אוסקר 2022/23: דירוג כל הסרטים המועמדים – מחזור צ"ה

שבועיים לפני טקס האוסקר ה-95, רגע השיא של עונת הפרסים הארוכה, ובישראל עדיין אי אפשר לראות את כל המועמדים. זה מאוד משונה, בטח בהתחשב שזה לא משהו שכיח בשנים האחרונות. למעשה, בניכוי שנת 2020 והקורונה שעשתה בנו שפטים, הפעם האחרונה שמועמד לפרס הסרט הטוב ביותר לא הופץ בארץ הייתה "גדרות" ב-2016 (בשונה מנגיד "קודה" שקיים ברשת סטרימינג זמינה). השנה זה קרה עם "נשים מדברות" ועוד כמה סרטים שקוששו כמה מועמדויות.
זה מאוד הקשה עלי לשחזר את הפוסט שלי משנה שעברה, בו דירגתי את כל המועמדים בכל הקטגוריות (המקום הראשון היה "האדם הגרוע בעולם"). אבל הנה, בסופו של דבר, אחרי חיטוט בכל מיני פינות, זה הצליח. ובכן, עם שתי כוכביות חשובות.

הראשונה היא שמבין כל 34 הסרטים הבדיוניים באורך מלא שמועמדים בקטגוריות השונות, יש אחד שפשוט פסחתי מעליו מבלי להתחרט על דבר. זהו המועמד לפרס השיר המקורי "ספרי זאת כמו אישה". בשנה שעברה, כשגם אז דיאן וורן הייתה מועמדת עם שיר לסרט שזו הייתה נוכחותו היחידה ברשימה ("ארבעה ימים טובים"), ראיתי אותו בעיקר כי הוא היה זמין. השנה, על אף שאחד ממבקרי הקולנוע בישראל שלח לי בטובו ובאדיבותו לינק לסרט, פשוט לא מצאתי את המוטיבציה לצפות. אני מקווה שתסלחו לי על ההשמטה. המרתי את זה בצפייה לטובת אימת החודש או סקירת סופ"ש, אז אל תדאגו, הייתי יעיל.

כוכבית שנייה היא כל מה שקשור למועמדי התיעודי באורך מלא. על פניו אין שום סיבה שלא להתייחס אליהם כחלק מהמניין. זה קולנוע טוב וראוי שמגיע לו להיות חלק, אבל השנה היה לי מעצור.
בשלב הזה ראיתי שניים מתוך חמשת המועמדים, "אש האהבה" ו"נבלני", אבל יש סרט אחד מתוך החמישייה שאני לא מסכים לראות. זהו "כל מה שנושם", עליו כל כך הרבה אנשים שאני מעריך את דעתם אמרו שהוא נפלא. ואני מאמין להם. אבל 97 דקות של חיות פצועות הוא לא משהו שאני רוצה בתוך הראש שלי. הספיק לי "אי-אה", תודה. בעקבות זאת החלטתי גם השנה לפסוח על הדוקו במצעד, ולהתייחס אך ורק לבדיוניים (אני לא קורא להם "עלילתיים" כי לסרטי תעודה יש עלילה, ההגדרה השגורה הזו כבר איננה תקפה).

ולאחר ההקדמות, הנה הדירוג המאוד אישי שלי למועמדי האוסקר של הטקס ה-95, שיערך ב-13 במרץ (וישודר ב-yes). כלומר, הסרטים הבדיוניים באורך מלא. כלומר, הסרטים הבדיוניים באורך מלא להוציא את המועמד לפרס השיר המקורי הטוב ביותר "ספרי זאת כמו אישה". מקווה שזה מקובל על כולם.

מצעד מועמדי האוסקר לשנת 2022/23

33. "הלוויתן" – The Whale
מועמדויות מוצדקות: שחקן ראשי, שחקנית ראשית, איפור
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: כלום. הוא ממש סחט את הלימון שלו.

חשוב לי לפתוח בכך שאני ממש בעד הבמאי דארן ארונופסקי. לא כל סרטיו אהובים עלי אבל את החשיבות של "רקוויאם לחלום" בתקופתו אי אפשר לקחת, "המתאבק" נהדר, ואני ידוע כאחד ממעריצי "אמא!" האדוקים. למדתי כבר שכשאני נכנס לסרט של ארונופסקי, עדיף להשאיר בחוץ את כל מה ששמעתי ואת כל התפיסות שהצטברו אצלי, נותן לו לקחת אותי לאן שהוא רוצה, בידיעה שכלתנית שלעיתים לא נגיע לשום מקום.
אל "הלוויתן" באתי עם ראש נקי לחלוטין ורצון אמיתי לחגוג את שובו של ברנדן פרייזר. לא עברו יותר מכמה דקות עד שהבנתי שמשהו פה ממש לא מסתדר. ארונופסקי הוא במאי קינטי מאוד, והניסיון שלו לתחום את עצמו לדירה קטנה לא עלה טוב, בימוי השחקנים מסורבל (עשו משחק שתייה – תורידו צ'ייסר בכל פעם שהדמות של סיידי סינק הולכת לדלת בעצבים ונעצרת שם. בסוף הסרט אתם מתנדנדים מהשנדליר), והאנושיות שאמורה הייתה להכווין את הסרט הזה נשארה איפשהו על הדף. ארונופסקי נחשף שוב בנשמה השחורה שלו, שזה בסדר לכל פרויקט אחר, לא לזה. פרייזר נהדר, הלוואי שיזכה, אבל כל השאר פשוט מתיש ומעורר רתיעה.
לטקסט של עופר מוונציה

הלוויתן

32. "בארדו, תיעודי שקרי של קומץ אמיתות" – BARDO: Falsa Cronica de Unas Cuantas Verdades
מועמדויות מוצדקות: צילום
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: עיצוב אומנותי, סאונד, מוזיקה

והנה פעם נוספת, חשוב לי לפתוח בכך שאני ממש בעד הבמאי אלחנדרו גונזאלס איניאריטו. אמנם "בירדמן" היה זכייה מרתיחה, אבל אני מאלו שנשפך להם המוח מ"האיש שנולד מחדש", ובעיני אהבה הטוטאלית שלו לאומנות הקולנוע היא סוחפת. גם בסרט הנטפליקס שלו, שנקצץ אחרי הפרימיירה המקרטעת בוונציה, רואים איזו עין יש לו לסיקוונסים מרהיבים. שעתיים וארבעים האופרציה הזו, וחוץ מסיקוונס המסיבה שהביך אותי עד בלי די, באמת שכל רגע שם מעורר השתאות ומלא יצירתיות. הבעיה היא שזה לא מצטבר לכדי שום דבר, מבחינתי. ממש נאלצתי לחלק את הסרט לכמה חלקים כדי לצלוח את הצפייה. אולי בעבר תנופה יצירתית הייתה יכולה לעזור לי להתמודד עם דמות ראשית די משעממת בעלת קונפליקט אחד מההתחלה ועד הסוף, טחינה של אותה נקודה שהובהרה ממש בהתחלה, וזחיחות שבשבילי הייתה מאוד לא נעימה. אבל לא הפעם. איליה סולימן עשה את זה יותר טוב, שלא נדבר על פליני כמובן. אפשר לחזור לסרטים שלהם במקום.
לטקסט של עופר מוונציה

31. "אימפריית האור" – Empire of Light
מועמדויות מוצדקות: אין
מועמדויות מיותרות: צילום
הגיע לו גם: תלבושות

