אוסקר 2020/21: דירוג המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר

אם יש דבר אחד שאפשר להגיד על רשימת המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר ה-93, הוא שאין בה סרטים גרועים. נכון, זה אך ורק עניין של טעם ודעה, זו לא עובדה שאני יכול לקבוע, אבל אם כמעט בכל שנה יש איזה סרט אחד לפחות שגורם לי להתכווץ בחוסר נעימות ("רפסודיה בוהמית", "הספר הירוק", "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", "עלובי החיים", "העזרה", "מחוז 9"), הפעם, גם אם לא כולם מדהימים, יש לפחות תחושה של סדר וצדק. בערך. מדובר בכל זאת בשנה ששום דבר בה לא הגיוני.

בשלב זה אנחנו קצת פחות מחודש לפני האוסקר הכי יוצא דופן אולי אי פעם, ועדיין יש יותר שאלות מתשובות. לא רק שהסרטים כולם זכו למרבית הצפיות דרך מסכי הטלוויזיה בלי נתונים בקופות הכרטיסים, אלא שאנחנו לא ממש יודעים מה הולך להיות עם הטקס בהפקת סטיבן סודרברג. רק השבוע מזכר שהוציאה האקדמיה למועמדים הודיע להם כבר מעכשיו שנאומים דרך זום לא יהיו (טראומת גלובוס הזהב, כנראה), והרבה אנשים בטח הופכים את העולם כדי לשמר את היוקרתיות והחגיגיות של הטקס הארוך והמנופח הזה, אליו אנחנו חוזרים כל שנה.

ובזמן שהרבה תהיות עדיין באוויר, לאחרונה השלמתי את הצפייה בכל שמונת המועמדים (החל משנה הבאה, אגב, יהיו עשרה מועמדים), וכדי לעשות להם כבוד וקצת להתכונן לבאות, אני מציע לכם את הדירוג שלי, יותר מהכל תירוץ לשוחח על שנתון אוסקר 2020/21.

אם פספסתם ואתם רוצים קצת להתעדכן במהלך העונה עד כה, אני מחזיר אתכם לרשימת המועמדים המלאה, ולמצעד ההפתעות הגדולות של ההכרזה.

דירוג המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר של האוסקר ה-93

8. "יהודה איש קריות והמשיח השחור" – Judas and the Black Messiah
מספר מועמדויות: 6 (סרט, שחקן משנה, שחקן משנה, תסריט מקורי, צילום, שיר)
איום בקטגוריות: שחקן משנה (דניאל קאלויה)
יכל להיות מועמד גם ב: שחקנית משנה (דומיניק פישבק), עיצוב אומנותי, סאונד

התחלתי בהכרזה שבין מועמדי הסרט השנה אין סרטים רעים, ואני שב ומזכיר את זה כעת כאשר אני מציב את "יהודה איש קריות והמשיח השחור" (כך על פי התרגום של yes) במקום האחרון ברשימה, כדי שחלילה לא יובן שמדובר במשהו שאיננו טוב. להפך. בכל לשון הוא ראוי להיות חלק מהקטגוריה הזו, פשוט ממנו התרשמתי הכי פחות. הכל יחסי כמובן.

סרטו של שאקה קינג מבוסס על סיפור אמיתי, ועוסק בפושע קטן בשם ביל או'ניל (לקית' סטיינפילד), שעל מנת להתחמק מהכלא מסכים להצעת הבולשת האמריקאית להסתנן אל שורות קבוצת המחאה של הפנתרים השחורים, להסגיר מידע פנימי, ולהפיל את המנהיג פרד המפטון (דניאל קאלויה). המשימה הזו לוקחת מחיר נפשי כבד מאו'ניל כאשר הוא נקרע בין זהותו כאפרו-אמריקאי והפחד על עתידו, וחווה משבר אישי שימיט חורבן על המון אנשים.

