פרויקט כל זוכי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר – פרק 31: "ג'יג'י" (1958)

לא מעט שיאים שבר "ג'יג'י" (Gigi) בטקס האוסקר ה-31. לא רק שהוא עקף את "חלף עם הרוח", "חופי הכרך" ו"מעתה ועד עולם" בשיא הזכיות והתייצב בפסגה עם תשעה אוסקרים (הוא יחזיק שם מעמד בדיוק שנה), הוא גם הצליח שלא להפסיד אפילו בקטגוריה אחת. אמנם היה לו קל יותר כי המחזמר לא היה מועמד לשום קטגורית משחק, אבל ביחס לכך שרשימת הקטגוריות הצטמצמה משמעותית בשנה שלפני כן, מדובר בכל זאת בהישג מרשים למדי.

"ג'יג'י" היה למחזמר הרביעי שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר, אחרי "ברודווי מלודי", "זיגפלד הגדול" ו"אמריקאי בפריז", ולשני ברציפות שבוים על ידי וינסנט מינלי. כלומר, מינלי היה בשלב זה אחראי על חמישים אחוז מהמיוזיקלים זוכי האוסקר, ויש שיטענו שהאוסקר הזה הגיע לו כפיצוי בעקבות ההפסד של "פגוש אותי בסיינט לואיס" בשנת 1944. אני התיישבתי לצפות בו מלא חשש. לא רק בגלל שניסיתי לצפות בו בצעירותי ולא שרדתי יותר מכמה דקות, אלא בגלל מפח הנפש שעברתי עם זוכה האוסקר הקודם של מינלי, "אמריקאי בפריז", שהיה לאחד הסרטים הכי פחות טובים שראיתי בפרויקט.
עם זאת, אני שמח לבשר שהמצב היה הרבה יותר טוב משחשבתי שיהיה, ויש לי שני דברים עיקריים לומר על הסרט: הראשון הוא שמדובר במחזמר חינני וחמוד ביותר ועם זאת הוא אחד המוזרים ביותר שראיתי, והשני הוא שאין ספק שזהו אחד הסרטים המטרידים ביותר שזכו באוסקר. יש בו דברים שגורמים ל"שתיקת הכבשים" להרגיש תמים ומתוק כמו "מסביב לעולם ב-80 יום". ברשותכם, אתחיל עם הסעיף הראשון.

"ג'יג'י" הוא מחזמר המבוסס על ספרה של קולט, ועובד למסך על ידי האנשים מאחורי המחזמר המצליח מברודווי "גבירתי הנאווה" (יעברו שש שנים עד שהוא יהפוך למחזמר קולנועי ויזכה גם הוא באוסקר). העלילה כמובן שונתה מספרה הפרובוקטיבי של קולט המספר על חינוכה של קורטיזנה, כדי להתאים את עצמה לחוקים הנוקשים של צנזורת קוד הייז, והתוצאה הייתה כל כך זהה ל"גבירתי הנאווה" שאחד המבקרים טען שהיוצרים עלולים עוד לתבוע את עצמם על גנבה. בסרט הקורטיזנה הפכה לנערת בית ספר בשם ז'יז'י (לא לגמרי ברור מדוע בעברית הוחלפה הזי"ן בגימ"ל, אולי גם פה היו טעמי צנזורה. אין לדעת), אבל העלילה עצמה מתרכזת פחות בה ויותר באנשים שמקיפים אותה. שניים, למעשה. האחד הוא גסטון, איש עסקים עשיר שמשועמם מהעולם (לואי ג'ורדן), והשנייה היא סבתה של ז'יז'י, מדאם אלוורז (הרמיון גינגולד, אבל אף אחד לא ישכנע אותי שלא מדובר בפלורנס בלוך). גסטון הוא חבר משפחה של אלוורז וז'יז'י ומבלה אצלן לא מעט, עד שניצני רומן מתחיל ללבלב בין הצעירה ולבין הבחור. וכן, אני יודע מה אתם חושבים, אבל תאלצו להאמין לי – זה מעוות הרבה יותר ממה שנדמה בשלב הזה. אני אגיע לזה. מבטיח.

