• סרטי 2022: סיכום מחצית
  • ״תור: אהבה ורעם״, סקירת מארוול
  • סרטים חדשים: ״תור: אהבה ורעם״ כבר נחת בקולנוע
  • לקראת ״פשעי העתיד״: על סרט מוקדם של קרוננברג
  • מותם של שני אוהבים
  • פרסי אופיר 2022: כל הסרטים המתחרים
  • ״הכל עבר בשלום״, סקירה לסרט של פרנסואה אוזון
  • ״סרט בנות״, סקירה מסופשבוע גאווה
  • אימת החודש - יוני 2022
  • סקירה תיעודית כפולה על צמד סרטים ישראליים
  • ראש העכביש
  • אלביס
  • בלאק-פון
  • פייר איילנד
  • ״שנות-אור״, סקירת פיקסאר
  • ״השיחוק״, סקירת נטפליקס
  • עולם היורה: עולם חדש
  • האדם הגרוע בעולם
  • RRR :סקירה לסנסציה של הקולנוע ההודי
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה

"האדם הגרוע בעולם", סקירה

9 ביוני 2022 מאת אור סיגולי

כבר שנה שהסרט הנורבגי "האדם הגרוע בעולם" (The Worst Person in the World) חג מעלינו, מחכה לאישור נחיתה. זה התחיל ביולי 2021, בפסטיבל קאן, שם צבר לעצמו שבחים רבים וגם סיים עם פרס השחקנית לרנטה ריינסב. לא הרבה אחר כך עבר דרך נתב"ג לפסטיבל ירושלים, משם לפסטיבל חיפה, ואז לעוד גיחה בפסטיבל הקולנוע הסקנדינבי בסינמטקים. במקביל כיכב ברשימות מצטייני השנה של 2021, וניכס שתי מועמדויות לאוסקר, אחת צפויה למדי (לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר) והשנייה מפתיעה (התסריט המקורי). אצלנו בסריטה לא פספסנו אפילו הזדמנות אחת לדבר עליו, בין אם בהמלצות לחיפה, במצעד הרגעים הגדולים של השנה בקולנוע המסורתי שלי, במצטייני השנה שלנו שם הצבתי אותו די גבוה, ואז כשהכרזתי עליו כסרט הטוב מבין כל 34 הפיצ'רים שהיו מועמדים לאיזשהו אוסקר השנה.
על פניו זה בהחלט די והותר, אבל כעת כשהטיזינג הארוך הזה מסתיים סוף סוף והסרט יוצא לבתי הקולנוע, לא יכולתי לעמוד בפיתוי לכתוב עליו כמו שצריך, למקרה שבטעות הסרט הזה לא על הרדאר שלכם, ולהקדיש כמה מילים לדברים שעושים אותו לכל כך מיוחד.

"האדם הגרוע בעולם" הוא סרטו החמישי של יואכים טרייר, כנראה בכיר הבמאים הנורבגים כעת, וזה לא תואר שמאוד קל להשיג בהתחשב בכך שהמדינה הזו, בשקט ומתחת לרדאר, מביאה איזה סרט מעולה לעולם כמעט כל שנה ("זהירות, ילדים", "הציירת והגנב", "גונדה" ו"ציידי הטרולים" הם כמה דוגמאות) ומייצאת במאים שמשתלבים בתעשייה ההוליוודית (מורטן טילדום של "משחק החיקוי", יואכים רונינג ואספן סאנדברג של "שודדי הקאריביים" ועוד).
טרייר, בן 48, די חתיך וממה שנשמע מראיונות גם איש מקסים וחכם שזה בכלל בלתי נסבל, פרץ לסצנה העולמית עם "שכתוב" (שיוקרן בסינמטק חולון בסוף יוני, אגב), המשיך עם עוד נוקאאוט בדמות "אוסלו ה-31 לאוגוסט", ואז בחר בשני ניסיונות שעל הצלחתם אפשר להתווכח – "השקט שבפנים" שביים בארה"ב עם גבריאל ביירן וג'סי אייזנברג, וסרט המד"ב/אימה "תלמה". זה קצת נראה כאילו טרייר איבד את הכיוון ובדרכו ליפול לסטטיסטיקה של במאים אירופאים שעברו מהארט-האוס לקהל הרחב ולא שרדו כדי לספר. אבל זה היה משגה, כי אז הגיע "האדם הגרוע בעולם".

