• פרסי אופיר 2022: החמישיות של סריטה חוזרות
  • פרסי אופיר 2022: כל המועמדים
  • סרטים חדשים: ״פשעי העתיד״ בהקרנה מיוחדת
  • פרסי אופיר 2022: על ייצוג להטב
  • מתכון לחיים
  • ״כפולה״/״התקפה עצמית״, סקירה
  • ״רכבת הקליע״, סקירה
  • Marcel the Shell with Shoes On :מחכים לתרגום
  • פסטיבל ירושלים 2022: דיווח פרידה של עופר
  • פסטיבל ירושלים 2022: הזוכים ומחשבות בעקבותיהם
  • ״מאסטר שף צ׳נג״, סקירה לסרט של מיקה קאוריסמקי
  • פרסי אופיר 2022: כל הסרטים המתחרים

מחכים לתרגום: ״Marcel the Shell with Shoes On״

2 באוגוסט 2022 מאת אורון שמיר

הכל התחיל בסרטון יוטיוב ב-2010. שלוש דקות מוקומנטריות בכיכובו של צדף חד-עין בעל קול צרוד-סדוק אך גם ילדותי ושובבי. כך בא לעולם ״Marcel the Shell with Shoes On״ שהמשיך מתהילת הרשת החברתית המיועדת לסרטונים אל פסטיבלי קולנוע של ממש והוליד שני המשכונים קצרים, אחד בכל שנתיים. בסיום הטרילוגיה הזעירה הודיעו היוצרים על השאיפה ליצור סרט באורך מלא בכיכובו של ״מרסל הקונכייה עם נעליים״, אם תרשו לי לתרגם, מה שהפך למציאות בשנה שחלפה.
חברת A24, החוגגת החודש עשור להיווסדה, העניקה את תו התקן האיכותי שלה והסרט הופץ הקיץ ברחבי ארה״ב. אור אף בחר בו כסרט המצופה ביותר שלו לקיץ, על סמך צפייה בטריילר בלבד ומבלי לדעת מה תוכניות ההפצה שלו בישראל. אני כאן כדי לבשר שעדיין אין כאלה – ושזה חבל מאוד. ״מרסל״ אמנם לא בדיוק שבר קופות או יקסום באותה המידה לכל אחד ואחת, אבל הוא מן היצירות המיוחדות שראיתי השנה בקולנוע. מספיק בשביל להקדיש לו את פינת ״מחכים לתרגום״, שחזרה לפעילות בחודש שעבר, ומתוך תקווה שיימצא לו אופק הפצה כלשהו.

המסגרת הקולנועית של ״מרסל״ היא של סרט כמו-דוקומנטרי המתעד את שגרתו של הגיבור המיניאטורי. רגע של עברית כדי שלא אסתבך בהמשך – להבנתי הזואולוגית הדלה מאוד, מרסל הוא קשווה. כלומר רכיכה מצופה בקונכיה, אבל נהוג ומותר לקרוא לחיה הזו גם צדפה או אפילו צדף (על שם המעטפת החיצונית). כיוון שהקטנצ׳יק הזה מדבר בקולה של הקומיקאית והשחקנית ג׳ני סלייט, אבל מתרעם בשלב מסוים בסרט שפונים אליו בתור נקבה, אני הולך עם צדף.

מרסל מתגורר בדירה רגילה של בני אנוש, המושכרת במהלך הסרט דרך אפליקציית Airbnb למי שמביים אותו בכאילו-סרט שאנחנו בעצם צופים בו. בשגרה, מרסל חולק את החלל רק עם סבתו, קוני (איזבלה רוסליני המלכה), וכן עם המשכיר התורן. כיוון שהוא פצפון והסבתא לא הרבה יותר גדולה אבל כן נייחת יחסית אליו, מרסל משתמש במיני המצאות כדי להתנייד בבית ולבצע משימות שונות. היומיום שלו מרתק את מי ששוהה במחיצתו ובוחר לצלם אותו בפעולה, ודרך כך מתגלה הסיפור הרחב יותר – מרסל מתגעגע למשפחתו, לקהילה שלו, שנעלמו יום אחד. מרבית העלילה עוסקת בנסיונות של מרסל והבמאי לאתר את הצדפים האבודים, למשל דרך פנייה לחוכמת האינטרנט דרך יוטיוב.

