• יום הולדת 12 לבלוג: חגיגות בת המצווה של סריטה
  • ״תראו אותם רצים״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קריוקי״ של משה רוזנטל מגיע לקולנוע
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי הטוב ביותר - חלק ד
  • עושות נקמה
  • A24 מחכים לתרגום: מהדורת דאבל פיצ׳ר לסרטי
  • ״בחורים טובים״, סקירה לסרט החדש של ארז תדמור
  • כרטיס לגן עדן
  • סרטים חדשים: ״כרטיס לגן עדן״ עם רוברטס וקלוני
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי - חלק שלישי
  • פרסי אופיר 2022: הזוכות, הזוכים והטקס
  • ״תא מספר 6״, סקירה לסרטו של יוהו קוסמאנן
  • ״לחיות את חייה״: סקירה ב-12 חלקים, פרולוג ואפילוג
  • ספטמבר חגיגי בסריטה: קולנוע ישראלי בהנחה

פסטיבל ונציה 2022: ״רעש לבן״, Tar, Princess, Dirty Difficult Dangerous

2 בספטמבר 2022 מאת עופר ליברגל

אחרי הפסקה של שנתיים בחסות הקורונה, שבתי אל פסטיבל ונציה שנפתח ביום רביעי בפעם ה-79 בתולדותיו. לראשונה, אני חווה את מערכת הזמנת המושבים האלקטרונית שמחליפה את שיטת המקום פנוי (אם כי עדיין התורים לא נעלמו לחלוטין). עד כה המערכת מתאפיינת בתקלות/קושי בהבנת השיטה ודרך מסורבלת להזמנת מקום בחלק מהאולמות הקטנים. למרות זאת, הצלחתי להשיג מקום בכמעט כל סרט שרציתי. לכן, יש לי הרבה סרטים לדווח עליהם וחלקם ימתינו לדיווח הבא. בפוסט הפתיחה, אתרכז בסרטי הפתיחה של שלוש מארבע המסגרות התחרותיות של הפסטיבל ובסרט נוסף, שהיה אחד מן המצופים ביותר בתוכנייה כולה עבורי ועבור רבים.

רעש לבן
White Noise

הדימוי הראשון בסרט הפתיחה של הפסטיבל הוא של גלגל פילם, מלווה בקול המבקש להתחיל בהקרנה. רגע סימבולי ויפה לפתיחת פסטיבל קולנוע, כולל האירוניה הטמונה בכך שהדימוי הזה מגיע מיד אחרי הלוגו של חברת הסטרימינג נטפליקס. הסרט שבתוך הסרט הוא מונטאז׳ של תאונות דרכים מתוך סרטים, המלווה הרצאה על המשיכה של התרבות האמריקאית לאסונות. זהו מבוא לאווירה של הסרט המלא בביקורת חברתית, סוראיליזם, הומור שחור וקירבה למוות. הסרט הולך למקומות הרבה יותר קיצוניים מן הפתיחה, באורח שסביר שיגרור תגובות מעורבות בקרב הקהל.

הטון הסוראילסטי של הסרט, כמו גם המעבר בין ז׳אנרים שונים, יכול להפתיע את מי שמפצה לסרט בסגנון הרגיל של הבמאי נואה באומבך, אבל הוא ממש לא יפתיע את מי שמכיר את הרומן המבריק של דון דלילו עליו מבוסס הסרט. זה לא שרכיבי הרומן זרים ליצירה של הבמאי, אבל הכתיבה של דלילו מביאה את הנושאים הללו לנקודת קיצון מבריקה/מבעיתה. במעבר למסך, באומבך עידן מעט היבטים מסומיים ברומן, אך מסגרת הזמן של סרט באורך מלא הפכה אותו לדחוס יותר.

