• סרטים חדשים: ״אד אסטרה״ של ג׳יימס גריי
  • !יום הולדת 9 לסריטה
  • פרסי אופיר 2019: מהמרים על הזוכים
  • ״קצפת ודובדבנים״, סקירה
  • ״עונת החתונות״, סקירה
  • נוכלות בלי חשבון
  • ״השורד״, סקירה
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שני
  • פסטיבל ונציה 2019: הסיכום של עופר
  • זה: חלק 2
  • המלצות סינמטקים: ספטמבר 2019

פסטיבל ונציה 2019: ״סיפור נישואין״, ״ג׳וקר״, ״סוף האהבה״

31 באוגוסט 2019 מאת עופר ליברגל

פסטיבל ונציה מצוי כעת במהלך סוף השבוע הראשון שלו, סוג של שיא מבחינת סרטים מעוררי עניין. לפני הסקירה הנוכחית של כמה מהסרטים המדוברים ביותר, כדאי להתייחס לסרט אחד בו לא צפיתי – החדש של רומן פונלסקי על פרשת דרייפוס, "אני מאשים" בצרפתית או בשמו האנגלי "קצין ומרגל". באופן טבעי הסרט מפצל את הקהל שצפה או לא צפה בו, ולא רק בגלל הישגיו הקולנועיים אלא גם ובעיקר מעצם הצגת סרט של הבמאי שהורשע באונס.
ועכשיו כשזה נאמר, בפוסט זה אדון בשניים מן הסרטים המדוברים של הפסטיבל וגם בנציגות הישראלית, או בדבר הכי קרוב לכך במתחם הצגת הסרטים השנה.

Marriage Story
סיפור נישואין

בראשית סרטו החדש של נואה באומבך אנו שומעים בני זוג מתארים, כל אחד בתורו, מה הוא אוהב באדם לו הוא נשוי. שתי העדויות מייצרות ביחד תמונה שלמה ואחידה של חיי נישואין, כפי שמציעה הכותרת. אלא שאותה סצנה ראשונה מתרחשת בטיפול זוגי שמטרתו לא להציל את הנישואין, אלא להפוך את תהליך הפרידה לשליו יותר. בנוסף, מתברר כי הדברים נכתבים על הדף והאישה, ניקול (סקרלט ג'והנסון), מסרבת לקרוא בקול רם מה היא אוהבת בבעלה, צ'ארלי (אדם דרייבר). מנקודה זו, הסרט שנקרא "סיפור נישואין" יעקוב אחר תהליך הגירושין של הזוג, ואת סיפור הנישואין הקהל יבנה דרך המציאות של הריבים, והתהליך הלפעמים-בירוקרטי של הפרידה שהיא מה שאנו רואים בסרט.

הטון שנקבע בסצנת הפתיחה מהותי להבנת הסרט – למרות הפרידה, בני הזוג עדיין אוהבים זה את זה, כפי שהם רוצים את הדבר הטוב ביותר עבור בנם הנרי שנקרע ביניהם. זה לא אומר שלא צפויים לנו בסרט רגעים רבים של אכזריות הנובעת למרות האהבה ואולי גם מתוכה. ניקול היא שחקנית שטרם הפגישה עם צ'ארלי שיחקה בסרט שהיה יכול להיות הפריצה שלה, אלמלא העדיפה לעזוב את לוס אנג'לס לטובת הגבר בו התאהבה בניו יורק. היא שיחקה בהצגות התיאטרון הניסיונות שלו, שמאוד מוערכת ביקורתית, אבל נותרה באוף ברודווי עד לרגע הפרידה, בו ניקול מחליטה לקחת עצמאות ועבודה בלוס אנג'לס. זו גם העיר בה נולדה בעוד צ'ארלי עובר לראשונה עם מחזה שביים לברודווי, אך בלי הכוכבת שנותרה מאחור.

בכך, הסרט מתפקד לא רק כסיפור אהבה ופרידה בין שני אנשים, הוא גם עוסק בקשר ובתחרות בין שני המרכזים התרבותיים המאוד שונים בארה"ב: ניו יורק בה יש כבוד ליצירה ניסיוניות ולוס אנג'לס המסחרית. אם כי מבט מדוקדק בסרט יראה כי הקשר בין הערים מתערבב לפעמים כמו בסיפור הנישואין שקדם לסרט, או כמו בילד שנולד בלוס אנג'לס, גדל שנים רבות בניו יורק, ובראשית הסרט שב ללוס אנג'לס לתקופה אשר לכל אחד מבני הזוג יש כנראה מחשבה אחרת לגבי מידת הזמניות שלה. לכן, אין זה פלא כי הפוסטרים המקדמים את הסרט מציגים את תמונה של לוס אנג'לס בתוך צללית של ג'והנסון ושל ניו יורק בתוך צללית של דרייבר.