הדבר הכי בולט בשונותו בסרט הזה הוא שאיננו היי-קונספט. כלומר, קשה להכניס את הנראטיב שלו לתבנית. סתם, לצורך הדוגמא, הנה ארבעת המתמודדים הנוספים אתו בקטגורית הסרט הבינלאומי באוסקר: מורה צעיר ומפונק מגיע למקום נידח ושם לומד שיעור על החיים; אמן לומד להתמודד עם האבל שלו דרך יצירה חדשה ומערכת יחסים לא שגרתית; סיפור חייו והישרדותו של מהגר; סיפור התבגרות של נער אל מול טרגדיה משפחתית.
אני לא כותב את זה חלילה לזלזל בארבעת הסרטים המוצלחים האלו, אלא רק כדי לעמוד על ההבדלים, כי את "האדם הגרוע בעולם" יותר קשה לקטלג לאיזשהו וואן-ליינר. זה סיפור שאפשר לכנותו התבגרות מאוחרת, למרות שזה גם לא בטוח, די קומי ודי דרמטי, במרכזו יולי, בחורה בשנות השלושים לחייה שלא מצליחה להחליט מה היא רוצה או צריכה, בין אם בתחומי הקריירה, הזוגיות או די הכל. על פני תריסר פרקים, פרולוג ואפילוג, היא פשוט פועלת, מאלתרת את מה שנראה לה נכון גם אם זה הכי לא.
לא מדובר בקונספט המקורי ביותר אי פעם, והוא בהחלט נוסה בעבר, אבל בכתיבה של "האדם הגרוע בעולם" יש משהו שמסרב להיות מקורקע. הוא בנוי היטב, כל סצנה מרגישה נכונה ומשנה את התהליך של יולי, לעיתים אפילו מחזירה אותה אחורה, אבל הוא עשוי במתכונת משוחררת מאוד, כזו שמקשה למצוא שלד קיים שיכול לתאר את הסרט באופן נאמן.

זה יכול להיות נורא טרחני (*שיעול*ליקריץפיצה*שיעול*). מספיק להיזכר בכל מיני סרטי ה"סיפורה של רווקה צעירה בפריז/לונדון/ניו יורק/תל אביב" כדי לקבל כאב ראש, אבל בידיים מיומנות זה הופך להיות סרט שהוא החיים עצמם, וזה בדיוק הטייטל שהייתי נותן לסרטו טרייר. בעזרת המסגרת העלילתית המאוד לא קפדנית הזו, "האדם הגרוע בעולם" מצליח לעסוק באופן הכי אלגנטי, חכם, מצחיק ומרגש בנושאים כמו התבגרות, אהבה, פרידה, אובדן, קריירה, מיניות, משפחה, אבל, יצירה, שיח משתנה, פמיניזם, נשיות, גבריות, הגדרה דורית, ואלו הם רק מה שאני מצליח לדלות מהזיכרון (אחרי שתי צפיות. השלישית תגיע בקרוב, אין לי ספק). נכון, מדובר, בגדול, באוסף הצרות-עולם-ראשון הפריווילגיות ביותר שאפשר לחשוב עליהן, וזו בהחלט יכולה להיות מלכודת, אבל את זה הסרט מנצח בזכות שלושה אלמנטים שמגיעים כאן לאיזשהו סוג של שיא מבחינת עשייה.

