• אוסקר 2022/23: רשימת המועמדים המלאה
  • בחזרה אל
  • ״סנט-עומר״, סקירה וניתוח לסרטה של אליס דיופ
  • דפיקה בדלת
  • סרטים חדשים: ״רוחות אינישרין״ בקולנוע
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל סאנדנס 2023
  • דיווח ראשון מפסטיבל סאנדנס 2023 עם סיומו
  • ״הצגת הקולנוע האחרונה״, סקירה לסרט של פאן נאלין
  • ״הקשרים שלנו״ + ״מאסטרו״, סקירה כפולה
  • הסרטים הקודמים של רג׳אמולי: סאגת ״באהובאלי״
  • אוסקר 2022/23: הימורי מועמדים בכל הקטגוריות
  • בבילון
  • אוסקר 2022/23: על הסרטים התיעודיים הקצרים
  • ״נסיגה״, סקירת דיסני פלוס
  • אימת החודש - ינואר 2023: פותחים שנה עשירית
  • עיניה התכולות
  • ״מבצע פורצ׳ן: תרגיל מלחמה״ ו״המסע שלי עם האריס״
  • ״איגה״, סרט קודם של הבמאי ההודי ס״ס רג׳אמולי

ספיישל נטפליקריסמס: "חג מולד אתך", "חג מולד בלתי נשכח", "היומן של נואל"

28 בנובמבר 2022 מאת אור סיגולי

כמו עונת סרטי הקיץ שהלכה והקדימה למצב שכיום היא מתחילה בחודש מאי, כמו הסופגניות שצצות בדוכנים כבר באיזה ספטמבר, כך גם סרטי חג המולד ממהרים לצאת זמן מה לפני החג הנוצרי שהקולנוע כל כך אוהב. בטרם הסתיים נובמבר כבר אפשר לראות את הארט הירוק-אדום מעטר את צגי הסטרימינג, וכתגובה פבלובית רעש פעמוני המזחלות מהדהד באוזנינו.
וזה מצחיק כי בעבר כל דבר שקשור לחג המולד היה מוסתר על ידי המפיצים כאילו מדובר בתומכי טרור. רובם לא הגיעו למסכים ואם כן בשינויים קוסמטיים כמו למשל "יום שלישי אחרי חג המולד" הרומני שהפך להיות "יום שלישי אחרי החגים", "חג המולד האחרון" היה ל"חיים שלי", או "מזימת חג המולד" הפכה ב-yes ל"תוכנית לחג". אבל עם הצפת התוכן דרך שירותים זרים ואף מתבוללים רחמנא ליצלן, אנחנו יכולים להיחשף לכמות המוגזמת והבלתי אפשרית של סרטי הכריסמס, שהוא כידוע השילוב המושלם בין ראש השנה לחנוכה.

בשיא הכנות, קשה לי להסביר למה אני חוזר לצפות בסרטים האלה, כנראה סיבות אנתרופולגיות אם אצטרך לחפש בכוח, אבל משום מה אני מתייצב כמעט בכל פעם. כדי להצדיק את הסטייה הזו, אני משתמש בזה כדי לייצר לתוכן, ובכך קצת להשקיט את תחושת האשם. לפני קצת פחות משנתיים כתבתי פה על "חגיגה כפולה", סרט החנוכריסמס האולטימטיבי, וגם על "רווק נצחי". זה הגיע לשיא כאשר הוזמנתי לפודקאסט המשמח "טראשטוק", שם במקום לדבר על סרטי אימה קיצוניים או קולנוע מסעיר וסודי, בחרתי לצלול אל תוך סרטי הכריסמס הלהט"ביים, שהם עניין, מסתבר. אם טרם האזנתם, אתם הכי מוזמנים לעשות זאת. די מצחיק שם.

למרות שהשיטפון טרם התחיל, נטפליקס כבר שחררה שלושה מתוך משהו כמו מאתיים סרטי הכריסמס שהיא הכינה לנו השנה. כמובן שצפיתי בהם, הרי נגמרו כל הסרטים בעולם לראות. כשירות לציבור החלטתי לכתוב עליהם, מסודרים מהאיום ונורא ביותר לכמעט איום ונורא ביותר. בואו נראה אם יהיה לי את החוזק הנפשי להפסיק עם זה כאן ועכשיו, כי יש לנו סיכומי שנה על הראש.

