• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

"ילדים קטנים", בחזרה אל סרטו השני של טוד פילד ("טאר – המנצחת")

5 בפברואר 2023 מאת אור סיגולי

היו הרבה סיבות להתרגש לקראת היבול הקולנועי של 2006, כמות הפרויקטים שחיכו לנו מיוצרים בעלי שם הייתה כמעט בלתי נתפסת. 2006 הבטיחה לנו סרט חדש של פדרו אלמודובר, סרט חדש של רוברט אלטמן (לימים יתגלה שזהו גם סרטו האחרון בהחלט), סרט של דארן ארונופסקי שש שנים אחרי "רקוויאם לחלום", של כריסטופר נולן, של סופיה קופולה אחרי הצלחת "אבודים בטוקיו", של בריאן דה פלמה, דאבל קלינט איסטווד, של בונג ג'ון-הו, של ספייק לי, סרט חדש לדיויד לינץ' חמש שנים אחרים "מלהולנד דרייב", סרט חדש בסדרת "אקס-מן" המצוינת, סרט פשע חדש של מרטין סקורסזה, סרט חדש לפול ורהובן, ואפילו יצירה חדשה מכל שלושת האמיגוס: אלחנדרו גונזלס איניאריטו, גיירמו של טורו ואלפונסו קוארון. העתיד נראה מלא באפשרויות.

בשבילי, עם זאת, 2006, שתפסה אותי כסטודנט שנה א' בסם-שפיגל, הדליקה אותי עם רק סרט אחד – "ילדים קטנים" (Little Children). אי אפשר היה להנדס משהו שיגרום לי להתלהבות גדולה יותר: סרט שני לטוד פילד, חמש שנים אחרי סרט הביכורים שלו "בחדר המיטות" שהיה לאחד הסרטים האהובים עלי; מבוסס על ספרו של טום פרוטה, הסופר של מה שהפך להיות "בחירות או לא להיות" המועמד לאוסקר (ובעתיד גם הסדרה "הנותרים"); בכיכובם של קייט ווינסלט שהייתה תו תקן של איכות וכזו שמועמדת לאוסקר על כל תפקיד שהיא עושה פחות או יותר (בעשור שחלף מאז הפריצה שלה ב"יצורים שמיימיים" כשהייתה בת 19 היא צברה חמש מועמדויות), זוכת האוסקר ג'ניפר קונלי שמתחרה על תואר האישה היפה ביותר בעולם (אבל תמיד תובס על ידי מישל פייפר), ופטריק ווילסון ההורס, שרק לפני שלוש שנים ניצח בנוק-אאוט את הדמות של ג'ו במיני-סדרה "מלאכים באמריקה". בנוסף, הסרט עוסק בעיירה קטנה, סיפור על הצד האפל של הפרבריות, בדיוק מה שאני אוהב. לא היה שום סיכוי שיהיה סרט מדהים מזה ב-2006.

את "ילדים קטנים" ראיתי בשבוע היציאה שלו, באולם קולנוע מסחרי ולא מאוד מוצלח במעמקי ירושלים, ואני זוכר שכשיצאתי ממנו רמת האכזבה שלי הייתה כל כך גדולה שהיא במהירות הפכה להדחקה. יכולתי להודות בפני עצמי שמשהו שם לא הסתדר, תסמונת "הסרט השני" הידועה לשמצה לא פסחה על טוד פילד, ולכן פשוט סגרתי את הסרט הזה במעמקי מוחי וחיכיתי שפילד יעשה סרט נוסף ויוכיח שוב מה הוא יכול. וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. יותר מעשר שנים חיכיתי עד שכבר איבדתי תקווה. "ילדים קטנים" נכלא בקופסא קטנה בזיכרון שלי, מעידה של במאי שאולי בעצם היה בו רק סרט אחד טוב. כך יצא שאל "בחדר המיטות" חזרתי עשרות פעמים, אבל את "ילדים קטנים" לא ראיתי מאז. לא היה בי כל עניין.
ואז 2022, והשמועות על סרט חדש לטוד פילד, ראשון מזה 16 שנים, החלו להצטבר. אני לא האמנתי. לא רציתי להתאכזב שוב. "זפת", כך הבנתי שקוראים לפרויקט החדש, ושקייט בלאנשט מעורבת בו. לא הרבה אל תוך השנה התברר ש"Tar" הוא שם הגיבורה שלו, ושזה באמת עומד לקרות. העיניים היו נשואות לפסטיבל ונציה, שם תוכננה בכורתו, וגלי ההתלהבות שעלו מהלידו שטפו את העולם. כולם דיברו על "טאר", מרימים לו עד שכיכב בכל סיכומי השנה, ואף הביא לעצמו שש מועמדויות לאוסקר, כולל הסרט, כולל מועמדות לפילד על בימוי ותסריט, כולל שחקנית לקייט בלאנשט, ואפילו מועמדויות מפתיעות למדי על צילום ועריכה. "טאר" הפך לאחד הסרטים המדוברים והמהוללים של 2022-23, הקאמבק של פילד הושלם. הוא כבר לא אנקדוטה של תחילת האלף, הוא במאי שעשה שלושה סרטים, כולם קיבלו מועמדות לתסריט ושחקנית ראשית לפחות, ואולי הפעם אפילו גם יזכה במשהו.