הראשון, בעיני, הם הדיאלוגים שכתבו טרייר ושותפו הקבוע לכתיבה אסקיל ווגט. אני לא אהיה מופתע אם יתגלה שהתסריט מבוסס אלתורים בסגנון מייק לי. יש משהו כל כך אנושי, אמיתי, כן ונכון בכל מילה שיוצאת מהפה של הדמויות שאי אפשר בכלל להעלות על הדעת שמדובר ברגעים שנכתבו, עברו חזרות ונטחנו שוב ושוב במי יודע כמה טייקים. הכל מרגיש שקורה ממש עכשיו, וכל דבר כאילו טרי ויוצא מהדחיפות של הרגע.
הדבר השני הוא הצילום של קספר טוקסן הדני ("רוכבי הצדק"). זה לא מסוג הסרטים שבדרך כלל מתייחסים לפריימינג והתאורה שלהם בעיקר מכיוון שאין בו שקיעות במרחבים עוצרי נשימה, נופים בלתי נגמרים וסצנות מרובות משתתפים, אבל כל אימג' בסרט הזה מעוצב לעילא מהמסגור, דרך בחירת הצבעים, המיזנסצנה ומיקום המצלמה ביחס לחלל והדמויות.
הדבר השלישי, וזה שבאמת מרגיש כמו העורק הראשי של הסרט, הוא המשחק. "האדם הגרוע בעולם" ניצב על שלוש קורות, ואם אפילו אחת מהן הייתה מעט לא יציבה הכל היה מתמוטט, אבל זה רחוק מלהיות המצב. שניים מעמודי התווך הם הגברים של העלילה, אנדרס דניאלסן לי בתפקיד אקסל, והרברט נורדרום כאלווינד. אף אחד משניהם לא בדיוק החתיך ההוליוודי שאנחנו מכירים מסרטים רומנטיים בסגנון, אבל זה חלק מהקטע. לא רק שהליהוק הפיזי שלהם מדויק בהקשר של אמינות ויכולת ליצור הזדהות עם הצופים, אלא שהם פשוט קולעים בכל אספקט, בין אם הפגיע, הנאבק, המקסים, המרתיח או המשתלט. אנדרסן דניאלסן לי למשל הוא לא מאלו שיתפסו מקום ברשימת הגברים הנחשקים של השנה, אבל חמש דקות לתוך הסרט אי אפשר לחשוב על משהו מושך יותר, וברגעים המתקדמים של הסרט הוא מציג צדדים שאין שום סיכוי להישאר מולם בעיניים יבשות. לחשוב שבחייו הפרטיים לי הוא גם רופא זה בכלל מחרפן. הוא שחקן ענק, שלא רק הופיע בשאר סרטי טרייר, אלא גם היה צריך להיות מועמד לאוסקר כטרוריסט המלחיץ ב"22 ביולי" הלא מאוד מוצלח של פול גרינגראס. מולו, הרברט נורדרום קצת פחות מוכר לקהל הבינלאומי, ובהתחלה לא ברור למה יולי תרצה לבחור בו על פני אקסל, אבל ברגע שהוא מתחיל לתפוס יותר ויותר נוכחות זה לגמרי מסתדר.

וזה מביא אותנו לקרקע של הסרט, האישה שבלעדיה שום דבר מכל מה שקורה כאן לא היה עובד. זוהי רנטה ריינסב בת ה-33 בתפקיד הראשי של יולי, זוכת פסטיבל קאן כזכור, שהופעתה הראשונה הייתה ב"אוסלו, 31 באוגוסט" בתפקיד שנושא את שמה האמיתי. בעולם מתוקן הזכייה בקאן הייתה פתח לסערת פרסים שתגיעה עד לאוסקר, אבל זה לא קרה. בעיני זה פשע. היא חד משמעית עשתה את התפקיד הראשי הטוב ביותר של שחקנית ב-2021, ואם נזכרים בצמרמורת שמביאה המועמדות של קריסטין סטוארט על "ספנסר" זה ייאוש מוחלט.
על פניו ה"אתגרים" שעומדים מול ריינסב לא מאוד גדולים. היא משחקת מישהי בת גילה, נאה ונחשקת, בשונה מאיזו דמות בביוגרפיה קולנועית שתצריך ממנה איפור, סצנת התמוטטות, או נאומים חוצבי להבות בליווי כל הכינורות בעולם. אבל האמת היא שזה רק הופך את התפקיד שלה לקשה יותר, כי לא רק שיולי היא לא בדיוק הגיבורה החיובית והמוסרית ביותר בעולם, ריינסב צריכה במשך שעתיים להציג ולשכנע בערך בכל קשת הרגשות הידועה לאדם. היא צריכה להיות מקסימה כדי שנסכים ללכת איתה את המסע הזה. היא חייבת להיראות מלאת ביטחון כשזה מה שיולי צריכה להציג, אבל גם מעורערת בכל רגע נתון. היא צריכה להיות בשליטה אבל גם להיות אמינה כקורבן של פקפוק עצמי בלתי נפסק. היא צריכה להגיע לפסגות של אושר מוחלט ואז לתחתיות של כאב וגעגוע מרסקים. הספקטרום שנדרש מריינסב ב"האדם הגרוע בעולם" הוא כמעט לא הוגן, ואין לתאר איך היא מפרקת את זה. היא מתמודדת פה עם דרישות שמעט מאוד היו יכולות לעמוד בהן, וגורמת לזה להיראות כאילו זה כלום ושום דבר. היא חלק מהותי מהטבעיות של הסרט, בזמן שהוא פוגע ומיוחד בכל פנייה.