התוצאה היא סרט גדוש בפרטים בכל פריים וזה עוד בלי להזכיר את הדיאלוגים, או יותר נכון המלל: סצנות רבות בסרט כוללות אנשים המדברים בו זמנית, באופן שיהיה גורם לרוברט אלטמן לקנא. העומס הזה גרם לי לתהות כיצד אדם שלא קרא את הספר יחווה את היצירה הגדושה הזו, אם כי היא יכולה להיות חוויה סוחפת כמו טריפ מסויט ומצחיק. בתור מי שקרא את הספר לא מכבר, הסרט בהחלט לוכד את האווירה שלו לצד חירות פואטית מסוימת אשר התאימה את היצירה לימינו (הספר נכתב ומתרחש באמצע שנות השמונים).

האווירה הזו היא שילוב של סאטירה על עולם האקדמיה, מבט על התא המשפחתי כייצוג של התרבות האמריקאית, ייצוג של גבריות כוחנית המנסה להיות משכילה, עיסוק בחרדות בכלל ופחד מפני המוות בפרט. הסרט מתחרש באמצע שנות השמונים ובמרכז הסיפור נמצא ג׳ייק גלדני (אדם דרייבר + כרס), ראש המחלקה ללימודי היטלר בקולג׳ קטן. ג׳ייק חי עם באבט (גרטה גרוויג) והשניים מגדלים ארבעה ילדים, רק הקטן של שניהם ביחד. הגדולה (רפי קאסידי) היא של באבט והיא גם חושדת שאמה מסתירה משהו. ג׳ייק מתחבר עם מורי (דון צ׳ידל בהברקת ליהוק) מרצה חדש במחלקה ללימודי תרבות אמריקאית שרוצה לעשות למחקר אלביס את מה שג׳ייק עשה ללימודי היטלר. השניים משתפים פעולה בסצנה שמסכמת את המערכה הראשונה של הסרט ובאומבך בוחר לחבר אותה בעריכה לאירוע אחר, שיזניק את העלילה למקומות הקיצוניים, שהשפה הקולנועית כבר הייתה בהם.

יש בסרט רגעים שהם לחלוטין סרט אימה, ולהבדיל, סרט אסונות. אך במרכז זו עדיין דרמה על משפחה וזוגיות, בשילוב עם הומור שלא זר לבמאי או לסופר. בעוד הספר מסופר כולו בגוף ראשון , הסרט אמנם מתמקד בג׳ייק אך מאפשר מספר נקודת מבט ובכל זאת מציג את האופן בו ג׳ייק חושב בצורה אגוצנטרית גם כאשר הוא מצהיר שהוא מנסה להבין אחרים. הסרט מבצע שינויים נוספים בעלילה ובמבנה וכולל הפתעות גם למי שבקיא בספר, לכן יהיה מעניין לנתח אותו בפוסט ארוך אחרי שייחשף לקהל הרחב בנטפליקס, ויש לקוות שגם בקולנוע.

עד אז, אפשר לומר שזה ללא ספק סרט שמנסה לבטא דברים בצורה ייחודית והוא מוציא משהו אחר מרוב המעורבים בו. כולל פסקול מגוון ולא ממש שגרתי מצד דני אלפמן ומשחק טוב של גרוויג בתפקיד שונה מאוד מכל מה שראיתי אותה מגלמת את כה. אולם, הסרט בולט במשחק לא רק של השחקנים הראשיים או המפורסמים. העולם המתואר בסרט יוצא פעמים רבות לסביבה כולה, ודמויות שלא ממש ממלאות תפקיד בעלילה צצות מול המצלמה כדי להגיד משפט בעל חשיבות. חלק ניכר מן הדיאלוגים לקוחים מן הספר ומדובר בסוג של מפגש בין שני כותבים שנונים. ייתכן ויהיה קשה לפרקים לעקוב אחר כל מה שקורה, אבל אפשר פשוט להישאב לתוך האווירה ובסופו של דבר, האמירות העיקריות די נהירות. חוץ מזה, לא לוותר על צפייה בכותרות הסיום.

