• כחום הגוף
  • אוסקר 2023/24: הטקס בסיקור חי
  • אוסקר 2023/24: מהמרים על הזוכים
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה

״האפיפיורים״, סקירה

12 בדצמבר 2019 מאת עופר ליברגל

סרטים שעוסקים בנצרות לא פעם פוסחים על המסכים בישראל, גם אם מדובר בסרטים בפרופיל גבוה. אולם עושה רושם שנטפליקס החליטה על הפצה זהה ברחבי העולם לסרטים שהיא חושבת שהם הכי יוקרתיים (כלומר: בעלי סיכוי באוסקר) שהיא הפיקה השנה. לכן, "האפיפיורים" (The Two Popes) מגיע לארץ לא רק לצפייה ביתית מאוחר יותר החודש, אלא גם להפצה בקולנוע החל מהיום ולקמפיין פרסומי נרחב. ויש לא מעט סיבות להתעניין בסרט, שכן הפרישה של האפיפיור השמרן בנדיקטוס ה-16 והחלפתו באפיפיור פרנציסקוס, הפתוח יחסית לשינויים בהעמדת הכנסייה בתחומים מסוימים, היא אירוע נדיר היסטורית ובעל השפעות פוליטיות החורגת מעבר לעולם הקתולי בלבד.

גם הצוות שיצר את הסרט מרתק בפני עצמו. את הסרט כתב אנתוני מקארטן, מועמד לאוסקר המתמחה בסרטים ביוגרפיים (״התיאוריה של הכל״, ״שעה אפלה״, ״רפסודיה בוהמית״) ועל הבימוי הופקד הברזילאי פרננדו מיירלס, היוצר של "עיר האלוהים". לתפקיד שני האפיפיורים לוהקו אנתוני הופקינס וג'ונתן פרייס, שהם לא רק שחקנים נהדרים לרוב, הם גם דומים פיזית בצורה מפתיעה לדמויות האמתיות. עד לדרגה בה כשהסרט עובר לצילומים אמיתיים של האפיפיורים, לפחות במקרה של פרייס קצת קשה בהתחלה לשים לב להבדל.

אף כי הכותרת מדברת על שני האפיפורים, בפועל הסרט הוא סוג של ביוגרפיה של האפיפיור הנוכחי, אשר מגולם בסרט לא רק על ידי פרייס, אלא גם חואן מינוחין, בלא מעט קטעים שמציגים את העבר המורכב ולעתיים שנוי במחולקת של חורחה מריו ברגוגליו, שלפני שהוסמך לכמורה התמחה בכימיה. בשנות הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה היה ראש המסדר הישועי במדינה והואשם בשיתוף פעולה עם השלטון המדכא. חלקו הארי של הסרט מתמקד במפגש בין שני אנשי הדת בשנת 2012, בו ברגוגליו ביקש ראשות לפרוש מתפקידו כארכיבישוף, גם בגלל חילוקי דעות עם האפיפיור בנדיקטוס ה-16, שהיה בעצמו במשבר נוכח מספר שערוריות פליליות בכנסייה. בעוד ברגוגליו ביקש לפרוש, האפיפיור אשר התנגד להשקפת עולמו למעשה זימן אותו על מנת לבדוק אם הוא יהיה מחליף ראוי, במידה והוא עצמו יחליט לפרוש. פרט למפגש זה ולקפיצות אל העבר הביוגרפי, הסרט נפתח ונסגר עם שני מפגשים נוספים, סביב שני התהליכים לבחירת האפיפיור והפוליטיקה הפנימית אשר מלווה אותם.

