• המתאבקים
  • כחום הגוף
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה
  • ״תוכנית א׳״, סקירה לסרטם הבינלאומי של האחים פז
  • אוסקר 2023/24: הימורים על המועמדים
  • ״הגול הבא מנצח״, סקירה
  • סיכום 2023: הסרטים שעשו לנו את השנה הקולנועית
  • סיכום 2023: זוועות המציאות בראי הקולנוע
  • סיכום 2023: הניצחונות וההפסדים של השנה בקולנוע
  • סיכום 2023: עשרים הרגעים שעשו לאור את השנה
  • סיכום 2023: מגמות השנה בקולנוע ומשמעותן
  • סיכום 2023: אימת החודש סוגרת שנה
  • סיכום 2023: הסרטים הכי טובים שגילינו השנה לראשונה

״לזלי היקרה״, סקירה

17 בפברואר 2023 מאת עופר ליברגל

הסקירה הזו מגיעה באיחור. בסרט "לזלי היקרה" (To Leslie) כמעט צפיתי בפסטיבל חיפה, אך בסוף הלו"ז שלי היה עמוס והחלטתי להקדיש את הזמן לסרטים אחרים. כעבור מספר שבועות הוא עלה למסכים בישראל ופספסתי לגמרי את העובדה כי זה אותו סרט, ולא הספקתי לצפות בו לפני שירד. זה לא דבר נדיר וזה קורה לסרטים רבים: סרטים טובים שלא זוכים לתשומת לב תקשורתית גדולה, לפעמים בלי קשר לאיכות שלהם. לפעמים זה עניין של עיתוי היציאה לאקרנים או כמות הכסף של היח"ץ. בכל מקרה, דומה כי "לזלי היקרה" הוקרן בארץ לעיני מעט מאוד אנשים ואותו הדבר היה נכון גם לגבי היציאה שלו למסכים בארה"ב. בשני המקרים, הביקורת שנכתבו עליו היו חיוביות באופן כללי. אבל זה לא מספיק.

אז, משום מקום, במהלך תקופת הקמפיינים לאוסקר, הסרט שב לתודעה. הוא שב בגלל הדרך הלא שגרתית שנוהל הקמפיין של השחקנית הראשית, אנדריאה רייסבורו. בניגוד לסרטים אחרים במירוץ, הסרט הזה לא הצליח קופתית ולא זכה לתמיכה מסיבית מצד האולפנים בשיווק לקראת הפרסים. אבל הוא כן קיבל מספר הקרנות לחברי איגוד השחקנים וכמה אנשים בעלי השפעה החלו לצייץ בטוויטר שבחים ספציפיים לרייסבורו, בדיוק בזמן בו החלו ההצבעות. חלקם אף כתבו בפומבי כי מספיק שרק מעט יותר מ-200 שחקנים ושחקניות באקדמיה יצבעו לרייסבורו בטופס על מנת להבטיח מועמדות. אנשים שעבדו בעבר עם השחקנית, או מכירים את במאי הסרט, מייקל מוריס, הובילו את הקמפיין הוויראלי. הוא כלל גם שבחים כמו "ההופעה הכי טובה שראיתי אי פעם". זה אכן הספיק עבור מועמדות לאוסקר, שנחשבה כמעט בלתי אפשרי כמה שבועות לפני הכרזת המועמדים.

בעקבות הקמפיין, האקדמיה פתחה ב"חקירה" לגבי האופן בו הושגה המועמדות, מה שנתן לה מימד של שערוריה. מן הצד זה נראה כמו מהלך שקצת הכתים את רייסבורו עצמה, למרות שלא ברור עד כמה הייתה מעורבת בציטוטים של אנשים שהכירו אותה, שחלק קטנטן מהם עבר על חוקי האוסקר, כנראה בתמימות. בעיקר ציטוט של מבקר קולנוע שבחר בה כהופעת השנה, תוך ציון שם של הופעה בולטת אחרת וטקסט של שחקנית שלא קשורה ישירות לסרט, שהניחה כי ארבע שחקניות אחרות הם "בטוחות" במועמדות שלהן. בסופו של דבר, שתיים מתוך המועמדות שהוגדרו באותו ציוץ כ"בטוחות", ויולה דיוויס ודניאל דדוויילר, סיימו את המירוץ ללא מועמדות. באקלים הפוליטי הנוכחי, העובדה ששתיהן אפריקאיות-אמריקאיות ורייסבורו לבנה (אנגלייה) תרמה גם היא לביקורת כלפי הקמפיין. לא משנה שבין חמש המועמדות לפרס השחקנית הראשית יש מלזית וקובנית, כך שהאוסקר לא עד כדי כך ״לבן״, בקטגוריה הספציפית הזו השנה.

הבעיה בכל הסיפור הזה הוא הכתם על מה שהוא רגע השיא בהערכה כלפי רייסבורו, שחקנית טובה שבמשך שנים הופיעה בתפקידי משנה בסרטים גדולים ובתפקידים ראשיים בסרטים שפחות מצליחים, גם אם היא לעתים הדבר הכי טוב בהם. ובסופו של דבר, הקמפיין שלה לא שגרתי ועיצבן אנשים לא בגלל העבירות הקטנות על התקנון, אלא בגלל שהוא הצליח לנצח אנשים שקיבלו הרבה מאוד כסף על מסע פרסום ומנגנון של שיחות ואירועי שיווק בעונת הפרסים. עצם העובדה שרייסבורו לא שיחקה את המשחק בצורה המקובלת, חשפה גם כי הצורה המקובלת נותנת יתרון לסרטים מסוימים. באותה נשימה, המועמדות הזו מאפשרת לסרט חשיפה נוספת ומאפשרת גם את הטקסט הזה, כאשר הסרט זמין בישראל להשכרה ב-VOD של סלקום tv / חברות הטלוויזיה השונות. אף כי לא מדובר באחד מהסרטים הגדולים של השנה (שעברה), מגיע לו יחס.

