• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • סרטים שיותר מתמיד צריכים להיכנס לתוכנית הלימודים
  • על סקר 100 הסרטים הגדולים של ״סייט אנד סאונד״
  • פארחה
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון

"לוחמת", סקירה

7 באוקטובר 2022 מאת אור סיגולי

לפני הכל אולי כדאי לקחת רגע, ובכלל לשמוח מעצם הפצתו של "לוחמת" בישראל. האמת הלא נעימה היא שסרטים שעוסקים באופן מוחלט בשחורים כמעט ולא מגיעים לארץ במסגרת מסחרית, אלא אם כן הם הוכחו כלהיטים גדולים או כשחקנים מרכזיים באוסקר. ל"גדרות" של דנזל וושינגטון אפילו זה לא עזר. על כל "מאחורי המספרים" ו"אור ירח" יש את "תקופת מבחן", "סיפורו של רחוב ביל", "The Hate You Give", "Girl Trip" ו-"Emergency" שלא מקבלים מקום. נוכחותו של "לוחמת" באולמות המקומיים, אמנם אחרי פתיחה מרשימה בקופות ארה"ב אבל לפני שנחשב רשמית להצלחה או הועמד לאי אילו פרסים, היא כבר חדשות טובות, וזה עוד לפני שדיברנו על הסרט עצמו.

"לוחמת" (The Woman King) הוא פרויקט שבכלל התחיל אצל השחקנית מריה בלו ("קולר", "היסטוריה של אלימות"). היא ניסתה להגיש את הסיפור שתחקרה למספר אולפנים לפני שהגיע לידיה של התסריטאית דנה סטיבנס, המוכרת בעיקר מכתיבת סרטים רומנטיים לבנבנים במיוחד כמו "עיר של מלאכים" ו"מקום מבטחים". הסיפור שעוסק בקבוצת לוחמות אפריקאיות מהמאה ה-19 התחיל להתהוות, והובא אל ג'ינה פרינס-ביית'ווד, כנראה בכירת הבמאיות השחורות שפועלות בתוך שיטת האולפנים ("משמר האלמוות", "מכדררים סיפור אהבה"). מריה בלו קיבלה גם חותמת של מפיקה, יחד עם קתי שולמן וג'וליוס טנון ואחד המנועים המשמעותיים של הסרט, השחקנית זוכת האוסקר, הטוני והאמי ויולה דייויס ("העזרה", "הבלוז של מא רייני") שגם לקחה לעצמה את התפקיד הראשי.

דייויס מגלמת את נאניסקה, הגנרלית של חוליית הלוחמות אגוג'י, נשים שמקדישות את חייהן להגנה על המלך והממלכה האפריקאית שלהן, דאהומי, ונערצות על ידי כל. עלילת "לוחמת" (שבגרסתו העברית יכול להתייחס למספר דמויות בסרט, בשונה מהשם המקורי שנוגע אל נאניסקה בלבד) מתחילה כאשר דאהומי עומדת בפני צומת דרכים, כפי שכתוביות הפתיחה מסבירות לנו. מצד אחד המלך החדש שואף להפסיק עם חיי המלחמה והחרב, כאלו שמביאים כבוד והגנה לממלכה אבל גם מערבים את התושבים המקומיים בתמיכה ישירה בסחר העבדים (נקודה מאוד מעניינת שלא הרבה התעסקו בה לפני), ומאידך לעבור להתקיימות אוטרקית של חקלאות. בינתיים, שבט אכזרי מאיים על העצמאות של דאהומי והסכנה מתקרבת יותר ויותר בכל יום.
אל תוך זה נכנסת נאווי, נערה בת 19, שאביה התייאש מלמצוא לה שידוך ומביא אותה לאגוג'י, ואם הבנתי נכון, התזמון שלו מדהים כי בדיוק נפתח מחזור גיוס חדש או משהו. אנחנו נדבר על התסריט הזה עוד רגע. בכל מקרה, נאווי מתגלה כלוחמת מבטיחה, ומסומנת על ידי נאניסקה וסגניתה איזוגי, אבל אופייה המרדני, האינדיבדואליסטי והאמיץ יכולים גם למנוע את התקדמותה, ובאופן כללי מסבכים את המצב אפילו יותר.