עוד לפני שנחשף באופן רשמי בפסטיבל סאנדנס האחרון, הסרט, שנקנה על ידי וורנר, זכה לתשומת לב רבה. הבאזז המקדים הבטיח רבות, ובעיקר התרכזו כולם בהופעתו של דניאל קאלויה הבריטי (שהיה מועמד לאוסקר על "תברח" והיה כנראה קרוב למדי בזכות "אלמנות") כפרד המפטון. כבר בשלבים ראשוניים הוכרז שהוא יקבל קמפיין של שחקן משנה, למרות שאפשר להתווכח על זה, כאשר לקית' סטיינפילד יורץ כראשי. בטוויסט שאיש לא ראה, בסופו של דבר שני השחקנים הראשיים הועמדו בקטוגרית המשנה – הפעם השלישית שזה קורה תוך ארבע שנים (אחרי "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" ו"האירי") – מה שגרם לכולנו להרים גבה, אבל גם לשמוח ששני השחקנים המעולים האלה קיבלו כבוד ראוי.
מה שעזר ל"יהודה איש קריות והמשיח השחור" להצליח הרבה מעבר למה שציפו לו בהתחלה, היה יציאתו לבתי הקולנוע ול-HBO MAX ממש בסמוך להצבעה. הסרט צבר תשומת לב חיובית, כולם התעסקו בו לא מעט, והתוצאות בהתאם.

הסיבה שאני מציב אותו במקום השמיני היא מכיוון שהוא הסרט שהותיר אותי הכי אדיש ברובו. על אף איכויותו הרגשתי שיש לו בעיית קצב רצינית שיוצרת אצלו בטן רכה באמצעו (לכן אני חי בשלום עם ההיעדרות מקטגורית העריכה), ובמקביל לעשייה טכנית מרשימה ומשחק משובח, הוא מרגיש כמו סרט שכבר ראינו, בין אם "דוני בראסקו", "דטרויט", "סלמה" וכמובן האורים והתומים של סרטי ההתקוממות האזרחית, "הקרב על אלג'יר" (שהיה בוודאי השפעה עצומה על שאקה קינג).
"יהודה איש קריות והמשיח השחור" הפך בסופו של דבר להיות סרט החוויה-האמריקאית-השחורה היחיד במועמדים, מותיר מאחור סרטים שהיו בולטים ממנו במירוץ כמו "הבלוז של מא רייני" ו"לילה אחד במיאמי". בעיני לפחות צדק נעשה, כי הוא בהחלט הטוב מהשלושה האלו.
יש סקירה של אורון, אם תחפצו לקרוא עוד.

7. "מאנק" – Mank
מספר מועמדויות: 10 (סרט, בימוי, שחקן ראשי, שחקנית משנה, צילום, עיצוב אומנותי, עיצוב תלבושות, מוזיקה, סאונד, אפקטים)
איום בקטגוריות: שחקנית משנה, צילום, עיצוב אומנותי
יכל להיות מועמד גם ב: עריכה

אלו מכם שקראו בריכוז את הסקירה שלי על הסרט, עת עלה בנטפליקס לאחר ציפייה רבת חודשים, ייתכן והצליחו לשים לב שאני מנסה ללכת בין הטיפות, ושאולי, רק אולי, יש פה איזשהו מאבק פנימי שלי בין כמה שרציתי לאהוב את הסרט לבין מה שקרה בפועל.
על פי כל הנתונים, "מאנק" אמור היה להיות סרט השנה שלי: אחד הבמאים הכי אהובים עלי בתולדות הקולנוע, אחד השחקנים האהובים עלי אי פעם, סיפור על סרט נערץ וחשיפה לאור של מאחורי הקלעים של הוליווד. זה פחות או יותר כל מה שאני צריך בחיים.
ועם זאת, סרטו הראשון של דיויד פינצ'ר מאז "נעלמת", העוסק בתסריטאי הרמן מאנקייביץ' בעת כתיבת התסריט זוכה האוסקר של "האזרח קיין", הותיר אותי קר. התרשמתי כמובן מהמון דברים, אבל בהיתי בו מבחוץ, וזה חירפן אותי. בסופו של דבר הוא אפילו נותר מחוץ לעשיריית סרטי השנה שלי.

