• רווק נצחי
  • סרטים חדשים: ״מחברות שחורות - ויויאן״ ביום הקולנוע
  • ״רואים קולנוע״, סקירת נטפליקס
  • ״פתח תקווה״, סקירה לסרטה של יעל ראובני
  • אוסקר 2021/22: ניו יורק ואיגוד הביקורת הלאומי
  • סקירת נטפליקס לצמד סרטים קצרים של אולפני ארדמן
  • הכרוניקה הצרפתית
  • ״יד האלוהים״, סקירה
  • מבט מחודש על סרטי ג׳יין קמפיון: ״שתי חברות״
  • אימת החודש - נובמבר 2021: אחרון לפני סיכום שנה
  • בית גוצ'י
  • ״מכסחי השדים: החיים שאחרי״, סקירה
  • ״משוננת״: סקירה לסרט התיעודי על אלאניס מוריסט
  • כוחו של הכלב

כעבור 10 שנים: "פקח את עיניך"

2 בפברואר 2021 מאת אור סיגולי

כשהייתי בן 11 החלטתי לעשות רשימה של כל סרט שאני רואה (עם תוספות רטרואקטיביות, ממה שהצלחתי לזכור). זה התחיל במעבד תמלילים על דיסקט, עבר לוורד שמור על המחשב ומשם השתכלל לאקסל. הוא ממשיך גם היום, אבל ב-2011 התחלתי במקביל אקסל חדש של לוג סרטים, יומן צפייה על פי ימים. כך אני עוקב אחרי כמות הסרטים שאני רואה, ונזכר בהם בקלות לטובת סיכומים, הרצאות או כל דבר שצריך. עם ציון העשור להשקת המיזם המופרך הזה, חשבתי לחזור לכמה סרטים שראיתי לראשונה לפני עשר שנים ומעולם לא חזרתי אליהם – ולראות אם מישהו מאתנו השתנה.

הפרק הקודם של "כעבור 10 שנים" הוקדש ל"הנאהבים מפריז" של לאו קראקס, ואת הטקסט פתחתי עם סימן שאלה גדול לגבי הבמאי הצרפתי. לא הצלחתי למצוא תשובה למה השתבש, או איבד קצב, בקריירה של קראקס, שעל אף ההצלחות הביקורתיות והקופתיות שלו עשה מעט מדי סרטים על פני יותר מדי שנים. אבל אם המקרה של קראקס הוא כזה שאפשר להסתכל עליו מכמה זוויות, אצל הבמאי הספרדי אלחנדרו אמנבר המצב מוחלט הרבה יותר – מדובר באחת הקריירות המתסכלות (הייתי אפילו אומר טראגיות, אבל ייתכן וזה דרמטי מדי, ואולי אפילו חוטא לאיש) שאני מכיר.

על אף שאמנבר, שנולד בצ'ילה של 1972 ועבר תוך שנה לספרד, הגיע לגדולה שנים לפני שסריטה נוסד, הסרטים שלו קיבלו המון מקום אצלנו, בעיקר מטעמי. באמת שפיתחתי פיקסציה מוחלטת למסלול המקצועי של האיש הזה. סרטו הראשון, "תזה" משנת 1996, היה חלק מפינת סרטים מן העבר עליה השלום; "האחרים", ההצלחה הגדולה שלו בהוליווד, ניצב במקום הראשון במצעד סרטי האימה הגדולים של האלף החדש שעשיתי פה בשיתוף עם המון מבקרות ומבקרים מישראל; "רגרסיה" הופיע באימת החודש של פברואר 2016; וסרטו האחרון "בזמן מלחמה" קיבל מקום כחלק מסיקור פסטיבל חיפה. ובכל אחת מההזדמנויות כתבתי על הסיפור העצוב של אמנבר, שאני בכל לבי מאמין שהפרק האחרון בו טרם נכתב.

"פקח את עיניך" (Abre Los Ojos / Open Your Eyes), סרטו השני של אמנבר, הוקרן בפסטיבל ברלין של 1998, כמה חודשים אחרי הבכורה שלו בספרד, והוא שפתח בפני הקולנוען בן ה-26 את העולם. זה קרה בעיקר בזכות איש הוליוודי מאוד מסוים בשם טום קרוז.
קרוז לא רק שנגנב מ"פקח את עיניך", ורכש אותו לטובת רימייק אמריקאי, הוא גם העניק לאמנבר את הפריצה הגדולה שלו לקולנוע הבינלאומי, כאשר הפיק לו את "האחרים". בשנת 2001 אמנבר העפיל לגג העולם כאשר סרט האימה עם הסוף המפתיע היה להצלחה ענקית, קירב בין המבקרים המתנשאים לז'אנר הרוחות, ויחד עם "מולין רוז'" היה גם נקודת המפנה בקריירה של ניקול קידמן (שבאותה שנה התגרשה מקרוז).
חמישה חודשים אחרי "האחרים" יצא גם הרימייק האמריקאי ל"פקח את עיניך", "ונילה סקיי", בכיכובו של קרוז ובבימוי קמרון קרואו (שנה אחרי הצלחת "כמעט מפורסמים"). אך בזמן שהיה הצלחה קופתית, הביקורות לא התעלפו וזה רק הגדיל את המניות של במאי הסרט המקורי.
שנתיים אחר כך אמנבר כבש פסגה גבוהה נוספת, כאשר זכה באוסקר הסרט הבינלאומי (אז "הסרט בשפה זרה") עם נציג ספרד "הים שבפנים". זה עד היום האוסקר האחרון של המדינה.
משם התחילה הנפילה הכי תלולה בעולם.

