• ראש העכביש
  • סקירה תיעודית כפולה על צמד סרטים ישראליים
  • אלביס
  • בלאק-פון
  • סרטים חדשים: ״אלביס״ של באז לורמן בקולנוע
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח מסכם על סרטים זוכים
  • פסטיבל סרטי סטודנטים 2022: דיווח אחרון
  • פסטיבל טרייבקה 2022: דיווח של אורון לפני סגירה
  • פייר איילנד
  • ״שנות-אור״, סקירת פיקסאר
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים: דיווח שני של עופר
  • פסטיבל סרטי סטודנטים 2022: דיווח ראשון
  • ״טווח אפס״, סקירה
  • ״השיחוק״, סקירת נטפליקס
  • עולם היורה: עולם חדש
  • האדם הגרוע בעולם
  • גל במאים שבים אל תקופת ילדותם בסרטים מאוחרים
  • RRR :סקירה לסנסציה של הקולנוע ההודי
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה

"אלביס", סקירה

24 ביוני 2022 מאת אור סיגולי

תשע שנים עברו מאז "גטסבי הגדול", סרט הקולנוע האחרון בבימוי באז לורמן האוסטרלי, עיבוד יוקרתי וראוותני לספרו הקלאסי של פיצג'רלד. הוא אמנם זכה בשני פרסי אוסקר (לעיצוב והתלבושות), אבל קשה לומר שנשאר טרי מדי בזיכרון הקולקטיבי, וממנו אפשר לדלות בעיקר מם פופולרי של דיקפריו משיק כוס שמפניה. אם לוקחים בחשבון שסרטו לפני זה של לורמן, "אוסטרליה" כבר בן 14, ונדמה שאיש לא אהב אותו במיוחד גם בעת יציאתו, אפשר להמר בזהירות שיש דור של צופים שלא לגמרי מכיר או זוכר את הקולנוע הלורמני, והקהל שהכיר אותו בזמן אמת כבר התבגר והמשיך הלאה. הרצף המופלא של "רק לרקוד", "רומיאו וג'ולייט" ו"מולין רוז'" היה לפני יותר מדי זמן, וכמעט כל העולם השתנה מאז.
ועדיין, משהו אחד שכנראה ממש לא השתנה הוא באז לורמן. זאת אם לשפוט לפי סרטו החדש "אלביס" (Elvis), הביוגרפיה הקולנועית הרשמית הראשונה על אחד האייקונים הכי גדולים, וכמובן הכי טראגיים, של המאה העשרים. למעשה, הייתי הולך צעד אחד קדימה ואומר שלורמן כל כך נותר בטריטוריות המוכרות שלו, ש"אלביס" הוא ל"מולין רוז'" מה ש"קזינו" היה ל"החבר'ה הטובים" – במאי שעושה מה שהוא יודע, מה שהוא אוהב, מה שהביא לו הצלחה, אבל הקהל מרגיש שהוא כבר קנה כרטיס לזה לפני כמה שנים, והביקורות מתחילות לבעבע מעל אש המיחזור והמיאוס.

כמעריץ גדול של "מולין רוז'", כזה שטורח לחזור ולצפות בו בכל כמה זמן, גיליתי שהדמיון בין שני הסרטים, שעשרים שנה מפרידות ביניהם, די מדהים. לא רק שהקצב המסחרר, העריכה האקסטטית, הגלוסיות, הרהבתנות, והשילוב הנהדר בין מוזיקה ישנה ומודרנית משותפים לשני הסרטים (וכמו לשאר סרטי לורמן, נודה), אלא גם מספר דברים ספציפיים משיקים בסרט עצמו. למשל, דמותה של ניקול קידמן במיוזיקל קרויה סאטין, לגמרי במקרה, או שלא, זהו שם אמו של אלביס פרסלי. למשל שהסצנה בה המנהל של אלביס חותם על חוזה דרקוני ללא ידיעת הלקוח שלו, עשוי אחד-לאחד כמו הסיקוונס בו זיגלר מנהל המולין רוז' חותם את גורלה של סאטין לדוכס המרושע. למשל ששני הסרטים מסתיימים בהגות לגבי אהבה שמביאה לכיליון.
לכן נשאלת השאלה מדוע "מולין רוז'" נחגג בתקופתו, לעומת "אלביס" שזוכה לתגובות די קרירות-עד-מרושעות מעולם הביקורת (את תגובותיו של הקהל נגלה בקרוב. אם זה עוזר, אני הייתי בהקרנה בה הצופים המבוגרים נהנו מאוד).

