אימת החודש – יוני 2018: "מגיפה", "מת או חובה", "לידה/שקטה"

באתר שקלול הביקורות Rotten Tomatoes, שאפשר ורצוי להתווכח על המהות שלו ועל הלגיטימיות שלו אבל זה לדיון מתישהו אחר, אפשר למצוא רשימה מתעדכנת של סרטי האימה השנתיים בסדר מהציון המשוקלל הנמוך ביותר לזה עם הציון הגבוה ביותר. הרשימה באופן טבעי משתנה כל הזמן בגלל שמתווספות ביקורות חדשות וסרטים חדשים, אז קחו בחשבון שהדברים שלי מתייחסים לנקודת הזמן הנוכחית.

במקום הראשון, נכון לעכשיו, נמצא הסרט "האינסופי" (The Endless) עליו כתב עופר במהלך פסטיבל אוטופיה האחרון, ומכיוון שראיתי אותו רק לאחרונה אני לא יכול להתאפק שלא להביע את דעתי בנושא, רגע לפני שאנחנו נכנסים לסרטי החודש.
קוראי סריטה האדוקים כבר קראו פה בעבר על צמד הבמאים ג'סטין בנסון ואארון מורהד. זה התחיל בפברואר 2014 כאשר כתבתי לאימת החודש על סרטם "Resolution" שהתברג מאוד גבוה ברשימת סרטי האימה האהובים עלי, למרות שעניין הסיווג הז'אנרי שלו קצת יותר טריקי מבדרך כלל. אחר כך הצמד הופיע שוב עם סרטם הבא, "ספרינג", באימת החודש של יולי 2015. בשלב הזה כבר היה לי ברור שמדובר בשניים מהיוצרים הכי מעניינים ומוכשרים של העשור החדש. היה גם את המאורע הלא נעים עם "V/H/S/ Viral" אבל אנחנו לא מדברים על זה. עכשיו, עם סרטם השלישי, הם חתמו את זה סופית – אני קצת מאוהב בהם בקטע מוזר.
גם "האינסופי" (או "הבלתי נגמר", בכל מקרה זה שם קצת גנרי ומבאס לסרט הזה) הוא סרט שמשחק עם הז'אנרים, ובעצם גם עם כל דבר אחר. סיפור המסגרת יכל להיות יעיל גם לסרט אימה חביב ואפקטיבי, אבל בידיים שלהם הוא הרבה יותר מזה. בגדול מדובר בשני אחים (בנסון ומורהד. הם אפילו שחקנים טובים, ארורים שכמותם) שבצעירותם ברחו מקהילה שהם זיהו ככת, ועשר שנים אחרי שניסו לחיות בעולם וגילו שזה לא באמת מגניב, האח הצעיר מבקש לחזור לביקור באותה קהילה. ואז מלא דברים מאוד מוזרים קורים. יש אפילו קשר ל"Resolution" שכמעט גרם לי לצעוק בקול רם מרוב התלהבות.

על אף שעשה את סבב הפסטיבלים שלו ב-2017, רק לאחרונה יצא לבתי הקולנוע בארה"ב וכפי שראינו, הביקורות מאמצות בחום. מבחינתי הם רשמית הבמאים שאני הכי מחכה לסרט הבא שלהם, ותפילה אשא הו אלי אלי שהם ימשיכו ליצור בדרך שלהם ואת הסיפורים החכמים ויוצאי הדופן שהם רוקמים, ולא ישאבו לתוך המלכודת ההוליוודית. אין לי שום עניין לראות אותם מוקרבים על מזבח "מלחמת הכוכבים", איזשהו ריבוט ל"הגוניס" או אוננות כלשהי בסגנון.

במקום השני ברשימת ציוני הביקורת הגבוהים של רוטן טומייטוס ניצב כמובן "מקום שקט", אבל משם הדברים הופכים להיות די מפתיעים. נכון לרגע זה, המקום השלישי איננו "Hereditary" כפי שהייתי בטוח שיהיה, אלא דווקא "נקמה" עליו כתבתי באימת החודש הקודמת. המקום הרביעי הוא "לידה/שקטה" עליו תוכלו לקרוא במהדורה הזו ממש, במקום החמישי סרט שלא שמעתי עליו מעולם עם השם המבטיח "אנחנו לא חתולים", ורק אחריו מגיע "Hereditary".
האמת שבאופן מעורר גאווה למדי, סריטה מכסה גם חלק גדול מהסרטים האחרים. במקום השביעי נמצא "שדרוג" לו אורון הקדיש סקירה מיוחדת ובמקום שמיני הוא של "הרעבים" הנפלא מאימת החודש של מאי. "אל-שפויה" נמצא במקום ה-13, "אמא ואבא" ב-14, "Wildling" נמצא במקום ה-15, ו"הנרפאים" ב-18.
אשתדל למצוא ולראות כמה שיותר מהרשימה למהדורות אימת החודש הקרובות.

