• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

אוסקר 2020/21: 10 ההפתעות הגדולות ביותר של המועמדים (ומה אפשר ללמוד מהן על האוסקר)

17 במרץ 2021 מאת אור סיגולי

לאחר הכרזת המועמדויות לאוסקר ה-93, שהוכרזו שלשום, ממש היה אפשר לשמוע מין אנחת רווחה כללית. באופן טבעי, בכל שנה ושנה, הרגע הטקסי הזה מלא אמוציות ומביא עמו הרבה כעסים, בעיקר בצד הליברלי של עולם הבידור. היעדר נשים מקטגוריות הבימוי ונראטיביים נשיים מקטגורית הסרט, מיעוט השחקנים שאינם לבנים בפרסי המשחק, הדרת הסרטים האומנותיים מהקטגוריות הכלליות, כל אלו תמיד מביאים לביקורת קשה על האקדמיה.
השנה הדברים לא מושלמים, כמובן, אבל בחסות הקורונה הרבה סרטים בעלי פרופיל גבוה נדחקו מחוץ לתחומי הכשירות השנתית ("סיפור הפרברים", "דיון", הסרט החדש של ווס אנדרסון), ה"שוליים" נכנסו פנימה יותר וכך ראינו לא מעט תקרות זכוכית שהתנפצו. עד גבול מסוים כמובן. לא "פרה ראשונה" ולא "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים תמיד" נמצאים איפשהו קרוב לאוסקר השנה, אבל כנראה שהרגילו אותנו למעט.

קלואי ז'או ואמרלד פנל המועמדות לפרסי הבימוי מסמנות את הפעם הראשונה ששתי נשים הן חלק מהחמישייה, ז'או בעצמה מועמדת ארבע פעמים (סרט, בימוי, תסריט, עריכה) שזה הכי הרבה שאישה אי פעם צברה בטקס אחד, ריז אחמד הוא המוסלמי הראשון המועמד לפרס השחקן הראשי, סטיבן יואן הוא השחקן המזרח-אסייתי (על אף שהוא גדל בארה"ב) הראשון שמועמד גם הוא בקטגוריה הזו, בקטגוריית שחקן המשנה מועמדים שלושה שחקנים שחורים שזה גם משהו שלא קרה אף פעם, "ג'ודאס והמשיח השחור" הוא הסרט הראשון המועמד לפרס הסרט שכל מפיקיו שחורים, ועוד שכאלה.
כך שעל אף לא מעט מהסרטים הבולטים של העונה במרכזם החוויה השחורה נמנעו מפרס הסרט בסופו של דבר ("הבלוז של מא רייני", "לילה אחד במיאמי", "הזהב של נורמן"), בכל זאת ישנה הרגשה של פתיחות.

והנה משפט שאי אפשר להגיד כל שנה, והוא אולי המנחם ביותר: תהיה התוצאה מה שתהיה, באוסקר ה-93 בטוח יזכה סרט טוב. זה יקרה בוודאות, כי אין אף סרט גרוע בשמינייה הזו. לדעתי, כמובן.

מבחינת לוח המועמדויות הרוב היה די צפוי. כך למשל אמנם עופר ואני הצלחנו קצת פחות מבחינה מספרית בהימורים שלנו ביחס לשנים קודמות, אבל בהתחשב בכך שמניין הקטגוריות ירד השנה (שני פרסי הסאונד אוחדו לאחד) ויש שמונה מועמדים בפרס הסרט (לרוב ישנם תשעה), הממוצע שלנו לא ניזוק באופן מטלטל. בשנה שעברה קלעתי ב-76.6 אחוז, והשנה ב-71.1. עופר עשה לפני שנה 70 אחוז, אך השנה קפץ ל-72.8 אחוז.
ובכל זאת, מההפתעות ובליינד-ספוטס אנחנו מתרשמים תמיד הרבה יותר – זה גם מה שעושה את אירוע הכרזת המועמדים למהנה – והיו גם כאלו השנה.