"חג מולד אתך" – Christmas With You

אתם ודאי זוכרים את הסרט החשוב ביותר של 2022, מסה קולנועית מטלטלת ועוצמית על מצבו של האדם המודרני, בשם "חתונה בהפתעה". למקרה שחייתם תחת אבן או משהו, אזכיר לכם, עם הכי הרבה התנשאות וזלזול שיש לי: מדובר בקומדיה הרומנטית עם ג'ניפר לופז, ובה היא מגלמת את קאט, כוכבת פופ ענקית ונערצת, שביום חתונתה המתוקשר מגלה כי המיועד לה, כוכב פופ עצום בעצמו (בהופעתו של מאלומה, הזמר שפוצץ את הריאיון עם יואב ורדי בקטאר), בוגד בה. בייאושה היא מחליטה להציע נישואים לאדם הראשון שהיא רואה, מול כל מצלמות העולם, כשבמקרה יוצא שמדובר באב אלמן שהוא גם מורה למתמטיקה, שהתגלגל להופעה שלה בטעות.
חשיבותו של "חתונה בהפתעה" באריג התרבותי של חיינו כנראה לא חמקה מעיניה הפקוחה של נטפליקס, והיא הציבה בפני שלושה מה-A.I שלה (התסריטאים פאקו פאריאס, ג'ניפר סי. סטטסון וג'רמן מייקל טורז) את השאלה: מה היה קורה עם "חתונה בהפתעה" היה אפילו יותר מטומטם?
וכך נולד "חג מולד אתך".

כאילו לא למדנו דבר מג'ני של השיכונים, אנחנו מתוודעים לאנג'לינה, כוכבת פופ לטינית מפורסמת מאוד, שכבר הוציאה אלבומים מצליחים רבים, אבל לאחרונה נראה שלא מצליחה להדביק את הקצב. אנחנו יודעים את זה כי איזושהי מראיינת אסייתית שואלת אותה אם היא לא מצליחה להדביק את הקצב, ואפילו מוזכר לנו איזה טיקטוק כושל. הלייבל של אנג'לינה כבר לוטש עיניו לכוכבת פופ חדשה, ותוהה מתי תוציא להיט. אנג'לינה מתחייבת על המנון כריסמס חדש, אבל היא לא לגמרי מתחברת לסגנון הזה. ערב אחד, אנג'לינה, שגם נמצאת בזוגיות אינסטגרם עם מישהו שאיננה אוהבת, מתיישבת עצובה במרפסת הענקית שלה המשקיפה אל העיר, וצופה בסרטוני מעריצים שלה. אתם יודעים, כמו שכל כוכב מולטי-ביליונר עושה בזמנו החופשי. שם היא נתקלת בסרטון שהעלתה מעריצה צעירה שלה, שמספרת על חשיבות השיר של אנג'לינה לזיכרון שיש לה מאמה המנוחה. אנג'לינה, גם היא איבדה את אמא שלה, מתרגשת מאוד, ולאחר שצילומי המגזין שהובטחו לה נלקחים ממנה בהתראה של רגע (נטפליקס לא בטוחים איך מגזינים עובדים), היא בורחת ונוסעת אל בית הספר של אותה הילדה כדי לעשות איתה סלפי.
הילדה (כריסטינה, כי זה בוודאי חשוב לכם) מתרגשת מאוד, או כך הנחתי כי לשחקנית שמגלמת אותה אין באמת הבעות, ומכירה לאנג'לינה את אביה, מיגל, שהוא, שימו לב, מורה בבית הספר כי הרי למה לחשוב מקורית אם אפשר להעתיק. לאחר שהמפגש מסתיים, מתגלה שהדרכים לעיר חסומות על ידי סופת שלגים, לכן אנג'לינה והמנהלת האישית שלה מוניק נאלצות להישאר במקום ומתארחות בביתם הצנוע של מיגל, כריסטינה, והסבתא, שם היא אוכלת לראשונה מזה עשורים אוכל לטיני ביתי, ומגלה את הקסם שבחייהם של אנשים לא חשובים. כשמתגלה שמיגל הוא בעצם מוזיקאי שוויתר על הקריירה בשביל חיי משפחה, אנג'לינה חושבת שהוא האיש המושלם לעשות אתו את להיט הכריסמס שהבטיחה, ובדרך הם אף מתאהבים. אבל האם עולם הזוהר של אנג'לינה יבריח את מיגל הצנוע? האם השיר שכתבו יהפוך את אנג'לינה לרלוונטית שוב? האם ג'ניפר לופז תתבע אותם על זכויות יוצרים? ומדוע לסבתא אין שום קשר בין תנועות השפתיים והמילים שבוקעות מפיה כאילו מדובר בעבודת דיבוב ברמה של שאלתיאל קוואק? את אלו נצטרך לברר בעצמנו.

