"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף", סקירה
5 במאי 2022 מאת לירון סיניאם היה צריך לתת חוות דעת תמציתית על הסרט החדש של היקום הקולנועי, או מעכשיו – מגוון היקומים – של מארוול, אפשר היה לסכם ש"דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" ("Doctor Strange in the Multiverse of Madness") הוא סרט נחמד. קצת חמוד אפילו. בסך הכל לגמרי בסדר. ובזאת אין כאן כוונה להוריד גשם של הנמכת ציפיות על מי שציפו לו, כי הוא כן מהנה, באמת. הוא פשוט תוצר של תקופתו ותעשייתו, וככזה הוא כרגע נמצא בתוך הלימבו של הפרק החדש של סרטי מארוול, שעדיין מחפשים את עצמם מבחינת נרטיב ועניין גם עכשיו, שלוש שנים שלמות אחרי "הנוקמים: סוף המשחק" שבבת אחת סגר את 21 הסרטים שקדמו לו, וגם פתח פרק חדש של הצפה ביתר שאת של תכנים ממדיומים מקבילים עם השקת דיסני+.
אנחנו עדיין בתקופת מעבר בין הסתגלות לכך שחלק מגיבורי העל שהתרגלנו לראות כבר מיצו, סיימו חוזים ולא ישובו (למעט בהופעות אורח כי מזל שיש יקומים מקבילים בשביל זה), חלק נשארו ומנסים למלא את החור שהשאירו, וחלקם חדשים, נחשפים בהדרגה, כמה מהם צעירים למדיי. אני בטוחה שבין אוהבי ואוהבות גיבורי העל של מארוול יש די והותר שהסרט הזה עדיין נחשב כאירוע ענק עבורם, והוא מעורר התלהבות אדירה כרגיל. אני מקווה שיש לאלו חיבה קלה גם לקצת יותר אלימות וקצת יותר אופל של נבכי נפשות שבורות ופגומות, כי הסרט בהחלט מנסה ללכת קצת למחוזות האלו. אבל עבור מי שחבלי ההתלהבות קצת נשחקו להם, הייתי מחשיבה את הצפייה בו כחוויה טובה בסך הכל, אם כי מסויגת.
הוא נשען על תמהיל שכולל כמה מרכיבים שמאפשרים לו לרענן את הנרטיבים הטיפוסיים ולתת נגיעה של סגנון אישי לבמאי סם ריימי ששב לביים סרט מארוול אחרי טרילוגיית הספיידרמנים שלו או אז מתחילת האלף.
אגב, לא יהיו כאן ספוילרים, למעט תיאור כללי של הנושאים שהסרט מנסה לעסוק בהם ואזכור של חלק מהדמויות והעלילה. קראו ללא חשש.
סם ריימי מוכר גם כמפיק עסוק וכבמאי ותסריטאי אימה של סרטי "ספלאטר", מלאי הומור סלפסטיקי בתיבול של גור (gore – כשסצנות בסרט אימה משפריצות המון דם ומעיפות איברים כרותים ושאר מיצי קיבה לכל מקום) עוד מטרילוגיית סרטי "מוות אכזרי" שהראשון שבהם יצא ב-1981, ואת סדרת הטלוויזיה שהמשיכה אותם באריזה עדכנית ומצחיקה אפילו יותר שנים אחר כך, וגם בזכות "קחי אותי לגיהינום" המבדר והקודר מ-2009. הוא הפיק בין היתר את הסדרות של "הרקולס הצעיר" ו"זינה הנסיכה הלוחמת" שהיו שיחת היום במסדרונות תיכון מסוים לפני 20 ומשהו שנה, ואעצור כאן לפני שהסקירה הזו תהפוך לרשימת מכולת ויקיפדיה רוויית מחמאות וחיבה. הניסיון וההומור השחור שלו עוררו ציפייה קלה ש"דוקטור סטריינג'" החדש יהיה משהו קצת שונה, עם סגנון משלו. כמו "תור: ראגנארוק" רק עם דם, ובמגוון יקומים.