על מנת לצלול קצת לרשימת המועמדים יותר מאשר התגובה הראשונית מאפשרת לי, חשבתי לבחור את עשר ההפתעות הגדולות ביותר, לדרגן (כמובן) ולחשוב מה זה אומר על האוסקר השנה, ואולי גם באופן כללי.

10 ההפתעות הגדולות ביותר של מועמדי האוסקר ה-93

10. "אהבה ומפלצות" מועמד לפרס האפקטים החזותיים הטובים ביותר

אסתכן בזהירות ואומר שאף אחד מכם לא שמע על הסרט הזה עד הכרזת המועמדים. אני בטח שלא. כלומר, כמובן שגיליתי אותו כשצץ בפיינליסטים של הקטגוריה, אבל היה קשה להאמין שזה יגיע למועמדות, בהתחשב בשאר הסרטים שהתחרו מולו, ולכן לא התעסקתי בעניינו.
אז כדי ליידע אתכם (ואותי): "אהבה ומפלצות" הוא קומדיית הרפתקאות שביים מייקל מתיוס והפיק שון לוי ("דברים מוזרים", "פלדה אמיתית"). הוא מספר על בחור צעיר (דילן אובראיין מ"הרץ במבוך") שחי בעולם שמפלצות השתלטו עליו, והוא בדרכו להתאחד עם חברתו הנמצאת לא מעט קילומטרים ממנו. הסרט נחשף באוקטובר דרך המדיה הביתית, לא צץ בשום שלב של עונת הפרסים, אבל כן היה להיט הזמנות ואפילו זכה לביקורות לא רעות (92% ברוטן טומייטוס).

חלק מהסרטים אותם הצליח "אהבה ומפלצות" להדיח מקטגורית האפקטים באוסקר היו "ברוכים הבאים לצ'צ'ניה" התיעודי, "נשמה" של פיקסאר ו"ציפורי הטרף". כך שההפתעה הזו בעיקר מעידה על השנה שהייתה יותר מאשר הסרט עצמו. ובעיקר על כך שענף אנשי האפקטים של האקדמיה לא שם לנגד עיניו את החוויה הקולנועית, במיוחד בשנה בה התגעגענו אליה יותר מאי פעם.

אהבה ומפלצות

9. "פינוקיו" מועמד לפרס התלבושות

במקום התשיעי במצעד ההפתעות ניצבת מועמדותו של הסרט האיטלקי על פי ספרו של קרלו קולודי בפרס התלבושות, אם כי ברגע שהופיע כאחד הפיינליסטים של פרס האיפור, היה ברור שהאקדמיה סימנה אותו (הוא הועמד גם שם). ועדיין, בין מתמודדים בעלי פרופיל גבוה יותר כמו "להיות גלוריה: חיי בדרכים" של זוכת שלושת האוסקרים סנדי פאוול, "ההיסטוריה האישית של דיויד קופרפילד" ו"חדשות העולם הגדול", סרט הפנטזיה האפל של מתאו גארונה בכיכובו של רוברטו בניני עשה מהלך די מרשים.

ההפתעה הזו מזכירה לנו שתמיד אפשר לסמוך על איזה טוויסט מרענן מטעם מעצבי התלבושות של האקדמיה. זו הקבוצה שהעניקה מועמדויות לסרטים שנראה שתמיד הביטו על המרוץ מבחוץ פנימה, כמו "בעלי ברית", "גראנדמאסטר", "מראה מראה", "מעבר ליקום", "אני אהבה", "הרפתקאותיה של פרסילה מלכת המדבר" ו"דוקטור פרנאסוס" בין היתר.

8. "מורתי התמנונית" מועמד לפרס הסרט התיעודי באורך מלא

לפני הכל אתוודה מולכם שטרם צפיתי בלהיט הקטן של נטפליקס, בעיקר כי תודלקתי מהשיח סביבו, כזה שגם אם הרשים אנשים טכנית או רגשית, נתפס כיצירה בינונית בנוף הקולנוע התיעודי המרהיב של 2021. ועם זאת, "מורתי התמנונית", על אף הסנוביזם, נכנס לקטגוריה במקום סרטים מהוללים כמו "מדינת הבנים", "דיק ג'ונסון מת" (הייתה לי הרגשה שהוא יישאר בחוץ) ו"הקרב על הדמוקרטיה" בין היתר.
נוכחותו מזכירה לנו – בפעם המי יודע כמה – שאסור אף פעם לזלזל ביכולת של נטפליקס לדחוף סרט, ושלסנטימנטליות יש ערך רב באוסקר.