איכשהו התהליך שלי עם הסרט השתקף גם בעונה שלו, והמהלך של "מאנק" והאוסקר התגלה כאחד המשונים של השנה. כבר מהרגע שהוכרז על הפרויקט היה ברור שהוא מכוון לעונת הפרסים, מאותן סיבות שמניתי בפסקה הקודמת וגרמו לי לצפות לו בכיליון עיניים. עם זאת, ברגע שנחשף לקהל הרחב, התגובות היו מאוד מרוחקות. אמנם היו לא מעט מבקרים שהיללו אותו לגמרי, אבל התחושה הכללית הייתה של אכזבה יחסית. יותר מהכל, נראה שהסרט פשוט נעלם מהתודעה פחות משבוע לאחר שיצא, ביחס הפוך לכמה שחיכינו לו. העולם הפסיק לדבר עליו.
הרבה זמן חשבתי שזה יתרגם את עצמו גם באוסקר, ובסופו של דבר יצבור כמה מועמדויות בודדות בתחום הטכני-אומנותי, כשהסיכוי הכי טוב שלו יהיה בפרס שחקנית המשנה לאמנדה סייפריד. ועם זאת, בדיוק ההפך קרה. סייפריד נעדרה מפרסי איגוד השחקנים, בו בזמן שכל דבר אחר בסרט צץ בכל מקום בעונה, במיוחד גארי אולדמן בתפקיד הראשי. כשהאיגודים המקצועיים הכריזו על נבחריהם, היה ברור ש"מאנק" הולך להיות חלק מהחגיגה האוסקרית, על אף שבאמת הייתה הרגשה שאף אחד לא ממש אוהב אותו. זה מאוד מוזר. לרוב בשביל להגיע לכל כך הרבה מועמדויות סרט זקוק לתשוקה אמיתית ונלהבת תחת כפניו, וזה פשוט לא משהו שמשוייך לסרט הזה.

על אף שהוא המוביל בסך המועמדויות, הרוב מנבאים לו אפס עגול של זכיות, ממש כמו שקרה עם "אומץ אמיתי", "חלום אמריקאי", "האירי" ו"כנופיות ניו יורק". אני עוד מאמין שיש לו סיכוי טוב מאוד בקטגוריות העיצוב האומנותי והצילום, אבל נראה מה יקרה. בכל מקרה, נטפליקס כנראה גם השנה לא תזכה בסרט הטוב ביותר.

6. "צעירה ומבטיחה" – Promising Young Woman
מספר מועמדויות: 5 (סרט, בימוי, שחקנית ראשית, תסריט מקורי, עריכה)
איום בקטגוריות: שחקנית ראשית, תסריט מקורי
יכל להיות מועמד גם ב: שחקן משנה (בו ברנהם), עיצוב אומנותי, תלבושות

איך שלא הופכים את זה, הסיפור של "צעירה ומבטיחה" הוא מהיפים של האוסקר ה-93. סרט קטן וממזרי, כזה שממש לא עושה טוב על הלב, מאת במאית-שחקנית בריטית לא מוכרת שזהו הפרויקט הגדול הראשון שלה בקולנוע (בטלוויזיה הייתה חלק מהצוות של "להרוג את איב", ושיחקה ב"הכתר"), מצליח לא רק להשתחל לכל הקטגוריות הכי חשובות בטקס, אלא גם מביא את אמרלד פנל לקטגוריית הבימוי. כדי להבין כמה זה לא מובן מאליו, אזכיר שלא רק שאין הרבה במאי ביכורים שמגיעים למעמד הזה, פנל הצליחה לאבטח לעצמה מקום בקטגוריה למרות שכבר הייתה במאית אחרת שהיה ברור שתהיה שם, קלואי ז'או של "ארץ נוודים". זאת הפעם הראשונה בה קטגוריית הבימוי מאכלסת שתי נשים. מחריד שזה קרה רק ב-2021, אבל אולי מכאן זה ישתפר.

"צעירה ומבטיחה" הגיע להישגים כאלה לא רק בגלל איכותו (זה תמיד משהו שאפשר להתווכח עליו בהקשר של האוסקר), אלא כי הוא חלק מהזייטגייסט, מרוח הזמן. הוא הפך לשיחת היום, ובין אלו שהעריכו אותו לאלו שהתנגדו אליו, אי אפשר היה לברוח ממנו בעולם חדשות הקולנוע והביקורת. גם הופעתה של קארי מאליגן, שלאחר הפריצה שלה ב"לחנך את ג'ני" לא לגמרי הגשימה את ההבטחה ובחרה לרוב בפרויקטים שלא תאמו את מידותיה ואף המאיסו אותה, עזרה לסרט לצבור באזז. לשמחתנו האקדמיה ראתה כי טוב וחתמה סופית את היותו אחד הסרטים המשמעותיים של התקופה.