תחילה, הזוג שואף להיפרד בלי לערב עורכי דין אך בסופו של דבר הם נכנסים לתמונה והופכים את מערכת היחסים שנותרה ידידותית למערכת יחסית המכילה פגיעות קשות מאוד, אם הוא בלי הבנה של עוצמת הנזק לאדם אחר. במבט ראשון עורכי הדין השונים בסרט, המגולמים בידי לורה דרן, ריי ליוטה ואלן אלדה, נראים כמו ייצוג סטראוטיפי ושטחי המאיר אותם באור שלילי בלבד או חיובי ולא יעיל לחילופין. אבל בחלקים מאוחרים יותר של הסרט מבינים את הצד האנושי של מי שמעמיד פני תומך ונוהג בנשכנות כלפי היריב, וגם אחרי שמגיעים למסקנה כי עורכי דין לא רק מחסלים את בני הזוג כלכלית אלא גם מהווים המקור לכל הדם הרע, מגיעים לפתע למסקנה כי בכל זאת היה צורך בהם. כשם שמראית העין של סכסוך וזוגיות בעייתית שהם מובילים היא כוזבת, לעומת העבר של הזוג והרגשות האמתיים, כך גם מראית העין של מערכת יחסים שנותרה ידידותית ואדיבה הייתה במידה רבה שקר. הסיבות לפרידה הם רבות ומורכבות יותר ממה שנדמה תחילה, כשם שהתמיכה ואהבה בנישואין הייתה גם היא רבת רבדים.

המבנה של הסרט לא מציג את בני הזוג במקביל. בחלק מן הזמן עוקבים אחר צ'ארלי במשך פרק זמן ארוך בו הסיפור מתקדם ואז חווים את ההתפתחויות המשפיעות על שני האנשים דרך התמקדות בניקול, ו/או להיפך. חלק מן ההחלטות הקשות אשר לוקח כל אחד מבני הזוג לא נראות כלל על המסך ואנו רק לומדים את התוצאות שלהן. התוצאה היא שכל אחד מן הגיבורים מכעיס ומעורר חמלה לסירוגין, וכשמגיעים רגעי ההתפרצות בעימות בחברת עורכי הדין, או בריב זוגי ארוך בו נאמרות המילים הקשות ביותר, כל מה שנאמר טבעי ומעורר צמרמורת. שתי הדמויות מעוררות אמפתיה והעלבונות הם שקרים שנאמרים מתוך אכזריות וגם יש בהם משהו אמתי עד כאב.

לא במקרה, אחת מן הכתבות על העבודה התיאטרלית של בני הזוג בעבר מקבלת את הכותרת בעיתון "תמונות מחיי הנישואין". אין ספק כי סדרה זו והיצירה של אינגמר ברגמן בכלל מהווה השראה לסרט. באומבך חולק כבוד למאסטר בעיקר בכך שהוא כותב את הדיאלוגים לא כניסיון חיקוי, אלא בקולו שלו עצמו. הדבר בה לידי ביטוי גם בשילוב של היבטים קומיים לאורך כל היצירה, כולל מספר סצנות בהם לא הצלחתי לרסן את התפרצות הצחוק שלי, בעיקר בסצנות המכילות את אחותה ואמה של ניקול, אשר כל אחת מהן מקבלת סיפור רקע שהסרט מספק לו רק הצצה. אף כי הסרט מציין הן בסצנות של עימות והן ברגעים קומיים, ייתכן והוא מגיע לשיאו בתיאור פעולות פשוטות וכמעט זניחות לכאורה. החלטה מה לאכול לארוחת צהריים הופכת לאחד מן הרגעים הכי עצובים בסרט.

באמובך מצטיין במיוחד, לא רק בסרט זה, בעיקר בכתיבת דיאלוגים ועבודה עם שחקנים. דומני כי במקרה זה הוא מספק את עבודת הכתיבה הכי טובה שלו לפחות מאז "חיים בין השורות", סרט שעסק גם הוא בגירושין וגם ביצירת אמנות. לגבי השחקנים, זוהי בעיקר תצוגת תכלית של שני השחקנים הראשיים המצויים כאן במיטבם – הסרט לא רק מנצל היטב את היתרונות של כל אחד מהם, אלא גם הופך את מה שבעבר ראיתי כחסרונות של כל שחקן ליתרון נוסף. דרייבר וג'ונסון לא רק מייצרים דמויות אמינות דרמטית, אלא גם מייצרים חן של כוכבי קולנוע בעלי קלילות ומראה כובש, כולל בביצוע קטעי שירה, כל אחד בדרכו הייחודית, לקראת סיום הסרט. לא במקרה נאמר להם בתחילת הסרט "אתם כל כך מושכים"  – כל הסרט הופך לדיון לא רק בזוגיות, אלא גם בכוכבות קולנוע כסוג של אמנות שהיא לא ממש נחותה כלי שנראה לעיתים לאינטלקטואלים בניו יורק, אשר דווקא אחד מהם מייצג בסרט את שיא ההיסחפות בציון מכרים מפורסמים.

