• אוסקר 2022/23: רשימת המועמדים המלאה
  • בחזרה אל
  • ״סנט-עומר״, סקירה וניתוח לסרטה של אליס דיופ
  • דפיקה בדלת
  • סרטים חדשים: ״רוחות אינישרין״ בקולנוע
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל סאנדנס 2023
  • דיווח ראשון מפסטיבל סאנדנס 2023 עם סיומו
  • ״הצגת הקולנוע האחרונה״, סקירה לסרט של פאן נאלין
  • ״הקשרים שלנו״ + ״מאסטרו״, סקירה כפולה
  • הסרטים הקודמים של רג׳אמולי: סאגת ״באהובאלי״
  • אוסקר 2022/23: הימורי מועמדים בכל הקטגוריות
  • בבילון
  • אוסקר 2022/23: על הסרטים התיעודיים הקצרים
  • ״נסיגה״, סקירת דיסני פלוס
  • אימת החודש - ינואר 2023: פותחים שנה עשירית
  • עיניה התכולות
  • ״מבצע פורצ׳ן: תרגיל מלחמה״ ו״המסע שלי עם האריס״
  • ״איגה״, סרט קודם של הבמאי ההודי ס״ס רג׳אמולי

"אווטאר: דרכם של המים", סקירה

16 בדצמבר 2022 מאת אור סיגולי

סרט שנמצא בהפקה כבר מעל לעשור, בניצוחו של אחד הבמאים הכי חשובים בקולנוע המודרני, המשך ללהיט שהגדיר תקופה, שבר שיאי קופות ודחף את הטכנולוגיה עד הסוף, הוא כזה שכמעט דורש דעה נחרצת לזכותו או חובתו. הייתה הרגשה כאילו אחרי כל הדיווחים, העיכובים, הבדיחות והציפייה, מן הראוי לבחור צד – או לרוץ במעגלים ברחבת בית הקולנוע ובידיים מנפנפות לצעוק "הדבר הכי מדהים אי פעם! ג'יימס קמרון עשה זאת שוב!" או להתנפל על כל שדה כתיבה פנוי ברשתות החברתיות ולהכריז על השעמום הבלתי נתפס הזה, עינוי טכנולוגי חלול של אדם שבטוח שהוא, אם לא "מלך העולם" כפי שקרא מעל במת האוסקר, אז כנראה אלוהים בורא עולמות.
לא אשקר, גם אני קיוויתי לתפוס צד מוחלט, ובעדיפות לזה החיובי. כמעריץ של הקולנוע הקמרוני (סטרייק מדהים ללא מעידות שכולל את "שליחות קטלנית", "שובו של הנוסע השמיני", "מצולות", "שליחות קטלנית 2: יום הדין", "שקרים אמיתיים", "טיטניק" ו"אווטאר". מוותר לו על "פיראנה 2"), ובאופן כללי כזה שאוהב לאהוב סרטים, פיללתי לניצחון מוחץ.

"אווטאר: דרכם של המים" (Avatar: The Way of Water), כנראה הסרט הגדול והמצופה ביותר של יבול 2022, לא העניק לי את זה, לכאן או לכאן. במשך מעל לשלוש שעות של ספקטקל פסיכי, סרט שיש בו הרבה יותר מדי מהכל, הוטחתי בעוצמה בין רגעי שיא קולנועיים של מאסטר שמעטים יכולים להגיע אל יכולותיו, לרגעי קרינג' שגרמו לעיניים שלי להתגלגל כמעט 360 מעלות, למחשבות שזה הדבר הכי טוב שראיתי בחיים שלי, לדקות שבהן הזמן עצר מלכת. מהחלטות גרועות של אינפנטיליות, לחוסר התפשרות ממוחו של טיטאן שלא רואה בעיניים.
מסע שלם, מתיש, מספק, מרהיב, מגוחך, מעורר ומתסכל של קולנוע, שהדבר העיקרי שאני יכול להגיד עליו בוודאות הוא שזה אירוע. זאת המילה היחידה שאפשר להעניק לסרט בלי הסתייגויות. אירוע. ועכשיו צריך לפרט ולהסביר, אז במיוחד במקרה הזה, איזה מזל שבסריטה אין לנו הגבלת מילים (אבל, בשונה מקמרון, אנסה לא להחזיק אתכם פה יותר מדי).