על העלילה עדיף לדעת כמה שפחות, אז רק כדי לתאר את נקודת הפתיחה (אם תרצו לקרוא עוד אתם מוזמנים לפרק 9 של פרויקט סרטי האונס והנקמה של לירון), אכיר לכם את קאסי, צעירה שנשרה מבית הספר לרפואה מסיבות שאיש לא מבין, וכעת מעבירה את ימיה כמלצרית בבית קפה, נטולת שאיפות או רצון להתמודד עם העולם. אבל זה רק במהלך שעות האור. בלילה, קאסי היא משהו אחר לגמרי. אבל כשלחייה נכנס בחור חדש בו היא מתאהבת, זה מציף אצלה דברים שמאלצים אותה לבחור באמצעים קיצוניים אפילו יותר ממה שהיה עד כה. בואו נגיד שעל אף שהסרט מסתיים בחתונה, קומדיה רומנטית זו בהחלט לא.
הניגוד בין הצבעוניות והפופיות של הסרט, מול התכנים הקשים מאוד שבליבתו, מייצרים מתח מאוד מעניין עליו פנל מנגנת באלגנטיות יוצאת דופן. זה סרט ששואב אותך אליו, מפתה אותך, מציג לך נקודת מבט ספציפית וייחודית, ואז מרסק אותך כשאתה לא יכול להימלט. כמו להרבה אחרים, גם לי יש המון הסתייגויות לגבי המערכה האחרונה, אבל זה כמובן לא דיון לעכשיו. כך או כך, מדובר ביופי של תוספת לפרס הסרט הטוב ביותר של האוסקר, כי אני באמת לא בטוח כמה סרטים בסגנון החמקמק הזה הצליחו פה בעבר.

5. "משפט השבעה משיקגו" – Trial of the Chicago Seven
מספר מועמדויות: 6 (סרט, שחקן משנה, תסריט מקורי, צילום, עריכה, שיר)
איום בקטגוריות: תסריט מקורי, עריכה
יכל להיות מועמד גם ב: בימוי, עיצוב אומנותי, סאונד, מוזיקה

לא אשקר, אני מרגיש איום ונורא להציב את סרטו של ארון סורקין שתי מדרגות מעל יצירה של פינצ'ר (השניים, כמובן, עבדו יחד על סרט העשור שלי "הרשת החברתית"), אבל אני חייב לעמוד מאחורי זה. אמנם הדרמה המשפטית הזו סובלת מזחיחות, דידקטיות, ועשייה שהולכת אך ורק על הצד הבטוח, היא עדיין אחת מחוויות הצפייה המהדהדות ביותר שלי משנה שעברה, כזו שנותרה אתי לא מעט לאחר שהסתיימה, גם אם אני לא רואה את עצמי חוזר אליה בקרוב.

הסרט הזה הוא סוג של אח ל"יהודה איש קריות והמשיח השחור", ואפילו דמותו של פרד המפטון מופיעה בשניהם (פה מגלם אותו לכמה סצנות בודדות קאלווין האריסון ג'וניור, מ"גלים" ו"פנים רבות לאמת"). ההבדל ביניהם הוא ש"משפט השבעה משיקגו" מתרכז יותר בצד הלבן של המאבק לזכויות אדם בארה"ב של שלהי שנות השישים.
בסרטו השני כבמאי (אחרי "המשחק הגדול"), מחזיר אותנו ארון סורקין אל אחד מעיוותי הדין הגדולים של אמריקה המודרנית, כאשר תשעה פעילי זכויות אדם עמדו למשפט על קשירת קשר נגד השלטון ועידוד אלימות. זה כמובן בולשיט מוחלט, תוצר של מאבקי כוחות פנימיים בוושינגטון, אבל לנאשמים ועורכי דינם זה היה מאבק אכזרי ביותר.