אז אחרי ההקדמה הארוכה ביותר בתולדות הפינה, אפשר להתפנות לשלושת סרטי החודש – שניים מהם, אגב, מוקרנים בבתי הקולנוע בארץ.

"מגיפה" – Viral

אחד מסרטי התעודה המדוברים ביותר של האלף החדש הוא "קאטפיש" משנת 2010, שהיה חלק מסוג של גל חדש של קולנוע תיעודי שטשטש את הגבול בין בדיה ומציאות, יחד עם "היציאה דרך חנות המתנות" ו"המתחזה". מאחורי הסרט האפקטיבי ההוא עמדו שניים, הנרי ג'וסט ואריאל שולמן, שמאז יצאו לקריירה של בימוי סרטים בדיוניים. השניים היו חתומים על חלקים שלוש וארבע במותג "פעילות על טבעית", ועל הסרט "משחקי חובה" בכיכובם של אמה רוברטס ודייב פרנקו, שהיה לאחת ההפתעות המוצלחות של 2016.
מסתבר שבאותה שנה השניים ביימו סרט נוסף, ועכשיו, שנתיים אחר כך, אנחנו זוכים לראות אותו על מסכי הקולנוע. זה לא משהו מאוד נדיר, הפצה כל כך מאוחרת, אבל עדיין משהו שאתם צריכים לדעת.

ג'וסט ושולמן אינם השמות המוכרים היחידים שמעורבים בסרט הזה. את התסריט כתבו ברברה מרשל, וכריסטופר לנדון. אתוודה שאת שמה של מרשל אינני מכיר, אבל לנדון הוא סיפור אחר. לא רק שהוא אחד מתסריטאי מותג "פעילות על טבעית" והבמאי של החלק החמישי, הוא ביים את אחד מלהיטי האימה הגדולים של 2017, "מז"ל טוב" המשמח. בנוסף הוא די חתיך וגם מחוץ לארון. ניצחון בשתי חזיתות לפחות.
"מגיפה" הוא גם תוצר של בית ההפקה בולמהאוס, שכרגע פחות או יותר שולט בשוק האימה ("תברח", ספליט"), וג'ייסון בלום עצמו חתום על ההפקה. את התלבושות עיצבה אפריל נאפייר, שלא רק שאחראית על הלוקים של סירשה רונן ב"ליידי בירד", אלא גם הייתה צריכה לזכות באוסקר של שנת 2000 על עבודתה ב"תא קטלני" בשיתוף עם אייקו אישיאוקה הגאונה ז"ל. עם זאת, קשה לומר שהיא השקיעה את מיטה יכולותיה בסרט לשמו התכנסנו.

"מגיפה" מתרחש בעיירה קליפוריאנית מרוחקת ומתרכז בשתי אחיות מתבגרות שעברו לשם לאחרונה עם הוריהן. האמא כרגע מחוץ לתמונה, כנראה בעקבות משבר נישואין, ואם זה לא מספיק האבא הוא מורה למדעים בתיכון, מה שמאוד מביך לנערות. האחות הצעירה, אמה (סופיה בלק-ד'ליה) היא המופנמת יותר שדלוקה בסתר על השכן מהבית ממול (טראוויס טופ), בזמן שהאחות הגדולה סטייסי (אנג'לי טיפטון) היא כבר עמוק בשלב מרד הנעורים שלה.
אל העולם המטריד של ההתבגרות מתווספת מין מגיפה מוזרה שמכה בארה"ב, שגורמת לנגועים להפוך להיות מין זומבים קטלניים, שגם נראה שמתקשרים אחד עם השני באיזשהו אופן כוורתי שכזה, נגיד כמו ב"סלולרי" שאף אחד לא ראה, אז באמת אין טעם להזכיר אותו כרפרנס.

הדבר הטוב העיקרי שאפשר לומר על הסרט זה שהוא לגמרי מכיר במגבלותיו כסרט קטן ודל תקציב, ועל כן מנסה לעשות את המיטב עם האמצעים המוגבלים, ולרוב מצליח. הלוקיישנים מאוד מצומצמים, צוות השחקנים קטן, ויש ניסיון לא רע בכלל לגרום לנו להבין את ממדי האימה דרך משדרי טלוויזיה ורדיו. זה עובד לא רע, האמת. באופן כללי מדובר בסרט לא מזיק למקרה שאתם ממש בעניין של סרטי כמו-זומבים.
מה שכן, "מגיפה" פועל באופן מוכר על הנקודות הידועות של הז'אנר, כולל הדילמות האם להרוג את יקיריך הנגועים, והאם לעזוב את האיזור הבטוח באופן יחסי כדי להגיע לנקודה שבה סיכויי ההישרדות שלך גבוהים יותר. או במילים פחות עדינות – הסרט הזה הוא די ערימת קלישאות.
אין הרבה דברים שראויים להזכיר או לשבח ב"מגיפה", ובאמת שהתסריט לא הגיוני או סביר לשנייה, אבל הוא עשוי בסדר והמשחק טוב. זה אמנם משדרג אותו מעל רוב השטויות שרצות בכל רגע נתון, אבל אל תקחו את זה כהמלצה חמה במיוחד.