באותו הייאוש הלא נעים שהביא את נטפליקס לחזר אחרי הגייז ב"רווק נצחי", כך הם מנסים לעשות עם הקהל הלטיני ב"חג מולד אתך" (אגב, לשיר שאנג'לינה ומיגל כותבים קוראים "חג מולד בלעדיך", אז הם כנראה לא הבינו. שיר נורא, אם אנחנו כבר פה). עם בדיוק אותן הדמויות של "חתונה בהפתעה" אנחנו נזרקים לקיום שלא פועל על פי חוקים שמוכרים לנו מעולמנו שלנו, קונפליקטים מעושים וביצוע שהוא מתחת לחובבני. זה באמת סרט קשה לצפייה, וכן, אני עוד רגע מגיע לענייני פרדי פרינז ג'וניור.
הבימוי של גבריאלה טאליאביני הארגנטינאית איננו קיים או לחילופין ברמת מיומנות וסוואג של בנות ביסודי שמצלמות טיקטוק מחוץ למתנ"ס, חושבות שהן הפלסטיקיות מ"ילדות רעות" אבל עוברות יותר כמו מפגע של גפיים שיצא משליטה. אני גם לא בטוח אם היא אחראית על הליהוק, או שזה משהו שהונחת עליה, אבל כנראה שנקודת המוצא לבחירת השחקנים הייתה "מישהו חי", וגם שם די פישלו.
מתוך קאסט השחקנים שנשאב לפאדיחה הזו, איימי גארסיה כאנג'לינה וזנזי וויליאמס כמוניק המנהלת האישית, הן היחידות שיש להן את הכלים לייצר איזושהי אמינות וחיבור רגשי שמגשר בין התהום הפעורה שהיא הסרט הזה אל הצופים. יש להן תזמון קומי ראוי, והכימיה ביניהן עובדת. כל השאר זה פח אשפה בוער.
את כריסטינה מגלמת שחקנית צעירה בשם דז'ה מוניק קרוז, שהלוואי והיה בה חצי מהקולנס של השם שלה. אני לא רוצה ליפול פה על בחורה בת 24 שמגלמת נערה מתבגרת, אבל לא מדובר במראות קלים. ייתכן והיא דמות על הספקטרום ולא שמתי לב, אם זה המצב אני מתנצל, אבל כל קשר בינה לבין בן אדם מקרי בהחלט.

וכאן צריך להתייחס לפרדי פרינז ג'וניור שבחדר, שהוא כמובן ליהוק לא מקרי של נטפליקס, כזו שמנסה לנגן על רגשי נוסטלגיה כמה שניתן. זה יקבל גם משנה תוקף בסרט הבא שנדבר עלי.
פרינז הוא אחד הכוכבים הבולטים של שלהי שנות התשעים, מ"אני יודע מה עשית בקיץ האחרון" שם פגש את אשתו לימים שרה מישל גלר (הם עדיין ביחד במה שנראה כמו זוגיות הוליוודית מעוררת קנאה לחלוטין), דרך "יש לה את זה" ועד "סקובי דו". פרינז היה מאלו שמתאהבים בהם על הפריים הראשון. חתיך, אבל בצורה נגישה. מקסים, אבל בלי להתחנף. מצד אחד מצער שהקריירה שלו לא נסקה, אבל מאדך אולי נחסכו ממנו טלטלות רבות של עולם הזוהר. בעיקר מנחם לדעת שהוא בטוב.
העניין עם פרינז ב"חג מולד אתך" זה לא רק שהוא נראה כמו אצבע שציירו עליה סמיילי, אם כי הלוואי עלי להיראות ככה בגיל 46, אבל התספורת האיומה הזו והעובדה שהוא לא מבויים נכון, מייצרים קרינג'יות רצינית. לרגע לא נראה שהוא רוצה להיות שם, וזה מרגיש מאולץ נורא. ייתכן וזו גם השלכה שלי כצופה בעקבות כל שאר הדברים בסרט הזה, אז רק נקווה שאם הוא באמת מעוניין לחזור לאור הזרקורים, בעתיד יקבל פרויקטים ראויים יותר.