אלא שעם כל הכבוד לריימי, שמביים כאן לפי תסריט של מייקל וולדרון (היוצר והמפיק מאחורי הגרסה הטלוויזיונית של "לוקי", וגם כותב של "ריק ומורטי" בשניהם צבר ניסיון מולטיוורסי), שנשען על דמויות הקומיקס שיצרו סטן לי וסטיב דיטקו, זה עדיין סרט אחד של מארוול. עוד חתיכה בתוך פסיפס העל של המפיק קווין פייגי, חלק בפאזל שגולש בין קולנוע וטלוויזיה וממשיך לנסות ולשמר קו עלילה אחד גדול, או לפחות מסגרת שתאפשר ליצור עוד ועוד תכנים שיניבו עוד צפיות ועוד מנויים לדיסני+. וככזה, עוד לפני שאגיע להתנהלות חוזרת בתסריט שהחלישה את כל הסרט, הוא נותר קצת כיציר כלאיים שלא הולך עד הסוף עם ההתפרעות שבמאי כמו ריימי היה יכול לספק. והיה הגיוני לחשוב שניכנס לסרט פרוע, במיוחד כשהשם שלו מזכיר אסוציאטיבית שתי יצירות: "At the Mountains of Madness" סיפור של ה. פ. לאבקראפט בו כרגיל אנשים מאבדים את זה כשהם מגלים רמזים לקיומם של דברים שקשה להם לתפוס מחשבתית, ואת "בלוע הטירוף", סרט האימה הכי טוב בעיניי והכי מערער של ג'ון קרפנטר מ-1994.
קיוויתי למשהו שייקח אותנו אל נבכי התעתועים של הנפש. בזהירות, ובהסתמך על היהירות המעוגנת בדמות של דוקטור סטיבן סטריינג' (בנדיקט קאמברבאץ' שעושה עבודה מצוינת, במיוחד כשהוא מגלם אנשים שאמורים להתחבב עלינו למרות שהם סך כל נורות האזהרה של גברים שלא יודעים להתייחס לבני אדם אחרים כאילו שהם באמת קיימים) אפשר היה להניח שהוא יקבל מכה נוספת לאגו, בהמשך לכמה התרחשויות שראינו כבר ב"ספיידרמן: אין דרך הביתה" שקדם לו. ואם כבר הזכרתי את הסרט הקודם, גם הפעם ברור שלא נוכל להתחמק מעוד קריצות של הופעות אורח נוסטלגיות יותר ופחות, וגם כאלו שמרפררות לתכנים נוספים קיימים או מתבשלים, כדי לסחוט קריאות התלהבות.
לטוב, אכן מדי פעם הסרט מנסה ללכת לכיוון של טלטלה לאגו ולבטחון העצמי של סטריינג'. והוא עושה את זה תחת מעטה קודר של מוסכמות (קלות לעיכול, לא לדאוג) מסרטי אימה פה ושם, וגם עם קצת הומור חצוף, חינני וחובט, כל מה שמזוהה עם ריימי. סטריינג' מוביל את הסרט לצד אמריקה צ'אבס (סוצ'י גומז), דמות חדשה וצעירה (גומז עשתה את האודישן בגיל 13) שמי שקראו את גרסת הקומיקס של קירון גילן וג'יימי מקלבי ל-Young Avengers יזהו (מומלצת בחום, האמנות מרהיבה והסיפור עדכני ומלא תופיני קוויריות, הומור וכאבי גדילה בלי להיות מתאמץ לרגע). השם שלה מאפשר לכל דבר שסטריינג' אומר לה להישמע סימבולי וטעון משמעות פוליטית, בפרט כשהיא לא בטוחה בכוחות שלה, שכוללים אפשרות לעבור בין יקומים. משהו דמוני חומד את הכוחות האלה, ולכן שולח בעקבותיה יצורי פלצות מיקום ליקום.
ומה יכול לבלבל לך את הביטחון העצמי ותחושת הזהות יותר מאשר להיחשף ליקומים נוספים, גרסאות חלופיות של מה היה יכול להיות, של מי שאתה היית יכול או עלול להיות? הצבה של מראות סמליות ומוחשיות? ובכן, הדבר היחיד שמבלבל יותר הוא להיות סרט של סם ריימי שמנסה להיות אלים, אגרסיבי ומתחכם עם הומור שחור, אבל עדיין להיראות ולהתנהג כמו סרט טיפוסי של מארוול. כלומר, אמריקאי בקטע חיובי ורך, ולא מסובך או אפל. לא באמת.