"סיפור נישואין" הוא סרט בלי הפתעות גדולות בנרטיב, אולם כן יהיה מעניין לדון בו אחרי שייצא לצפייה בנטפליקס בדצמבר (וגם לקולנוע, אם כי לא בטוח שבארץ). הכוונה בדיון היא בנושאים גדולים יותר מן הזוגיות הספציפית אשר עולה בו, כמו היחסים בין המגדרים מבחינה משפטית ומבחינות אחרות במציאות הפוליטית של ימינו. בינתיים הוא נותר כאחד משיאי הפסטיבל.

Joker
ג'וקר

ארתור פלק (חואקין פיניקס) לא יכול לשלוט בצחוק שלו. הוא מסתובב עם כרטיסים המסבירים לסביבה כי הוא סובל מבעיה הדומה לתסמונת טורט, שגורמת לו לצחוק בלי שליטה באופן אשר לא תואם את הרגשות שלו. זאת לא הסיבה היחידה שהוא מרגיש זרות בסביבה – דומה כי הוא לא מבין את הקודים החברתיים אשר על פיהם כולם מתנהלים ולכן כל הקיום שלו בחברה הוא כזר, גם כאשר למראית עין יש אנשים אשר מנסים לתמוך בו. למשל עובדת ציבורית אשר מטפלת בבעיות הנפשיות שלו לפי הנוהל, וחברים בעבודה שלו. אף על פי שהצחוק בלתי נשלט הוא הבעיה שלו, ארתור שואף לעבודה בתחומים אשר קשורים לצחוק: הוא עובד בשירות של ליצנים בעבודות מזדמנות, וחולם על הצלחה כאמן סטנד-אפ, לצד הופעה בתכנית הטלוויזיה של מארי פרנקלין (רוברט דה נירו). אף אחד לא רואה אותו פרט לאמו, אך גם היא סובלת ממצב נפשי עדין ופיזית אינה במיטבה. לכן, בקשר החם היחיד בחייו, ארתור הוא המטפל. אם כי חילופי מבטים עם אם חד-הורית (זאזי ביטס) בבניין שלו מעוררים בו תקווה לקשר אחר.

דמותו של ארתור היא חריגה בכל מובן, אך גם אוניברסלית בכאב שהיא משקפת, בתחושת חוסר הנוחות בסיטואציה חברתית, ובכך שמיד אחרי שהוא עושה משהו הוא מרגיש כי שגה. בנוסף, הוא חווה אלימות ושנאה לכאורה חסרת פשר מצד אחרים כבר בסצנת הפתיחה. מתוך הדמות השבורה הזו, הבמאי טוד פיליפס יוצא על מנת לספק את הגרסה שלו למיתוס המודרני של דמות הג'וקר, הנבל האנרכיסטי, הכריזמטי והמוכר ביותר מן הקומיקסים והסרטים אודות באטמן. אבל פיליפס לא עוסק ב-הג'וקר, אלא ב"ג'וקר", גרסה אחת לדמות שבסרט הופכת בו זמנית לנבל-על ולאחד מההמון.

פיליפס לא מסתפק בסרט זה במיתוס אחד של התרבות הפופולרית בימינו. את סיפור של הנבל של באטמן הוא מחבר עם המיתוס הקולנועי של הסרטים המוקדמים של מרטין סקורסזי, אל ניו יורק המלוכלכת שהציג בתחילית הקריירה בשנות השבעים והשמונים, לכאורה התקופה בה מתרחש סרט זה. אף כי הסרט מתרחש בעיקר הבדויה גותהם, מספר טלפון הנמסר בסרט חושף את הקשר לניו יורק, גם אם הייצוג הראליסטי של העיר נשבר במקומות אחרים. הדבר בולט במיוחד בדמות המגלם דה נירו, המהווה גרסה ישירה של דמות שגילם ג'רי לואיס בסרט "מלך הקומדיה" של סקורסזי. פיניקס המגלם את ארתור/ג'וקר הוא גם מקביל לדמות שגילם דה נירו באותו סרט, אם כי בדרך שונה. לא פחות מכך, הסרט מהדהד את "נהג מונית" במספר דרכים והבמאי עצמו ציין במסיבת עיתונאים כי הוא שאב השראה גם מסרטים אחרים באותה תקופה, בה בארה"ב נוצרו יותר סרטים המבוססים על חקירת ובניית דמויות.

