"באטמן", סקירה לגרסת 2022
3 במרץ 2022 מאת אור סיגוליעל פני עשרה סרטי קולנוע בקצת פחות משלושים שנה (בלי להחשיב סרטי אנימציה שיצאו למדיה ביתית), כמו גם שבעה שחקנים שונים שגילמו אותו, נראה שכבר אין יותר מה להגיד על איש העטלף, או האביר האפל, או הבלש הטוב ביותר בעולם, אם למנות כמה מכינוייו. היו לנו סרטי פעולה, מותחנים, קאמפ, ופארודיות לגו, כולם הציגו את הצדדים המורכבים, המיוסרים, המופרכים וההירואים של אחד מגיבורי העל האהובים והמוכרים ביותר בכל הזמנים. אבל עם הצלחת "ג'וקר" והתפוררות היקום המשותף של די.סי-וורנר, הגיעו למסקנה שכדאי למחוק הכל ולהתחיל מחדש. כך נכנס לחיינו רוברט פטינסון עם גלגול חדש לברוס וויין בהנהגתו של מאט ריבס, מי שאחראי על הצלחת "קלוברפילד", שלקח את מותג "כוכב הקופים" לשיאים שעדיין די מדהים שהגיעו אליהם, ואפילו חתום על לרימייק לא-רע-בכלל לסרט האימה השבדי המהולל "הכניסו את האדם הנכון". האיש יודע משהו גם על סצנות פעולה מרשימות וגם על הצדדים האפלים של הנפש.
אבל השאלה עדיין נותרה פתוחה – מה עוד אפשר להגיד על באטמן? אמנם יש כבר דור חדש שנולד אל המהפכה של נולן, שמבחינתו הסרטים של טים ברטון ישנים מספיק כדי להיחשב לקלאסיקה, ואלו של שומאכר להזיה של תעשייה שכבר איננה קיימת. אבל גם הם כבר חוו את איש העטלף מכל כיוון. אז איך מחדשים?
זה המקום בו ההתקן החדש, "באטמן" (The Batman), מוכיח שהוא יודע מה צריך לעשות. ריבס, בתסריט משותף עם פיטר קרייג ("גנב עירוני", "משחקי הרעב", "בחורים רעים לתמיד"), החליט לא להמציא את הגלגל מחדש ובמקום סרט על גיבור על, הם עשו סרט עם גיבור על. וזה מהותי.
"באטמן" איננו סיפור מקור חדש, איננו ניסיון לברוא מאפס את האייקון התרבותי היתום וחובב הגאדג'טים. הוא "רק" סיפור מתח בלשי, ניאו-נואר כמעט כולו, שבו ברוס וויין והאלטר אגו שלו צריכים למצוא ולנטרל רוצח סדרתי. לא מסבירים לנו מאיפה המיליארדר הצעיר קיבל את הצלקות שעל גבו, ולא בונים עלילה שעוסקת כולה סביבו. הוא הבלש שבא לפתור תעלומה כמו מילס ב"שבעה חטאים", טאפ ב"המסור", ריגס של "נשק קטלני" או רורשאך ב"השומרים". נקלע לסיטואציה, כמו שאומרים.
באופן הזה יוצרי "באטמן" 2022 לוקחים את סרטי גיבורי העל למקום חדש. לא עוד סרט סולו שסובב סביב גיבור, אלא כזה שמתחבר לעלילה מסועפת ורחבה ממנו. אני צריך לבדוק את זה יותר לעומק, אבל אני חושב שפעם אחרונה שבה גיבור העל היה מארג בעלילה ולא הסיפור עצמו, היה "באטמן חוזר" ב-1992. או שסתם אני פשוט מייחל לעוד יצירת מופת כמוה.