את ההיסטוריה של "אווטאר" אין כל כך צורך לפרט, למרות שעברו יותר מדי שנים. כזכור, מדובר בסרט אקשן-מד"ב-פנטזיה שרקח ג'יימס קמרון ופירק את כל אולמות הקולנוע ב-2009. הוא אפילו הביא לו תשע מועמדויות לאוסקר כולל סרט ובימוי (אותם הפסיד ל"מטען הכאב", סרט שהוא היסטוריה בפני עצמו). מאותו הרגע איים עלינו קמרון בסרטי המשך, וצלל אל תוך עשייתם מבלי לעבוד על שום דבר במקביל, לתסכול מעריציו. הגעתו של סרט מספר שתיים כבר הפכה לפאנץ'-ליין, לאיזושהי אטלנטיס קולנועית שמי יודע אם נראה בימי חיינו. וכעת, בעולם שהשתנה לחלוטין מאז תחילת האלף, הנה הוא מגיע.
"אווטאר: דרכם של המים" מחזיר אותנו לפנדורה, כוכב הלכת האקולוגי והמופלא, שם חיים גזע הנאווי. גיבור הסרט הקודם, ג'ייק סאלי (סם וורת'ינגטון) שנפטר, מילולית, מצורתו האנושית והפך לנאווי מעט משודרג, נטמע רשמית בקהילה ומשמש כמנהיג. הוא גם הקים משפחה עם בחירת לבו נייטירי (זואי סלדנה, שמעולם לא קיבלה את הקרדיט המגיע לה על הופעתה בסרט הראשון), הכוללת שלושה ילדים ביולוגיים ועוד אחת מאומצת, בתה המעורבת של המדענית גרייס אוגוסטין (סיגורני וויבר). כך הם חיים בחלקות היער של פנדורה, בהרמוניה מוחלטת. אבל האנשים מהשמיים, כלומר בני האדם, לא באמת נותנים להם מנוח והנה מגיעה פלישה נוספת. בהנהגת מרשל צבאי, אותה מגלמת לא אחר מאשר כרמלה סופרנו (אידי פאלקו, בהחלטה ליהוקית שתפסה אותי לא מוכן בכלל), שלוותה של פנדורה מופרת בשנית. אם זה לא מספיק, הצבא האנושי מפתח נאווים המבוססים על החיילים של הסרט הקודם, בהנהגת קוואטריץ' (סטיבן לאנג), זה שמצא את מותו על ידי ג'ייק ונייטירי, וכעת חזר בגרסה משודרגת. משימתו: למצוא ולצוד את סאלי.
כאשר סאלי מבין שהוא המטרה ונוכחותו בין שבטי היער מסכנת את קהילתו, הוא בוחר להגר אל שבטי המים ולבקש אצלם מקלט. מה שמשום מה שהוא לא לוקח בחשבון, זה שקוואטריץ' יגיע עד אליו ובכך הוא מסכן פלח אוכלוסייה נוסף של פנדורה. סאלי אף פעם לא היה החנית הכי מחודדת בפנדורה.