טאר
Tar

בתחילת שנות האלפים, טוד פילד עבר עבר ממשחק לבימוי ויצר את "בחדר המיטות" המבריק ו"ילדים קטנים" המוצלח ומטריד, שניהם זכו לשבחי הביקורות והיו מועמדים לאוסקר. אולם, מה שמעניק לסרטו החדש מעמד של סרט מצופה במיוחד הוא לא רק הסרטים שיצר בעבר, אלא גם פרק הזמן הארוך בו הוא לא יצר. 16 שנים אחרי, פילד חוזר עם סרט חדש והציפיות בהתאם. אחרי לילה בו התקשתי לישון עקב מחשבות על הסרט, אני סבור כי גם התוצאה.

קייט בלאנשט מגלמת את דמותה של לינדה טאר, מלחינה ומנצחת שהתהילה שלה נבנית בסצנת הפתיחה שכוללת הקדמה לעלייתה לבמה לטובת שיחה מול קהל מטעם מגזין הניו-יורקר. היא חקרה במשך שנים מוזיקה של ילידים בדרום אמריקה, זכתה בכל פרסי ה-EGOT כמלחינה, אך עיקר תהילתה כמנצחת. היא הייתה המנצחת הרשמית של כל חמש התזמורות הגדולות בארה״ב, בטרם זכתה במשרת החלומות שלה כמנצחת של התזמורות הפילהרמונית של ברלין. היא ידועה בכך שדאגה להזמין מוזיקה חדשה, בדגש על מלחינות, אך כעת היא ניצבת חודש לפני השלמת פרויקט חייה: ניצוח על כל הסימפוניות של מאהלר, כאשר היא שמרה את הסימפוניה החמישית לסוף. לצערה, הקונצרט בוטל עקב הקורונה, אולם כעת היא עומדת להופיעה עמו. אבל סדר היום שלה כולל הרבה מפגשים עם מעריצים וקולגות וגם סדנה כמרצה אורחת בג׳וליארד.

בסדנה הזו היא תוקפת בשנינות תלמיד שמתקשה לאהוב את באך, בגלל הידע על חייו האישיים שכללו 20 ילדים. בהקרנת העיתונאים בה נכחתי, רבים בקהל הריעו לשנינות בה היא הולמת בטענה כי לא ניתן להפריד אמן מהיצירה, אולם בסופו של דבר בכלל לא בטוח שהסרט בצד של טאר והקהל בסצנה הזו. כמו בסרטיו הקודמים, פילד רוצה לתת לקהל לחשוב על העמדות וההזדהות הרגשית, תוך הדגשה איטית של נקודות תורפה ופגמים מוסריים בכל עמדה. הרי עוד קודם לכן, טאר עצמה השתמשה בחיים פרטיים של מלחינים ככלי לפירוש יצירתם, או סתם כרכילות מהנה. להבדיל, הגיבורה מתלוננת על נגן הפילהרמונית הישראלית שסבר כי היא כנראה יהודיה, שכן היא צריכה להיות כזאת על מנת להתעניין במוזיקה היהודית של מאהלר.

לכך מצטרף גם הסרט עצמו, בו במאי מספר סיפור שבו כל הדמויות המרכזיות הן נשים. האם באמת ניתן להפריד אמנות מהיוצר? האם יצירת אמנות גדולה שווה הקרבה בחיים האישיים ומאפשרת לסלוח על התנהגות פסולה? עד איזו רמה? האם מהות היצירה בכוונה או בתוצאה? לא בטוח שיש תשובות לכך ופילד מעלה את הנושא לדיון קודם בשיחות תיאורטיות שנונות המתפרשות על פני סצנות ארוכות, ולאחר מכן בעלילה שנבנית כמו סימפוניה, עם מוטיבים חוזרים עד לרגע השיא ומעבר לו. כאשר אומרים "כוחה של האמנות" לרוב הכוונה היא לחיוב. סרט זה דן בכוחה של אמנות לכל רבדיה וכוח הוא גם דבר שיכול להיות הרסני.