מכיוון ש"ג'יג'י" הוא מחזמר צריך קודם כל להתחיל לדבר על השירים והמוזיקה, ובמקרה הזה מדובר בהצלחה. השירים שכתבו אלן ג'יי לרנר ופרדריק לואו מקסימים, בעלי הברקות ושנינויות רבות, מקצב נהדר, ומושרים היטב בידי המבצעים. השירים משובצים לכל אורכו של הסרט, והם באמת מצדיקים את עשייתו. "אני זוכר זאת היטב" ו"היא אינה חושבת עלי" נהדרים במיוחד. אבל בהקשר הזה אני מחזיר אתכם למה שכתבתי לפני כמה פסקאות על כך ש"ג'יג'י" הוא מחזמר מוזר. זאת מכיוון שהבמאי וינסנט מינלי, שכאמור זכה על כך בפרס הבימוי, נותן פה עבודה שאי אפשר לכנות אותה במילה אחרת מאשר עצלנית. יסלח לי האל על הקביעה הזו, אבל אין לי דרך אחרת להסביר למה כמעט כל הנאמברים בסרט מבוצעים בישיבה ועם מצלמה סטטית. באופן כללי, יחסית למחזמר אסקפטיסטי, שנחשב גם לגדול האחרון של MGM, המצלמה עושה טובה שהיא זזה. רוב הזמן הסצנות מצולמות מכיוון אחד, בגובה העיניים, בשוטים ארוכים ארוכים, ועל כריאוגרפיה אין בכלל מה לדבר. זה בכלל לא בטוח שמינלי היה על הסט. מדובר בצילום הצגת תיאטרון שנשבר על ידי יציאה ללוקיישנים אמיתיים בפריז, אבל גם שם המצלמה מרגישה כבדה כמו לוויתן.
גם ברמת הדרכת השחקנים לא נראה שהייתה יד מכוונת. כל המופיעים בסרט עושים באמת תפקידים יפים, אבל מכיוון שהמצלמה מרוחקת מהם לרוב קשה לראות ניואנסים (אוקי, מסכים, מי צריך ניואנסים במחזמר), אבל מה שיותר מוזר הוא שהם מחליפים מבטאים כמעט בכל סצנה. יש גם מספר מעידות ברמת ההמשכיות, כמו למשל השלב שבו ז'יז'י אומרת לאחות של סבתה שהיא לא הצליחה להתחבר עם בנות גילה בבית הספר היום, כשלמעשה בתחילת הסרט ראינו אותה משחקת בהתלהבות עם כמה בנות בפארק ונראה שהיא די חברותית. וגם חשוב לי לדבר על ההקלטה של הסרט. נדמה שהיא כולה נעשתה באולפן, ועל הסט לא הוקלטו דיאלוגים בכלל, וזה מייצר כמה צרימות בהופעות של השחקנים, במיוחד כשהם צריכים לבכות או לצחוק. זה נשמע מלאכותי נורא.
אבל עדיין, אמרתי ש"ג'יג'י" סרט מהנה ואני עומד מאחורי זה. גם בגלל, כאמור, המוזיקה, גם השחקנים והכימיה הנהדרת ביניהם, וגם בגלל הדבר הכי טוב בסרט הזה – התלבושות, עליהם חתום ססיל ביטון. וואו, איזו הלבשה מדהימה יש לסרט הזה, מהמרהיבות שראיתי. החליפות, השמלות, הכובעים, הצעיפים, משהו לא יאומן, ומרגיש כאילו הם אלו שמספקים את התנועה שהסרט כל כך מייחל לה.

