• המתאבקים
  • כחום הגוף
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה
  • ״תוכנית א׳״, סקירה לסרטם הבינלאומי של האחים פז
  • אוסקר 2023/24: הימורים על המועמדים
  • ״הגול הבא מנצח״, סקירה
  • סיכום 2023: הסרטים שעשו לנו את השנה הקולנועית
  • סיכום 2023: זוועות המציאות בראי הקולנוע
  • סיכום 2023: הניצחונות וההפסדים של השנה בקולנוע
  • סיכום 2023: עשרים הרגעים שעשו לאור את השנה
  • סיכום 2023: מגמות השנה בקולנוע ומשמעותן
  • סיכום 2023: אימת החודש סוגרת שנה
  • סיכום 2023: הסרטים הכי טובים שגילינו השנה לראשונה

"אחוות השלג" ו"נחמה מתוקה", סקירת נטפליקס כפולה

11 בינואר 2024 מאת אור סיגולי

2023 ללא ספק מאוד מאחורינו אבל סרטי היבול שלה עדיין במרכז העניין, בעיקר כי כמו תמיד השנה החדשה לוקחת לעצמה עוד קצת זמן להתניע. מה גם שבשלב הזה של לוח השנה רוב תשומת הלב מוקדשת לעונת הפרסים שמציפה את המיטב של אשתקד (לפחות על פי דעתם של האולפנים והמפיצים). למעשה, יש כמה סרטים שאפילו אפשר להתווכח האם הם שייכים לשנה שהסתיימה או לזו הנוכחית.

שני סרטים שטכנית נחשפו ממש על הקצה של 2023 אבל את נוכחותם חיזקו בראשית השנה החדשה, הגיעו מנטפליקס ולהם נקדיש את היום הזה. האחד הוא דרמת הישרדות יוקרתית שצברה לעצמה עניין לקראת האוסקר, והשני הוא דרמה קומית שהונדסה לתקופת החגים. למעשה, הדבר המשותף היחיד לשניהם הוא שרוב העולם יוכל לצרוך אותם רק על המסך הקטן בנוחות ביתו. בשביל אחד מהם אלו חדשות פחות טובות, אבל השני משתלב שם באופן די אורגני.

"אחוות השלג" – Society of the Snow / La Sociedad de la Nieve

מבין עשרות הסרטים שנשלחים לייצג את מדינותיהם בפרס האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר, אלו הבולטים ביותר הם נציגי הפסטיבלים הגדולים, במיוחד קאן, ונציה, סאנדנס וטורונטו. במקביל, יש כמה סרטים שמצליחים לעורר עניין בזכות השמות המעורבים בהם. "אחוות השלג", שנשלח לייצג את ספרד, הוא אחד מהם. הסרט אמנם הוקרן בפסטיבל ונציה (שם לא זכה לכותרות גדולות מדי, בטח ביחס למנצחים הגדולים) אבל מהרגע שנתקלתי בשמו כמתמודד לפרס האוסקר הבינלאומי היה ברור שהוא יגיע רחוק. זה לא רק הסיפור המוכר שבמרכזו – שגם היה בסיס לסרט האמריקאי "לחיות" מ-1993, שם בלט במיוחד שחקן צעיר בשם אית'ן הוק – אלא האנשים שעשו אותו.