ב"באטמן" 2022 גות'האם עומדת לפני בחירת ראש עיר חדש, כאשר רוצח מסתורי מתחיל לחסל את בכיריה, בין אם אנשי ממשל או חוק. השוחים בחומר יידעו מי הדמות שעומדת מאחורי הרציחות, כי בכל זאת לא הרבה נבלים בעולם של די.סי. משאירים חידות בזירת הפשע, אבל יותר ממי עשה את זה, השאלה היא כיצד עוצרים אותו ומה הוא בעצם מנסה לחשוף. הגרסה החדשה מחזירה לאיש העטלף את תואר הבלש הטוב בעולם במתכונת של סרט חקירה, כזו שמכניסה לחייו דמויות מוכרות מהקאנון כמו פקח גורדון, סלינה קייל כאשת החתול ואוזוולד קובלפאט הלא הוא הפינגווין. עם זאת, בדומה לסרטים של נולן, באטמן החדש מתרחש בעולם ריאליסטי יחסית, בלי יצורים מעוותים או טכנולוגית מד"ב (באופן יחסי, כמובן).
גם הסגנון הקולנועי מגבה את הבחירה הנראטיבית, כך שמהצד הוויזואלי "באטמן" הוא באמת כנראה הסרט הכי אפל של המותג. מילולית. אני חושב שיש אולי שלוש סצנות שמתרחשות באור יום. גם האלימות בסרט קיימת ונוכחת, כך שבעיני הסיווג שלו כ-PG-13 הוא אולי הגבולי ביותר שראינו מזה הרבה זמן. אמנם אין דם וקללות, אבל מספיק סצנות רצח ועינויים מרומזות כדי לעורר הרבה אי נוחות, וכדי לגרום להורים לחשוב פעמיים האם להסכים להפצרות ילדיהם הקטנים שמכירים את באטמן כדמות נוצצת בסרטים צבעוניים לכל המשפחה.
באופן הזה, "באטמן" הוא אחד מסרטי גיבורי העל המרעננים והמרהיבים ביותר של הזמן האחרון. גרייג פרייז'ר, האיש מאחורי הצילום של "חולית", "פוקס-קצ'ר", "הרוג אותם ברכות" ו"כוכב בהיר" בין היתר, סוגר את הצמצם כמה שאפשר, תופס את תשומת לבנו בעזרת כתמי צבע עמומים על המסך ובורא עולם שסוגר ומכביד; המלחין מייקל גאצ'ינו שובר את השטיק הפיקסארי שלו כדי להזקיף את אוזנינו עם צלילים גבוהים של מיתרים שכמעט עומדים להתפקע; ולא הפתיע אותי בכלל שהמעצב האומנותי של הסרט, ג'יימס צ'ינלנד, הוא זה שבלבל לנו את החושים עם עבודתו ב"רקוויאם לחלום".
באמת שיש לא מעט סצנות מדהימות ב"באטמן" מודל 2022. המון רגעים מצמררים, מסעירים ועשויים לעילא.
כל זה טוב ויפה, ואפילו נפלא. יותר מזה, על אף שהגעתי לסרט אחרי יום התשה של מעבר דירה שהותיר לי אפס יכולות ריכוז, הוא תפס אותי במהרה ונתתי לו את כולי החל מדקותיו הראשונות. ולכן, ככל שהסרט התקדם והתקדם (והתקדם), וממש הרגשתי איך "באטמן" הולך ומאבד כיוון, ההתלהבות שלי הפכה לתסכול עצום.
175 דקות אורכת חקירת הרציחות והשחיתות של גות'האם סיטי (כולל קרדיטים בסיום), וכבר הרבה זמן אני לא זוכר סרט שכל כך היה זקוק לעריכה והידוק. לבחור בכמעט שלוש שעות לסיפור איננו בהכרח בעיה, אני אומר בתור מי שראה את "חולית" פעמיים ומייחל לשלישית, אבל בשום אופן אין פה סיפור שמחזיק את כל הזמן הזה. ממש מרגישים מתי זה מתחיל לצנוח. בדיוק שעה וחצי פנימה, נקודת האמצע של הסרט, "באטמן" קורס לתוך סצנות דיאלוג ארוכות ומסבירניות עם סצנות שמתחננות להישאר מחוץ לסרט. רגע ארוך ורגשני עם אלפרד ממש סוחט את הסובלנות, חוסר היכולת להבין לגמרי מה לעשות עם סלינה קייל פוגע בהתקדמות, וחזרה על דברים שכבר ידענו גוררים את הכל למטה.