היחס מגיע גם בגלל ההופעה של רייסבורו, אבל גם בגלל היוצרים האחרים שלו. לבמאי מייקל מוריס זהו סרט ראשון אחרי קריירה ארוכה ומרשימה כבמאי טלוויזיה ("סמוך על סול", בין היתר). התסריטאי הוא ריאן ביאנקו שביסס את הסרט על סמך אירועים מחיי משפחתו. לזכותם יש לציין כי "לזלי היקרה" מציג נרטיב שנראה בעבר בהרבה (הרבה) הרבה סרטים אחרים, אבל הוא מספר אותו בקשב ובאיטיות תוך ניסיון לתת דגש לאנושיות של הדמויות. רוב הזמן זה עובד, בזכות צוות השחקנים בראשות רייסבורו.

לזלי מן הכותרת היא אם יחידנית שזכתה בלוטו. כתבת טלוויזיה המוצגת בראשית הסרט חוגגת את הזכייה ואת החיבה שלה לבנה. מבט שלם יותר על הכתבה בשלב מאוחר יותר בסרט, מגלה כי היא גם זו הכוללת את הכותרת הלועזית (To Leslie) כברכה לשתיית כוסית לחגיגת הזכייה. משמע, שם הסרט בעברית היה צריך להיות "לחיי לזלי", וייתכן אפילו שמי שבחר את השם העברי לסרט לא צפה בו – אין בסרט שום מכתב הממוען אל הגיבורה. בכל מקרה, הסרט עצמו לא מתרחש מיד אחרי הזכייה, אלא מספר שנים אחרי. לזלי איבדה את כל כספי הזכייה ואת כל רכושה למעשה, וחיה כמכורה לאלכוהול. בנקודת הפתיחה של העלילה המרכזית היא מגורשת מהדירה בה היא חיה, ובקושי רב מגיעה לאוטובוס הלוקח אותה לעבר בנה, שגדל מאז ימי הלוטו.

הדבר מוביל למערכה ראשונה יפה בה לזלי עוברת לחיות בדירתו של בנה בן ה-19, ג׳יימס (אואן טיג) ושותפו לדירה, כאשר המתבגר הוא המבוגר האחראי. כל עוד הוא יכול לסבול אותה, ובאמת שהמעשים שלה חוצים כל גבול. הם חוצים כל גבול באופן שמאפשר הזדהות הן עם האם והן עם הבן שעושה את המעשה הנכון ושולח אותה למקום אחר – העיירה הקטנה ממנה הם באו. שם היא תעבור אל זוג החברים שכנראה סוג של גידל את ג׳יימס. אותם חברים (אליסון ג'ני וסטיבן רוט) לא בדיוק ששים לקבל את לזלי ולתמוך בה שוב. חלק זה של הסרט עובד פחות טוב, לא בגלל שמישהו מבצע בו עבודה פחות טובה, אלא מפני שהוא פשוט מוכר מדי.

הגאולה הלא-צפויה מגיע כאשר לזלי מתגלגלת למקום מגורים נוסף, תחילה כנוודת/גנבת ומאוחר יותר כעובדת. זהו מוטל זול המנוהל בידי שני גברים: סוויני (מארק מרון), שמציע לה עבודה כולל מגורים, ורויאל (אנדר רויו) שמכיר את לזלי מנעוריו לא מבין את ההיגיון שבדבר. אכן, לזלי היא לא בדיוק עובדת מצטיינת. אבל המפגש עם דמותו של סוויני מחייה את הסרט ומעניק להופעה של רייסבורו גוון נוסף. זאת מפני שהופעה של רייסבורו היא הופעה של שחקנית הנבלעת לחלוטין לתוך דמות: היא אמינה מאוד רוב הזמן וההתמכרות עוברת, אך היא מתקרבת מאוד לסף של ייצוג מכני של דמות במצוקה, במשחק המוחק את הזהות האמתית של השחקנית.

סגנון המשחק הזה בעצם מנוגד למה שעושה מארון, המוכר בעיקר כסטנדאפיסט וכמנחה הפודקאסט המאוד המצליח "WTF". מארון הוא לא שחקן שצולל לתוך דמות, אלא כזה שתמיד מגלם סוג דומה של אישיות. הוא תמיד משדר שילוב של ייסורים פנימיים, מופנמות ורצון לתמוך באדם האחר. זה מנוגד למה שעושה רייסבורו, אך הדבר מייצר ניצוצות. בעיקר בסצנות שמראות אינטרקציה בין הדמויות עם מעט התפתחות בעלילה.

בסופו של דבר, בכל פעם שהסרט כן מציג קצת יותר רקע לדמויות, או אפילו תפנית של ממש, הוא מרגיש יותר שגרתי ומעט פחות אמין. זה מה שאולי מנע ממנו יותר תשומת לב, או דרך לייחד אותו מסרטי התמכרות אחרים. עדיין, בתור סרט שגרתי הוא בהחלט יודע את העבודה ובקטעים בהם הוא נותן לשחקנים שלו את מרכז הבמה, הוא עובד טוב מאוד. זו לא אחת מתצוגות המשחק הגדולות בכל הזמנים, אבל זו בהחלט תצוגת משחק ראויה לשבחים וגם לפרסים, או לפחות למועמדות. גם בשנה עמוסה כמו השנה הזו, ואפילו אם הסרט מומלץ בעיקר ל"חובבי הז'אנר". אם יש חובבי הז'אנר של סרטי התמכרות.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.