אבל בעיקרו, בליבתו אפשר לומר, "ג'יג'י" הוא סיפור כל כך מטריד ולא נוח לצפייה, שלעיתים הייתי בטוח שעוד רגע דריו ארג'נטו משתלט על הסט, או שמא החליף את דפי התסריט ואף אחד לא שם לב. אז, רק כדי להזכיר, ז'יז'י (בהופעה נעימה של לזלי קארון, שנפלתי עליה די חזק בטקסט על "אמריקאי בפריז", אבל כולה מתיקות בסרט הזה. כמו כן, היא מגלמת תלמידת בית ספר, אבל הייתה בת 26 בצילומים) מתחברת עם גסטון, שמבוגר ממנה בלפחות עשר שנים אם לא יותר, והיא רחוקה מלהיות בגיל הסכמה. אבל האמת שזה לא מפתיע שלשם הסרט הולך, בטח בהתחשב בסצנת הפתיחה שלו. מי שלא מקבל צמרמורת לא נעימה כבר בדקות הראשונות, כדאי שיבדוק מה לא בסדר אתו.
"ג'יג'י" נפתח בפארק פריזאי נאה שם אנחנו פוגשים את הונורה לאשל (מוריס שבאלייה), איש מבוגר בעל חיוך גדול מדי, שפוצח בשיר הקרוי "תודה לאל על ילדות קטנות". הוא מסתובב לבדו בפארק ובוחן את הצעירות שמשחקות להן בכדור ומזמר מילים כמו "העיניים הקטנות האלו כה חסרות אונים ומושכות, יום אחד יבוא ביעף ויעיף אותך דרך התקרה". וזה בלי להזכיר את משנתו, שכיום תגרום להפגנות נשים ברחובות, זו שכוללת את חלוקת נשות פריז ל"אלו שהצליחו לתפוס חתן" ולהן הוא לא יכול שלא להצדיע, אל מול "הרווקות הפאתטיות" שמתגנדרות בשביל אף אחד. מיותר לציין שכאשר הוא מדבר על אותם יצורים אומללים, המצלמה מתמקדת בשתי נשים יפות שלא עברו את גיל 28.
רגע יש עוד.

באיזשהו שלב סבתה של ז'יז'י ואחותה (אווה גאבור הנפלאה), שהן דמויות חיוביות לכל דבר ועניין, מבינות שהשידוך של הצעירה לגסטון ישדרג את מעמדן ואסור להן לפספס את ההזדמנות. לכן הן מחנכות את ז'יז'י להבין בגברים, לדעת לבחור סיגרים (כן. כזה) ולהתאמן על שתיית אלכוהול כהלכה. אזכיר שמדובר בתלמידת בית ספר.
מעבר לדברים האלו, יש בסרט כמה דברים משניים אך מטרידים לא פחות. בגדול, במודע או שלא, גסטון גורם לבת זוגו הבוגדנית בתחילת הסרט לקחת את חייה, ולא נראה שלאף אחד זה מפריע. ההתאבדות שלה היא כותרת בעיתון שאין לה השפעה על שום דבר, מלבד העובדה שעכשיו גסטון רווק ויכול לפתות ילדה. הוא מעביר את חלקו השני של הסרט בהתעללות רגשית בז'יז'י, נמלט מהבית במהלך וויכוחים סוערים רק כדי לחזור לאחר מכן, ואז משפיל אותה באירוע חברתי, אך כמה שעות לאחר מכן חוזר לדירה, שם היא נמצאת מתייפחת, ומבלי לתת לה מבט אחד, פונה לסבתה ומבקש שתרשה לו להתחתן עם ז'יז'י. כמובן שזה ההאפי-אנד של הסרט.
מחוץ לעולם הפדופיליה והעינוי המנטלי, אחד הדברים הכי תמוהים בסרט הוא כל מה שקשור לאמה של ז'יז'י. אנחנו לא רואים אותה, אבל היא שם כל הזמן, בחדר ליד הטרקלין, וכל הנוכחות שלה הוא בצוויחת כמה תווי אופרה, ואז האמא שלה, כאמור סבתה של ז'יז'י, ממהרת לסגור את הדלת. אין לה שום נגיעה בגידול ז'יז'י או בעלילת הסרט, ואני די בטוח שהאמת היא שהגברת האומללה בעצם קשורה בחדר השני בשלשלאות ומדי פעם צורחת לעזרה אבל איש לא מתייחס. אין ספק שכל פעם שזירת ההתרחשות של הסרט איננה בבית, מה שקורה הוא שמאדם אלוורז נכנסת לחדר הזה, מביטה באישה האומללה שללא צל של ספק איבדה את דעתה, ואומרת לה "זה מורח את הקרם על העור או שזה חוטף את הצינור שוב".