בזמן שכולם עשו סלטות בגלל המועמדות של אנדריאה רייסברו ("לזלי היקרה"), ונזעקו על איך הנוכחות שלה מוכיחה את כל מה שלא מתפקד באקדמיה, מבחינתי הכישלון האמיתי של שלב ההצבעות היה הופעתו של "אימפריית האור" בקטגוריית הצילום. לשם הגיע אך ורק בגלל זהות הצלם, רוג'ר דיקינס.
שלא יובן אחרת, דיקינס הוא אגדה. רוק סטאר. אין בעיה עקרונית לתת לו מועמדות כל שנה. אבל שום דבר, ואני מתכוון באמת שום דבר, בדרמה של סם מנדס ("אמריקן ביוטי", "1917") לא זועק "צילום". הסרט נראה טוב, כמובן, זה פאקינג דיקינס, אבל אין בו אף שוט מעניין, אף תנועה מרהיבה, שום רגע של הברקה ויזואלית. לחשוב על כמה עבודות צילום מפוארות מ-2022 נשארו בחוץ כי ענף הצלמים באקדמיה עצל מדי, זה תסכול שלא יתואר.
אגב, זה לא רק דיקנס. "אימפריית האור" הוא מקרה מרתק לאיך האנשים הכי מוכשרים בעולם (השחקנית אוליביה קולמן, המוזיקאים אטיקוס רוס וטרנט רזנור, העורך לי סמית' ועוד) התקבצו יחד ונתנו את העבודה הכי בינונית וחסרת השראה שהם יכולים לדרדס. נראה שרק מעצבת התלבושות אלכסנדרה ביירן השקיעה קצת מחשבה. צריך לחקור את הדבר הזה.

אימפריית האור

30. "גברת האריס נוסעת לפריז" – Mrs. Harris Goes to Paris
מועמדויות מוצדקות: אין
מועמדויות מיותרות: תלבושות
הגיע לו גם: שחקנית ראשית (לזלי מנוויל)

באמת שאין כל נזק בדרמה החביבה למדי על המנקה האלמנה מאנגליה שנוסעת לפריז כדי להגשים חלום הוט-קוטורי. הוא נאה למראה, חנפן במידה ראויה, ומעניק תפקיד ראשי ללזלי מנוויל. היא, כזכור, הייתה מועמדת לאוסקר על סרט אופנה אחר, "חוטים נסתרים", אבל השוני בין שתי ההופעות לא יכל להיות גדול יותר. שחקנית אדירה.
אתוודה שצפיתי בו די בכוח. זה היה סוג של שיעורי בית מבחינתי לקראת כתיבת הפוסט הזה. בנוסף הייתי במצב רגשי די רעוע, אז יכול להיות שזה השפיע – אבל בחיי שלא הבנתי מה קורה בסרט הזה. מהרגע שהאריס נוסעת לפריז, לא הצלחתי לעקוב אחרי אף מהלך, רצונות, בחירות או אירועים. אני מבין איך אפשר ליהנות ממנו, אבל הוא סרט מאוד נשכח, ובשיא הכנות, גם התלבושות של הכישרון המהלך ג'ני ביוון (זוכת האוסקר על "זיכרונות אהבה מפירנצה", "מקס הזועם: כביש הזעם" ו"קרואלה") לא כאלו מרשימות בעיני.

29. "גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו" – Guillermo del Toro Presents: Pinocchio
מועמדויות מוצדקות: סרט אנימציה באורך מלא
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: מוזיקה

רבים בטח יחשבו שזה דירוג נמוך מדי לסרט האנימציה הנטפליקסי מאת גיירמו דל טורו, על פי ספר הילדים המפורסם של קרלו קולודי, ואולי הם צודקים. עם זאת, הסרט הזה ואני פשוט לא מאוד התחברנו. בזמן שאני יכול להעריך את המקומות האפלים רגשית שהוא מגיע אליהם, ואת הניסיון לעשות סרט ילדים שמתמודד באופן מאוד ישיר עם מוות, יצא שהשתעממתי מרובו, ואפילו ההנפשה לא הייתה מרהיבה במיוחד בעיני. היה בה משהו מאוד לא נוח לצפייה. בנוסף, לא מאוד כיף לי לדמיין את קייט בלאנשט בחדר ההקלטות עושה קולות של קוף, אבל זה באמת עלי, ולא רלוונטי לשום דבר, כשחושבים על זה.
לסקירה של עופר

גיירמו דל טורו מציג: פינוקיו

28. "לזלי היקרה" – To Leslie
מועמדויות מוצדקות: שחקנית ראשית
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: שחקן משנה (מארק מרון)

הפרובוקציה השנתית של שלב המועמדויות התרחשה עם ההכרזה על אנדריאה רייזברו בפרס השחקנית הראשית, רגע שהתייחסו אליו כהלם מוחלט (אני, אתרברב, הימרתי עליה אז לא הייתי כזה מופתע). זה המשיך בדרמה מביכה שהאקדמיה יצרה, כשהתחילה לחקור האם הקמפיין של רייזברו היה חוקי (כן) והאם אפשר לעשות משהו עם זה (לא). רק אחרי שכולם נזכרו שאלו בדיוק הדברים שהארווי וויינשטין עשה במשך 25 שנה, הצליחו בערך להיכנס לפרופורציה. נשבע לכם שאני לא מבין את דפוסי החשיבה שלהם.
על פניו הכעס היה כאילו רייזברו היא האחראית הבלעדית להשמטתן של ויולה דיויס ("לוחמת") ודניאל דדוויילר ("סיפורו של אמט טיל"). מין זעקה מטופשת של הביטו בלבנה השבעה הזו שבעטה החוצה את השחורות. גם את זה אני לא קונה, במיוחד בהתחשב בכך ששני הסרטים הנ"ל היו אמורים לצוץ בקטגוריות אחרות (תלבושות, מוזיקה, שיר) ולא הגיעו אפילו לשם. יכול להיות שפשוט האקדמיה לא צפתה בהם או לא היה לה אכפת, ומלכתחילה דיויס ודדויילר לא נספרו? ייתכן שכן וייתכן שלא, אבל זו בטח לא אשמת רייזברו, שמעניקה תפקיד מצוין כאישה אלכוהוליסטית שמנסה לפתוח דף חדש שוב ושוב.
ויש גם את הסרט עליו היא מועמדת. שהוא בסדר. דרמת שלושה כוכבים קלאסית. קצת ארוכה מדי, מאוד פשטנית, אבל אפקטיבית, מרגשת פה ושם, עשויה סבבה לגמרי. לא צפיית חובה בשום אופן, אבל גם לא בזבוז זמן מוחלט.
לסקירה של עופר

27. "לחיות" – Living
מועמדויות מוצדקות: שחקן ראשי
מועמדויות מיותרות: תסריט מעובד
הגיע לו גם: עיצוב אומנותי, עיצוב תלבושות, מוזיקה