את "אחוות השלג" ביים ח.א. באיונה (חואן אנטוניו גרסיה באיונה, אם תרצו להיות רשמיים), קולנוען ספרדי שפרץ בגיל צעיר לסצנה העולמית בזכות סרט האימה המהולל שלו "בית היתומים" מ-2007, ומשם נחטף אל הליגה של הגדולים. זה התחיל עם ההפקה הבריטית המצויינת "הבלתי אפשרי", שהביאה לנעמי ווטס מועמדות לאוסקר ב-2012 על כך ששרדה צונאמי בתאילנד, ו"עולם היורה: נפילת הממלכה", המשך די קטסטרופלי לחידוש מותג הדינוזאורים. באיונה גם היה אחד מהעומדים בחרטום ספינת הדגל של אמזון פריים, "שר הטבעות", שניסתה להקטין את "משחקי הכס" של המתחרים אבל נכשלה.
באיונה איננו השם המוכר היחיד לקהל הבינלאומי מהצוות של "אחוות השלג", אלא גם מי שהיה אמון על המוזיקה. זהו מייקל ג'יאצ'ינו, מהעסוקים ביותר של תחום פסי הקול בהוליווד, בעיקר אחרי שהפך למלחין הבית של פיקסאר (וזכה באוסקר על "למעלה"). ב-2022 היה חתום לא רק על ארבעה מהסרטים היוקרתיים ביותר של השנה ("באטמן", "שנות-אור", "תור: אהבה ורעם" והפרק האחרון של "עולם היורה" שלמי אכפת מה היה שמו), אלא גם ביים סרט קצר לדיסני+. השילוב של שני אלה היה ברור שיניף את "אחוות השלג" למעלה, ואכן כך קרה.
על אף שלא עוטר בפרסים רבים עד כה מחוץ למולדתו, נציג ספרד לאוסקר מצא את מקומו ברשימה המקוצרת לפרס הסרט הבינלאומי (כפי שהיה צפוי), אבל גם שלח זרועות למרוצים אחרים ולא מובנים מאליהם, כמו המוזיקה, האפקטים והאיפור. זה בדיוק אותו דבר שקרה עם סרט לא-דובר-אנגלית אחר של נטפליקס בשנה שעברה, "במערב אין כל חדש", שהפך מאנדרדוג נטפליקסי לאחד משחקני האוסקר המרכזיים שלהם.

"אחוות השלג" מבוסס על ספרו של פבלו פיירצי שהתחקה אחר המקרה המפורסם של טיסה 571 ב-1972. על המטוס הייתה קבוצת שחקני רוגבי אורוגוואיים צעירים, שנאלצו לשרוד בהרי האנדים המושלגים לאחר התרסקות. האירוע מוכר לקהל הרחב בעיקר בזכות האלמנט הקניבלי שבו, אבל באמת שזה רק חלק מתוך נראטיב בלתי נתפס ומצמית שהפך לסנסציה מסיבות מאוד מובנות. בהקשר הזה, רגע לפני שנצלול לסרט, אם אתם מעוניינים לדעת עוד על מה שקרה בגרסה קצת יותר עובדתית, לא תוכלו למצוא טוב יותר מאשר הפרק "טיסה 571: הישרדות באנדים" בפודקאסט "You’re Wrong About" שמנחה שרה מרשל, בו אירחה את בלייר ברייוורמן שפרשה את כל מהלכי השורדים באופן מרתק. גם אם ראיתם את הסרט, זו האזנה מומלצת.

מעניין מה הייתה הסיבה לחזור לאירועי טיסה 571 שוב, שלושה עשורים אחרי הגרסה האמריקאית ועוד סרט תיעודי מ-2010, אבל מה שבטוח הוא שאחרי שהוכיח אותו כוחו עם צונאמי ודינוזאורים, די ברור שבאיונה הוא האדם הנכון לסיפור ההישרדות הזה. כעת השאלה היא איך לספר אותו. מאבקם הארוך ומסמר השיער של האורוגוואים באיתני הטבע יכול לתדלק מיני סדרה לפחות, וגם זהות הגיבור שיוביל את הנראטיב היא שאלה. בהקשר של זה האחרון, הבחירה של באיונה וצוות התסריטאים שלו גם היא מעניינת. לא נכנס אליה כי זה סמי-ספויילר, אבל אין ספק שהיה פה ניסיון לערער ולהפתיע אותנו כקהל שצופה בסיפור אמיתי שחלק מתוצאותיו מוכרות.
מכיוון שאני הגעתי לסרט די מיודע בפרטים (בזכות הפודקאסט שהזכרתי) רוב העניין שלי היה כיצד יצליח באיונה להתמודד עם ההפקה הקשוחה ואיך יעביר למסך את התגלגלות הנראטיב המשוגע הזה. בשני האספקטים האלה, בעיני ההישגים של "אחוות השלג" יותר ממרשימים. אתוודה שאמנם לא לגמרי הצלחתי להבדיל בין חלק מהדמויות והשחקנים, וקלישאות הז'אנר קיימות (גם אם באופן מועט בהחלט) אבל בעיני זה שילוב מיומן ומסעיר של סיפור אנושי וגם של טבע אכזרי ומרהיב.
הצילום של פדרו לוקה ("אנטבלום", "לא לנשום"), העריכה של אנדרס ג'יל וחאומה מרטי, העיצוב של אליין בייני ועבודת המיקס (שלמרבה ההפתעה דווקא היא לא נכנסה לרשימות המקוצרות באוסקר) הופכים את "אחוות השלג" לסרט שאמנם היה בטוח פסיכי כחוויית צפייה באולם הקולנוע, אבל מחזיק בהחלט גם על המסך הקטן. רק נסו להשקיע באיכות הסאונד אם יש לכם את האופציה.