על "בחדר המיטות" כתבתי כחלק מפרויקט מפסידי האוסקר. על "טאר" כתב עופר מוונציה ובטח נתייחס אליו שוב. לכן מן הראוי שגם נחזור אל מה שנחשב בדיעבד ככישלון של פילד, סרטו השני, שיצא ב-2006 בקול תרועה רמה ונחנק כמעט באותה השנייה. התיישבתי לצפות בו שוב, פעם שנייה בסך הכל, לבדוק אולי היינו נמהרים אתו מדי, אבל בעיקר כדי להשלים את הפילמוגרפיה של פילד בסריטה, כמו שאנחנו עושים עם במאים שאנחנו אוהבים.

את "ילדים קטנים" עיבד פילד יחד עם פרוטה הסופר, והוא בעצם מתנהל על שני קווי עלילה מקבילים המתרחשים באותה שכונה קטנה וירוקת מדשאות בארה"ב. הראשונה היא הרומן האסור בין שרה (ווינסלט) לבראד (ווילסון), שניהם נשואים לאחרים בזוגיות מלאת בעיות, ולשניהם ילדים בגיל חד ספרתי. גם שרה וגם בראד אינם אנשים מאושרים במיוחד, כאלו שהחיים שלהם לא בדיוק הלכו כפי שתכננו, הם לא מרגישים בנוח בתוך העולם הפרברי אליו הושלכו, וזה מה שמקרב ביניהם, מעניק ליומיום שלהם ריגוש ותחושת עצמאות. השני היא סיפורו של רוני מקגורבי (ג'קי ארל היילי), גבר שהואשם בתקיפה מינית של קטין וחוזר לבית אימו (פיליס סאמרוויל) לאחר שריצה את עונשו, ומעורר פאניקה בעיירה הקטנה. הכל אמור להגיע לנקודת רתיחה שבה שני הסיפורים יצטלבו בלילה אחד שישנה את מסלול חייהם של השלושה, ושל האנשים שסובבים אותם, בין אם אשתו של בראד (קונלי) או שוטר מקומי שנושא עמו טראומה (נואה אמריך).
"ילדים קטנים" נחשף בפסטיבל ניו יורק באוקטובר 2006, בעיצומה של עונת הפרסים, וזכה לביקורות חיוביות בגדול. הוא נחשב לאחד משחקני האוסקר המרכזיים, אבל לא הצליח לייצר סביבו התלהבות גדולה מספיק. הצלחותיו בעונה התרכזו בעיקר בתסריט ובהופעותיהם של ווינסלט והיילי (לשניים היה פרויקט נוסף משותף באותה שנה, הרימייק ל"כל אנשי המלך", גם הוא כשל). בסופו של דבר אלו גם היו שלוש המועמדויות שלו לאוסקר, את כולן הפסיד. כך יצא שחודשים ספורים אחרי שהגיע, התפוגג "ילדים קטנים" די במהרה, נשאר בזיכרון בעיקר כפרויקט מקרטע של מי שנחשב להבטחה גדולה.

אם מפרקים את "ילדים קטנים" לאלמנטים, קשה להבין מדוע הוא לא תפס, בעיקר כי כל אחד מהם כן מצטיין בפני עצמו. המשחק אמנם לא אחיד (לג'ניפר קונלי אין דבר וחצי דבר לעשות בכל הסרט הזה, בזבוז מוחלט של שחקנית) אבל ההופעות המרכזיות של ווינסלט-ווילסון-היילי-סאמרוויל מצוינות. למעשה, בעיני ווינסלט יכלה די בסבבה לקחת את האוסקר באותה שנה (על פני הלן מירן ב"המלכה"), כשההתעלמות המוחלטת מווילסון וסאמרוויל מאוד מאכזבת בעיני. מעבר לאלו, הסרט עשוי מצוין בתחומי הצילום והעריכה, כאשר בולטות במיוחד סצנות הבריכה העירונית שיכלו להיות סרט קצר ומדהים בפני עצמו – למעשה נראה שהיה פוטנציאל גדול בסרט על תשוקה עצורה בתוך מקום ציבורי והומה, כי מה שפילד עושה שם מבחינת קולנוע זה די מדהים – וסצנות הסקס היפות שמשולבות במהלכו. טכנית באמת שאין דופי ב"ילדים קטנים", הוכחה ליכולותיו של פילד כבמאי.
ועדיין, נראה שאלו מדוללים והולכים לאיבוד בתוך עומס מוגזם של עלילות ודקות מסך, כאשר איפשהו לאחר שמונים דקות, כמעט מחצית, התסריט לגמרי מאבד אחיזה. למרבה הצער, התגלה שהתגובה הראשונית לסרט עדיין תקפה. מדובר בבלאגן מוחלט שלא רק כושל בלהצטבר לקראת פאנץ' רגשי עוצמתי, אלא גם דועך לאיטו ומסתיים בקול ענות חלושה.