"משפט השבעה משיקגו" הוא מסוג הסרטים האלו שהכל בהם די מעולה, אבל איכשהו החוויה העוצמתית במהלך הצפייה מתפוגגת מהר מאוד לאחריה. זאת הסיבה שהוא לא מדורג גבוה יותר אצלי. על כל אלמנט ממנו אפשר להעניק לו אוסקר, אבל משהו כמו יום לאחר שסיימתי לראות אותו פתאום הרגשתי שקצת עבדו עלי, שלחצו לי על הרגש יותר מדי חזק, ועיוורו אותי כדי שלא אראה כמה לא מתוחכם העולם שמוצג בו, כמה הוא נאיבי וילדותי.
ובכל זאת אין לי ברירה לשבח אותו, כי בסופו של דבר, ליצור סרט סוחף, מרגש ומרשים, זה הכל חוץ ממובן מאליו. לא משנה מה קורה אחר כך.

4. "מינארי" – Minari
מספר מועמדויות: 6 (סרט, בימוי, שחקן ראשי, שחקנית משנה, תסריט מקורי, מוזיקה)
איום בקטגוריות: סרט, שחקנית משנה
יכל להיות מועמד גם ב: שחקנית ראשית (ירי האן), שחקן משנה (אלן קים), שחקן משנה (וויל פאטון), צילום

מכירים את הסרטים האלו שכשאתם נזכרים בהם אתם מרגישים כאילו מישהו מחבק אתכם? אז "מינארי". שנה אחרי שעשתה את הבלתי יאומן, וגנבה את פרס הסרט הטוב ביותר משבעה סרטים אמריקאים וסרט בריטי שכולם חשבו שינצח, חזרה דרום קוריאה לסיבוב שני באוסקר. אמנם "מינארי" הוא הפקה אמריקאית ומתרחש בארה"ב, אבל הוא כמעט כולו דובר קוריאנית, כל השחקנים הראשיים בו מקוריאה או מוצא קוריאני, וכך גם הבמאי והתסריטאי לי אייזק צ'אנג.
בכל שנה, כמעט, מגיע הסרט הזה, שעל אף שהוא קטנטן מצליח להיות פצצת רגש ומפלס את דרכו לאוסקר על פני סרטים גדולים הרבה יותר, כמו שעשו "ליידי בירד", "ברוקלין" ו"פילומינה" בשנים האחרונות. הסיפור על משפחה דרום קוריאנית שמהגרת מהעיר הגדולה אל ארקנסו בעקבות חלומו החקלאי של האבא, הוא כזה שפשוט מתמקם בלב וגורם לך לאהוב כל דבר בחיים האלה. לראייה, הוא היחיד מהשמינייה שראיתי פעמיים.

"מינארי" הוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס של 2020 (כמו "צעירה ומבטיחה" והסרט הבא במצעד) שם זכה בפרס הקהל ובעוד פרס מיוחד מחבר השופטים, ונדמה שכולם התאהבו בו. הוא נחשף לרוב הקהל החל מפברואר, בדיוק בזמן כדי לגנוב את לב המצביעים, והתוצאה היא שש מועמדויות מרכזיות, שתיים מהן לשחקנים – סטיבן יואן (מ"המתים המהלכים" ו"בערה", כנראה השחקן הקוריאני-אמריקאי המוכר ביותר) בתפקיד הראשי, למרות שבעיני הוא יותר שחקן משנה כי הוא די נעדר מרוב המערכה השנייה; וליו-ג'אנג יון בתפקיד משנה. היא מגלמת את הסבתא שמצטרפת אל המשפחה, ומעניקה את אחד התפקידים הכי בלתי נשכחים של השנה, בקלות. אני לא הכרתי את יון לפני כן (לא צפיתי ב"סנס8". מתנצל), אבל לפי הבנתי היא סוג של מריל סטריפ הקוריאנית. תואר שקשה מאוד להתנגד לו אחרי שרואים את הופעתה הזו.