שני דברים שאולי כדאי להתייחס אליהם לפני שאפרט למה כל כך נהניתי מהסרט הנהדר הזה, על אף שהוא רחוק מלהיות מושלם, הם אמינותו ההיסטורית והקהל אליו הוא מכוון.
אמנם האגוג'י היו קיימות במציאות, אבל לפי מה שהבנתי "לוחמת" רחוק מלהיות מדויק עובדתית, ובואו נגיד שהוכחה לזה אפשר למצוא בדברי הבמאית עצמה, שאמרה שאחד הסרטים האהובים עליה, והשפעה גדולה על יצירתה החדשה, הוא "לב אמיץ", סרט שידוע כמשבש עובדות כמעט לרמה הפוסט-מודרנית. כצופה שהגיע ל"לוחמת" ללא כל ידע או חיבור לרקע ההיסטורי שלו, אני צרכתי אותו לא כערך מילוני אלא כקולנוע טהור, וזה כנראה עזר לי מאוד להיסחף אחריו, או לפחות מנע ממני את ההפך.
הדבר השני הוא שעל אף שמדובר בסרט מלחמה, כזה שהרבה מאוד דמויות וניצבים בו ימצאו את מותם המוקדם, הוא מקוטלג כ-PG13, כלומר כמיועד גם לקהל צעיר יותר. ובאמת שהופתעתי מכך שהאלימות בסרט אולי קיימת מעצם היותו, אבל גם מצומצמת למינימום ורובה נמצא מחוץ לפריים.
שני אלו מעניקים ל"לוחמת", לפחות בעיני, ממד של אגדת עם קולנועית, כזו שמטרתה לבדר ולסקרן קהל רחב במיוחד. הוא לא מבקש לקחת אותנו אל הקצה או לבחון גבולות, אלא לסחוף אותנו לעולמות של הרפתקה. הוא בהחלט לא סרט לילדים, אבל לי הוא הזכיר יותר מהכל את סרטי ההרפתקאות של דיסני משנות השישים, ואני לא יכול לכתוב את זה כמחמאה גדולה יותר. משהו בסרט הזה מרגיש קלאסי מאוד, מתקופה אחרת של קולנוע שאולי לא ידע להתחייב על סיווג, אבל הצליח לנגן על כל האלמנטים המנוגדים בו באופן מיומן ומרחיב לב, כך שלמרות תפיסת העולם הנאיבית שלו נוצר קסם קולנועי מוחלט.

הנאיביות הזו נמצאת בכל מקום בסרט. בסצנות האקספוזיציה המסבירניות, בדיאלוגים, ברומנטיקה, בפריסת העלילה, ובדמויות שכל אחת מהן ממלאת תפקיד שאנחנו מכירים היטב מסוג כזה של סרטים. על אף שאולי הסרט חושב כך לפעמים, אין בו הפתעות, התפניות ברורות הרבה לפני שהן נחשפות, ולעיתים ידעתי מה עומדת מישהי לומר עוד לפני שפצתה את פיה. בימים כתיקונים הייתי מחשיב את כל אלו כחולשות, אבל משהו ב"לוחמת" כל כך נאמן לעצמו, כל כך מונע מאהבת עשייה ומתהדר בכמה הצלחות מרשימות, שאלו הופכים ממכשול ליתרון. דקות ספורות פנימה אני הייתי כל כולי בידיו של הסרט הזה, מאוהב בכל הנשים שעל המסך, מובל על ידי העלילה כמו ילד.