7. "הטיגריס הלבן" מועמד לפרס התסריט מעובד

ואגב נטפליקס – בשבועות שלפני ההכרזה נשמעו כמה קולות שטענו שדרמת הפשע ההודית-אמריקאית מבית ענקית הסטרימינג, המבוססת על רב המכר של ארווינד אדיגה, בכל זאת תשתחל לאוסקר. זאת על אף שבמהלך העונה פיגרה מאחור עם מועמדויות בודדות בבאפט"א (תסריט ושחקן ראשי), הספיריטס (שחקן ראשי) ואיגוד התסריטאים (איגוד שאיננו אינדיקטיבי לאוסקר בעיקר מסיבות בירוקרטיות). האמונה הזו הגיעה בעקבות הפופולריות שצבר סרטו של רמין בהראני ("להתראות סולו", "99 בתים"), והדחיפה של נטפליקס לצופים שלה במהלך הסגר.
אני טרם הצלחתי לשכנע את עצמי לצפות בו אז בשלב זה לא אוכל לעמוד על איכויותיו, או על אם המועמדות הזאת מוצדקת (במקום "אני חושבת לגמור עם זה", "חדשות העולם הגדול" או "הבלוז של מא רייני"), אבל כן נשמח בכך שבהראני סוף סוף מועמד לאוסקר.

הטיגריס הלבן

6. "מאנק" לא מועמד בפרס העריכה

ומכמה מועמדויות מפתיעות, להיעדרות לא צפויה. 10 מועמדויות ניכס לעצמו סרט הנטפליקס של דיויד פינצ'ר, מה שמעיד על החיבה היחסית של האקדמיה. אבל מה שבאמת מוזר הוא שעל אף ההצלחה, הוא נעדר משתי קטגוריות קריטיות: התסריט המקורי והעריכה.
זו השנייה היא המפתיעה ביותר, לדעתי, מכיוון שלא רק שסרטיו של פינצ'ר מאוד אהודים על ידי ענף העורכים של האקדמיה ("שבעה חטאים" ניכס שם את מועמדותו היחידה, "הרשת החברתית" ו"נערה עם קעקוע דרקון" אף זכו בה), אלא ש"מאנק" הוא סרט שבעיני מעריציו, חייב לא מעט מהצלחתו לעריכה של קירק בקסטר הגאון. לא רק שהחוויה של קולנוע ישן עוברת דרך הקאטים והדיזולווים של בקסטר, אלא שהנראטיב עצמו משובש וקופץ אסוציאטיבית, מה שלרוב זוכה לאהדת המצביעים.

השמטתו מפרסי התסריט והעריכה כנראה אומרים לנו – ושוב, מדובר רק בנתונים טכניים – שסיכוייו של "מאנק" לזכות בפרס הגדול נמוכים מאוד. יותר מזה, ישנו סיכוי לא רע שפינצ'ר ישחזר את "ההישג" של מרטין סקורסזה בשנה שעברה עם "האירי" ויפסיד בכל עשר הקטגוריות שלו (אם כי כן הייתי מהמר עליו בשלב זה לפרס העיצוב האומנותי לפחות).