בהקרנה בה נכחתי התבהר כי התגובות אל הסרטונים של מרסל, כולל כאלו המשולבות בסרט עצמו, מדביקות את הקהל. בין אם המתיקות והחוכמה שלו, לחיוב או לשלילה, הצדף הקטנטן שמודבקות אליו נעליים ועין אחת של בובות צעצוע הוא נושא השיחה המרכזי. בתור קונכיה הוא בהחלט ספון בעצמו, ביתי וחששן מטבעו אבל גם סקרן גדול. ההשוואה המתבקשת היא לילד, אך הוא מפגין סרקזם ובגרות רגשית לפרקים, ואפילו מתבטא בחריפות בעד ונגד דברים מסוימים, מה שמגביר את האפקט הקומי. אם יורשה לי להשליך או לשרבב נושא שאני מזכיר כאן מעת לעת, מרסל גם עושה רושם של ילד רגיש מאוד – המודעות הגבוהה לסביבה יחד עם ההצפה הרגשית שהיא חווה, למשל.

נשאלת השאלה האם זהו סרט ילדים, ואני לא בטוח שיש לי תשובה. הדירוג שלו בארה״ב הוא PG הדורש השגחת הורים, ואם להתחכם נדמה לי שהוא אולי משוחח עם הילד הפנימי שבצופה יותר מאשר עם ילדים בגיל חד-ספרתי, המזכיר את התנהגותו של הגיבור. לשם דוגמה, הסרט נפתח במעשה קסם: כדור טניס המתגלגל בבית, כאילו היה יצור תבוני. הסוד מתגלה במהרה והופך למעשה לבדיחה חוזרת בהמשך העלילה, אבל אם תתעורר בכם ובכן תחושת פליאה ילדותית ומבורכת ברגע הזה, אולי תבינו את התשובה המתחמקת שלי. כי מצד אחד, הסרט חוקר נקודת מבט של ילד על העולם, דרך הדמות של מרסל. מצד אחר, הוא מורכב מתכנים כמו בדידות לעומת תהילת רשת, או זיקנה והשלכותיה לעומת משברים בגיל צעיר מדי. בכל הגדרה שהיא, הסרט יפהפה ומקסים, בעיקר בכל הקשור למערכת היחסים בין מרסל וסבתו, וכשם שהוא מצחיק הוא גם ספוג בעצב.

לגבי מרסל עצמו, אודה שחששתי ממתיקות יתר וחמידות מחליאה שאולי אפשר לחוות מן הקדימון או הסרטונים המוקדמים. לשמחתי, זה לא ממש עולה בסרט עצמו ואם כן – מתאזן מיד או נבלע ברקע. בעוד אני מסכים שמרסל הוא דמות מעוררת תגובה וגם חושב שיש הרבה מה להגיד עליו, לאורך הסרט מצאתי את עצמי מתפעל ונשאב לכיוון קצת אחר – העשייה הקולנועית עצמה. בעיניי, ״מרסל״ הוא קודם כל הישג קולנועי בלתי סביר וכמעט בלתי נתפס. עצם העובדה שקהל מוכן לשבת ולצפות במשהו שנראה תיעודי ומאולתר, אבל מערב דמות שנוצרה בשילוב בין אנימציית סטופ-מושן והתערבות דיגיטלית (לציור תנועת הפה שלו), מעיד על הרמה הגבוהה של המלאכה עצמה. אם וכאשר תצפו בסרט, חישבו לאחר מעשה על כל תנועות המצלמה המוחזקת ביד, הפוקוס שאובד וחוזר, הספונטניות והחופשיות של מרסל והמתעד – רק לתכנן את כל זה נשמע לי מופרך, אבל גם לבצע הכל בשלמות שתיראה אגבית זה כבר מדהים לגמרי.

על השילוב הזה, של אשליה גלויה המתחזה לאמת ושל תכנון וביצוע קפדניים שנועדו להיראות כמו אימפרוביזציה, חתום במאי שכבר עשה זאת בעבר. לא ידעתי שזה הוא לפני או במהלך הצפייה, אבל בסופה הכל הסתדר פתאום – ולכן אני מזכיר אותו רק כעת. שמו של דין פליישר-קמפ נשמע לי חצי מוכר כשהופיע בקרדיטים, אבל לא הצלחתי לשייך לו פילמוגרפיה. גם לא טרחתי לבדוק זאת, עד שגילו לי את האמת – זה הבמאי ששבה אותי בקסמו בסרט הקצר-ארוך ״תרמית״ (Fraud), הברקת עריכה מטורללת מ-2016. אז הוא השתמש בתיעוד ביתי של משפחה אמריקאית די רגילה כדי לרקוח מן החומרים סרט פשע על פושעים במנוסה. המניפולציות הקולנועיות שלו שוכללו אף יותר לטובת סרטו הנוכחי, שהוא בעצם הראשון שלו באורך מלא. כמעט בכל רגע במהלך הצפייה בו הייתי כל-כך עסוק בפליאה מן העשייה, עד שכמעט ושכחתי להגיב רגשית למתרחש.