בזמן שסטריינג' וצ'אבז ינסו להבין איך לעצור את מה שמחפש אותה, ילמדו דברים על עצמם והאחד על השנייה, ברקע יש דמויות תומכות: וונג מכשף העל (בנדיקט וונג שבעיקר מספק תמונת מראה, הנה שוב המילה הזו, לגישה המתנשאת של סטריינג'), וונדה מקסימוף (אליזבת אולסן) שעדיין מתמודדת עם משבר הזהות והאובדן שלה שמי שעקבו ראו בסדרה "וונדה-וויז'ן" וכריסטין פאלמר (רייצ'ל מקאדמס) כדי להזכיר לסטריינג' שהוא כבר שילם מחיר על האופי היהיר. וכן, גם יריב עבר שחוזר ומי שראו את הטריילר והפוסטר יידעו במי המדובר.
האופן שבו העניינים מתנהלים כולל הבלחות של אלימות שנראים בוטים ובולטים יותר מבסרטים אחרים. הם מתקבלים בהבנה על ידי הדמויות, כמעט כלאחר יד, כי בסרט הזה דם הוא משהו שקורה, וקורה הרבה. הוא מרגיש מלוכלך יותר, ובהתאמה גם קודר יותר. וברגעים האלו, בפרט כשיש נגיעות שמקלילות אותם עם בדיחה קטנה פה ושם מיד אחרי, הסרט עובד. ועובד בסדר גמור. אלו הרגעים בהם הוא מרגיש מסוכן, עם השלכות לדמויות שבו, שבהם הוא נהיה מסקרן ומצליח לסחוף לקצת.
מנגד, אפשר להבין את הרצון לא ללכת עד הסוף למחוזות אפלים במיוחד. ואני מתכוונת לא לעצב והדרמה של שני הסרטים שחתמו את הפרק הקודם של היקום הקולנועי של מארוול. היה בהם משהו מאוד הירואי. כאן יש פלרטוט עם סכנה מסוג אחר. הליכה על הסף של תהום שקשורה בנפש האדם, בשאלות של פגמי אופי, של מהות פנימית ושל פגיעות וטראומה והשלכותיהן, של צדק וצביעות, ומה כל אלו עלולים לגרום לנו לעשות, כשמעליהם מרחפת אשמה גדולה והחמצה. אלו נושאים גדולים, כבדים, ובסרט יש התקרבות אל כל אחד מהם, כשהוא טובל לפרקים בגוונים של שחור ואדום בהתאמה. אבל הטבילה היא רק של קצות האצבעות.
מספיקה סיכת גאווה על דש של בגד ואזכור מערכת יחסים לסבית שקשורה בדמות של צ'אבז כדי שהסרט ייאסר לצפייה בערב הסעודית. ומספיקים אזכורים מן השפה ולחוץ של מורכבויות שהסרט מבקש לגעת בהן, כדי לפתור כמעט כל קונפליקט ואתגר שהוא מעלה. יותר מדי פעמים הוא מאפשר לדמויות להיחלץ מסיבוכים מעניינים בכך שהן אומרות, או שאומרים להן משפט מפתח כלשהו, סיסמה מרגשת שאמורה לשכנע ברגע ולהחליף תהליך רגשי מלא. למרות שיש בו מאבקי אקשן פיזיים, איכשהו כל פעם מחדש אומרים לנו ולדמויות מה הפתרון, במקום להראות לנו. ומגוון סיבוכים שהיו אמורים להיות מתוחכמים ומרהיבים, נפתרים שוב ושוב בטקטיקות פשוטות, כמעט מאכזבות.
ובאותה נימה אבל באופן אחר, מדובר בסרט על מולטיוורס, ריבוי יקומים, אבל הריבוי לא מורגש כפי שהיה אפשר לצפות. וכבר קבעו לנו את הרף, בתזמון מופתי, עם סרט אחר לחלוטין שיצא לאקרנים ממש לא מזמן – "הכל בכל מקום בבת אחת", וגם עם הטיפול ביקומים מקבילים שמארוול סיפקו בעצמם גם בספיידרמן האחרון, גם ב"ממד העכביש" המרהיב וגם בסדרה של לוקי, שהיוצר שלה כזכור הוא התסריטאי כאן.