ואגב בזבוזי זמן, הנה סרט שלא הצלחתי להבין. "לחיות", ממש כמו "גברת האריס נוסעת לפריז", הוא בשום אופן לא עלבון לצופה, עשוי נחמד מאוד, וכבונוס סוף סוף הביא את ביל ניי לאוסקר, וכמה חיכינו שזה יקרה כבר. עם זאת, האם באמת היינו צריכים גרסה מדוללת של "איקירו"? לא שאני איזה טהרן שחושב שלא צריך לגעת בקלאסיקות, זה לגמרי לג'יט. אני פשוט תוהה בשביל מה להשקיע כל כך הרבה כסף וכוח אדם בפרויקט כזה, במיוחד ששום דבר מהותי לא השתנה מסרט המופת של קוראסווה, לא בטון, לא באמירה, ואפילו לא עודכן לתקופה אחרת שיכלה להביא משהו חדש. זה סרט נעים, סימפטי, קתרטי למדי, וכמובן שניי שווה הכל, אבל מלא שאלות עלו לי ממנו על מהותו והצורך בו. ממש כמו לחיות, כשחושבים על זה. אולי זה הקטע של הסרט…
לסקירה של עופר

26. "אלביס" – Elvis
מועמדויות מוצדקות: שחקן ראשי, סאונד, צילום, עריכה, עיצוב אומנותי, עיצוב תלבושות, איפור ועיצוב שיער
מועמדויות מיותרות: סרט
הגיע לו גם: בימוי, אם אנחנו כבר בשוונג

"אלביס" הוא זה שדירגתי הכי נמוך מבין המועמדים לפרס הסרט, אבל אתעקש על הדקויות לפיהן הוא לא "הכי רע" אלא פשוט "הכי פחות טוב". זה כנראה כי כבר מזמן איבדתי עניין בביוגרפיות הקולנועיות, וגם אם הסגנון המתקיף של באז לורמן מעניק לסרט צבע קצת שונה, זה עדיין ויקיפדיה מצולמת (מונח שאני מבין למה אנשים מוצאים בעייתי, אבל אין מה לעשות). מה גם שלמרות ההצלחות הויזואליות/אודיופוניות של "אלביס", כשהוא מועד זה בגדול. כל מה שקשור לדמות של טום הנקס, מהכתיבה ועד הביצוע, כל מה שקשור לדמויות המשנה, לתבניתיות של הסיפור, באמת מתישים. הוא גם כל כך ארוך.
ועוד משהו – אני חושב שאוסטין באטלר באמת נותן יופי של הופעה, אבל זו תהיה זכייה איומה בהתחשב בתחרות שלו. לא למדנו כלום מ"רפסודיה בוהמית"?
לסקירה שלי

אלביס

25. "החתול של שרק: משאלה אחת ודי" – Puss in Boots: One Last Wish
מועמדויות מוצדקות: סרט אנימציה באורך מלא
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: שחקן ראשי (בנדרס), מוזיקה

לאט לאט הפך סרט ההמשך, והספין-אוף של "שרק", לאחד האהובים ביותר של השנה. קל להבין למה. הוא מפתיע לטובה, עשוי נהדר, ומבחינתי אנטוניו בנדרס לגמרי יכל להיות מועמד על עבודתו הקולית המושלמת. ובכל זאת, אני קצת מופתע מההתייחסות הכל כך מחבקת אליו. בעיני הוא חמוד ושם זה פחות או יותר מסתיים. מצד שני, קשה לחשוב על הרבה סרטי אנימציה שהיה עדיף שיהיו מועמדים במקומו.
לסקירה של לירון

24. "רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית" – Glass Onion: A Knives Out Mystery
מועמדויות מוצדקות: אין
מועמדויות מיותרות: תסריט מעובד
הגיע לו גם: מבחינתי אפילו זו שקיבל הייתה יותר מדי

הנה העניין שלי עם המיקום של "תעלומה יוונית" במצעד – באופן אובייקטיבי, בלי קשר לדעתי האישית, הוא חייב להיות ממוקם גבוה יותר. זה סרט מושקע ואהוב של במאי שאין לי בעיה להכתירו כגאון. עם זאת, על פי צו מצפוני, הגיע לו להיות מדורג הרבה יותר נמוך. מדובר בקלות באחת האכזבות הכי גדולות של חיי. אז נשים אותו פה, בידיעה שכנראה איבדתי הרבה מהקוראים בגלל זה.
ראיתי את כל סרטיו של ריאן ג'ונסון בקולנוע, ומכל אחד מהם יצאתי נלהב ונרגש ברמות מוגזמות. אפילו אלו שלא נחשבים כפסגותיו, כמו "הנוכלים בלום", הגניבו אותי במיוחד. "תעלומה יוונית" היה הפעם הראשונה שבה ישבתי בסרט של ג'ונסון ונפשי קמלה לאיטה. אני באמת לא מבין למה אנשים כל כך התלהבו.
קודם כל, זה סרט מכוער. סליחה שאני כותב את זה ככה, אבל אין לי ברירה. העיצוב של הגלאס אוניון מרגיש שטוח וחסר השראה, הכל פלסטיקי ומעושה, ואין שום הברקה קולנועית שיכולתי להתנחם בה. לזה אפשר להוסיף את כל הופעות האורח הלא נחוצות שהסיטו את תשומת הלב מהסיפור רק כדי שהקהל יוכל לצחוק חזק יותר כי הם זיהו מי זה, המבנה הסיפורי שבעיני החליש את הדרמה, הבדיחות סלבס שאינן ברמה של ג'ונסון, וסצנת השיא שבעיני נכתבה ובוימה באופן מביך. לי זה הרגיש סרט נטפליקס של ריאן ריינולדס יותר מסיפור של בנואה בלאנק. כאילו כל הכסף ששפכו עליו רק טשטש את היכולות המדהימות של ג'ונסון להיות הכי יצירתי עם מינימום אמצעים. כאב לב היה הדבר הזה בשבילי, ואני כל כך שמח שהוא לא הסרט הראשון של ג'ונסון שמועמד לפרס הסרט הטוב ביותר. זה היה מועך אותי לגמרי.
לסקירה של לירון

23. "הפנתר השחור: וואקנדה לנצח" – Black Panther: Wakanda Forever
מועמדויות מוצדקות: שחקנית משנה, עיצוב תלבושות, אפקטים חזותיים, איפור ועיצוב שיער, שיר
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: סאונד, עיצוב אומנותי, מוזיקה

הסרט ה-30 ביקום המשותף של מארוול הוא מאלה שבזמן הצפייה אני נהנה מהם כמעט לחלוטין, וככל שעובר הזמן ככה הוא מתקהה בזיכרון והשטויות שלו בולטות מעל הכל. אין ספק שיש כמות נכבדת של דברים בסרט שלא עבדו, כמו העלילה הכפויה של רירי כדי לתדלק את היקום הטלוויזיוני, כל הקרב הסופי בין שורי וניימור, והפיתולים העלילתיים רק כדי שהסרט ימשיך ויהיה ארוך ממה שצריך.
מאידך, הסרט הזה נראה ממש מדהים, אנג'לה באסט היא כל מה שאדם זקוק לו בעולם הזה, וטנוץ' הוארטה הוא הנבל הכי סקסי ב-MCU מאז מייקל ב. ג'ורדן. אני אפילו חושב ש"וואקנדה לנצח" טוב יותר מהראשון. ובעיקר, בהתחשב בסרט הבא של מארוול-דיסני, "אנטמן והצרעה: קוונטומאניה", אנחנו צריכים להעריך את ריאן קוגלר והניצחונות שלו הרבה יותר.
לסקירה שלי

22. "באטמן" – The Batman
מועמדויות מוצדקות: סאונד, אפקטים חזותיים, איפור ועיצוב שיער
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: שחקן משנה (קולין פארל), מוזיקה, צילום