יש לא מעט קולות שטוענים ש"מינארי" יכול לעשות מחטף, בעיקר בזכות שיטת ההצבעה של האקדמיה, שיכולה לתת יתרון לסרטים שמדורגים במקום השני והשלישי. זה לא מאוד רחוק מהמציאות, כי נדמה שזה סרט שגם אם לא יקבל יותר מדי מקומות ראשונים בהצבעות, יכול בקלות להתמקם גבוה בשלבים המאוחרים של ספירת הקולות. בואו נזכור שחברת ההפקה וההפצה החתומה על הסרט A24 כבר עשתה את זה בעבר עם "אור ירח".
התרגלנו כבר מהאוסקר להפתעות בשלב הזה, ולמרות שזה נראה סופר מוגזם ששני סרטים דוברי קוריאנית יזכו שנה אחרי שנה, הכל יכול לקרות.

3. "האבא" – The Father
מספר מועמדויות: 6 (סרט, שחקן ראשי, שחקנית משנה, תסריט מעובד, עריכה, עיצוב אומנותי)
איום בקטגוריות: שחקן ראשי
יכל להיות מועמד גם ב: בימוי, צילום, מוזיקה

מהרגע שהגיע לסאנדנס 2020, כולם דיברו על מועמדות לאוסקר בשביל אנתוני הופקינס. זה קרה ממש בסמוך לשובו אל האוסקר אחרי 16 שנות היעדרות עם "האפיפיורים", ולפתע הפך השחקן בן ה-83 למוביל המרוץ. זה כמובן השתנה מאז עם מותו של צ'דוויק בווסמן והדהרה של ריז אחמד, אבל אם יש מועמדות אחת מכל אלו של האוסקר ה-93 שנקבעה כבר לפני יותר משנה, זו האחת.
הקורונה עיכבה את יציאתו של הסרט, ונראה שהוא כמעט ונשכח. גם האנשים שראו אותו בסאנדנס לא ממש הגו בו, אבל העננה של הופקינס עמדה תלויה באוויר, וזו כנראה שהשאירה אותו רלוונטית גם במהלך ההצבעות, שהתרחשו שבועות ספורים לפני שהסרט נחשף לקהל הרחב בקולנועים הבודדים שחזרו לעבוד בארה"ב ועל גבי ה-VOD.

"האבא" הוא הנציג הבריטי של פרס הסרט השנה, היחיד מהשמינייה שאיננו הפקה אמריקאית, והוא עיבוד של פלוריאן זלר הצרפתי למחזה שהוא כתב ב-2012 (הוא גם עלה בישראל). זלר לקח על עצמו גם את כובע הבמאי, לראשונה בחייו.
ממעט הדברים שנחשפו בשלבים מוקדמים על "האבא" נראה שאנחנו עומדים מול דרמה קטנה ורגישה על גבר מבוגר (הופקינס) שמאבד את צלילות דעתו, ועל היחסים שלו עם בתו, אותה מגלמת אוליביה קולמן. לא בשונה מסרטים אחרים שעוסקים בנושא כמו "אהבה", "הרחק ממנה" או "אייריס וג'ון". עם זאת, מה שלי הבהב שאולי מדובר פה במשהו קצת אחר, הוא כשהתחילו להמר ברצינות על המועמדים, "האבא" צץ כאופציה אפשרית בקטגוריות העריכה והעיצוב האומנותי, קטגוריות שבדרך כלל שמורות לסרטים בעלי טווח רחב יותר של לוקיישנים ועלילות. נאמר את זה כך, אף אחד לא הימר על "גדרות" בקטגוריות האלו, גם כשהוא נראה כמו במסלול בטוח לזכייה לאיזה דקה או שתיים.
ואכן, מסתבר ש"האבא" הוא הרבה יותר ממה שגרמו לנו לחשוב עליו. זה סרט מבריק, הרבה יותר מדרמת חדר צנועה, ויש בו יציאות תסריטאיות ועיצוביות משובחות. שלא יובן לא נכון, אני עדיין קצת בהלם שהוא חלק מהמועמדים לפרס העיצוב האומנותי (על חשבון "שמי חצות", "משפט השבעה משיקגו", "מולאן" ועוד). זו חד משמעית מועמדות מוצדקת ונהדרת במיוחד, אבל היא הכל חוץ ממובן מאליו בקטגוריה הזו. למעשה, אם אצטרך למצוא מועמדות דומה לזו, לסרט קטן ומצומצם תפאורות, אצטרך להרחיק עד 1978, והמועמדות של "רגשות" מאת וודי אלן.