הסרט מציג לא רק מפגש בין שני האפיפיורים בעלי תפיסות עולם שונות לגבי קבלת חוטאים למיסה ויחס למיעוטים מיניים, אלא גם מפגש בין שני יוצרי קולנוע המגיעים מסגנונות שלאו דווקא מתאימים. מקארטן הוא תסריטאי די שמרן, כותב סרטים אשר מהללים את הגיבור שלהם, לרוב אדם שהתסריטאי מעריץ. כמעט בכל התסריטים שלו הוא גם מתעלם מהיבטים פחות ליברליים/מחמיאים באישיות של מושאו. למשל, בסרט הנוכחי הוא לא מעלה נושאים בהם גם האפיפיור הנוכחי עודנו שמרן. לעומתו, מיירלס הוא במאי תזזיתי השואף להדגיש את כוחו היצירתי בכל סצנה, גם בסצנות בהן התסריט מכיל דיאלוג ארוך וגם בסצנות בהן העיקר הוא העמדת הדמויות. הבמאי מרבה בעריכה מהירה, משחקים עם הפסקול ושימוש בזווית צילום לא שגרתיות. דומה כי ג'ונתן פרייס מעולם לא צולם כל כך הרבה מזווית אלכסונית, ומדובר בשחקן שעשה מספר סרטים עם טרי גיליאם. לפעמים כל זה עובד טוב מאוד, כמו בסצנה המצלמת את הקפלה הסיסטינית בצורה לא צפוייה. במקרים אחרים, הבימוי לא ממש תואם את התסריט והניסיונות של הבמאי נראים כגחמה בלבד.

הקטעים החלשים ביותר בסרט הם אלו בהם הן התסריטאי והן הבמאי מנסים לייצר אמירה פוליטית ישירה של קבלת האחר, לצד ויתור על בניית חומות. הדבר מועבר בצורה גסה וישירה, בלי קשר לכך כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני חודר לסרט לפריימים בודדים ומנותקי קונטקסט. את הרגעים הטובים ביותר בו מקבץ הסרט בפתיחה ובסיום. שם, סביב הליך הבחירה באפיפיור, הסרט מאמץ במובהק טון קומי יותר והדבר תורם לסנכרון גבוה בין הכוונות האמנותיות של הבמאי לבין ההצלחה הכללית של היצירה. בקטעים אלו בולטת הקלילות היחסית שקיימת בייצוג האפיפיורים. פרנציסקוס מוצג כ-Pop Pope – אפיפיור שבקיא במוזיקת פופ וגם לא מסתיר, אלא אף משתמש, באובססיה שלו לכדורגל. כתוצאה מכך, כאשר הסרט הזה במיטבו, הוא מספק סוג של בידור קל ולא בהכרח דיון תאולוגי או פוליטי. אולם, רוב הזמן הוא כן מנסה לייצר דיון תאולוגי ופוליטי.

מעבר לכך, מוקד המשיכה העיקרית של הסרט הוא צמד אחר, שני השחקנים המרכזיים כמובן. כאמור, שניהם שחקנים מצויינים ומאוד דומים לאנשים אותם הם מגלמים. שניהם אכן מאוד טובים בסרט, אם כי יש ביניהם סוג של חלוקה: בעוד פרייס יותר דומה לאדם אמתי, הופקינס יותר מבריק. ייתכן וזה מכיוון שיש לו פחות זמן מסך ואנו מקבלים פחות רקע על דמותו, אבל הופקינס מצליח בהופעה שלו לא רק לייצר חביבות אצל דמות הנוגדת את העמדה הפוליטית של רוב קהל הצופים, אלא גם להקנות לבנדיקטוס ה-16 עומק פסיכולוגי. הייתי אומר כי שווה לצפות בסרט רק בשבילו, אבל זאת תהיה הגזמה. כי למרות היתרונות והפגמים של היצירה, בסופו של דבר היא לא גדולה יותר מן הנושא שלה. לכן, ״האפיפיורים״ הוא סרט שמומלץ למי שמתעניין בפוליטיקה של הכנסייה הקתולית וספציפית בדמות של האפיפיור הנוכחי, אותה ניתן לראות בימים אלו גם בסרט תיעודי של וים ונדרס, ״האפיפיור פרנסיס: במילים שלו״ (Pope Francis: A Man of His Word). אבל באשר לסרט של נטפליקס, בתור עימות יפה חזותית ומסעיר אינטלקטואלית בין שני אפיפיורים, אני מקווה שזו רק הקדמה ל"האפיפיור החדש" של סורנטינו.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.