לחשוב ש"באטמן" יצא במהלך 2022 זה טירוף. מרגיש כאילו עברו שלוש שנים מאז, איך כולם התעסקו בו ותוך שנייה נשמט מהשיח. אבל זה אולי המאפיין של רוב הסרטים בימינו אנו. חכו, נדבר על אחד נוסף כזה עוד דקה.
יש הרבה דברים שמחלישים את ההתקן החדש בעלילות האביר האפל, כמו למשל הקליימקס שלו, האורך שלו, וזה שלפחות על פי הסרט הזה, באטמן הוא כנראה הבלש הגרוע ביותר אי פעם. אולי בפייט עם החבוב ההוא מ"החלטה לעזוב". מצד שני, הכיוון האפל בהגזמה שלקח מאט ריבס הוכיח את עצמו, בעיני, והערכתי מאוד את המראה החזותי שלו. קשה לי לראות את עצמי חוזר לצפות בו שוב בזמן הקרוב, אבל הוא כן מסתמן כסרט גיבורי העל הטוב ביותר של השנה.
לסקירה שלי

21. "אי-אה" – EO
מועמדויות מוצדקות: הסרט הבינלאומי
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: מוזיקה, צילום

אילולא המועמדות שלו לאוסקר, לא הייתי צופה ב"אי-אה" בחיים. גם כשכולם דיברו בשבחיו, אני פשוט לא יכולתי לשכנע את עצמי לראות סרט על חיה תמימה שחווה את משגי האנושות. מדבר אתכם בן אדם שעדיין לא התאושש מ"אוקג'ה", ושם זאת הייתה חיה באפקטים ממוחשבים. באמת שלא יכולתי לחשוב על חוויה שאני פחות רוצה לעבור. אבל לאוסקר היו תוכניות אחרות, ונאלצתי להישיר מבט. ובשיא הכנות, את אשר יגורתי בא לי. במחילה, אבל אני לא יכול לשים על עצמי כובע של מבקר כשזה מגיע לסרטים מהסוג הזה. אני פשוט לא חזק מספיק. אז כן, העשייה הטכנית מרשימה, הצילום והמוזיקה מדהימים, אבל בשבילי זה סבל גדול, וזה לפני שניסיתי להבין מה איזבל הופר עושה שם. אובייקטיבית אני מבין למה זו יציאה קולנועית שעבדה לצופים רבים, אבל נשבע לכם שהייתי מעדיף לא לראות את זה.
לטקסט של עופר מירושלים

אי-אה

20. "המפלצת מהים" – The Sea Beast
מועמדויות מוצדקות: סרט אנימציה באורך מלא
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: לא מצליח לחשוב על משהו

ההפתעה הכי גדולה, יחסית, של פרס האנימציה שייך לנטפליקס. היא הצליחה להכניס פנימה את סרט ההרפתקאות-התבגרות הזה שקיבל יחס די קריר באופן כללי, כנראה בגלל הקידום הלוקה של ספינת האם שלו. אבל האמת היא שהסרט הזה מספק בדיוק, ואולי אפילו יותר, את מה שנדרש ממנו. כן, העלילה מאוד מוכרת וצפויה, הרבה (המון) "מואנה" ודומיו, אבל בשורה התחתונה זה פשוט יופי של סרט. לא שום דבר שנחרת אצלי בזיכרון, אבל יש בו כל מה שצריך, ואנחנו יודעים כמה זה לא מובן מאליו.
לסקירה של אורון

19. "נשים מדברות" – Women Talking
מועמדויות מוצדקות: תסריט מעובד
מועמדויות מיותרות: סרט
הגיע לו גם: שחקנית משנה (ג'ודית' אייווי), שחקנית משנה (שילה מקארתי), מוזיקה

באמצע 2022, כשהדיבור על האוסקר הבא רק התחיל, "נשים מדברות" נישא בפי כולם כאחד המתמודדים המרכזיים. זה היה בזכות הנושא הבוער שהוא מציג במרכזו, קאסט השחקניות (והשחקן) המרשים שלו, וכמובן חזרתה של השחקנית-שהפכה-לבמאית שרה פולי, עשור מאז "סיפורים שאנחנו מספרים" הנפלא שלה.
תחנתו הראשונה הייתה בטלורייד, שם דיבור האוסקר עליו התחזק, ולאחר מכן זכה במקום השלישי בתחרות חביב הקהל של טורונטו. נראה שהוא במסלול ישיר להיות אחד החזקים של העונה, ורק נותר להחליט כמה משחקניות המשנה שלו יצליחו לקבל מועמדות. ואז משהו קרה. אולי בגלל סרטים גדולים יותר, אולי בגלל שינוי משונה בתאריך היציאה שלו, אבל "נשים מדברות" פשוט התחיל לאבד מומנטום במהירות מסחררת לרמה שהוא נשר מרוב ההימורים (אני כן הימרתי עליו לפרס הסרט, אבל זה לא היה בביטחון מוחלט).
מצחיק שביחס לאיך שפתח את העונה, "נשים מדברות" הפך לילד החורג של פרס הסרט. התחושה הזו רק התעצמה אצלי אחרי הצפייה בו.
זה לא סרט רע. רחוק מזה. הסיפור שלו חזק מאוד, הוא מתנהל ברגישות נהדרת, וקשה להישאר אדישים אליו. ובכל זאת, לא היה בו שום דבר שתפס אותי במיוחד. מההופעות של ג'סי באקלי, קלייר פוי ובן ווישו לא מאוד התלהבתי, הרבה פעמים לא הצלחתי לעקוב אחרי מהלך העניינים או באיזה עולם הסרט מתנהל, והוא מרגיש כמו אלגוריה שלא נפתרה על הסוף. בנוסף, לצערי מצאתי את עצמי שייך לקבוצה שתוהה על הבחירות הוויזואליות בו, במיוחד הצבעים הדהויים-עכורים שכאילו הונדסו להרדים את הצופה. יש בו קומץ רגעים נהדרים, במיוחד הסיום המהמם, אבל הציפיות שאיתן הגיע לא התממשו מבחינתי.
אה, ומילה אחת אחרונה. לפני איזה שנתיים ראיתי סרט אימה לא רע בשם "הכל בשביל ג'קסון", בכיכובה של שילה מקארתי, המגלמת פה את גרטה. היא פשוט שחקנית אדירה, וצריך ללהק אותה יותר.
לטקסט של אורון מניו יורק

18. "מרסל הקונכייה עם הנעליים" – Marcel the Shell with Shoes On
מועמדויות מוצדקות: סרט אנימציה באורך מלא
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: שחקנית משנה (איזבלה רוסליני), אפקטים

באמת שצריך להיות בלי לב כדי לא להתכרבל נרגשים בתוך הספה אל מול סיפורו של מרסל, קונכייה שמנסה למצוא את המשפחה שלה שהתפזרה לכל עבר. בסגנון של מוקומנטרי, הבמאי דין פליישר קאמפ לקח את הדמות של סרטוני היו-טיוב שלו, אותה יצר עם זוגתו-אז ג'ני סלייט (שהעניקה למרסל את קולו), ולוחץ על כל הכפתורים הנכונים. אתוודה שהתלהבתי ממנו פחות ממה שציפיתי, אבל זה בגלל שאני מפונק. מסוג הסרטים שאי אפשר למצוא שום דבר רע להגיד עליהם, אפילו אם התוצאה הסופית קצת פחות נוגעת ומלהיבה ממה שהפוטנציאל שלה אפשר, לפחות על הנייר.
לסקירה של אורון