התמונות באדיבות פורום פילם

ההצלחה הכי מוחלטת של הסרט, כזו שאני ממש מקווה שתביא לו פרסים בעתיד, היא כל מה שקשור לדמויות הנשים, העיצוב והגילום שלהן. אז כאמור דמויות מורכבות לא באמת תמצאו כאן, אבל כל דבר שהתסריט לא הצליח להרים, הבימוי והמשחק משדרגים לרמה שמדביקה לכסא.
זה כמובן מתחיל עם ויולה דייויס, אישה שהיא סוג של טיטאן. היא כוכב לכת. ועדיין, אפילו שידעתי שהיא שחקנית גדולה, לא חשבתי שהיא תוכל להפתיע אותי כמו בתפקיד הלוחמת הרדופה שהיא כאן, וזה אפילו בלי להתייחס לעבודתה הפיזית כשהיא בת 57. כל מי שכבר מאס בהופעותיה הרגשניות ומלאות הדמעות, פה יקבל מישהי אחרת לגמרי. כמו שאמרו בפודקאסט "פילם קאסט", דייויס פה נכנסה למצב דנזל וושינגטון טוטאלי, וקשה לתאר איך היא שולטת בפריים, עם המבט הכבד שלה והעיניים הרושפות. וזה בלי להזכיר כמה היא יפה. אי אפשר להוריד ממנה את העיניים. לדייויס יש את התפקיד היחסית מורכב ביותר בסרט הזה, כי היא גם לוחמת בווייבים של גיבורת-על, גם אישה שסבלה דיכוי וסוחבת על עצמה טראומות רציניות, וגם דמות אימהית שמאוימת על ידי אנשים שרוצים במפלתה. אבל דייויס לא לבד. זה רחוק מלהיות מופע יחיד, והאמת היא שזה אפילו משדרג את הופעתה.
מי שעוזרת לדייויס לתת את כל מה שיש לה היא דווקא הצעירה שבקאסט הראשי, תוסו מבודו בת ה-21 ("מחתרת המסילה"), בתפקיד נאווי שאפשר די בקלות לומר שגם היא דמות ראשית. האינסטינקט הוא לכתוב שמבודו נותנת לדייויס פייט, אבל בעצם היא לא נגדה, אלא תומכת, מרימה יחד איתה את הסרט הזה.
מעבר לשתיהן, מי שגונבת את ההצגה פה ושם היא לשאנה לינץ' כסגניתה של נאניסקה. בזכותה הופעתה הזו רק עכשיו הבנתי למה ליהקו אותה כממשיכת דרכו של ג'יימס בונד ב"לא זמן למות". איזו נוכחות מטורפת יש לגברת הזו, וכמה עוצמה היא מביאה למסך. עוד מחמאות אפשר להעניק גם לשילה אטים הדרום אפריקאית, שמסתבר שהייתה גם ב"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף".

המקומות הרכים של הסרט, בו נראה כאילו פרינס-ביית'ווד או שלא לגמרי ידעה מה היא עושה או לחילופין בחרה להנמיך את הלהבות, הם כל מה שקשור לדמויות ולעלילות המשנה של הגברים. ג'ון בויגה כמלך, עם פאה שלא הצלחתי להתמודד איתה עד הסוף, בונקו קוזה כאנטגוניסט המרכזי, וגם ג'ורדן בולגר כגיבור הרומנטי של הסרט, נמצאים כל הזמן על אותו טון בדיוק, פונקציונליים להדהים, וסובלים מחוסר עניין מוחלט של בערך הכל. שלא באשמתם, כנראה, הם אלו שמקרקעים את הסרט וכל רגע שלהם על המסך יכול די בקלות לעורר הרמת גבות ואפילו צחקוק לא נינוח.
באופן כללי כל דבר מלבד הדינמיקה של הלוחמות וסצנות שדה הקרב, שעשויות במיומנות מרהיבה של אקשן וכוריאוגרפיה גם אם בחוסר אחידות סגנוני מוחלט (באיזשהו שלב נאווי קושרת סכין לחבל והופכת לגוגו יובארי מ"להרוג את ביל", לרמה של שוטים זהים), די חלש. זה כולל את הפוליטיקה, התככים המלכותיים והרומנטיקה, שמקבלים בסרט טיפול של לצאת מידי חובה. ברור מאוד מה עניין את יוצרות הסרט, ואלו לא הדברים הללו. למרבה השמחה זה אחוז יחסית נמוך מתוך האפוס המרהיב הזה, שלא רק מעוצב להפליא ומצולם מדהים (העור הכהה מעולם לא נראה יפה כל כך, מחוץ לסרטים של בארי ג'נקינס), גם מעניק מקום של כבוד לגיבורות באופן שמעט מאוד עשו לפניו, משנה את הנראטיב, ונותן לנו עולם חדש וכל כך כל כך מסעיר.

יהיה לי קשה להתווכח עם מי שימצא את "לוחמת" ילדותי, או מי שלא הצליח לעקוף את מכשולי הכתיבה, אבל אני רואה בו ספקטקל קולנועי שיודע בדיוק מה הוא רוצה להיות, והולך על זה עד הסוף. יש בו סיקוונסים מדהימים, הופעות משחק נהדרות, ומבלי לגלוש לספויילרים, בעיני הוא גם יכול להיות חוויית צפייה מדהימה לנערות ואימהותיהן. אני, מבחינתי, לגמרי מקווה לסרט המשך.