5. הונג-קונג מתפלחת לקטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר

בתור מי שכמעט חצי שנה מתעסק אך ורק במרוץ לפרס הזה ספציפית, לא יכולתי לפשל יותר בבחירת ההימורים שלי. רק שניים הצלחתי לקלוע, ואלו היו השניים הצפויים ביותר: "עוד סיבוב" הדני ו"לאן את הולכת, אאידה" מבוסניה והרצגובינה. שאר המועמדים הם "האיש שמכר את עורו" (תוניסיה), "קולקטיב" (רומניה, שגם מועמד לפרס הסרט התיעודי) והכי משום מקום – "Better Days" מהונג-קונג, שאפשר לקרוא לו בעברית על פי התרגום הישיר "ימים טובים יותר" או על פי הספר עליו הוא מבוסס "בנעוריו, ביופייה".
הנציגות ההונג-קונגית לא הופיעה בהימורים רבים במהלך העונה, ונראה שיש לזה סיבה טובה. הסרט הזה כמעט וצונזר על ידי סין ובכורתו בפסטיבל ברלין נמנעה. שלטונות צרי מוחין זה כמובן לא משהו שמעיד על היעדר איכות, אבל יש מקום להאמין שהסרט הזה אלים ואכזרי במיוחד או לפחות מציג תמונת עולם לא נוחה (אבדוק בקרוב ואחזור אליכם). לא תמיד החומר שאהוב על ידי ועדת הסרט הבינלאומי באקדמיה.
ובכל זאת, הוא הצליח לתפוס את מקומם של כמה סרטים מאוד מדוברים כמו "חרטה" (טיוואן), "חברים יקרים" (רוסיה), "אני כבר לא שם" (מקסיקו) ו"החפרפרת" (צ'ילה, שמועמד בפרס הסרט התיעודי).
מה שבעיקר מדהים הוא שנטפליקס לא הצליחה להכניס אף סרט, למרות שהיו לה לא מעט לדחוף. ושוב הוכיחה שיטת ההצבעה – המשתנה בערך כל שנה – שאף פעם אי אפשר לדעת.

בנעוריו, ביופיה

4. תומס וינטרברג מועמד לפרס הבימוי

ובהמשך לקטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, רק שני סרטים מתוך החמישייה ההיא צצו בעוד קטגוריות: "קולקטיב" בפרס הסרט התיעודי ו"עוד סיבוב" בפרס הבימוי הנחשק, הודף החוצה כמה מהמועמדים לפרס הסרט כמו "משפט השבעה משיקגו", "האבא", "צלילי מטאל" ו"ג'ודאס והמשיח השחור".
ענף הבמאים (המהמם) של האקדמיה כבר תפס אותנו עם המכנסיים למטה בעבר, והראה לא פעם ולא פעמיים שהוא חושב מחוץ לקופסא. לפני שנתיים פאוול פאווליקובסקי היה מועמד עם "אהבה בימים קרים" בלי מועמדות לפרס הסרט, לני אברמסון של "חדר" תפס את המקום של רידלי סקוט ו"להציל את מארק וואטני", "פוקס-קצ'ר" היה מועמד בלי נוכחות בפרס הסרט גם הוא, וכמובן כולנו זוכרים שבן אפלק ("ארגו", שזכה בפרס הסרט) נשאר בחוץ לטובת בן זייטלין ("חיות הדרום הפראי"). כל הדוגמאות אלה התרחשו לאחר שיטת ההצבעה של האקדמיה ב-2009.

המועמדות הזו של וינטרברג היא ללא ספק אחת המשמחות של הטקס, והדבר היחיד שמתסכל בעקבותיה זה לחשוב כמה "עוד סיבוב" המופלא היה קרוב למועמדויות בפרסי המשחק והתסריט. אבל לפחות וינטרברג מועמד לראשונה מחוץ לקטגורית הסרט הבינלאומי (שם נכח בעבר עם "ניצוד").