אם ״רעש לבן״ דורש תשומת לב או צפייה נוספת בגלל גודש בפרטים, ״טאר״ דורש צפייה חוזרת בגלל שחלקו הראשון כולל רמזים רבים לאירועים חשובים שהתרחשו לפני התקופה המתוארת בסרט, ולאופן בו הם ישפיעו על ההמשך. מבחינת עלילה, אחשוף רק שטאר מתחילה את הסרט במסע לניו יורק ביחד עם עוזרת אישית עם שאיפות משלה בתחום המוזיקה (נעמי מרלן), בטרם היא מתאחדת בברלין עם בתה, פטרה, תלמידת בת ספר יסודי, ועם בת הזוג של טאר שהיא גם הכנרית הראשונה בתזמורת (נינה הוס). בשלב מסוים צ׳לנית חדשה מערערת את יחסי הכוחות בתזמורת ויש אישה נוספת מהעבר שטאר מבקשת למחוק מחייה.

בכל סרטיו, פילד כתב דמויות מרתקת של נשים שקל להזדהות איתן גם כאשר הן מבצעות או עומדות לבצע מעשה שייתכן ואינו מוסרי. מבחינה זאת, למרות ההתמקדות לכאורה בדמות אחת ששמה כשם היצירה, ״טאר״ הוא סימפוניה שבאה אחרי יצירות קאמריות. הוא מעניק לבלאנשט תפקיד הראוי למידותיה, דבר שלהערכתי לא קורא הרבה למרות שאין ספק כי בלאנשט היא אחת מן הגדולות אי פעם. פשוט, היא מצטיינת בגילום נשים גדולות מהחיים, שיכולות להיות בשליטה ועדיין לשדר לבביות. היא גם טובה בלגלם את ההתפרקות של הנשים הללו, וזה התפקיד הכי טוב שלה בסרט עלילתי לפחות מאז הפעם הקודמת שבמאי בשם טוד ליהק אותה לגלם לסבית. מה גם שבסרט זה היא חולקת סצנות רבות עם נינה הוס, אחת מן הבודדות בעולם שיכולה לגלם נשים קשוחות כמו בלאנשט, והיא נהדרת כמי שמבינה שהיא נדחקת הצידה גם בחיים הפרטיים.

לא ניתן לכתוב על הסרט בלי לגעת במוזיקה, עליה מופקדת הילדור גואנדוטיר (שגם מוזכרת בסרט עצמו), המלחינה זוכת האוסקר על ״ג׳וקר״, שזכה בפסטיבל ונציה לפני שלוש שנים. אני לא תמיד אני אוהב את עבדותה, אבל בסרט זה היא בולטת גם במוזיקה המקורית ובעיקר בווריאציות על מוזיקה של מלחינים קלאסיים וגם מעט קולגות עכשוויות שלה. התוצאה אפקטיבית למדי עבורי, אך אני מניח כי חובבי מוזיקה קלאסית יזהו הרבה יותר מה שהפסקול עושה והן אזכורים רבים לאנשים וליצירות. גם הדיון הזה הינו התחלתי בלבד ואני סקרן לראות כיצד הסרט יתקבל בארץ, בתקווה שיוקרן בקרוב. דומני כי התגובות מן הפסטיבל יזרזו את המהלך הזה.

פרינסס
Princess

לא מדובר בסרטה של טלי שלום עזר בעל שם זהה, אלא בסרט האיטלקי שפתח את מסגרת אוריזונטי (אופקים), השנייה בחשיבותה בפסטיבל שבחר בכותרת המוענקת לכמה סרטים בכל שנה. אולם, סרטו של רוברטו די פאוליס הוכיח את עצמו כראוי למעמד סרט הפתיחה של המסגרת יותר מסרטים אחרים שזכו לכך בעבר הקרוב.

הסרט עוקב אחר קבוצה של נשים ניגריות החיות ביחד ומוכרות את גופן ביער. הלבנות עושות זאת בעיר עצמה. פרינסס היא אחת מן הצעירות שבהן והסרט עוקב אחר כמה אפיזודות בחייה, בעודה מנסה לפתות גברים ולדרוש את התשלום מראש. זהו דיוקן לא שיפוטי או מתנשא, ולהבדיל הוא לא מייפה את המציאות – הנשים הן קורבנות, אך יש גם רגעים של חדווה בעולמן, כשם שהן יכולות גם להיות אכזריות. הכאב נוצר הודות לאפקט המצטבר, בסרט בעל אווירה שהזכירה לי את סרטי שון בייקר. 