"אחוות השלג" לגמרי עומד בסטנדרטים של סרטי הז'אנר שנהנו מתקציבים גבוהים יותר כמו "אוורסט", "הסערה המושלמת" ו"הגל", ואפילו יכול להיזכר כאחד המוצלחים בכל רשימת "סרטי ההישרדות הטובים ביותר" מעתה. אבל האמת היא שמעבר להנאה שלי מהצפייה (שהייתה משולבת במתח וזעזוע, כפי שניתן להניח), עיקר השמחה שלי היא שח.א. באיונה מצא את כוחו שוב דווקא במולדתו, הרחק מהמותגים ההוליוודיים שלא הוציאו ממנו את המיטב. אולי זה לקח שכדאי ללמוד.

"נחמה מתוקה" – Good Grief

בשולי הדברים, אחרי שניצלתי מספר הזדמנויות ליפול על נטפליקס ישראל בעקבות בחירת השמות העבריים, כדאי גם לתת מילה טובה כשמגיע. השם המקורי של הקומדיה האמריקאית הזו הוא כמעט בלתי ניתן לתרגום, בטח לא באופן ישיר, וזה שנבחר לממשק העברי עושה עבודה לא רעה בכלל גם כמשחק מילים וגם בשאיפה לתפוס את המהות של הסרט. יצא להם טוב הפעם.

"נחמה מתוקה" הוא הפרויקט שאתו בחר יוצא "שיט'ס קריק" דן לוי הקנדי להתחיל את החיים שאחרי סדרת הלהיט שלו, אותה כתב, ביים ובה גם כיכב יחד עם אביו, השחקן יוג'ין לוי (אני יודע שמבטאים את זה "ליוואי", אז סליחתכם אם אשאר עם התצורה המקוצרת), ובתקופת הקורונה סחפה לגמרי את פרסי האמי, קובעת שיאי זכיות לסדרה קומית. בעקבות ההצלחה הגדולה היה מסקרן מאוד לדעת מה לוי ג'וניור יעשה לאחר סיום העונה האחרונה (והמעולה), בטח בהתחשב בעובדה שהפרסונה שלו, כמו כל מה שקשור לסדרת הלהיט שלו, יכול בקלות מאוד לעבור ממקסים ומשעשע לטרחני ובלתי נסבל. עד כה לוי, שגם צריך לתת לו קרדיט כאחד היוצרים הלהטב"קים הבולטים של התקופה, הצליח לשמור על רמת חיבה גבוהה למדי, אבל אנחנו יודעים כמה בקלות זה יכול להשתנות. תשאלו את טייקה וואיטיטי, ג'ים פרסונס או זאק בראף שהתעוררו יום אחד לגלות שפתאום הסנטימנט הכללי התהפך נגדם אחרי שהגיעו לאיזושהי נקודת שיא.