3. רק לשני סרטים יש את הקוואדרופל לזכייה – והם לא מה שחשבנו

אם נרצה להשתעשע עכשיו בהימורים לזכייה בפרס הגדול – עוד לפני שפרסי האיגודים התקיימו – נצטרך ללכת לסטטיסטיקה. מה שחשוב לזכור הוא שאם יש משהו שכבר קשה לסמוך עליו בהתחשב בזוכי השנים האחרונות, הוא הידע שצברנו על האוסקר במרוצת השנים. הכל פשוט התהפך והשתנה.
ועם זאת, על פי הנתונים היבשים, הסיכויים הגדולים ביותר לזכייה בפרס הגדול הם אצל אלו שתפסו מקום בכל ארבע הקטגוריות האינדקטיביות ביותר: בימוי, משחק (לפחות מועמדות אחת, לא משנה באיזו מארבע הקטגוריות), תסריט ועריכה.
אמנם בשנים האחרונות ראינו איך הכל מתמוטט: "פרזיטים" זכה בלי מועמדות בקטגוריות המשחק, "הספר הירוק" ו"ארגו" זכו בלי מועמדות בבימוי ו"בירדמן" זכה בלי מועמדות בעריכה. ועדיין, אם מסתכלים על האוסקר מאז שינוי שיטת ההצבעה ב-2009, הם רק ארבעה מתוך 11 זוכים שעשו זאת. המספרים מדברים.

כשמחפשים למי מבין כל שמונת חברי מועדון הסרט הטוב ביותר של האוסקר ה-93 יש את כל הנתונים האלו השנה, מוצאים אך ורק יש רק שני סרטים. ולא, לא מדובר ב"מאנק" המוביל בסך המועמדויות, "מינארי" המרגש, "צלילי מטאל" הטרנדי או "משפט השבעה משיקגו" היוקרתי עם המסר החשוב, אלא דווקא בשני המועמדים היחידים שביימו הנשים: "ארץ נוודים" ו"צעירה ומבטיחה".
לגבי הראשון לא מדובר בתדהמה, כבר חודשים רבים שהוא נחשב למוביל, אבל זה שלצידו ניצב הסרט הקטן והאכזרי, במרכזו נקמתה של אישה באלו שהרסו את חייה, זה ממש לא מובן מאליו.
נכון לשנייה זו, ולשנייה זו בלבד, אלו שני הסרטים שהכי הגיוני שייזכו בפרס הסרט. כל אחד אחר יהיה אנומליה, וזה חד וחלק מעיד על איזה אוסקר מגניב זה השנה. ושוב, כי אני חייב, אזכיר שבאופן אירוני אנומליה זה משהו כמעט שגרתי בשנים האחרונות, כך שאי אפשר לדעת כלום.

צעירה ומבטיחה

2. "הבלוז של מא רייני" ו"לילה אחד במיאמי" לא מועמדים לפרס הסרט

בפסקת ההקדמה של הפוסט כתבתי על כך שרוב הסרטים המרכזיים העוסקים בנראטיב של הקהילה השחורה נשמטו מפרס הסרט. היו לא מעט כאלו השנה אבל רק "ג'ודאס והמשיח השחור", שעוסק במנהיג הפנתרים השחורים, הצליח בסופו של דבר. ובזמן ש"הזהב של נורמן" מאת ספייק לי איבד מומנטום במהירות מסחררת, היו אלו שני העיבודים היוקרתיים למחזות מפורסמים שהיעדרותם הדהימה את חזאי האוסקר.
"הבלוז של מא רייני" ו"לילה אחד במיאמי" – שכן צצו בקטגוריות שונות כמו משחק ותסריט – הם ללא ספק ההשמטות הבלתי צפויות ביותר מפרס הסרט. הראשון היה ממש אירוע למשך כמה שבועות כשעלה בנטפליקס, וגם רבים מנבאים לו את פרס השחקן הראשי (לצ'דוויק בווסמן שהלך לעולמו בקיץ); השני נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של השנה וכזה שנתן מקום לא רק לקאסט שהוא כולו שחור, אלא גם לבמאית אפרו-אמריקאית (השחקנית זוכת האוסקר רג'ינה קינג). בחיים לא הייתי חושב שאלו ייפלו עד לקו הסיום.

באופן אישי, חסרונם של שני אלו לא מרגש אותי יותר מדי ("לילה אחד במיאמי" מצוין אמנם, אבל יש ראויים ממנו. "הבלוז של מא רייני" לא עשה עלי רושם כלל) אבל יכול להיות שהם כן מעידים על כך שבכל זאת יש איזשהו גבול אצל האקדמיה. זאת הייתה יכולה להיות שנה של שיא מהבחינה הזו, אבל זה לא קרה. נראה האם תהיה ריאקציה בשנה הבאה או שאולי באמת זה יהפוך להיות נון-אישיו.