"מת או חובה" – Truth or Dare

לפי הבנתי מאנשים יודעי דבר בעולם ההפצה הישראלי, סרט האימה הזה עשה מספרים מדהימים בבתי הקולנוע בארץ, והיה לאחד מפתיחות האימה הגדולות ביותר מבחינת מספר צופים, באותו הקאליבר של "זה". אנחנו לאחר שנה מדהימה מבחינת הקשר בין הקהל הישראלי וסרטי האימה, עם הצלחות כמו "תברח", "ספליט", "אנאבל 2" ו"מז"ל טוב", אז מצד אחד אני שמח מאוד שסרטים כאלו גורמים לאנשים לבוא לקולנוע, מצד שני דווקא בהקשר של הסרט הזה אני קצת פחות נרגש.

"מת או חובה" הוא, כמו הסרט שפתח את המהדורה, יציאה של בית ההפקה בלומהאוס. זה אומר שהוא הופק בתקציב נמוך למדי, ועל כן הצלחתו הייתה מובטחת. מתקציב של כ-4 מיליון, הוא הכניס 40 מיליון בארה"ב בלבד, שזה אמנם לא מדהים בעולם של בלומהאוס (הוא נמצא רק במקום ה-19 ברשימת הסרטים המכניסים ביותר של חברת ההפקה. מעל "הסר חבר" ו-"וויפלאש", אבל מתחת "אותיות שטניות", "רוח זדונית" ו"מז"ל טוב") ובכל זאת, זה לא רע ביחס בין תקציב והכנסות.
הסרט משדך בין שני סוגים מאוד טרנדיים של סרטי האימה. הראשון הוא "אם אתם אמריקאים לעולם את תלכו לנופש במקסיקו כי רק דברים איומים ייקרו לכם" ("47 מטר", "מים לא שקטים", "בואו לשחק", "ההריסות" ועוד) והשני הוא עלילות שמבוססות על משחקים מטופשים ("אותיות שטניות" ו"באטלשיפ" הם הבולטים, אבל עדיין מאיימים עלינו בסרט על טטריס, מונופול, מג'יק, ריסק ופליי-דו. כן, פליי-דו).
הפעם הקורבן הוא, כמו שהבנתם, המשחק "אמת או חובה" בו עליך בתורך לבחור האם אתה ר… לא, סליחה, אין שום סיכוי שאני צריך להסביר מה זה משחק אמת או חובה. הלאה.

אז מה שקורה הוא שקבוצת תלמידי קולג' נאה למראה יוצאת לספרינג-ברייק במקסיקו, ושם נקלעת למשחק אמת או חובה שמשחרר שד רשע מרושע שמותיר להם כל אחד בתורו לבחור אמת או חובה, ואם לא ישלים את המשימה מות יומת.
זה אמנם נשמע כמו הרעיון הכי מטומטם לסרט אימה שאפשר לחשוב, אבל תנו לי להרגיע אתכם – הסרט אפילו מטומטם הרבה יותר מהקונספט. באמת שכזה לא ראיתי הרבה זמן, ואני עוד מאלה שהיו סלחניים לשטויות האחרות של בלומהאוס כמו "אותיות שטניות" ו"אפקט לזרוס". פשוט לא יאומן איזה פיגור מתרחש בסרט הזה, שצריך לראות בשביל להאמין אבל בעצם לא צריך לראות בכלל. הוא מוציא טוב אפילו את "משהו עוקב אחרי".