הביטחון העצמי, שלא נאמר סטטוס שליט הקופות של קמרון, אפשר לו לעשות מה שהוא רוצה, כמה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה. אחרי "אווטאר" ו"טיטניק" אף אחד לא יעמוד בדרכו, באופן מוצדק לחלוטין. זה הופך את "אווטאר: דרכם של המים" למשהו באמת עצום ויוצא דופן. חזון בלתי מתפשר של במאי שקיבל את כל הכסף שבעולם. אבל מכיוון שקמרון הוא בסופו של דבר בן אדם, ועוד קנדי לא עלינו, קשה לומר שכל בחירה והחלטה שלו מתגלות כחסינות כדורים.
אולי כדאי להתחיל בעניין האורך, כי על אף שכבר נאלצנו להתרגל לסרטים שממשיכים דקות ארוכות-ארוכות אחרי שכבר אין בהן צורך, מעל לשלוש שעות זה עדיין השקעה רצינית לשבת על כסא בתוך אולם בלי הפסקה. ובזמן שכמובן וללא עוררין "אווטאר 2" יכל להיות קצר יותר, ושחלקים משמעותיים בו בלתי נסבלים (ישנו סיקוונס ארוך של ציד יצורים דמויי לווייתן בו פשוט הסרתי את משקפי התלת ממד ובהיתי בברכיים שלי עד שזה ייגמר. שלא נדבר על מספר סצנות אלימות של התערבות צבאית באוכלוסייה אזרחית, שמזכירות את המציאות הישראלית בשטחים שממנה אנחנו מנסים להתעלם), אני חושב שדווקא הניפוח חסר הפרופורציות של הסרט הוא אחד הדברים שהופכים אותו למשהו כל כך אדיר.
"דרכם של המים" רואה את עצמו כיצירה מונומנטלית, ולנו אין הרבה ברירות אלא להשתכנע, בגלל שהוא דורש מאתנו לא מעט. בטוח שהסיפור היה מתקתק יותר ואפקטיבי יותר שעה פחות, אבל בכל כולי אני מאמין שהחוויה של משהו גדול יותר וחשוב יותר הייתה נפגמת. גם אם באמת שהכל יותר מדי.

כמו "אווטאר" הראשון, גם פה התסריט הוא ברמת תחכום של ילד שמשחק בצעצועי חיילים, רק שהפעם נראה שאותו הילד התחיל את ניצני גיל ההתבגרות, ולכן הוא מלא זעם והורמונים שהוא לא יודע לאן לנתב. זה לא רק שבסרט הנוכחי יש הרבה מאוד אלימות שמרחיקה מאותו מעולם סרטי הילדים, וכמה סצנות אכזריות באופן יחסי, אלא שיש בו לא מעט התייחסויות מיניות שתפסו אותי די בהפתעה. זה מגיע לרגע שגרם לי ממש לצחוק בקול רם, כשבנו המתבגר של סאלי נחשף לראשונה לאחת מבנות האיים (כזו שלא מאוד תעזור לתסבוכי תפיסת הגוף של צופות צעירות, נגיד את זה ככה) ומבטו הוא ללא ספק של מישהו שמתעורר מינית לראשונה בחייו. באותו הרגע, מחוץ לפריים, מישהו נשמע אומר בקול רם "זה ממש קטן!". ההתייחסות היא כנראה לזנב של בן הנאווי משבטי היער, אבל זה עובר כמו הערה על זכרותו של הבחור.
באופן כללי כל המסרים והאג'נדות של הסרט נאיביות באופן שמדגדג את הציניות. "תפקידו של אבא הוא להגן" נאמר כמה פעמים כי אנחנו עדיין בשנות החמישים. ערכי המשפחה פה מרגישים כאילו אניטה בריאנט עמדה מעל קמרון בזמן שכתב את התסריט ומדי פעם פלטה אנחה לא מרוצה שהחזירה אותו למסלול. מעבר לנושא האקולוגי, כשזה מגיע לתפיסות חברתיות, הסרט הזה ממש לא עומד בסטנדרטים הפרוגרסיביים שקיווינו שהעשור החדש יביא אתו.

באופן כללי החלטות תמוהות שלא לגמרי מחזיקות משובצות לאורכו ורוחבו של הסרט. למשל הבחירה לתת לקירי הנאווית המתבגרת את הקול של אמה, אותה מגלמת סיגורני וויבר. זה נכון שקירי הסקרנית והחכמה בוגרת לגילה, אבל זה מאוד מוזר שיש לה קול של אישה בת שבעים. עוד משהו שעורר בי אי נוחות משמעותי הוא ספיידר (ג'קי צ'מפיון), בן האנוש שגדל בין הנאווים משל היה מוגלי, ומתלבש בהתאם. זה אומר שבמשך כל אלפי השעות של "דרכם של המים", הנער הזה לבוש רק במין כיסוי מינימלי של טרזן כשללא ספק היה ראוי לשים עליו מכנסיים באיזשהו שלב.
הרשימה ארוכה, אבל האמת היא שהבעיה הכי גדולה שלי מול היצירה של קמרון היא הדיכוטומיה הקיצונית בין הטובים והרעים. זה משהו שאנחנו כבר כמעט לא נתקלים בו ברמה הזו, אפילו בסרטי מאבקי האור בחושך. הטובים בעולם של פנדורה הם אך ורק טובים. נכון, ג'ייק סאלי די דביל אם כי לא נראה שקמרון מכיר בזה, אבל כל הגיבורים הם אך ורק מוסריים, אוהבים, מנחמים, חכמים ונטולי פגמים. כלומר, אם הם עברו את גיל ההתבגרות. באותה המידה, הרעים של "דרכם של המים" הם רשעים נבלים בני בליעל משוקצים ללא אפילו אונקיית גאולה בנפשם השחורה. לי כצופה שעבר את גיל חמש היה קשה לקבל את זה, לא כי יש בזה חוסר לגיטימיות, אלא כי זה מאוד משעמם ולא נעים לצפייה.