על אף שהוא האחרון שנחשף לקהל, "האבא" קפץ אצלי ישירות אל המקום השלישי, כי באמת מדובר בסרט יוצא דופן, שהוא כמו אגרוף בבטן. זה קשור לכתיבה, לבימוי הנהדר של זלר, לנוכחות של אוליביה קולמן שמשדרגת כל דבר שהיא קיימת בו בכמה מאות אחוזים, ובעיקר באנתוני הופקינס.
אני לא רוצה להיכנס לזה כעת, כי אולי אכתוב באריכות בהמשך על השחקנים המועמדים השנה, אבל לחשוב שהוא מצליח להתעלות על עצמו גם בגילו, אחרי שהוכיח מעל לכל ספק עוד בניינטיז שהוא אחד השחקנים הטובים ביותר אי פעם, זה כבר לא סביר.

2. "צלילי מטאל" – Sound of Metal
מספר מועמדויות: 6 (סרט, שחקן ראשי, שחקן משנה, תסריט מקורי, עריכה, סאונד)
איום בקטגוריות: עריכה, סאונד

זה קצת מרגיש כאילו "צלילי מטאל" הוא ה"וויפלאש" של השנה. סרט עצמאי של במאי מתחיל שנודע יותר כתסריטאי (דריוס מארדר, שכתב את "המקום בתוך היער"), שעוסק במתופף, צץ משום מקום וזכה לתגובות חיוביות בטורונטו, ואיכשהו נשאר עם הראש גבוה עד ההצבעה לאוסקר, נכנס לפרסי הסרט ומיועד לזכות בפרסי העריכה והסאונד. נקווה שאולי גם שחקן משנה, אבל קשה להאמין בשלב זה.
ההבדל הוא ש"וויפלאש" היה קקופוניה סוחפת של כלום ושום דבר, ו"צלילי מטאל" הוא אחד הסרטים הכי חזקים של השנה.

הסיפור הוא על רובן, מתופף בצמד מוזיקלי רועש שכולל אותו ואת בת זוגו. שני אלו, כלומר היא והמוזיקה, הם אלו שהצליחו להוציא את רובן ממערבולת של התמכרויות והרס עצמי, וכעת הוא במסלול לחיים בריאים ותקינים יותר. כל זה משתבש כאשר רובן מבין שהוא עומד לאבד את חוש השמיעה שלו, והדבר מערער לחלוטין את הקרקע תחת רגליו. הוא מוצא את עצמו במין כפר קהילתי של חרשים, ושם מנסה להתאפס, אבל היצר שלו חזק ממנו והוא מחליט לעשות פעולה שממנה אין חזרה, מה שמייצר את אחת מסצנות הסיום הכי מפרקות שאני זוכר.

אתוודה שלקח לי זמן. על אף שבתום הצפייה נותרתי המום על הספה, מנסה לארגן את כל הרגשות שהשתוללו בי, לא מיהרתי לחגוג אותו יותר מדי, ולראייה אפילו לא הכנסתי אותו למצעד סרטי השנה שלי. אבל ככל שהזמן חלף, נדבקתי בשאר ההתלהבות הכללית, וחיבתי רק התעצמה יותר ויותר. הוא אמנם ארוך מדי, ויש בו מידה של חוסר אחידות, אבל איזה סרט מדהים.
כמו "האבא", גם ל"צלילי מטאל" יש עבודת בימוי ועריכה מרשימה, אבל באמת שכל המשקל נופל על השחקן בתפקיד הראשי, הפעם זהו ריז אחמד. אנחנו כבר שנים יודעים שהוא אחד הטובים בדור שלו, מ"נימוסים רעים" דרך "ארבעה אריות", האמי על "ליל האירוע", "עיר האורות הקטנטנים", "האחים סיסטרז" ו"חיית לילה" (אפשר להתעלם מ"ונום"), אבל עכשיו זה כבר עובדה שאין עליה עוררין. קצת מצער שבין ההצבעות הסנטימנטליות לבווסמן או הופקינס הוא כנראה יישאר על הספסל השנה, אבל נקווה שזה רק עניין של זמן עד שיהיה לו גם אוסקר משלו.