טעמנו מה מוליטוורס מיוצג ראוי יכול לעשות לסרט או סדרה. ב"הכל בכל מקום בבת אחת" הוא אמצעי נרטיבי משוכלל ומפואר שמעשיר סיפור קטן עם לב ענק. ב"לוקי", "ממד העכביש" וגם ב"ספיידרמן: אין דרך הביתה" הוא מאפשר לגיבורים רפלקציה עצמית וגדילה, מתוך מציאת מכנה משותף וגם מתוך התבוננות על גרסאות כה שונות שלהם. והשוני מאפשר ללכת למחוזות פרועים, לפעמים מבהילים, רוב הזמן מצחיקים ומרעננים, או פשוט סחטניים רגשיים. אבל אין מחוזות פרועים בסרט הזה. ואם יש, הוא כמעט ולא מעז להתעכב עליהם. יקומים מקבילים מתקיימים גם בקומיקס, בחומרי המקור, וגם בעיבודים טלוויזיוניים של רשת CW לגיבורי העל של DC (וגם בעוד אינספור דוגמאות נוספות וחוצות ז'אנרים שיצריכו טקסט משל עצמן). הם גם פותחים דרכים לספר עוד סיפורים בסגנון של "מה היה קורה אילו", טריק חביב ופותח דמיון שמארוול עשו בעצמם גם בסדרה לאחרונה שנקראת, ובכן, "What if". הם גם מאפשרים להחזיר לביקור או לתמיד דמויות שהקהל לא מוכן לקבל שאיבד. או סתם לתת קריצה נוסטלגית נעימה ומלטפת, שיכולה לתרום לעלילה אבל לפעמים היא תוקעת אותנו בעבר בתחושת חמימות סתמית. "ספיידרמן" האחרון נפל בבור הנוסטלגיה אבל הצליח לעשות עוד כמה דברים מעניינים ונוגעים ללב נרטיבית. הפעם, לא קיבלנו ניצול משמעותי של ריבוי היקומים. מעבר לטיפול ספציפי של דמות אחת, לא התקדמנו הרבה מעבר לקריצות.
הסרט כולל גם חוסר עקביות בחוקיות ביחס לגרסאות שכבר ראינו. זה נשמע כמו התקטננות, וזה אכן היה ככה אם הוא היה מפצה על כך בסיפור סוחף, אבל המנוע העלילתי שלו קצת מקוטע בעיקר בגלל משיכת החבל בין ממדי הטירוף לממדי הסטטוס קוו של מארוול שציינתי, ונטייה לפשטנות יתר. יש כמה רגעים או סצנה קצת מסמרת שיער, בעיקר בכל מה שקשור לנבל ולסיפור שלו כאן, בהחלט אחת נקודות החוזקה המרכזיות של הסרט לצד המשחק, ופוף, הם נעלמים לטובת פתרונות קלים מדי, או מאבקים שטחיים מדי של קרבות שלא נראים מרהיבים. נשחקנו, קשה יותר להרשים אותנו, וזה בולט כשסצנות האקשן בסרט נשענות על להטוטי ידיים שאת רובם כבר פגשנו.
אני אקנח בכך ששוב, הסרט מהנה בסך הכל. והוא כן עושה כמה מהלכים שהערכתי, בכל מה שקשור לעימות דמויות עם חלקים בהן שגבו מחיר, גם אם הם מתנהלים וכתובים בצורה מגושמת. בסרט שמוציא דמויות למסעות רחוקים כדי שיתמודדו בעיקר עם עצמן, מבדר להבין שגם המכשול המרכזי בו, הוא האופן שבו הסרט מתמודד או למעשה לא מתמודד עם עצמו, עם מה שהוא בתוך היקום הקולנועי-טלוויזיוני-וכל השאר של דיסני-מארוול. מעטפת שהוא מתקשה להיחלץ ממנה ולהיות סרט עם טון וסגנון מלא משל עצמו, למעט כמה גיחות.
תגובות אחרונות