הכתיבה של הסרט, על אף שהייתה מועמדת לאוסקר (והפסידה ל"השתולים", בצדק רב), היא כמעט כאוטית. הסרט נפתח בהתמקדות על סיפורו של הפדופיל המסוכן שחזר לעיירה, אבל אז הסרט נוטש לחלוטין את הקו הזה לכמעט חמישים דקות, ומשם לא לגמרי מצליח להדביק את הקצב. בזמן שהרומן של שרה ובראד הופך להיות החלק המעניין של הסרט (באופן יחסי), שוב ושוב אנחנו חוזרים לרוני ולאימו האומללה, בלי שהדברים לגמרי יתמכו זה בזה. השיא השלילי מגיע בסצנה כמעט בלתי נסבלת לצפייה, בה רוני יוצא לדייט עם אישה צעירה (ג'יין אדמס), שמסתיימת ברגע מעורר בחילה שנראה שלקוח בכלל מסרט של טוד אחר, סולנודז במקרה הזה, וכמובן שהנוכחות של אדמס ("אושר") עוזרת לכך. בנוסף, פילד ופרוטה בחרו לשבץ במהלך הסרט ליווי קולי של מספר יודע-כל (וויל ליימן) שבעיקר מבהיר שהמדיום העדיף ל"ילדים קטנים" הוא ספרות. קול-על יכול להיות אלמנט מעולה כשמשתמשים בו בתבונה ובאחידות, והסרט הזה הוא בית ספר לאיך לא עושים את זה נכון, על אף – ואולי בגלל – שהטקסטים עצמם ממש מצוינים. המסבירנות שבאה והולכת כשצריך, ההתערבות של היוצרים בחוויה שלנו הצופים, מרגישה כמו קביים הרבה יותר מאשר משהו אורגני לעולם הסרט.
זה מצטרף לאפס העדינות והאלגנטיות של "ילדים קטנים" כולל סצנה בוטה בה שרה נפגשת עם מספר נשים לדון על הספר "מאדאם בובארי", ושם מציפים לנו את הסאבטקסט שבאמת היה צריך להיות ברמת הכחשה מאוד גבוהה כדי לא להבין לבד.

ככל שהסרט מתקדם כך מהלכי הדמויות הופכים להיות פחות ופחות אמינים, אלמנטים עלילתיים שנשתלו בהתחלה נעלמים ללא שוב (מה קורה עם בעלה של שרה?), האירועים מרגישים מלאכותיים ומודבקים, ואז הסרט פשוט מסתיים. סתם ככה. החוסרים בעיקר בולטים כי "ילדים קטנים" איכשהו מועד בכל מקום שבו "בחדר המיטות" הצליח להיות מורכב ומצמית. אמנם שני הסרטים חולקים את אותם הפונטים של כתוביות הפתיחה, ושניהם עוסקים בעיירות אמריקאיות קטנות, אבל הטון הפוך לחלוטין.
גם בסרט הביכורים שלו לפילד היו דברי ביקורת על הקהילתיות של שולי אמריקה, אבל שם הדברים נעשו באופן חומל, וגם אם האנשים לא היו מושלמים פילד הציף את הכוח שבחייהם "הקטנים" של האנשים, במאבקים שלהם, שרטט אותם בעדינות ובאהבה גם כשהם טעו. מ"ילדים קטנים" עולה בעיקר בוז, ממש כעס, על אורח החיים הפרברי, צרות המוחין, דחיפת האף לחיים של אחרים. כולם אומללים ועלובים ב"ילדים קטנים", לאף אחד כמעט אין אלמנט של גאולה. זה באמת מרגיש כאילו פילד סבל מכל דקה בנוכחות הדמויות שלו.

על פני כמעט שעתיים ועשרים, "ילדים קטנים" הוא סרט מאוד מרשים לצפייה שבמהלכו שאלתי את עצמי כמה פעמים למה. למה זה הסיפור שפילד רצה לספר, למה הוא כל כך מתפזר, למה הדמויות עושות מה שהן עושות. זה מסוג הסרטים שקל לראות את היהלומים שנמצאים בליבתם, אבל הם קבורים עמוק עמוק מתחת שכבות של אדמה ולכלוך. לעיתים זה מספיק כדי לעמוד לצדה של יצירה אומנותית, לעיתים זה פשוט מרגיש כמו הזדמנות שפוספסה. בהקשר של "ילדים קטנים", אני באופן אישי נוטה לאופציה השנייה.