1. "ארץ נוודים" – Nomadland
מספר מועמדויות: 6 (סרט, בימוי, שחקנית ראשית, תסריט מעובד, צילום, עריכה)
איום בקטגוריות: סרט, בימוי, תסריט מעובד, צילום
יכל להיות מועמד גם ב: אין לי מושג… סאונד? שחקן משנה?

נכון לרגע זה "ארץ נוודים" הוא ההימור המוביל לזכייה בפרס הסרט, ואני לא יכול לומר בוודאות אם זוכה פסטיבל ונציה יצליח במשימה בגלל שנת הקורונה המערערת הזו, או שזה היה קורה גם בתקופה רגילה. בכל מקרה, זה משמח ומרחיב את הלב. מה שכן יקרה כמעט בוודאות הוא שקלואי ז'או, שהפכה להיות האישה שמועמדת להכי הרבה אוסקרים בשנה אחת, תהיה האישה השנייה בהיסטוריה שזוכה בפרס הבימוי (אחרי קת'רין ביגלו).

קלואי ז'או הפכה אותי לשבוי שלה לנצח נצחים אחרי אותה הקרנה של "הרוכב" בפסטיבל חיפה, שהתגנב אלי ומוטט אותי לגמרי, הופך להיות אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים. זה היה סרטה השני אחרי "שירים שלמדתי מהאחים שלי", והראשון שהופץ בארץ (על ידי קולנוע לב), אבל לא ממש סחף את הקהל הישראלי לא משנה כמה ניסינו לשכנע.
"ארץ נוודים", בעיני, פחות חזק מ"הרוכב" אבל יכול להיות שזה קשור לאלמנט ההפתעה. לסרטה השני נכנסתי בלי לדעת דבר, לזה הנוכחי הגעתי עמוס הייפ וציפיות. ומה אומר, בשום שלב לא נרשמה אכזבה.

פרנסס מקדורמנד, שבזכות הסרט הזה הפכה לאישה הראשונה המועמדת לאוסקר משחק והפקה באותה שנה (היא זכתה בעבר על "פארגו" ו"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", והייתה מועמדת גם על "מיסיסיפי בוערת", "כמעט מפורסמים" ו"ארץ קרה"), מגלמת את פארן, מורה לשעבר, שלאחר מות בעלה מחליטה לאמץ את אורח החיים של הנוודים במרכז ארה"ב, לנוע ממקום למקום בקרוון שלה ולהתקיים מעבודות מזדמנות. אף אחד סביבה לא מבין מדוע היא בחרה בזה, במיוחד כאשר יש לה מערכת תמיכה בזכות אחותה, אבל היא בשלה, עקשנית וגאה. דרכה מספרת ז'או, בהתבסס על ספרה של ג'סיקה ברודר, את סיפורם של אנשי הדרכים באמריקה, פלח אוכלוסייה יחסית שקוף, מורכב כולו מסיפורים אנושיים מרתקים ומאבקים ללא סוף.

"ארץ נוודים" הוא באמת קסם בעיני. לא רק שהוא מצולם וערוך להפליא, הוא כולו אנושיות, רגש ולב. ז'או פועלת על קו דק שבין אמת לבדיה, עם קאסט שמורכב משחקנים מפורסמים (מקדורמנד, דיויד סטראת'רין) ומנון-אקטורס שחיים בשולי הכבישים. מדהים לראות איך היא משלבת בין הדברים, ממציאה סיפור ומשלבת אותו בתוך חיים אמיתיים.

הסיכוי שהסרט האהוב עלי בשנה ייקח גם את האוסקר די נמוך סטטיסטית, כי זה משהו שקורה בערך בממוצע של עשור (פעם אחרונה עם "שר הטבעות: שיבת המלך" ב-2003, כך שאולי הגיע הזמן) אז אני מכין את עצמי לטוויסט של הרגע האחרון. אבל הדרך שעשה הסרט הזה, שבירת תקרת הזכוכית של ז'או ומקדורמנד, והגב שקיבל יצירה כל כך נהדרת מתעשיית הקולנוע הוא בפני עצמו משהו ששווה את הכל.