שתי תשובות די מיידיות מתקבלות לקושייה הזו: הראשונה, והמובנת ביותר מאליה, היא שעברו עשרים ואחת שנים מאז. מה שהיה חדשני ומלהיב בימי "מולין רוז'" כבר הפך למוכר ושגרתי, במיוחד בהתחשב בהשפעה הגדולה של המיוזיקל המועמד לאוסקר על תחומי העריכה, הסאונד והשיבוש הפוסטמודרני בין קלאסי ומודרני מאז. השנייה, וזו לגמרי השערה, היא שהפעם לורמן לא עשה פנטזיה פרי דמיונו, אלא הכיל את עולמו הקולנועי על דמות שאיננה רק אמיתית, אלא גם עדיין אהובה במיוחד. נראה כאילו הניסיון שלו להרים ביוגרפיה מוזיקלית על אחר בסגנון הייחודי לו הכעיסה לא מעט, ואם לקחת דוגמא אחת שאולי לא בהכרח מאפיינת אבל בוודאי נוכחת בשיח – מבקר הקולנוע של אינדיווייר דיויד ארליך, טוען שלסרט בכלל היה צריך לקרוא "באז" ולא "אלביס", כי די ברור מי הגיבור שלו, וזה איננו הזמר פורץ הגבולות.

יש בזה מן האמת, וזה אולי הדבר הראשון שצריך לזכור כשנכנסים ל"אלביס" – זה יותר סרט של באז לורמן מאשר סרט על אלביס פרסלי. אם אתם שואלים אותי, זה לא בהכרח רע. בשונה משעמומונים חסרי אישיות כמו "רפסודיה בוהמית" או "רוקטמן", פה יש אוטר שמכופף את הדמות לחזון הקולנועי שלו. לא חייבים לאהוב את זה, אבל אף אחד לא הבטיח לנו אחרת. כלומר, אם זוכרים מה זה הקולנוע של לורמן – הוא לא מוכר לנו ארוחה, הוא מוכר לנו אופיום.
לורמן רוצה להכניס אותנו לעולם שלו, לטלטל אותנו באוויר, להטביע אותנו בצלילים, לגרום לעיניים שלנו לנצנץ, לרגל שלנו לרקוע, ולהרגיש איך הישבן שלנו מרחף מעל המושב. הוא עשה את זה עם שייקספיר, עם פיצג'רלד ועם אלביס בדיוק אותו דבר.

זה קצת עוזר להתמודד עם מה שקורה ב"אלביס", כי גם אם חלק מהדברים אכן היו וגם אם הסרט נאמן באיזשהו אופן למציאות, זה לרגע לא מרגיש ככה. הכל כאילו פנטזיה מועצמת במיוחד, ולי היה קשה להאמין שמשהו מהמתרחש על המסך באמת נלקח מהחיים האמיתיים. אפס אמינות. מי שרוצה לראות את זה כסיפור הרשמי כל הכוכב הענק הזה, מוזמן. בהצלחה עם זה. מי שייבחר לראות את זה כמו הזיית נצנצים עם שירים של אלביס פרסלי, נראה לי ירוויח יותר. באמת שאין פה טיפת עומק או ניסיון לפענח את המנגנון מאחורי התופעה. הסרט טס מעל הכל במהירות של קריאה, לא נוגע בכלום.
זה גם אחד הדברים שמאפשרים התמודדות עם התופעה הכי ביזארית של הסרט – טום הנקס בתפקיד קולונל פארקר, במבטא פלמי/גרמני שהולך ובא לפי גחמות, כולו עטוי איפור שגרם לי לחשוב אך ורק על פאט-באסטרד מ"אוסטין פאוורס". זאת הופעה תלושה, שרק בטרפת כמו "אלביס" – ואולי גם ב"דיק טרייסי", כשחושבים על זה – יכולה לעבור כלגיטימית.

כל התמונות באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט

אבל עם כל התנופה המרהיבה וההקלות שבאות עימה, יהיה קשה להכחיש שבקולנוע יש לורמן יש גם המון חסרונות, וכולם ללא ספק נוכחים חזק ב"אלביס". למשל, עיצוב דמויות שהוא בקושי שרטוט של שרטוט, איפיון אחד לכל גיבור במקרה הטוב, וכל שאר הדמויות שוות ערך לתפאורה. אפילו אחרי 140 דקות של סרט לא הייתי יכול לזהות אפילו דמות משנה אחת בסרט הזה, כולם נראים, מדברים ומתנהגים בדיוק אותו הדבר. הם יכלו להיות מלוהקים כולם על ידי אותו שחקן, ממש כמו החוויה של הגיבור ב"אנומליסה".
הדבר השני הוא שאצל לורמן הכל מוגזם, הכל בשיא הפאתוס, הדוושה נסחטת עד הסוף ועד הסוף. הקולנוע של לורמן מתייחס באותה מידה לאלביס נותן את הופעת חייו, מאזין למרטין לותר קינג, או מתיישב על כיסא. התוצאה של זה היא כמה דקות טובות של אופוריה קולנועית, אבל אז התחושה הופכת למונוטונית. כשהכל כולל הכל בעוצמה הכי גבוהה שאפשר, זה הופך להיות רעש לבן. קשה להתרגש כשמשהו טוב קורה, לדאוג כשמשהו רע קורה, או סתם להתרכז. וכמו תמיד אצל לורמן, התסריט הוא החולייה החלשה ביותר. "אלביס" חוטא ביותר מדי בעיות כתיבה, כאלו שכל הראזל-דאזל בעולם לא יצליח לדכא עד הסוף. אני הצלחתי להחזיק ברמת עניין די סבירה משהו כמו שעתיים. מאותו הרגע זה היה לי יותר מדי.