העלילה תופסת מבנה בהדרגה, בעיקר דרך סדרת מפגשים בין הגיבורה לבין גבר שהגיע ליער לא בחיפוש אחר מין ובכל זאת הוא מעניין במה שיש לפרינסס להציע. פרינסס לא ממש יודעת שגברים יכולים לרצות מנשים דבר אחר, והיא גם לא יודעת איך להעניק זאת. הרצון של גבר לבלות בחברתה חושף גם את השליטה המוגבלת שלה בשפה האיטלקית. לפרקים, הסרט חוזר על עצמו או מאט את הקצב יותר מדי, אולם די פאוליס מוצא פעם אחר פעם דימויים של יופי פיוטי בתוך שולי החיים. אני סבור כי הוא מצא לבסוף שוט נהדר שבו-זמנית סוגר את הסרט ומראה כי דבר לא נסגר או נפתר בעלילה.

מלוכלך מסובך מסוכן
Dirty Difficult Dangerous

נסיים עם סרט הפתיחה של מסגרת נוספת, ״שבוע הבמאים״ (או ״ימי ונציה״) שנפתחה עם סרט לבנוני, מה שאומר שהוא כנראה לעולם לא יוקרן רשמית בישראל. ייתכן שסרטו של הבמאי ויסאם שארף היה יכול למצוא לא מעט אוהדים בארץ, מאחר ומדובר במלודרמה חברתית בסגנון ששואב מהקולנוע הערבי המסורתי, עם התאמה לתקופה הנוכחית בנושא וכמה הפתעות בקנה.

הסרט נפתח עם מבט על קהילה של נשים אתיופיות בביירות. אחת מהן היא מהדייה, שעובדת כעוזרת בית ובעיקר כמטפלת סיעודית לקשיש שמתחיל להיות סנילי, ולפעמים תוקף אותה כאשר הוא סבור שהוא נוספרטו. נקודת האור היחידה בחייה היא רומן עם אחמד, פליט סורי המנסה לעבוד כסוחר מתכות אלטעזאכן. זוהי עבודה אירונית שכן בגלל פיצוץ במלחמת האזרחים, גופו עדיין פולט/מכיל חלקי מתכת שנטמעו בגופו.

בשלב כלשהו, המעסיקה של הגיבורה מגלה את הרומן, אוסרת על המשך הקשר, ומקשה מאוד על מהדייה, בעודה שולטת בחייה וביכולתה לעזוב את לבנון. היא מנסה תחילה ליישר קו ולציית לכללים, כולל פרידה אכזרית מאהובה, אך נשברת ומבקשת עזרה מאחמד. השניים מנסים לברוח יחד ועל הדרך אחמד מגלה שהפציעה שהייתה אמורה להרוג אותו סוג של נתנה לו כוח-על. אלמנט שהסרט מטפל בו בצורה טבעית, כמו כל אירוע. 

שארף מודע לכך כי עלילת סרטו מופרכת למדי, אך המבט על שולי החברה הלבנונית נראה ישיר גם כאשר העלילה והמוזיקה סוחפות לכיוון אחר. לבנון של הסרט הזה מזכירה מאוד את ישראל לפרקים, ויש בו נגיעות של עשייה קולנועית שלא מתביישת במלאכותיות שבה לפרקים. לא כל דבר בסרט עובד ויש חלקים גדולים בהם הוא מבטא את המסרים שלו בצורה גסה. אבל יש בו כמה סצנות טובות מאוד, בראשן סצנת ראיון לטלוויזיה בה דווקא דרך תרגום שגוי במתכוון, גיבורי הסרט מצליחים לתקשר באופן כן יותר, בעוד הזיוף של התקשורת החומלת על הזרים ניצב בחזית.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.