מעבר לקבוצת השחקנים חסרי הכריזמה שנבחרו לכל התפקידים, לאפקט סנאפצ'ט הפאתטי שדרכו מתגלה השד (באיזשהו שלב אחת הדמויות מתייחסת לזה כסנאפצ'ט, אז זה לגמרי עובר. לא), לכל ההתגלגלות הסתומה של העלילה, קשה להאמין שהיה טייק אחד שהצליח להצטלם מההתחלה ועד הסוף בלי שכולם נקרעו מצחוק באמצע. וכן, כמובן שמישהי תגיד באיזשהו שלב "אנחנו לא משחקים במשחק הזה! הוא משחק בנו!".
נשבע לכם שיש בחור שמשימת האמת שלו היא להתוודות שהוא מאוהב בגיבורה, אבל אז במשימת האמת הבאה שלו הוא צריך להתוודות שהוא בכלל מאוהב בחברה הכי טובה שלה, מה שהפריד ביניהן מלכתחילה, ובאמת ניסיתי להבין האם משהו בקייטרינג על הסט גרם לכולם אמנזיה לטווח קצר כך שאין שום קשר בין רגע לרגע.

"מת או חובה" הוא באמת אחד הסרטים המיותרים של הזמן האחרון. שום הפחדה לא עובדת, וכדי להחריף את הפאדיחה, יש לו גם סיום שאם מנסים לפענח את מה שהוביל אליו עלולים לפקוע וריד במוח.
אחראי לו הבמאי ג'ף וואלדו, שבשנת 2013 ביים את קומדית האקשן הבזויה "קיק אס 2" (סרט שכבר אז עורר קרינג'יות, כולל סצנת ניסיון אונס שאמורה להצחיק את הקהל והיום הייתה נגנזת), והוא חתום על מה שבאיזשהו יקום מקביל יכל להיחשב כתסריט יחד עם מייקל רייץ, ג'ליאן ג'ייקובס וכריסטופר רואץ'.

"לידה/שקטה" – Still/Born

זהו, כאמור, הסרט שנמצא במקום הרביעי, המכובד, והמאוד מפתיע של מצטייני הביקורת באתר רוטן טומייטוס, הרבה מעל סרטים מוצלחים אחרים. כמובן שסקרנותי הייתה גדולה, ומיהרתי לצפות בסרט האימה שביים ברנדון כריסטנסן על פי תסריט שלו ושל קולין מיניהאן. "לידה/שקטה" (תרגום מעאפן, אבל תזרמו אתי, אין לי כוח להחליף את השפה של המקשים כל פעם) הוא בעצם סרט על דיכאון לידה שהולך למקומות די קיצוניים. זה לא מה שיהפוך אותו לסרט שאתם רוצים לראות, אבל לפחות יש בו משהו אקסטרה מעבר לסיפור רוחות. רוצה לומר, הוא כנראה המצטיין מבין כל סרטי המהדורה, אבל בהתחשב בתחרות שהייתה לו לא הייתי רץ לשים את זה על הפוסטר.

כריסטי בורק (הלא היא רנזמי מ"דמדומים" האחרון!) מגלמת את מארי, שחוזרת עם בעלה לביתה לאחר שילדה את בנה הבכור. אבל החזרה הביתה איננה מאושרת במיוחד לזוג הצעיר, מכיוון שהתאום של בנם החדש לא צלח את הלידה. בזמן שבעלה של מארי חוזר לעבוד, היא נשארת בבית לגדל את התינוק החמוד, אבל משהו עוכר את שלוותה. היא שומעת את התאום שלא נולד בוכה, ודי בטוחה שאיזושהי ישות רשעה מנסה להרע לי ולתינוקה. בתמורה, מארי הולכת ומתחרפנת, עד לנקודת שיא שבו היא מניפה מאכלת מעל לתינוק קטן.
זה רק חלק מהדברים שגרמו לי להירתע מהסרט ולהביט עליו בעין עקומה. כל הקונספט הזה של לבנות חרדה סביב פגיעותו של עולל היא לא משהו שאני מעריך יותר מדי. זה מרגיש קל ונצלני מדי. ל"לידה/שקטה" יש המון רגעים כאלה, בו תינוקות נמצאים במצב מתקדם של סכנה, וזה לא הופך אותו לאפקטיבי יותר, סתם למרגיז.

הסיפור עצמו מבולגן למדי, ומרגיש כאילו עשוי מטלאים של סצנות שהיו אמורות לעבוד על הנייר, אבל בסופו של דבר הוא נשכח כמעט לחלוטין זמן קצר לאחר הצפייה. התהליך של מארי לא לגמרי יושב טוב, הפתרונות העלילתיים חסרי פשר, ואם היה פה ניסיון דווקא מעניין לקחת את הנושא החשוב והלא פשוט של דיכאון אחרי לידה והתמודדות עם הורות חדשה בצל טרגדיה, מה שנשאר בעיקר זה סיפור על אישה היסטרית ובמאי שמנסה לנגן על החיבה שלנו לתינוקות חסרי הגנה. אפשר לומר שהוא מצולם טוב. אני חושב. כאמור, אני לא מצליח להיזכר ביותר מדי.

לכל פרקי אימת החודש, לחצו על התגית פה למטה.