בעיני יש פה משגה תסריטאי כפול. הראשון הוא ש"אלביס" בנוי כמו כל ביוגרפיה מוזיקלית אחרת, תת-ז'אנר שבשנים האחרונות פיתחתי אליו שנאה מיוחדת. למעשה, עם יד על הלב, אם לא הייתי רוצה להספיק את "אלביס" לטובת סיכום המחצית השנתי שלי (בקרוב!), ייתכן והייתי מוותר עליו. מ"ריי" דרך "הולך בדרכי", "איימי" ו"וויטני" התיעודיים, "רפסודיה בוהמית" העמלקי, "רוקטמן" (ולפי מה שהבנתי גם "ריספקט" אבל באמת שלא טרחתי לראות), מדובר בתבנית כל כך משעממת וחבוטה שפשוט אין לי עניין בה. לזה כמובן צריך להוסיף את אלמנט "דואי קוקס" מ-2007, פארודיה כה מושלמת על הביוגרפיות המוזיקליות, שדי מדהים שעדיין עושים סרטים כאלה. לפני כמה שנים כתבתי את הביקורת שלי על "רוקטמן" לגלובס, והעורכים הגאונים שלי נתנו לטקסט את הכותרת "לחן: אלטון ג'ון, מילים: ויקיפדיה". זה לא יכל להיות מדויק יותר.
גם "אלביס" פוסע בכל השבילים והמהמורות של הביוגרפיות הקולנועיות, שזה נורא, לא אטען אחרת, אבל מכיוון שבשונה משאר הסרטים שהזכרתי הפעם יש גם קולנוע, אני חד משמעית אבחר בחדש לפני כל אחד אחר.

המשגה השני הוא שכנראה כדי לנסות, ללא הצלחה, להתחכם לתבנית המוכרת, לורמן בחר לספר את הסיפור של אלביס דרך המנהל המפוקפק שלו, קולונל פארקר, שלאחר מותו של האליל התגלה שכבל אותו בחוזים מזעזעים ושאב את כספו ואת נפשו. זה כמובן לא רעיון חדש לספר סיפור של אייקון דרך האנטגוניסט, "אמדאוס" עשה את זה לרמה של מופת, אבל "אלביס" לא מתמסר לזה מספיק טוב כדי שתהיה לזה איזו השפעה. הסיפור אמנם מובא לנו דרך פארקר, אבל נוטש את נקודת המבט שלו מתי שרק בא לו, סותר את עצמו תוך כדי, ועדיין נופל למעגל של אותו מבנה דרמטי: אלביס מנצח, פארקר מחבל, אלביס נלחם, אלביס מנצח, פארקר מחבל וחוזר חלילה. מה גם שדרך המאבק הזה בין הסוכן והכוכב, "אלביס" נכנס באיזשהו שלב לטריטוריות של "מועדון קרב" כולל פלאשבקים שמסבירים טוויסט ודיאלוג ה"אנחנו אותו אחד". אני לא הצלחתי להחניק את הגיחוך שעלה בי.

על "אלביס" קשה להגיד אם הוא סרט טוב או רע. זה לא נמצא על הסקאלה הזו, בעיני לפחות. זה סרט של לורמן, וזה די אומר הכל. מבחינתי החדש לא מתקרב לראשונים שלו, אבל ספק אם אי פעם זה יקרה בהתחשב בכך שאנחנו פשוט במקום אחר.
כמנת קולנוע מסחרר ישר לווריד הוא די מרשים, גם אם מגיע לגבול המנת יתר מהר מאוד. הוא בהחלט מהנה ברוב הזמן, אם תשאלו אותי, גם אם אין בו טיפת מורכבות, לא תלמדו ממנו שום דבר חדש על פרסלי, והוא גם כנראה לא יעבוד עליכם באופן רגשי. במילים אחרות, כנראה שיש סיבה למה אנחנו כבר מתקרבים לסוף הטקסט ואפילו לא מצאתי מקום להזכיר את אוסטין באטלר. על אף שהוא מגלם את הדמות בשם הסרט, הוא רק כלי של לורמן כדי לעשות מה שהוא עושה. אז כדי בכל זאת להיות הוגן, אגיד שבאטלר ממש טוב בסרט הזה, ונראה שהוא נתן את הנשמה שלו. פשוט נשמה זה לא הדבר הכי חשוב ללורמן כרגע.