האמת שיש עוד אלמנט שהופך את הסרט לניצחון, וזה הפסקול, אבל נראה לי שהפלגתי ביותר מדי שבחים בשלב הזה אז אפשר גם להישיר מבט לנקודה הבעייתית שלו, והיא כל מה שקשור לפוליטיקת זהויות והדברים שהיא חושפת, לא תמיד לטובת הסרט.
"האדם הגרוע בעולם" הוא סרט שעוסק באופן מוחלט באישה בשנות השלושים לחייה, אבל שנכתב ובויים על ידי גברים בסוף שנות הארבעים לחייהם. וזה עניין. לא כי אסור ולא כי זה לא לגיטימי – זה בכלל לא הדיון – אלא שזה כן מעלה שאלות לגבי הדרך בה "האדם הגרוע בעולם" מעצב ומציג את החוויה המאוד ספציפית של יולי. כצופה המזדהה כגבר סיסגנ'דרי אני לא מצאתי שום פגם או זיוף ביולי או ב"האדם הגרוע בעולם", אבל כבר נתקלתי בצופות שטענו שסך התכונות והאיפיונים של יולי בעצם הופכות אותה למשהו בין פנטזיה של נשיות לבין דמות גברית לחלוטין שפשוט אישה מגלמת אותה. זה דיון ארוך ומורכב, וגם אם לא צריך להשתמש בו כדי לפסוק את הסרט לחובה או לזכות, הוא בכל זאת מעניין. אני כמובן יכול לדבר רק מנקודת המבט שלי, וככזה אין לי שום אישיו עם הנראטיב הנשי של "האדם הגרוע בעולם", אבל ראוי לתת מקום להסתכלות מהצד השני שקצת מחוררת את החוזק של הסרט.

אם נשים את זה בצד, וגם לגמרי בסדר למי שייבחר שלא, "האדם הגרוע בעולם" יכול להיות ה"מציאות נושכת" החדש. זה סרט עשוי לעילא שתופס המהות של דור מאוד ספציפי דרך חוויות שהרבה מאתנו מכירות ומכירים, גם אם לא חוו באופן אישי. אני כאמור חושב שמדובר בפסגה קולנועית. זה סרט שדיבר אלי באופן אישי ורגשי שמעט הצליחו, אפילו שאינני בחורה סקנדינבית יפה להפליא. ומה שהכי מעניין הוא שזה לא קרה ברגע הראשון. מאוד נהניתי ממנו בהקרנה בחיפה, אבל לא החזקתי ממנו איזה משהו עוצמתי במיוחד. רק ככל שהחודשים חלפו וגיליתי שאני לא מפסיק לחשוב עליו, התחוור לי שיש פה משהו רציני. הצפייה השנייה סגרה לגמרי את הפינה הזו. לסרט הזה יש קסם מאוד ספציפי, שאני מקווה מאוד שיהפוך אותו בעתיד לקלאסיקה מודרנית, אבל בעצם אולי לא כדאי להרים עד כדי כך בשלב הזה.