אולי בשל כך, אני אחד הצופים הבודדים שיצא לי לקרוא או לפגוש שלא סיימו את ההקרנה במצב של שלולית. עבורי הסרט היה מרגש כמעט לכל אורכו, לפעמים עד כדי הצפה, אבל לא מצאתי אותו מדמיע. לצד הקולנוע המשוכלל וחסר המאמץ למראה, לא הורגש לחץ כפוי על בלוטות הדמע – וזה נכתב לחיוב. כוחו של הסרט בעדינותו ובתחושה מצטברת הגדולה מרגעים מסוימים, שכן היא מורכבת מסתירות כמו תמימות ילדותית ומלנכוליה כוללת. אפשר לזקוף זאת לזכות הבימוי של פליישר-קמפ אבל גם לתסריט עליו הוא וסלייט חתומים במשותף, כמו שהיה עם הקצרים. הפעם הצטרפו אליהם בכתיבה ניק פיילי (״ברוד סיטי״) ואליזבת׳ הולם (שהפיקה את ״ילדה נצחית״ ועוד כמה סרטים בכיכובה של סלייט).

משהו שמעניין לדעת על היוצרים הוא הקשר ביניהם. הבמאי והכוכבת-כותבת היו בני זוג בתקופת יצירת הדמות והסרטונים שהובילו להכרזה על הסרט הזה, אך נפרדו בתהליך. זה כנראה זלג לעלילה ולא יהיה ספוילר לגלות כי פרידה של הדיירים הקודמים בביתו של מרסל מחוללת את הסיפור ומביאה את דמות הבמאי אל פתחו. את הזוג שגר שם בעבר מגלמים תומאס מאן ורוזה סלאזר, חלק מקאסט די מפורסם יחסית לצניעות של הסרט. הוא כולל גם את לסלי סטול, מנחת התוכנית ״60 דקות״ האהובה על מרסל וסבתו, כמו גם תפקידי דיבוב נוספים שאת חלקם קל לזהות (אמצו את האוזן ואולי תשמעו את נייתן פילדר ואנדי ריכטר, לדוגמה). לצד זאת, העובדה שפליישר-קמפ מגלם את הבמאי מאפשרת לו להשחיל עוד כמה עוד תובנות על קולנוע תיעודי. כולל התהייה האם הקולנוען המשתבלל בעצמו מוצא משהו להזדהות עימו במרסל ולכן בוחר לתעד אותו, או אפילו להתחבא מאחורי המצלמה, וכיצד הקשר הנרקם ביניהם ספק מתחזה לחברות וספק הופך להיות הדבר עצמו.

אולם, הנקודה הכי מרתקת בסרט בעיניי, באופן בלתי צפוי מבחינתי, היא דיון נרחב למדי שמתחולל במהלך הסרט על מושג ההערצה בעידן הרשת. לדעתי הלא-מקצועית, המשתקפת חלקית בסרט, הערצה בימינו משמעה גריפת הון סימבולי, ללא קשר לרווחתו של מושא ההערצה ולפעמים בניגוד לרצונו. זוהי הפשטה מוחלטת של הקונספט מן הגרעין שהצמיח אותו והפיכתו לשלוחה נוספת בתרבות הנרקיסיזם והאגוצנטריות שכולנו חיים בה. היא מוצגת בסרט בניגוד לרוחו, המאגדת בתוכה ניגודים אחרים: היכנעות לבדידות לצד הכרה בצורך בקהילה, כמו גם הבנה חדה וחותכת של העולם מבלי לוותר על פליאה מתמשכת מכל רבדיו במקביל. אני מניח שזה הערך התרפויטי שמיוחס ל״מרסל הקונכייה עם הנעליים״ בפרט וליצירות שהן Wholesome בכלל. במקרה של ״מרסל״, נדמה לי שיצאתי מן האולם גם יותר עצוב משנכנסתי וגם יותר אופטימי ומחויך, בעת ובעונה אחת.

תגובות

  1. נדב הגיב:

    לטעמי, נכון יותר לתרגם "מרסל הקונכייה בנעליים", או "…הקונכייה הנועל/ת נעליים", משום שזה With Shoes on, ולא סתם "עם נעליים".

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.