17. "אווטאר: דרכם של המים" – Avatar: The Way of Water
מועמדויות מוצדקות: סרט, עיצוב אומנותי, סאונד, אפקטים חזותיים
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: עריכה, צילום, מוזיקה

מה עוד יש לומר על האפוס התלת ממדי של ג'יימס קמרון, זה שמובטח לנו כבר תריסר שנים מאז ההצלחה הפנומנלית של הסרט הראשון?
אחת מחוויות הצפייה המטורפות – והמספקות ביותר של השנה – מגיע מאוטר אקשן ומד"ב שמעטים מגיעים לרמתו, שכבר ארבעים שנה משכנע אותנו בעולמות מרהיבים שהוא בורא, מייצר שוברי קופות בזה אחר זה. בעולם ישן יותר, לפני הקורונה, לפני הרשתות החברתיות, לפני הסטרימינג, היינו מדברים על "דרכם של המים" במשך שנה רצוף. זה כבר לא קורה, ולמרות שמדובר בסרט הגדול ביותר של 2022, הוא התפוגג מהשיח במהרה. לא באשמתו, כמובן, אבל הייתה הרגשה שזה יחזיק קצת יותר.
אני חושב ש"דרכם של המים" הוא כל מה שטוב ורע אצל קמרון, בהגזמה, ולכן, בניכוי "פיראנה 2", זה כנראה סרטו החלש ביותר. אם כי, צריך להדגיש, הסף שלו הוא אחד מהגבוהים ביותר אצל הבמאים העכשוויים. לא בטוח אם אנחנו פשוט מוצפים (סליחה) או שבאמת משהו השתבש, אבל די מדהים איך מופע כל כך עצום, מושקע, מלא כישרון וזיעה, בא והולך מהזיכרון במהירות כזו.
לסקירה שלי

אווטאר: דרכם של המים

16. "נערה שקטה" – The Quiet Girl
מועמדויות מוצדקות: סרט בינלאומי
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: מוזיקה, צילום

אלו שעוקבים אחר סדרת מתמודדי הסרט הבינלאומי שלי, אולי זוכרים שאירלנד הייתה המדינה הראשונה השנה שהכריזה על הנציג שלה. הם בחרו בדרמה קטנטנה דוברת גאלית, במרכזה ילדה שנשלחת לדודיה לתקופת זמן קצובה, עד שאמה תלד את התינוק המי-יודע-כמה.
קשה להאמין שמישהו חשב שסרטו של קולם בייריד, שמחוץ למולדתו הצליח רק לקבל שני פרסים משניים בפסטיבל ברלין ופרס על הצילום מטעם האקדמיה האירופאית, יצליח לדחוק החוצה כמה מפלצות כמו "החלטה לעזוב", "עכביש קדוש", "סנט-עומר" או "בארדו". למעשה, הייתי אומר אפילו שהוא היה המפתיע ביותר מבין סרטי הרשימה המקוצרת. אבל מאותו הרגע דרמת ההתבגרות היפה הזו רק הלכה וצברה תאוצה, עושה את הבלתי יאומן. זו גם הפעם הראשונה שאירלנד התקבלה לפרס הבינלאומי.
אם באים אליו כ"הסרט שנכנס במקום 'החלטה לעזוב'" הוא יכול לאכזב. מעמסת האוסקר גדולה עליו. אבל במנותק, באמת שמדובר בסרט מקסים ומלא רגש. ובלי יותר מדי מידע, אחת מסצנות הסיום הכי יפות של השנה. בכי קולני של דקות ארוכות לאחריו.

15. "אדומה אש" – Turning Red
מועמדויות מוצדקות: סרט אנימציה באורך מלא
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: שיר

איזה יחס מחפיר קיבל סרט הפיקסאר המקסים הזה מדיסני, ששמו את הז'יטונים שלהם על "באז שנת אור" והתייחסו אל סרטה של דומי שי כמו ילד חורג, מונעים ממנו סיבוב כמו שצריך באולמות הקולנוע, ונוהגים בו כמו איזה שארית שאין מה לעשות איתה. לא מגניב בכלל, בטח בהתחשב בכמה הסרט הזה מיוחד, מצחיק, מרגש וחכם. לפחות נותר לנו לשמוח במועמדות שלו לאוסקר, ולקוות שהוא בא טוב להרבה נערות שמרגישות קצת אחרות בסביבה שלהן, מעניק להן גיבורה מקסימה עם סיפור מצוין.
אבל באמת, עם יד על הלב, איך "nobody like u", השיר האדיר של בילי אייליש ופיניאס או'וקונל, לא מועמד? מה דה פאק?
לסקירה של עופר

14. "אהבה בשחקים: מאווריק" – Top Gun: Maverick
מועמדויות מוצדקות: סרט, עריכה, סאונד, אפקטים חזותיים, שיר
מועמדויות מיותרות: תסריט מעובד
הגיע לו גם: צילום

אף אחד לא ראה את זה בא. אף אחד. טוב, אולי חוץ מטום קרוז. אני מאמין בכל לבי שהגל הראשון של צופי סרט ההמשך ללהיט מ-1986 נכנס לאולם במה שנע בין סקרנות אירונית, לבין ציפייה שזה הולך להיות אחד הסרטים המגוחכים של השנה – המשכון מיותר של קולנוען מגלומן שאיבד קשר עם המציאות. אני כמובן מחריף ומקצין, אבל אלו היו העננות מעל הפרויקט הזה. ואז הכל השתנה. אני זוכר שצפיתי בו (בפעם הראשונה בקולנוע מתוך שתיים), ואחרי איזה חצי שעה פניתי נדהם לחבר שישב לידי, ואמרתי לו "אני לא משוגע, נכון? זה סרט ממש טוב", והוא הסתכל עלי והנהן, מופתע בעצמו.
המועמדות שלו לתסריט היא בחזקת פאדיחה, על זה אני לא אתווכח, זה סרט די מטומטם. ובכל זאת, קרוז והבמאי ג'וזף קוזינסקי הצליחו לאדות מהקהל כל טיפת ציניות ויצרו סרט שיודע בדיוק מה הוא, עושה את הכל כמו שצריך, נוסטלגי בלי ללחוץ יותר מדי, נאיבי אבל לא מתיילד, תופסים איזה ברק בבקבוק שקשה מאוד להסביר.
היו סרטים טובים ממנו השנה, זה בקלות, אבל אני לא מצליח לחשוב על מועמדות ראויה יותר למחזור 2022/23 מאשר האירוע הקולנועי הפסיכי הזה, הצלחה קופתית וביקורתית שתפסה את העולם לא מוכן, והחזירה לקולנוע התלהבות שאבדה.
לסקירה של עופר

13. "ארגנטינה 1985" – Argentina 1985
מועמדויות מוצדקות: סרט בינלאומי
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: שחקן ראשי (ריקרדו דארין), תסריט מקורי, עריכה

מעבר לכך שלנו הישראלים, סרטו של סנטיאגו מיטרה הוא רלוונטי ומזעזע לאין שיעור בעקבות המהלכים שאנחנו עוברים כעת, זאת פשוט דרמה מצוינת. אין פה הרבה סלטות או פירוטכניקה, רק עשייה נבונה ואלגנטית של דרמה משפטית עם משחק משובח, עיצוב יפה, ובניית נראטיב שגם אם גולשת לקיטש וצפויה פה ושם, היא יציבה ואפקטיבית. מאוד חבל שהסרט הזה, העוסק במשפט נגד ראשי ההפיכה הצבאית של ארגנטינה בשנות השמונים, נשלח לסטרימינג של אמזון ובכך נמנעה ממנו הפצה קולנועית. זה באמת סרט חזק שמאוד כדאי לראות.
לטקסט של עופר מוונציה