"חג מולד בלתי נשכח" – Falling for Christmas

ואם כבר דיברנו על כוכבי עבר שמקבלים קאמבק בחסות רוח חג המולד הסטרימינגית, אין אירוע משמעותי יותר השנה מזה של "חג מולד בלתי נשכח" (תרגום גנרי להפליא מטעם נטפליקס-ישראל, אבל אני מבין למה "חג מולד מעלף" או "חג מולד מאוהב" היו יותר מדי), בו לינדזי לוהן נראית לראשונה מזה עשור בתפקיד ראשי בו היא לא אשת-זאב.
לוהן היא אחת ההתגלמויות הכי כואבות של עולם הזוהר ההוליוודי. היא פרצה כילדה-שחקנית מקסימה וכישרונית ב-1998 (אותה שנה בה פרינז ג'וניור התפוצץ עם "אני יודע מה עשית בקיץ האחרון") והפכה למגה-סטאר תוך דקה, כשהשיא היה בקומדיית הקאלט המושלמת "ילדות רעות" ב-2004. אבל כנראה שלוהן הייתה רגישה מדי לסחרחרה הפסיכית הזו, והיא נפלה לעולם של התמכרויות, וכמו תמיד התקשורת לא התנהגה אליה באיזושהי רגישות כלשהי. היא לא הפסיקה להופיע בסרטים, אבל האובססיה של המדיה אליה, כמו גם החולשות שלה כבן אדם בסיטואציה בלתי אפשרית, מנעו ממנה לחזור למעמד שהיה לה.
לכן, לפני הדברים הבאים שיאמרו בהקשר של סרטה החדש, אעשה מה שעשו רבים לפני, ואכתוב שזה קודם כל משמח לראות שלוהן עדיין אתנו, ממשיכה לעבוד, ושללא מיליגרם ציניות כולם מאחלים לה הצלחה ובריאות, ומפרגנים לה בכל אשר תעשה. זה המעט שאפשר לעשות בהתחשב במה שעברה.

משמח גם לדעת שלינדזי איננה הבעיה של "חג מולד בלתי נשכח", אלא בערך כל דבר אחר. זה סרט שכמעט בלתי אפשרי לדעת איך להתייחס אליו. האם מדובר בדרמה רומנטית מחרידה שפועלת על אונה אחת, או שאולי בבדיחה מודעת לעצמה שבה כולם באו פשוט לעשות כיף? אני האחרון שאוכל לענות על זה, אבל השורה התחתונה היא שבזמן שאפשר ליהנות ממנו כצפייה אירונית, אני מצאתי אותו על גבול הבלתי נסבל. וכן, אני יודע שסכריניות, קיטש והיגיון מפוקפק הם מנת חלקם של הסרטים האלו, אבל צריך למתוח קו אדום באיזשהו שלב.