בכל הקשור לערך בידורי, הבחירה היומרנית של פיליפס לא פוגעת בסרט יותר מדי. "ג'וקר" הוא סרט קולח במיוחד, עם יותר דרמה מקטעי פעולה אלימים, אך כאשר האלימות מגיעה היא מבוצעת היטב. באותה מידה, ניכר כי אינו במאי מעמיק או מדויק כמו סקורסזי ואם הסרט ניסה לייצר דמות מורכבת ומעניינת פסיכולוגית, מדובר בהצלחה חלקית בלבד, אם בכלל. פיליפס ידוע בעיקר כבמאי קומדיות והפעם הוא מנסה לספר משהו שנראה תחילה כטרגדיה מחוספסת הרבה יותר מכל מה שיצר בעבר, מה שלא עובר במלואו. אם כי במהלך הסרט נאמר כי מדובר בסך הכל בעניין של השקפה וכשם שהגיבור צוחק במה שנראה ברגעים אקראיים, אולי הוא למעשה רואה את המציאות נכונה. אולי הסרט הזה הוא קומדיה כמו סרטיו הקודמים של הבמאי, גם אם הוא מכיל כמות קטנה למדי של בדיחות ברורות.

מצד שני, המצב מתגלה מורכב יותר שכן כל דבר בסרט פתוח לקריאה נוספת. תחילה נראה כי הכיוון הפסיכולוגי להסבר המקור לדמות הג׳וקר הוא הכיוון שהסרט ילך אליו, אך מהלכים אחרים מטילים ספק בכך. גם דברים שנאמרים לנו על הדמות ועל דמויות אחרות, כולל משפחתו של ברוס וויין, מוטלים בספק. התקופה בה מתרחש הסרט נראית פחות מוגדרת תחילה – בעוד הסרט מתרחש בראשית שנות השמונים, המוזיקה מייצרת חלק מן הזמן אווירה המזכירה תקופה מוקדמת בהרבה, וגם השידורים בטלוויזיה נראים אנכרוניסטיים. כל אלה בעיקר יוצרים ערבוב על מנת למנוע כל תחושה של הסבר ולבטא את האנרכיה הקשורה כתמיד לדמות הג'וקר (או פשוט ג'וקר). חלקים רבים בסרט מייצרים ביקורת-לכאורה על העיסוק של המדיה באלימות, ויש בסרט קריאה למחאה חברתית נגד עשירים ואפילו הקמה של תנועה חברתית. אך בו בזמן, הגיבור אומר כי הוא נטול כל מסר פוליטי ושייכות, אם כי אולי כמו ב"האביר האפל", חוסר מסר ותכלית הוא אולי המסר המאיים ביותר.

יחסית לסרט קומיקס, "ג'וקר" אכן שונה בתחום – הוא מנסה להיות קודם כל סרט פיתוח דמות, אחר כך סרט אפל, ורק אז חזרה לעלילה של הקומיקס כסוג של סיפור מקורות. אך משהו בסרט לא הולך עד הסוף. "האביר האפל" נותר לא רק טוב יותר, אלא גם אפל יותר, הדיאלוגים בסרט מסבירים דברים בצורה ישירה מדי, המוזיקה לוחצת חזק מדי, ובאף שלב אין תחושה שאנו חוזים במשהו מדהים. הדבר הכי קרוב ליוצא דופן בסרט הוא המשחק של פיניקס בתפקיד שנראה כתפור למידותיו, וכזה שמייצר באז אוסקר עוד בטרם צולם הסרט. הוא עושה עבודה טובה עד טובה מאוד (מקום שני אצלי בדירוג השחקנים שגילמו את הדמות בקולנוע, אבל יותר קרוב למקום ראשון מלשלישי) והתפקיד נותן לו דרור להשתוללות פיזית וקולית. אך לדעתי, הוא ברא דמויות מרשימות יותר בעבר, בדרך כלל שהוא נכתב וביום בידי יוצר בעל קול אישי מגובש יותר.