1. לקית' סטיינפילד מועמד לפרס שחקן המשנה

שלוש פעמים נפלטה ממני קריאה קולנית בזמן הכרזת המועמדויות: כאשר תומן שושן קיבל מועמדות על "עין לבנה" (ראינו את זה בא, אבל זה עדיין היה רגע נפלא במיוחד), כאשר תומס וינטרברג הועמד לבמאי, אבל בעיקר כאשר לקית' סטיינפליד הוזכר בפרס שחקן המשנה, שנייה קלה לאחר שדניאל קאלויה הועמד גם הוא באותה קטגוריה על אותו הסרט.
מבין כל הרגעים הבלתי צפויים של המשדר, לא היה דבר שהתקרב לזה.

מה הוביל לתגובה הפיזית שלי? ובכן, הסיפור הוא כזה: "ג'ודאס והמשיח השחור" צבר מומנטום קיצוני בשבועות האחרונים, והיה שקוף שהוא הולך לככב באוסקר בלא מעט קטגוריות. הברורה ביותר מהן, היא מועמדות לדניאל קאלויה בפרס שחקן המשנה, כפרד המפטון מנהיג הפנתרים השחורים. "המשיח השחור", אם תרצו. למעשה, הוא כבר זמן מה נחשב להימור המוביל לזכייה.
קאלויה הוא שחקן נפלא (הוא היה מועמד בעבר על "תברח" וכנראה היה קרוב בזכות "אלמנות") וההופעה שלו בסרט היא אדירה, אבל שתי עננות קלות מאוד של דכדכת ריחפו על פני העניין: הראשונה שהיא שקאלויה הוא בכלל שחקן ראשי בסרט (אוקי, אפשר להתווכח על זה) והשנייה היא שבעקבות הקמפיין לקטגוריית המשנה, נשלח שותפו לסרט, לקית' סטיינפליד (גם הוא מ"תברח", וגם כיכב במצעד רגעי השנה של 2014 שלי בזכות הופעתו ב"בית זמני") לקטגוריה הראשית, שם היה ברור שאין לו סיכוי בעקבות התחרות הצפופה.

אבל, בטוויסט מפואר, האקדמיה התעלמה מהקמפיין והצביעה לסטיינפילד כשחקן משנה. זאת לא הפעם הראשונה שהיא עושה את זה. זכור לנו קמפיין המשנה של קישה קאסל-יוז ב"לרכוב על הלוויתן" ושל קייט ויינסלט ב"נער קריאה" שבסופו של דבר התגשמו כמועמדות בקטגוריה הראשית. ובכל זאת, אף אחד – ואני מתכוון אף אחד – לא ראה את זה קורה עם סטיינפילד. האמת שאני עדיין קצת בהלם.

וגם פה מדובר באליה וקוץ בה. מצד אחד, סטיינפילד מצוין בסרט ואיזה כיף שהשחקן המוכשר הזה הוא חלק ממועדון האוסקר. מוצדק להפליא. מצד שני, האקדמיה ציירה תמונה די משונה, על פיה שתי הדמויות המרכזיות בסרט – גם ג'ודאס וגם המשיח השחור – הן דמויות משנה. זה קצת לא הגיוני. שום דבר דרמטי, אבל קצת מערער את הסדר הקיים. ואת ההיגיון הסביר.
מה שכרגע מדאיג את חזאי האוסקר ותומכי קאלויה, הוא שסטיינפילד יפצל אתו קולות. אני אישית לא חושב שזה יקרה, אבל אין לדעת. כך או כך, על אף שמדובר ברמאות קלה מצד "ג'ודאס והמשיח השחור", יש לנו פה מועמדות נהדרת – וממש בלתי צפויה.

אנחנו בוודאי נמשיך ללוות את העונה עד טקס האוסקר שיתקיים באפריל, ואני מקווה גם להמשיך עם העונה החמישית של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר שמעט הזנחתי לאחרונה. אז קחו בחשבון.

ג'ודאס והמשיח השחור