לא שצריך לדאוג יותר מדי לדן לוי, אבל היה ברור שכל מה שיעשה ייבחן בשבע עיניים ולכן אני נוטה להאמין שהיה לא מעט משקל לגבי "נחמה מתוקה". אבל גם יכול להיות שאני ממש לא בכיוון. מה שבטוח הוא שלוי הלך לטריטוריה שונה יחסית מ"שיט'ס קריק" עם קומדיה דרמטית מעודנת בחסות נטפליקס (זו שגם הביאה לפופולריות של "שיט'ס קריק" בארה"ב אחרי שהייתה מוכרת בעיקר לקנדים), שהבעיה המרכזית בלכתוב עליה היא כמה כדאי לחשוף עוד לפני הצפייה. אני נכנסתי אל הסרט בלי לדעת דבר, ולכן גם אם הייתה לי תחושה לאן הדברים מתקדמים (שהתבררה כנכונה פחות או יותר בכל שלב), יש משהו בתפניות ההתחלתיות של "נחמה מתוקה" שכדאי לחוות מיד ראשונה.
כדי בכל זאת לתת איזשהו מידע, אפשר לומר ש"נחמה מתוקה" עוסק במארק (לוי), שחי חיים מושלמים – כמובן חדשות רעות אם אנחנו בדקות ראשונות של סרט. מארק אמנם ויתר על עיסוקו כאמן חזותי לטובת חיי זוגיות, אבל זה די בסדר כי הוא נשוי לסופר ילדים מצליח ועשיר למדי שגם נראה כמו לוק אוונס, וזו עסקה שהייתי חותם עליה בכל רגע נתון. אבל בערב חג מולד אחד מאוד ספציפי קורה משהו שמאלץ את מארק לחשב מסלול מחדש, ובמקום להתמודד הוא עושה בדיוק את ההפך, מתבוסס במצב הביש שלו. כאשר מארק מגלה פרט נוסף מאותו לילה גורלי, ואני שוב נשאר הכי מקודד שאני יכול, הוא מחליט לעשות מעשה להישיר מבט למה שחשב שהייתה המציאות שלו, גורר יחד אתו את החברים הטובים ביותר שלו, תומס (הימש פאטל, "יסטרדיי") וסופי (רות נגה, שהייתה מועמדת לאוסקר על "לאבינג" ודי קרובה לאחת עם "חוצה את הקו").

על אף שבשורה התחתונה מדובר בסרט משעשע ומנחם למדי, נדמה יש איזשהו פער ב"נחמה מתוקה" בין מה שהוא רוצה להיות לבין מה שהוא בפועל. על הנייר, לוי בחר להתמודד עם כמה נושאים די כבדים בקומדיה שלו בין אם אלו חיים מבוזבזים, אבלות, התמכרויות, בעיות בטחון עצמי, דימוי גוף, גילנות ועוד שכאלה. אין ספק שלוי לא רצה לעשות "עוד קומדיית כריסמס" אלא לצקת פנימה גם תמות שלא תמיד קל להישיר אליהן מבט. זה כמובן ראוי להערכה ואף משמח, אבל מצד שני "נחמה מתוקה" מתעקש להיות לגמרי סרט תבניתי שמאוד ברור מה הולך לקרות פחות או יותר בכל שלב, הדמויות פועלות מתוך צורך תסריטאי לקדם את העלילה יותר מאשר אמינות (בשום שלב לא היה לי ברור מדוע מארק מסתיר את האמת מחבריו), וגם העשייה הקולנועית שלו לא מנסה שום דבר חדש או שונה.
יש בו גם את הדברים הטובים שמאפיינים את הסרטים האלו, כמו למשל שהם פועלים על רגש בלי להתבייש בזה, משקיעים מאמץ בהומור ובדינמיקה בין הגיבורים, וכמובן הנשק הסודי של כל קומדיה – שחקני המשנה מקבלים יותר מקום לגנוב את ההצגה. בתפקדי הראשי דן לוי בהחלט מחזיק את הסרט, אבל אין ספק שהאטרקציה העיקרית היא פאטל ונגה כלוויינים שלו. רות' נגה בכלל מצטיינת עם הופעה מסוג שלא ראיתי ממנה עדיין, והאמת היא שלקח לי זמן לזהות אותה. אולי אם הסרט היה נחשף לעולם קצת מוקדם יותר היה אפשר לנסות לארגן לה איזה קמפיין אוסקר, אבל הרכבת הזו פוספסה.

בשנה שעברה השקעתי קצת זמן בצפייה בכמה סרטי כריסמס של נטפליקס, והלוואי שהיה לי זמן לעשות את זה השנה אבל באמת שלא היה סיכוי. מיותר לציין שהרמה לא הייתה מרהיבה במיוחד. ככזה, "נחמה מתוקה" הוא בליגה אחרת מחבריו לשירות הסטרימינג, אבל עדיין יש הרגשה שזה היה יכול להיות קצת יותר חד, יותר מתוחכם וככזה גם יותר זכיר ומשמעותי. כנראה הכול תלוי ברמת הציפיות.