אולי בעצם לא יהיה נכון להאשים את הדקות. הבעיה האמיתית היא התסריט, שאולי ב-110 דקות היה יכול להיות סיפור חקירה מגושם אבל מותח, אבל עם אקסטרה שעה הוא נחשף בכל הבעיות שלו, בטח כשעלילת הבילוש היא לא שיא התחכום והפיתולים. "מי הפליל את רוג'ר רביט", למשל, פיצח את זה מעולה. ב"באטמן" זה מרגיש כמו רמזים של חפש את המטמון בצופים.
מה שמאוד בולט בכל רגע מהסרט, גם בהתחלה אבל אז עוד קל להתעלם בגלל הישגי העשייה הקולנועית, זו האיכות הנמוכה של כתיבת הדיאלוגים. אמנם "באטמן" לא מנסה לקרוץ או לשחק אותה מודע לעצמו, הוא באמת רוצה להיות סרט בילוש קשוח בלי נונסנס. לגמרי אפשר לזרום אתו על הקטע הזה, אבל מכיוון שהוא ממשיך הרבה יותר מדי, זה מתחיל להיתפס כחולשה יותר מאשר כבחירה מודעת. חוסר הסאבטקסט והרצינות התהומית עוברים כילדותיים יותר מאשר סגנוניים. מי שמשלמים את המחיר האמיתי של זה (מלבד הצופים) אלו השחקנים שפשוט לא מצליחים לסחוט אמינות משום דבר.
רוברט פטינסון הוא ליהוק מצוין לבאטמן, גם אם מספר פעמים תהיתי בן כמה ברוס וויין אמור להיות ולמה הוא מתנהג כמו איש בן ארבעים שמתעקש להיות ילד אימו, אבל אלו הדיאלוגים הנדושים מחסלים אותו; ג'פרי רייט, שחקן ענק גם בדרמות וגם באקשן (השנה הרהיב גם ב"לא זמן למות" וגם ב"הכרוניקה הצרפתית") נותן את ההופעה הכי חלשה שלו שאני זוכר; וזואי קרביץ אובדת עצות לגבי סלינה קייל ממש כמו התסריט. זה בולט במיוחד בהתחשב בהופעה המקבילה שלה השבוע, גם במותחן פעולה, "קימי" של סודרברג שם היא מצוינת. למרבה הצער אני נאלץ למקם אותו כסלינה קייל השלישית בדירוג, אחרי מישל פייפר ואן הת'וואי.
מי שכן חוגג ומפיח חיים בסרט הוא קולין פארל כפינגווין, במה שנראה כמו חיקוי שלו לכריס מלוני. בלתי אפשרי לזהות את השחקן האירי תחת מעטה האיפור המשובח, אבל כמו ג'ארד לטו ב"בית גוצ'י", הוא מצליח להוציא מזה את הדמות הכי מוצלחת של הסרט.
לגבי מי שמגלם את הרידלר אני לא רוצה להרחיב. זה אמנם לא ספויילר כי השחקן לגמרי חלק מהשיווק של הסרט, אבל יש אלמנט הנאה בגילוי שמתרחש עמוק לתוך הסרט. אני ארמוז שזיהיתי מי הוא ברגע שהוא התחיל לדבר, בעיקר כי הוא נשמע בדיוק כמו הסצנה האיקונית שלו מהסרט הזה.
אמנם "באטמן" מצליח לטפס את דרכו חזרה מנקודת האמצע, אבל אז שוב בוגד בעצמו עם סצנת שיא מלאת אקשן שנראית כמו לקוחה מסרט אחר, פחות טוב. יש תחושה שמישהו התעקש להשאיר כל סצנה וסצנה מבלי להבחין בין עיקר ותפל. הפעם יש לי הרגשה שזו דווקא ההפקה, זו שגם החליטה לסיים את הסרט "כמו שצריך בז'אנר" במקום לזרום עם האינטנסיביות עוכרת השלווה של השעה הראשונה.
הגלגול החדש של איש העטלף הוא סרט טוב, וכיוון נהדר לעולם של די.סי-וורנר, אבל הוא יורה לעצמו ברגל יותר מדי פעמים. הלוואי שהייתי יכול לתת לו המלצה חד משמעית, כי הוא ממש מתקרב לשם, אבל בהתחשב בחוויה הכוללת, הוא מאוד מקשה להלל אותו כפי שהיה אפשר עם כותבי דיאלוגים טובים יותר ועורכים עקשנים יותר.
תגובות אחרונות