כמו כל סרט קומיקס, דומה כי גם סרט זה עוד יוליד הרבה דיונים, בעיקר בכל הנוגע להיבטים הרבים השונים בג'וקר בעל האישיות הספציפית בה מתמקד סרט זה, מול ההרס המוחלט שנראה בעבר. מבלי לקלקל יותר מדי, יש בסרט משהו הרומז לכך כי לא מדובר בהכרח בסתירה, אך שוב וכמו לגבי דברים אחרים בסרט, הבמאי לא הולך עם הכיוון הזה עד הסוף. יש בסרט הרבה אלמנטים שהיו יכולים להיות חלק מסרט גדול, אולם הם אינם מחוברים בצורה מספיק יעילה על מנת להקפיץ את היצירה מדרגה נוספת מעל לחסרונות שלו ואל עבר השורה הראשונה של סרטי הקומיקס, או דיון של ממש בסרטים מהם שאב פיליפס השראה. ועדיין, הסרט עושה מספיק דברים בצורה סבירה או טובה על מנת להצדיק לפחות חלק ניכר מן הציפיות של המעריצים.

The End of Love
סוף האהבה

מסגרת ה"ביאנלה קולג'" היא חממה לפיתוח תסריטים אשר בכל שנה נותנת לשלושה יוצרים מצטיינים מימון ליצירת סרט זעיר תקציב, בתנאי שיצולם במהירות על מנת שייצג בפסטיבל בשנה הבאה. אשתקד, הבמאית הישראלית קרן בן רפאלאין בתולות בקריות״) זכתה והשנה הציגה את הסרט שלה בפסטיבל תחת המסגרת הזו. בכל שנה התוצר ממנה שיוצא לי לדגום מצליח להרשים יותר מסרטים מתוקצבים יותר המוקרנים במסגרות המשנה של הפסטיבל. הסרט של בן רפאל, "סוף האהבה", הוא הפקה צרפתית על סיפור אהבה בין בחורה צרפתייה לגבר ישראלי. הוא גם צולם בארץ עם לא מעט שחקנים ישראליים, כך שהוא הדבר הכי הישראלי בפסטיבל ונציה שנה, פרט למסגרת של סרטי ה-VR, שמוצגים באי שמסתמן שלא יהיה לי פנאי לשוט אליו או לשריין לי מקום מראש.

"סוף האהבה" הוא "סרט סקייפ" – סוג של גרסת המאה ה-21 לרומן מכתבים. ג'ולי האדריכלית הצרפתייה (ג'ודית שאמלה) נושאה ליובל (אריה וורת'אטלר) , צלם חדשות ישראלי הרוצה ולא ממש מצליח להפוך לצלם אמנותי המציג בפריז. למרות הנישואין, אישור השהות של יובל בפאריז פג והוא ממתין בישראל לחידוש המסמכים בתהליך בירוקרטי ממושך, בעוד ג'ולי מגדלת את לני, בנם המשותף שגילו כמעט שנה. בזמן הזה, כל הקשר בין בני הזוג נעשה דרך מסכי המחשב ושיחות הסקייפ מרכיבות את כל הסרט. כפי שמרמז השם, מה שמתחיל בקשר אוהב ובסייבר-סקס בסצנה הראשונה, הופך בגלל למרוחק יותר בגלל פערי המרחק ושאיפות בחיים, שעם הזמן הן לא בדיוק מה שסוכם בעבר. כל אחד מן השניים הופך לפרקים לקנאי או אימפולסיבי מדי, או שהוא חש תסכול כאשר הוא מנסה לייצר קשר בעוד השני אינו זמין. ברמה זו, הסרט מתכתב לא מעט עם "סיפור נישואין" שפתח את הפוסט ומציג אולי גרסה צעירה מעט יותר של מאבק בין שני בני זוג אמנותיים שכל אחד מהם קשור לעיר בה הוא חי.

אך בעוד הסרט של באומבך בשיאו כאשר הוא מתמקד בין בני הזוג, בסרטה של בן רפאל הדבר הכי אפקטיבי הוא האנשים אשר סובבים אותם. בצד הצרפתי של הסרט מדובר בייביסיטר צעיר במיוחד, קולגה מושך העובד עם ג'ולי, ואמה של ג'ולי שהיא אישה מעורערת מעט מבחינה נפשית. מה שקסם לי במיוחד הוא מה שקורה בארץ – משפחה רחבה המשלבת בין תמיכה, הבעת דעה בלחץ, ואמירת דברים בתזמון לא נכון, וגם זוג ידידים אשר גם מערכת היחסים שלו מושפעת לפתע מן הקשר המתנהל בשלט רחוק. הקהל הישראלי יזהה מספר פרצופים מוכרים בקאסט. ייתכן והסרט מעט ארוך מדי, בעיקר באמצע, אבל רוב הזמן הוא מהווה דוגמא טובה לשימוש בתקציב המוגבל כיתרון ולא כמגבלה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.