לינדזי לוהן, שבאמת מאוד משתדלת, מגלמת את סיארה בלמונט, בתו היחידה של איל מלונאות מצליח, שמילולית לא עשתה דבר בחייה. היא לא בן אדם רע, אלא כזו שפשוט גדלה עם כפית של כסף ויהלומים בפה, ואיש מעולם לא דרש ממנה שום דבר מלבד להתעורר בבוקר וגם זה לא תמיד. ברובריקת הזוגיות, סיארה במערכת יחסים עם משפיען רשת בלתי נסלח בשם טאד (ג'ורג' יאנג), והם עדיין מתחבטים האם לצאת בהצהרות מרחיקות לכת על הסטטוס שלהם ברשתות החברתיות. רגע לפני חג המולד העמוס במלון ההררי והיוקרתי, טאד בא לבקר את סיארה שם הוא מתכוון להציע לה נישואים על פסגת הר. מעשה שטן, התוכנית משתבשת וסיארה מחליקה מטה בהר, ומתרסקת על עץ. כאשר היא מתעוררת בבית החולים – נראית מדהים אחרי תאונה שלקחה את חייה כמו כלה ביום חופתה – מתברר שאיבדה את זיכרונה. גם הצוות הרפואי כנראה סובל מאיזושהי אמניז'יה כי אף אחד לא מזהה את הבת המפורסמת של האיש העשיר באיזור, שאחראי על משכורת של עשרות מהם.
כאן נכנס לתמונה ג'ייק ראסל, שאיננו כלב חמוד עם גב ארוך ורגליים קצרות, אלא איש אמיתי אותו מגלם צ'וד אוברסטריט ("גלי", "הגבר הרביעי בחוץ") שהוא בעצם זה שמצא את סיארה בשיפולי ההר. ג'ייק, מעבר להיותו חתיך אובייקטיבית, גם הוא בעסקי האירוח, רק שבבעלותו אכסנייה קטנה ומשפחתית שלא יכולה להתחרות בעסק של משפחת בלמונט ועומדת בפני פשיטת רגל, ועיקר תשומת הלב שלו מוקדשת לילדתו הפעוטה, אותה הוא מגדל לבד אחרי מותה של אשתו האהובה.
וכן, אנחנו שני סרטים פנימה לתוך הנטפליקריסמס, וכבר יש לנו ארבע אימהות מתות, שתיים ב"חג מולד אתך" ושתיים ב"חג מולד בלתי נשכח". והנה הקטע ההזייתי, יהיו עוד בהמשך.

ג'ייק, כאמור אדם מושלם עם בלורית זהובה להתקנא בה, גם מחליט לקחת את סיארה השכחנית תחת חסותו עד שתגלה מי היא, ובין לבין מסכים שהיא תבלה את זמנה כחדרנית במלון כי למה לא לנצל מישהי במצוקה. מפה לשם היא מתחברת עם הילדה הקטנה של ג'ייק וגם קצת מפתחת רגשות לבוס/מושיע שלה, שאגב, כנראה לא עושה יותר מדי כדי לברר מי היא. בתמורה, סיארה עוזרת לג'ייק לשקם את העסק שלו עם כמה רעיונות שאין להם שום אחיזה במציאות הקיימת אבל איכשהו עובדים היטב לטובת הסרט. עם זאת, ברגע שהכל נראה שמסתדר – אביה ובן זוגה של סיארה מגלים את מיקומה ובאים להחזירה לעולמה הטבעי. אל תדאגו, יהיה בסדר בסוף.

את "חג מולד בלתי נשכח" ביימה ג'נין דמיאן, מפיקה בדרך כלל שזהו סרטה הראשון, וכתבו ג'ף בונט ורון אוליבר, בעצמו במאי ותיק של סרטי כריסמס. אני לא יודע את זה בוודאות, אבל מרגיש כאילו הוא הגיע לעזור עם התסריט ועשה מספיק עבודה בשביל לקבל קרדיט. זאת לגמרי תיאוריה, אבל זו אולי הסיבה למה זה מרגיש כמו התנגשויות בין שני פרויקטים, מסוג הסרטים האלה שלגמרי מכריזים על עצמם כקומדיות, אבל לא בטוחים לאיזה גיל או אוכלוסייה הם מיועדים. על פניו יש פה סיפור של שני אנשים בוגרים שמתמודדים עם אובדן וניסיון בהזדמנות שנייה, אבל מצד שני גם משפטים כמו "אתה זוכר, אבא. זה המקום אליו אמא ואני הלכנו כל שנה לפני שנפטרה" כאילו שהוא שכח, רקעים שעשויים מקרטון וקצף, והדמות של סנטה בכבודו ובעצמו חלק מהעלילה. כן. סנטה. זה כאוס מוחלט שנע בין רצון להיות חלק מהבדיחה ולהעביר אותה באופן הכי מרגש שניתן. וזה לא נעים. דוגמא טובה לכך היא רגע שבו לוהן שרה ברכב את "ג'ינגל בל רוק" כאילו כדי לסובב את הסכין בלב המזדקן שלנו ולהזכיר לנו כמה זמן עבר מאז "ילדות רעות" ואיך הכל התדרדר מאז.