ארגנטינה 1985

12. "הפייבלמנים" – The Fabelmans
מועמדויות מוצדקות: סרט, בימוי, תסריט, מוזיקה, עיצוב אומנותי
מועמדויות מיותרות: שחקנית ראשית, שחקן משנה
הגיע לו גם: שחקן ראשי (גבריאל לה-בל), סאונד, צילום, עריכה

יהיה בלתי אפשרי להגיד על סרט שמועמד לשבעה פרסים – כולל סרט, בימוי, תסריט ושני פרסי משחק – שהוא אכזבת אוסקרים, אבל איכשהו זה המצב עם הדרמה הביוגרפית של סטיבן ספילברג. הוא עדיין נחשב הטוען לכתר, אם כי ניתן להתווכח על זה, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שגם אם הסרט מוערך מאוד, אין מאחוריו התלהבות אמיתית. מין חיוך מנומס וחיבה מקצועית ליוצר שלו, יותר מאשר מחיאות כפיים רמות, נגיד את זה ככה.
"הפייבלמנים" הוא אחד הסרטים הטובים והיפים של 2023, ועדיין, בעיקר בשבילי אבל זה סנטימנט שאני קולט גם אצל רבים אחרים, בכל השוואה או דירוג הוא נוחת מטה. אם הייתי צריך להסביר את זה מנקודת המבט שלי, הייתי אומר שגם אם חווית הצפייה מרוממת נפש, הוא פשוט נשכח כמה שעות אחרי ומה שנשאר ממנו הוא עיצוב קצת פלסטיקי ונאיבי מדי, יחד עם הופעה מאוד בעייתית של מישל וויליאמס. זו כמובן תפיסה אישית שלי, ואחרים ילחמו כדי להבהיר שאני טועה, אבל חייבת להיות תשובה למה הסרט הנהדר הזה לא תפס כמו שחשבנו שיקרה.
לסקירה של עופר

11. "במערב אין כל חדש" – All Quiet on the Western Front
מועמדויות מוצדקות: סרט, סרט בינלאומי, צילום, מוזיקה, עיצוב אומנותי, סאונד, אפקטים חזותיים, איפור ועיצוב שיער
מועמדויות מיותרות: תסריט מעובד
הגיע לו גם: בימוי, שחקן ראשי (פליקס קמרר), שחקן משנה (אלברכט שוך), עריכה

רגע של התרברבות, ברשותכם, כי זה המקום היחיד שבו זה יהיה נסלח: ברגע שהוכרז נציג גרמניה לאוסקר הבינלאומי אי שם בספטמבר, אפילו לפני הבכורה בטורונטו, התייחסתי אליו כמוביל במרוץ. כעבור חודש, כשכל הבטחות האוסקר של נטפליקס מעדו בזה אחר זה ("רעש לבן", "בארדו", "בלונדינית"), כתבתי על "האחות הטובה" וזרקתי שם בהערת שוליים שלא ברור לי איך אף אחד עדיין לא מתייחס לסרט הגרמני כקלף הכי חזק של נטפליקס. רק חודשיים אחר כך, בדצמבר, כשאפוס המלחמה של אדוארד ברגר הופיע בכל הרשימות המקוצרות, התחילו להתסכל עליו אחרת.
לחשוב כמה כסף יכולתי לחסוך לשירות הסטרימינג על קמפיין ל"תעלומה יוונית", זה אין לתאר.
הסרט הזה הוקרן בפסטיבל חיפה וגם יצא לסיבוב קצר באולמות, אז אני מקווה שיצא לכם לצפות בו על המסך הגדול כי זו באמת חוויה. רחוק מלהיות אחד מסרטי המלחמה הגדולים בכל הזמנים, אבל הוא בטח מהבולטים של השנים האחרונות. יש שם בעיות כתיבה ואפס עומק, אבל הוא עשוי מדהים ובואו נודה בזה, אנחנו צריכים עוד סרטים כאלה כדי להזכיר לנו שמלחמה היא הגיהינום. עובדה שאנחנו כאנושות מאוד אוהבים לשכוח.
לסקירה שלי

במערב אין כל חדש

10. "משולש העצבות" – Triangle of Sadness
מועמדויות מוצדקות: סרט, בימוי, תסריט מקורי
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: שחקן ראשי (האריס דיקינסון), צילום, עיצוב תלבושות, סאונד, איפור ועיצוב שיער

הפאשלה הכי גדולה שלי בהימורי המועמדים הייתה קשורה לזוכה דקל הזהב, אותו השארתי לגמרי מחוץ לרשימות, סקפטי שחברי האקדמיה ימצאו לו מקום. והפלא ופלא, ההפך קרה. בפעם השלישית (כמעט ברציפות) הפקה-לא-אמריקאית שנחגגה בקאן מגיעה עד לפרסי הסרט-בימוי-תסריט, אחרי "פרזיטים" ו"הנהגת של מר יוסוקה". טרנד משמח ללא ספק.
הסאטירה המנופחת של רובן אוסלנד היא כזו שאני לגמרי מבין את כל המתנגדים לה, אלו שהתלוננו על שנאת האדם, האג'נדה השקופה, חוסר העומק, וההתפלשות שלו בקיא וצואה. מבין, אך לא מסכים. אני נהניתי כמעט מכל שנייה ממנו, ויש הרבה מהן. צחקתי בלי להפסיק, התכווצתי ממבוכה כשזה מה שהסרט רצה שזה יקרה. בכל פעם שאני חושב עליו, אני נוטה לבחור בשליש אחר כאהוב עלי. כי זה סרט שהוא בעצם משולש. הבנתם מה הוא עשה שם? הא?
כן, אני יודע. ברור שהבנתם. בגלל זה כולם כועסים.
לטקסט של עופר מירושלים

9. "בלונדינית" – Blonde
מועמדויות מוצדקות: שחקנית ראשית
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: סרט, בימוי, צילום, עיצוב תלבושות, עיצוב אומנותי, מוזיקה, סאונד, איפור ועיצוב שיער

אם לשפוט לפי הפודקאסטים האמריקאים להם אני מאזין, הביוגרפיה הדמיונית על מרלין מונרו היא הסרט השנוא ביותר מכל 34 מועמדי האוסקר. הזעם והבוז שסרטו של אנדרו דומיניק חטף, וממשיך לחטוף, הם מהקיצוניים שאני זוכר. זה הגיע למצב שבו הם אפילו לא מסוגלים לפרגן להופעה של אנה דה ארמס, וממשיכים לקבוע שהיא קיבלה את המועמדות רק כי "האקדמיה ריחמה עליה בגלל מה שהייתה צריכה לעבור". ויכול להיות שהם צודקים, אין לי מושג, אבל בעיני זה עושה עוול לשחקנית ולטור-דה-פורס שלה, במיוחד כשכל מה שהיא אומרת זה כמה זו הייתה חוויה טובה עבורה. אבל לכו תדעו מה קורה מאחורי הקלעים.
אני ממשיך להיות מופתע מהקטילה המוחלטת לסרט הזה. אני ממש בצד השני של הסקאלה. זה נכון שהוא ארוך מדי, והצפייה בו אכן לא קלה מהרבה טעמים, אבל אותי הוא הטביע לגמרי. אפילו שראיתי אותו בטלוויזיה על הספה, לרגע לא איבדתי ריכוז, ובכל סיקוונס הרגשתי איך הוא סוגר עלי. בעיני זה קולנוע מרהיב ולא מתפשר, ששפטו במהרה ובחומרה מדי, אבל לכל אחד מגיעה הדעה שלו וזה בסדר גמור.
לסקירה של אורון

