פלסטין נכנסת לאוסקר, איטליה עם הופעת אורח ביזארית ויחידה בעשור הזה, וכמובן איך לא, נאצים. ממליץ לבוא.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-2004:
צרפת – 33 (מתוכן 9 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 26 (מתוכן 10 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 19 (מתוכן 4 זכיות)
שוודיה – 14 (מתוכן 3 זכיות)
גרמניה / גרמניה (מערב) – 13 (מתוכן 2 זכיות)
רוסיה / ברית המועצות – 13 (מתוכן 4 זכיות)
יפן – 11 (+ 3 פרסים מיוחדים)
הונגריה – 8 (מתוכן זכייה אחת)
הולנד – 7 (מתוכן 3 זכיות)
פולין – 7
דנמרק – 6 (מתוכן 2 זכיות)
יוגוסלביה – 6
ישראל – 6
מקסיקו – 6
צ'כוסלובקיה – 6 (מתוכן 2 זכיות)
ארגנטינה – 5 (מתוכן זכייה אחת)
בלגיה – 5
שוויץ – 5 (מתוכן 2 זכיות)
ברזיל – 4
יוון – 4
נורבגיה – 4
אלג'יר – 3 (מתוכן זכייה אחת)
הודו – 3
טייוואן – 3 (מתוכן זכייה אחת)
צ'כיה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
קנדה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
בריטניה – 2
הונג קונג – 2
סין – 2
איסלנד – 1
אירן – 1
אוסטריה – 1
בוסניה והרצגובינה – 1 (שגם זכתה)
גיאורגיה – 1
גרמניה (מזרח) – 1
דרום אפריקה – 1
וייטנאם – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
מקדוניה – 1
ניקרגואה – 1
נפאל – 1
פורטו ריקו – 1
פינלנד – 1
קובה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979,
1980, 1981, 1982, 1983, 1984, 1985, 1986, 1987, 1988, 1989,
1990, 1991, 1992, 1993, 1994, 1995, 1996, 1997, 1998, 1999,
2000, 2001, 2002, 2003