באופן די מרהיב, פעמיים רצוף נטפליקס הגישה לנו סרט כריסמס שבמרכזו בחורה יפה ועשירה, שמתגעגעת לאמא המתה שלה, ומתאהבת בבחור נחמד ופשוט, אלמן, אבא לילדה, שבזכות חלקו במעמד הביניים מאפשר לה לגלות את מה שחשוב בחיים. ואם אפשר לזרוק פנימה שחקן מוכר מהעבר שמשווע לקאמבק, מה טוב. התבנית די ברורה בשלב הזה.
בכל מקרה, מקווה שלא נמאס לכם מאימהות מתות כי אנחנו מתקדמים לחלק השלישי בחגיגת הנטפליקריסמס.

"היומן של נואל" – The Noel Diary

לסקוט טרנר יש, מילולית, את החיים שאני הכי רוצה. בגיל 38 הוא סופר מצליח ונערץ, שמלבד סיבובי חתימות במדינה עם כל ספר חדש, הוא נמצא בבית הענקי שלו, יחד עם הכלבה הנהדרת שלו, אנני, נהנה מהזמן שלו לבד עם עצמו. עוזר גם שהוא מגולם על ידי ג'סטין הארטלי (קווין מ"החיים עצמם"), פאר טסטוסטרוני מסותת להפליא שמתפרש על פני 189 סנטימטרים, וכן, ברור שגיגלתי את זה.
מכיוון שסקוט הוא דמות בסרט כריסמס של נטפליקס, אמא שלו מתה. אין מה לעשות, חלק מהדיל. החדשות מגיעות אליו דרך טלפון מעורך הדין המשפחתי, כי כבר עבר שבוע מאז הפטירה. סקוט ואמא שלו, שסטתה באיזשהו שלב מקו הבריאות הנפשית, לא היו בקשר טוב. כך, כמה ימים לפני חג המולד כשהכל כבר מושלג וחורפי, סקוט נאלץ לנסוע לבית ילדותו, הטומן זיכרון טרגדיה שגם הרחיקה מהמשפחה את האבא, לפנות את הבית ולדאוג לענייני העיזבון. בבית הקטן והפרברי מסתבר שאמו לא נהנתה כל כך ממלאכת פינוי אשפה, וסקוט מגלה שיש לו קצת זמן לבלות שם, אותו מנעימה השכנה שלהם, אישה מבוגרת וחביבה שהייתה בת בית בעברו. אותה, אגב, מגלמת בוני בדליה, הזכורה בעיקר כגברת מקליין מסרטי "מת לחיות", ואיזה כיף לראות אותה שוב.
מדי פעם סקוט מזהה מישהי שעומדת בצד השני של הרחוב ומביטה בבית. כמונו, הוא מניח שזו מעריצה כלשהי או סתם מקומית חטטנית, אך לא זה המצב. זוהי רייצ'ל, אותה משחקת בארט דוס המקסימה, שהגיעה למקום לחפש אחר אמה שנטשה אותה ממש בלידה. בחקירתה היא גילתה שאמה עבדה בבית הזה לפני שנים רבות, והגיעה כדי לבדוק האם תוכל למצוא שם פרטים עליה. סקוט לא זוכר דבר, אבל השכנה דווקא כן, והיא אומרת שבטח יהיה מישהו שכן יידע מה עלה בגורלה של האמא המסתורית – אביו של סקוט. למרות שזה לא בא לו טוב, סקוט מחליט לעזור לרייצ'ל ויחד הם יוצאים למסע אל עבר האב הנעדר (ג'יימס רמר, גם ליהוק נחמד) שכמובן גם יביא אותם להתאהבות, למרות שרייצ'ל מאורסת. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.
כן. כולם יודעים.