8. "בבילון" – Babylon
מועמדויות מוצדקות: מוזיקה, עיצוב אומנותי, עיצוב תלבושות
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: סרט, בימוי, צילום, עריכה, סאונד

שלוש שעות מהבמאי של "לה לה לנד" ו"וויפלאש" אינן משהו שנשמע לי מושך במיוחד, ולכן אל "בבילון" נכנסתי בחשש לא מבוטל. בעיקר קיוויתי לצלוח את זה איכשהו. ואני לא בטוח מתי, כנראה בסיקוונס הצילומים במדבר, שחררתי הכל ונתתי לסרט הזה לקחת אותי לאן שהוא רוצה.
אני מרגיש שזה משהו שכתבתי כל כך הרבה פעמים בפוסט הזה, שאני כבר יכול לעשות העתק-הדבק: כן, הוא ארוך מדי. כן, הוא נטול תחכום. כן, הוא זחוח ומעורר אנטגוניזם. כן וכן וכן וכן. אבל, איזה סרט מדהים. באמת כל מה שאני צריך. יש משהו כל כך נואש וקרבי בסרט הזה, כאילו הקולנוע כולו נותן ספרינט לפני שהוא יעלם לנצח, ואותי זה לא יכול להשאיר אדיש. הלווואי ובעתיד יתייחסו אליו טוב יותר.
לסקירה שלי

7. "Causeway"
מועמדויות מוצדקות: שחקן משנה
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: סרט, בימוי, שחקנית ראשית (ג'ניפר לורנס), תסריט

אחת המועמדויות המשמחות ביותר באוסקר האחרון היא של בריאן טיירי הנרי, בזכות הופעתו המעולה בדרמה הקטנה והמרגשת הזו. אמנם הימרתי עליו, אבל שום דבר מהנוכחות שלו פה לא מובנת מאליה. הדבר המצער היחיד בכל הסיפור הזה הוא שהגיע לסרט יותר מזה.
סרטה של לילה ניוגבאור נשלח לגלות הסטרימינג די מהר, והפסטיבלים לא ממש התייחסו אליו, לכן נעלם מעיני ההמון. מדהים באיזו קלות סיפורים כל כך יפים עלולים להימחק מהתודעה, אז תקוותי שהאוסקר אולי יישלח אנשים לאפל+ (סליחה, הצחקתי את עצמי שעה עכשיו).
זה סיפור על חברות בעיירה קטנה ונידחת, בין שני אנשים פגועים. האחת, חיילת בהלם קרב שרק רוצה לחזור לשדה הקרב באפגניסטן מבלי להבין את הסיכון שהיא לוקחת על עצמה, והשני הוא מוסכניק שסוחב על עצמו טרגדיה לא פשוטה. הסגנון של ניוגבאור הוא כביכול פשוט, פשוט מדי אפילו, אבל מייצר אפקט שהולך ומצטבר, עד למשפט הסיום האהוב עלי בקולנוע של 2022. ניצחון קטן ונהדר בעולם, שכפי שעינינו רואות שוב ושוב, בקושי מקבל מקום.
לסקירה של עופר

6. "המרד הגדול" – RRR
מועמדויות מוצדקות: שיר
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: סרט, בימוי, צילום, עריכה, עיצוב אומנותי, עיצוב תלבושות, סאונד, אפקטים, איפור ועיצוב שיער

זה יצא ככה במקרה, אבל מצחיק להניח את האפוס ההודי המוגזם הזה ישר אחרי "Causeway", ההפך המוחלט ממנו בכל אספקט. סרטו של ס.ס. רג'אמולי הוא באמת משהו שעיניים מערביות לא רגילות לראות, ועושה בית ספר לכל הספקטקלים חסרי האישיות שהוליווד מאביסה אותנו שנה אחרי שנה.
שלוש שעות של מעשיית חברות אמיצה לספרי ההיסטוריה, עם יותר סיקוונסים מדהימים ממה שלסרט אחד מותר להכיל. אמנם כל מה שקשור לבריטים בסרט הזה – מהכתיבה ועד ההופעות – הוא ברמה של מתנ"ס קהילתי, אבל בסדר, שלמות היא פריבילגיה. "המרד הגדול" הוא כיף שלא נגמר, מבחינתי, ובאופן שאני עדיין לא לגמרי מסוגל להסביר, גם אחד הסרטים הכי סקסיים של השנה. אבל זה אולי משהו שאני צריך לפתור עם עצמי במקום אחר.
לסקירה של אורון

המרד הגדול

5. "רוחות אינישרין" – The Banshees of Inishiren
מועמדויות מוצדקות: סרט, בימוי, שחקן ראשי, שחקן משנה, שחקן משנה, שחקנית משנה, תסריט מקורי, עריכה, מוזיקה
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: צילום, עיצוב אומנותי

מכל מועמדי הסרט הטוב ביותר, הייתי בטוח ש"טאר המנצחת" יהיה המקטב מכולם, זה שיחלק את הקהל למחנות הנחרצים ביותר של מתלהבים ומאוכזבים. בטח ובטח לא ציפיתי שהסרט עם התגובות הכי קיצוניות לכאן ולכאן – בחוויה שלי, דרך הרשתות החברתיות והשיח הכללי – יהיה "רוחות אינישרין". האמת היא שאפילו ציפיתי שהוא יהיה קונצנזוס חיובי. אז זה לא שחייבים לאהוב אותו או משהו כזה, אבל אני קצת מופתע מהעוצמה של אלו שמצאו את עצמם מתנגדים אליו. אפילו אני, שלא סבלתי אף סרט של מרטין מקדונה עד כה, נהניתי ממנו במאה אחוז.
אני יכול לפרט באריכות על כל מה שאהבתי בו, אבל הרשימה תהיה ארוכה אז אסכם במילה אחת – "הכול", אבל במיוחד הערכתי את זה שהוא סרט אנושי שמדבר על מותה האיטי והעצוב של נחמדות, אמירה מאוד רלוונטית לקיום שלנו כרגע. הנאום של פדריק על איך דווקא אנשים נחמדים הם אלה שמשאירים חותם אמיתי, יחד עם סצנת וידוי האהבה של דומיניק לשיבון, הם לבדם הצדקה לחבק את הסרט הזה. תוסיפו לזה את ההופעות של השחקנים, את ג'ני, השימוש בנופי אירלנד, המוזיקה והצילום, והנה לכם סרט שאני כל כך מחכה לצפות בו שוב.
לטקסט של עופר מוונציה
למחשבות נוספות של עופר

4. "טאר המנצחת" – Tar
מועמדויות מוצדקות: סרט, בימוי, שחקנית ראשית, תסריט מקורי, צילום, עריכה
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: שחקנית משנה (נינה הוס), סאונד