אבל אנחנו גם צריכים לדבר על המהות של "אווטאר", והיא איך הסרט נראה. פה צריך להגיד משהו גם מראש: הקרנת העיתונאים של הסרט הייתה באיימקס בטכנולוגיית ה-HFR, מספר הפריימים הגבוה יותר שמעניק לסרט תחושה מציאותית וחלקה יותר לרגעים. אני כאן להפציר בכם בכל דרך אפשרית, אנא המנעו מהצפייה בהקרנות האלו. בשבילי זה פשוט נראה זוועה, לעיניים היה קשה להתרגל, והאמת היא שלפעמים לא צריך ריאליזם מוחלט כשזה מגיע לסרט על יצורים כחולים עם זנב. אני באמת חושב שהייתי אוהב את הסרט הזה יותר בגרסת איימקס רגילה.
אם להניח את זה בצד, לא אפתיע אתכם כשאכתוב שהסרט הזה מדהים. מד-הים. רמת הפרטים, עיצוב העולם, האפקטים והסאונד כולם ברמה אחרת. זה נכון שחצי שעה פלוס של נפלאות היקום התת מימי היא קצת יותר מדי (אבל, כאמור, אפשר להגיד את זה על כל דבר פה), ובכל זאת הפלא לא נגמר. הדבר המרהיב ביותר, בעיני, וזה שגם אחראי לחלקים החזקים והמחרידים ביותר בסרט הם יצורים מימיים המכונים טולקון, מין לווינתנים שכאלה. במיוחד אחד מהם, טולקון מנודה בשם פאייקן, כנראה אחת הדמויות האהובות עלי ביותר בקולנוע של החודשים האחרונים, משהו בין ווילי הלוויתן הקטלן, לענק הברזל, לנמלה מ"מותק, הילדים התכווצו". אם היו מוכרים בובות שלו ביציאה מהאולם כנראה שהייתי נפרד מכמה שקלים בחשבון הבנק שלי.

הדברים שראוי להתייחס אליהם ב"אווטאר: דרכם של המים" עוד ארוכה. מהליהוק המאוד משונה של קייט ווינסלט (באיחוד קמרוני ראשון מאז "טיטניק"), מוטיבי האב הנעדר המפוזרים שלא מקבלים שום סגירה ראויה, הבחירה להרוג כמה דמויות שכנראה יעשו טראומות לצופים צעירים במיוחד, שוט כריתת יד משמח באופן לא נוח, ג'רמיין קלמן, ויותר מדי קווי עלילה שלא טרחו להשלים אפילו שאורכו של הסרט הוא כמיני סדרה בנטפליקס. אבל נראה לי שהבנתם את העמדה שלי בשלב הזה.
"דרכם של המים" הוא חוויה שאני שמח שעברתי, באותה מידה שלא יכולתי להיסחף אחריו לחלוטין כי הוא מכשיל את עצמו יותר מדי פעמים. אולי העיקר בסיפור הזה הוא שיש אי שם בחוץ קולנוען שסרב להתפשר, סרב לוותר על החלום שלו, ולנו יש את הזכות לראות את זה במלוא תפארתו. זה כנראה האלמנט המרגש ביותר ב"אווטאר: דרכם של המים", כלומר בהיעדר עלילה שאפשר לקבל בפנים רציניות, וזה לא דבר פעוט בשום דרך.