"היומן של נואל" שונה משאר סרטי הנטפליקריסמס בשלושה אופנים: הראשון הוא שזו דרמה ולא קומדיה, השני הוא שגם אם זה בהחלט וללא ספק סרט גרוע הוא מדי פעם ולרגע חולף הצליח לעקוף את הציניות שלי ולהתחבב עלי, והשלישי הוא שמדובר בסרט של יוצר בעל שם. סוג של. נגיע אליו עוד רגע.
הסרט מבוסס על ספרו של ריצ'רד פול אוונס, שכתב כמה מהספרים שבוודאי נמצאים בספרייה שלכם, "קופסת חג המולד", "הבטחת הדיבקון" ו"פונדק הדיבקון". הם גם עובדו לסרטים. אוונס גם הפיק את "סוד הדיבקון", למקרה שתרצו להשלים. על התסריט חתומים רבקה קונור, שזהו הקרדיט היחיד שלה, ודיויד גולדן. הוא כבר סיפור אחר. מדובר בכנראה איש אמיתי שחתום על כ-30 תסריטים, כולם הופקו בין 1998 לימינו אנו. ביניהם תוכלו למצוא את "מתאחדים לחג המולד", "מחתנים את אבא חג המולד", "חג מולד באיינג'ל פולס", "חג מולד בפסטיבל קרח", "הביתה לערב חג המולד", "לכל חג מולד יש סיפור", "היה היה חג", ועוד כמה.
התסריטאי השלישי, כי אין ספק בכלל שהדבר הזה היה צריך שלושה, הוא גם הבמאי אליו הבטחתי שנגיע והנה אני מקיים. זהו לא אחר מאשר צ'רלס שייר, שהמבוגרים ביניכם ודאי זוכרים אותו מכהונתו בעולם הקומדיות האמריקאיות של שנות השמונים–אמצע שנות התשעים, עם אשתו ננסי מאיירס. יחד הם היו אחראים על "טוראית בנג'מין" (שסידר להם מועמדות כתיבה באוסקר של 1980), "בייבי בום", הרימייק ל"אבי הכלה" עם סטיב מרטין והמשכו, וכמובן "צרות בכותרות", אחת הטראומות הכי גדולות בקריירה של ג'וליה רוברטס. הסרט המיועד לקולנוע האחרון של שייר היה הרימייק המשונה ל"אלפי" ב-2004, ומאז ביים שני סרטי טלוויזיה. "היומן של נואל" הוא עבודת הבימוי הראשונה שלו מזה שמונה שנים.

אז שוב, כדי להדגיש, מדובר בסרט רע, כן? הוא נטול השראה, צפוי, ולא לגמרי אוהב קונפליקטים שממשיכים יותר מסצנה. ועדיין, זה היחיד מכל השלישיה שנראה כאילו מאחוריו עומד מישהו שיודע איך פורשים נראטיב קולנועי, גם אם בצורה הכי בינונית שיש. האמת שאולי אפשר גם לבוא אל שייר בטענות שלא מצא לנכון לתקן כל מיני בעיות בתסריט. למשל שרייצ'ל היא בחורה חכמה ומעודכנת מאוד, אבל לא מזהה את הסופר הכי מפורסם כרגע בארה"ב, שהפנים שלו מרוחות על שלטי חוצות בכל מקום. למשל שלא הבנתי למה הדמות שלה חייבת להיות מאורסת לבחור אחר, בו היא טכנית בוגדת עם החתיך העשיר שנקרה בדרכה. זה לא הופך אותה לדמות סימפטית במיוחד, בסרט שמתעקש שכל – אבל כל – הדמויות יהיו הכי נחמדות שאפשר. למשל עלילת המשנה של השכנה עם הדייט מאפליקציית ההיכרויות שלא מוסיפה כלום אלא רק גורעת מהאמינות. למשל שלסקוט אין שום זיכרון מהאו-פר השחורה והצעירה שליוותה אותו בשבע השנים הראשונות בחייו וממש גרה איתם בבית. כאילו, יש לך את זה ביותר לבן ומנותק?
ועדיין, אולי בגלל שהסרט הזה יחסית מעודן מהשאר, או כי לפחות כולם בו יודעים לשחק (שזה הכי לא מובן מאליו בהתחשב) הוא עובד בסדר. לא הייתי אומר שהוא מצריך צפייה, למעשה כמה שיותר רחוק מזה, אבל בואו נגיד שמרצף העלבונות הקולנועיים שנפלתי עליהם לאחרונה, "היומן של נואל" לפחות נשכח במהרה. לפעמים זה הדבר הכי טוב שאפשר להגיד, מסתבר.