מהרבה מאוד בחינות, סרטו של טוד פילד אמור להתמקם בקלילות בראש הטבלה. זו באמת יצירה מפוארת שהיא הרבה יותר מסרט קולנוע רגיל. העניין הוא אחד – כל שלושת הסרטים שעקפו אותו לראש המצעד הם כאלו שבנוסף לעשייה מרשימה גם השפיעו עלי באופן מאוד רגשי. הם נגעו לי בנשמה, ואת המשקל שלהם הרגשתי ימים רבים לאחר מכן. אל שניים מהם חזרתי לסיבוב נוסף, ולאחד מהם אפילו לא העזתי כי זה יהיה יותר מדי בשבילי.
"טאר המנצחת", כולו גדולה ומיומנות, הדהים אותי שכלית בכל רגע ורגע, אבל לא התרגשתי ממנו. מהקולנוע שלו כן, אבל לא היה לו את הפקטור הנוסף הזה, של סרט שכאילו לוחש לי באוזן, מספר לי סודות על עצמי. משהו שטוד פילד, אגב, הצליח לעשות לי עם "בחדר המיטות" (אבל לא עם "ילדים קטנים"). אבל, אובייקטיבית, וואו, איזה סרט פיצוץ. אלמנט האוסקר היחיד המתסכל שמגיע אתו הוא הדילמה שלי לגבי נצחון שלישי לקייט בלאנשט. מצד אחד, הופעת השנה. קל. מאידך, מול מישל יו, אני לא יודע מה לעשות. כל תוצאה תשמח ותעציב אותי באותה מידה.
לטקסט של עופר מוונציה
למחשבות נוספות של עופר

3. "אחרי השמש" – Aftersun
מועמדויות מוצדקות: שחקן ראשי
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: סרט, בימוי, שחקנית ראשית (פרנקי קוריו), צילום

סרטה של שרלוט ווב הוא זה שראיתי הכי הרבה פעמים השנה, פעמיים בטלוויזיה ופעם אחת בקולנוע, כל אחת מהן הייתה עוצמתית מזו שקדמה לה. תודות לאלוהי קטגוריית השחקן הראשי שייצרה אפשרות לפול מסקל להשתחל פנימה בהיעדר תחרות אחרת. הרווח כולו שלנו. וכמו עם "Causeway", מגיע התסכול על כך שלסרט הזה הגיע הרבה יותר. הוא לא מאלו שהאקדמיה מתייחסת אליהם בדרך כלל, אבל איכשהו, בדרך נס, זה קרה. אז אם אנחנו כבר פה, בסיכון של לצאת גרגרן, "אחרי השמש" קיבל פחות ממה שראוי. קוריו יכלה להיכנס במקום מישל וויליאמס, הסרט יכל להוציא החוצה את "אלביס", והצילום לא רואה ממטר את "אימפריית האור". אבל בסדר, בואו נשמור על הקו החיובי. "אחרי השמש", ניצוץ זוהר ומבויש של קולנוע מפעים, הוא חלק ממחזור האוסקר ה-95. יש פה הרבה ממה להתנחם.
לסקירה שלי

2. "קירבה" – Close
מועמדויות מוצדקות: סרט בינלאומי
מועמדויות מיותרות: אין
הגיע לו גם: סרט, בימוי, שחקן ראשי (אדן דמברין), שחקן משנה (גוסטב דה-וואלה), שחקנית משנה (אמילי דקאן), תסריט מקורי, צילום

ברמת החוויה הרגשית ביותר של השנה, לוקאס דונט הבלגי שחרר עלי פצצת אטום. לא ידעתי דבר וחצי דבר על הסרט כשהתיישבתי לראות אותו בפסטיבל חיפה, כמו שאני משתדל בדרך כלל, ובטח שלא התכוננתי למה שיבוא. מצד שני, אני לא בטוח אם בכלל יכולתי להתכונן לדבר כזה.
יש שיגידו שמדובר בסחטנות רגשית, בסרט שמעניש את צופיו. יכול להיות. אין לי מושג. אני בכלל לא מסוגל לשפוט אותו באמצעים כאלה, כי הוא ידע בדיוק איך לנטרל אותי ולפרק אותי פיסה אחרי פיסה. אובייקטיביות היא ממני והלאה, אבל דברים כאלה כל כך נדירים, במיוחד כשרואים מאות סרטים בכל שנה, שאין לי ברירה אלא לשים אותו על מזבח. אחד מסרטי ההתבגרות הכי יפים, עצובים וחורטים בנשמה שראיתי. נקודה.
לטקסט שלי מחיפה

1. "הכול בכל מקום בבת אחת" – Everything Everywhere All at Once
מועמדויות מוצדקות: סרט, בימוי, שחקנית ראשית, שחקן משנה, שחקנית משנה, שחקנית משנה, תסריט מקורי, עריכה, עיצוב תלבושות, מוזיקה
מועמדויות מיותרות: שיר
הגיע לו גם: צילום, סאונד, עיצוב אומנותי, אפקטים חזותיים. לא פספסתי כלום, נכון?

העולם שלנו נוראי, כיום יותר מתמיד. ישראל מתדרדרת לתהום ושום נקודת אור לא נראית באופק, משבר אקולוגי כלל עולמי כבר לא עניין של האם אלא של מתי, באירופה יש מלחמה אבל אמיתית כזו עם טנקים וקברי אחים, טרור בכל מקום, שנאת זרים, הומופוביה, אנשים שהמגיפה שיבשה את דעתם עד כדי כך שהם מאמינים שהם פיצחו את הקונספירציה הרפואית הגדולה בכל הזמנים ופשוט לא סותמים את הפה לגבי זה, ואני יכול להמשיך. המצב קטסטרופלי במיוחד.
בתוך האימה הזו יש שני דברים שאני מוצא בהם נחמה: שלפחות נכון לכתיבת שורות אלו אני בקו הבריאות, וש"הכול בכל מקום בבת אחת" – קומדיית-פנטזיה-אקשן-מד"ב שיצאה לבתי הקולנוע אי שם בחודש מרץ – מועמד ל-11 אוסקרים, ונמצא בראש טבלת ההימורים. איזה רגע לתולדות הזמנים זה.

אני אוהב כל דבר בסרטם של דן קוואן ודניאל שיינרט גם, ובעיקר, אחרי צפייה שנייה. אמנם הוא לא לכולם, רחוק מלהיות קונצנזוס, אבל אולי זה מה שהופך אותו למיוחד אפילו יותר.
פסיכי לחשוב על איך שום דבר פה לא היה אמור לעבוד, ואיכשהו, בעזרת יצירתיות דלה בכסף וכישרון שאין לו סוף, התגלתה יצירה מונומנטלית על משפחה, זרות, הזדמנות שנייה, וכן, גם נחמדות וסולידריות. בין לבין זרקו פה במינון מרשים גם הגירה, פער דורי, זהות להטב"קית, מחוות לוונג קאר-וואי, אצבעות אכילות ורקקוני.
יכול להיות שכמו "אפולו 13", גם "הבמב"א" יפסיד את האוסקר אחרי שעשה את הטריפל האולטימטיבי של ניצחון באיגוד הבמאים, באיגוד המפיקים ובפרס הצוות באיגוד השחקנים, אבל זה לא ימנע ממנו להיות אבן דרך. ואתם יודעים מה? למי אכפת מהאוסקר? הם לא יקבעו לנו כלום. יהיה מה שיהיה, זה רגע שכיף להיות חלק ממנו.
לסקירה של עופר

אחרי השמש