אמנבר קיבל צ'ק פתוח לאיזה פרויקט שהוא רוצה, והוא בחר ב"אגורה", הפקת ענק תקופתית, וזה היה כישלון מוחלט. ובצדק, זה סרט מאוד לא טוב. אמנבר גילה שהוא טס קרוב מדי לשמש, והגלים שלמטה טרפו אותו. לקח לו שש שנים לעשות סרט נוסף, האימתון הלא מסעיר "רגרסיה" עם אית'ן הוק ואמה ווטסון, ואז שוב ארבע שנים תמימות לפני שהשלים פרויקט נוסף, "בזמן מלחמה". הפעם זה התקבל יותר טוב ואני חושב שאילולא "כאב ותהילה" של אלמודובר, כנראה היה נשלח לאוסקר. אבל בזמן שהיה משמח לראות את אמנבר זוכה שוב בחיבוק, "בזמן מלחמה" היה סרט טוב אך די ממוצע, בלי אמירה קולנועית מעניינת או אלמנט מסעיר באמת. נכון לרגע זה לאמנבר אין פרויקט קולנועי נוסף, אבל כן ביים סדרה בת שישה פרקים לטלוויזיה הספרדית.

"פקח את עיניך" יצא לעולם כאשר הקולנוע הספרדי היה מוכר ומוערך באופן כמעט בלעדי בזכות הקולנוע החושני והאקסטרווגאנטי של פדרו אלמודובר וחוליו מאדם, כמו גם שלהי הקריירה וקרלוס סאורה. אלו היו נציגיו בעולם. הבשורה שהביא אמנבר, במיוחד לעולם הז'אנר וסרטי המיינד-פאק והטוויסטים (יחד עם אלכס דה לה אגלסיה, שלא פרץ לקולנוע העולמי באותה מידה), התקבלה בהתלהבות והסרט היה לאחד המדוברים של אותן שנים.
על העלילה, אותה כתב אמנבר יחד עם שותפו הקבוע מטאו גיל, עדיף לא להכביר במילים כי היא טומנת הרבה הפתעות בדרך. המסגור של הסרט מתרחש ברובו בתוך בית כלא, שם מרואיין בחור בשם סזאר (אדוארדו נורייגה, משום מה בתספורת בסטיאן של "הסיפור שאינו נגמר") על ידי פסיכולוג משטרתי (צ'טה לרה), שמנסה להבין את שרשרת האירועים שהביאה את סזאר הצעיר, החתיך והעשיר למצב הזה, לתהות מדוע הוא עוטה על עצמו מסכה בכל רגע נתון, והאם שפיותו באמת התערערה לחלוטין או שאולי המציאות איננה כפי שהיא נראית.

ב"פקח את עיניך" צפיתי על מסך טלוויזיה ב-11 בפברואר 2011, משהו כמו עשר שנים אחרי שראיתי את "ונילה סקיי". כך שבזמן שהטוויסטים היו זכורים לי בעקבות הרימייק המאוד נאמן, לא יותר מדי נשאר אצלי ממנו לאחר הצפייה. רוצה לומר, הבנתי את ההתלהבות שהסרט זכה לה, אבל קשה לומר שחוויתי אותה על בשרי.

…כעבור 10 שנים

הנה הטייק הראשון שלי על "פקח את עיניך", והוא רחוק מלהיות מפתיע או ייחודי: פנלופה קרוז נראית כיום בדיוק אותו דבר כמו שהיא נראית ב-1997, ושפשוט לא סביר כמה האישה הזו יפה. אני לא חושב שזה אחד מתפקידיה הגדולים, בטח לא בהשוואה ל"ויקי כריסטינה ברצלונה" או "לחזור", אבל אני חייב להתחיל עם זה כי קשה לתאר כמה המצלמה אוהבת אותה. זה שמיימי ממש. קרוז, אגב, שיחזרה את התפקיד שלה פה גם ב"ונילה סקיי" (שם אכלה אבק מקמרון דיאז, שהייתה מועמדת על כך לפרס איגוד השחקנים).
הייתי חייב לפתוח עם זה, אל תשפטו אותי.

אמנבר לקח כמה אתגרים גדולים עם "פקח את עיניך", ואחד המרכזיים שבהם – אפילו לפני עשיית סרט על מציאות נזילה בהפקה שאיננה גדולה במיוחד – הוא להעמיד במרכז הסרט פרוטגוניסט מאוד לא מעורר אהדה. הוא אמנם נשען על מסורת שלמה של גיבורים קלאסיים שצמחו על קרקע של גבריות רעילה ("תמונתו של דוריאן גריי", "היפה והחיה", "פאנטום האופרה", "הגיבן מנוטרדאם"), אבל סזאר כזה דוש, שעיקר האפקט ממהלכי הסיפור איננו נובע מדאגה לגיבור, אלא מסקרנות על כיצד הגיע לנקודה הזו, שבה הוא בשפל מוחלט.
סזאר בן 24 בתחילת הסרט, חי חיים נהנתניים בזכות העסק המצליח שהוריש לו אביו, והוא בעיקר חבר מגעיל, מאהב אנוכי וגם פרנואיד וגס רוח. שם גם יש איזושהי בעיית אמינות קלה, כי לי היה מאוד קשה להבין מדוע סופיה (קרוז) מתאהבת בו כל כך מהר, עם כל הכבוד ליכולות הציור המרגשות שלו.
בהקשר הזה גם אדוארדו נורייגה בתפקיד הראשי מקבל, בעיני, ציון של עובר בקושי, כי קשה לומר שהוא מצליח ליצוק רבדים רבים לדמות של סזאר. לא בטוח אם זה לגמרי באשמתו, אבל בשום שלב בסרט לא הרגשתי חיבור אליו או רצון לראות אותו יוצא מהתסבוכת. מה גם שאין פה בדיוק מהלך שלם ומספק של גאולה, בעיני.
עוד דבר שאני רוצה להגיד בשלב הזה הוא שעם 115 דקות זמן מסך, יש תחושה של מריחה קלה ואיזשהו הידוק היה עושה לסרט פלאים.

וכאן מסתיים נאום הקטגוריה לגבי "פקח את עיניך", כי חי חדקי כמה שהסרט הזה מדהים. הצפייה השנייה הזו, עשר שנים אחרי הקודמת, הטיסה אותו מבחינתי לפסגת הרשימה של סרטי הניינטיז הטובים ביותר, וסרטי המד"ב/פנטזיה/מיינד-פאק הטובים ביותר אי פעם.

אז אמנם הצבעתי על המקורות מהם שאב אמנבר השראה ל"פקח את עיניך" (הוויקיפדיה גם מזכירה מחזה בשם "החיים הם חלום" שכנראה היה חלק מהמארג), אבל גם כדאי לדבר על הסרטים שהגיעו אחריו. אני לא אומר שהם בהכרח הושפעו ממנו, אבל רק תראו כמה הוא הקדים את זמנו.
"פקח את עיניך" יצא שנתיים לפני "מטריקס" ו"הקומה ה-13" (אבל 24 שנים אחרי "עולם על חוט" של פאסבינדר. צפיית חובה לכולכם, אגב), שנה לפני "עיר אפלה", ושבע שנים לפני "שמש נצחית בראש צלול". התסריט של אמנבר כל כך מקורי ומבריק, שמגיע לו הרבה יותר כבוד ממה שהוא מקבל. כמובן שכמו כל סרט בז'אנר, סביר להניח שאפשר למצוא חורים בעלילה, אבל גם קל מאוד לקפץ מעליהם.
בהערת אגב, אזכיר ש-1997 גם טמנה בחובה סרט מיינד-פאק מפואר אחר, "כביש אבוד" של דיויד לינץ', גם הוא כולל חילופי נשים שאחת מהן בפאת לואיז ברוקס. הדאבל פיצ'ר המושלם.

אל התסריט המשובח מצטרפת עבודת הבימוי של אמנבר, שהיא מרשימה אפילו יותר כשנזכרים שזה סרט שני. כאמור ישנה הרגשה קלה של לאות איפשהו לקראת הסוף, אבל זה באמת לא לוקח כלום מהחשיבה הוויזואלית המהממת, מהפריימים המקוריים והשימוש בפסקול. סצנת המועדון המפורסמת, סוג של ציר עלילה חשוב, היא אחת הטובות של העשור ההוא. איך שאמנבר לוקח מסכת גומי ועושה ממנה אלמנט חזותי מטלטל זה כבר הברקה לספרים. פה צריך להכניס שלל מחמאות לצלם הוותיק הנס בורמן.

אין לי הרבה זיכרונות מ"ונילה סקיי" מעבר לשירי הפסקול שגם רכשתי על דיסק כמה ימים לאחר שראיתי את הסרט, אבל אני חושב שגם אם סרטו של קרואו טרי בראשכם, צפייה ב"פקח את עיניך" היא חוויה משודרגת. לסרט הספרדי בהחלט יש עדת מעריצים, והוא גם צץ במיני רשימות של "הטובים ביותר" מאז ועד היום, אז אי אפשר לומר שהוא מחכה להתגלות, אבל גם צריך להזכיר אותו מדי פעם לטובת צופים חדשים. זו באמת עשייה מפוארת, ולכן אני מסרב להאמין שהבמאי שעשה אותה איבד את זה. הוא עוד יחזור. אני יודע.

הפרקים הקודמים של "כעבור 10 שנים":
"הרגתי את אמא שלי"
"הנאהבים מפריז"