אם "ג'יג'י" הוא סרט טוב או רע, זה לא משנה את העובדה שבראיה רטרוספקטיבית, שנת 1958 היא שנה בה האוסקר פישל לחלוטין. "ג'יג'י" ניצח את "חתולה על גג פח לוהט", "שולחנות נפרדים", "דודה מיים" ו"הנועזים", כאשר שניים מגדולי סרטי הוליווד בכל הזמנים נותרו בחוץ. הראשון הוא "ורטיגו" שהיה מועמד רק בקטגוריות הסאונד והעיצוב האומנותי, והשני הוא "מגע של רשע" שלא היה מועמד לשום דבר. זה נכון שהיותם סרטי ז'אנר מנע מהאקדמיה להכיר בגאוניותם באותם שנים, אבל לנו מותר להיות חכמים בדיעבד, אחרת מה הכיף?

רשימת הזוכים המלאה של האוסקר ה-31:
הסרט הטוב ביותר: ארתור פריד – "ג'יג'י"
השחקן הראשי הטוב ביותר: דיויד ניבן – "שולחנות נפרדים"
השחקנית הראשית הטובה ביותר: סוזן הייוורד – "אני רוצה לחיות"
שחקן המשנה הטוב ביותר: בורל אייבס – "האדמה הגדולה"
שחקנית המשנה הטובה ביותר: וונדי הילר – "שולחנות נפרדים"
הבימוי הטוב ביותר: וינסנט מינלי – "ג'יג'י"
התסריט המעובד הטוב ביותר: אלן ג'יי לרנר – "ג'יג'י"
התסריט המקורי הטוב ביותר: נדריק יאנג והרולד ג'ייקוב סמית' – "הנועזים"
הצילום הטוב ביותר בשחור-לבן: סם ליוויט – "הנועזים"
הצילום הטוב ביותר בצבע: ג'וזף רוטנברג – "ג'יג'י"
העיצוב האומנותי הטוב ביותר: וויליאם הורנינג, פרסטון איימס, הנרי גרייס וקיו קליסון – "ג'יג'י"
עיצוב התלבושות הטוב ביותר: ססיל ביטון – "ג'יג'י"
הסאונד הטוב ביותר: פרד היינז – "מדרום לפסיפיק"
העריכה הטובה ביותר: אדריאן פזאן – "ג'יג'י"
האפקטים המיוחדים הטובים ביותר: טום הווארד – "אצבעוני"
השיר הטוב ביותר: פרדריק לואו ואלן ג'יי לרנר – "ג'יג'י" (ז'יז'י)
המוזיקה הטובה ביותר לסרט קומי או דרמטי: דימיטרי טיומקין – "הזקן והים"
המוזיקה הטובה ביותר לסרט מוזיקלי: אנדרי פרווין – "ג'יג'י"
הסרט הטוב ביותר בשפה זרה: ז'אק טאטי – "הדוד שלי" (צרפת)
הסרט התיעודי הטוב ביותר באורך מלא: בן שרפסטין – "שממה לבנה"
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: בן שפרסטין – "AMA Girls"
סרט האנימציה הקצר הטוב ביותר: ג'ון ברטון – "חרקי לילה טוב"
הסרט הקצר הטוב ביותר: וולט דיסני – "גרנד קניון"
פרס מיוחד: מוריס שבאלייה
פרס מפעל חיים: ג'ק ל. וורנר

הדירוג המתעדכן של זוכי הסרט הטוב ביותר, מהגבוה לנמוך:
1. "הכל אודות חווה" (1950)
2. "חופי הכרך" (1954)
3. "במערב אין כל חדש" (1930)
4. "זה קרה לילה אחד" (1934)
5. "הגשר על הנהר קוואי" (1957)
6. "חלף עם הרוח" (1939)
7. "קזבלנקה" (1943)
8. "מה יפית עמק נוי" (1941)
9. "מעתה ועד עולם" (1953)
10. "רבקה" (1940)
11. "כנפיים" (1927)
12. "שנות חיינו היפות ביותר" (1946)
13. "כל אנשי המלך" (1949)
14. "סוף השבוע האבוד" (1945)
15. "גברת מיניבר" (1942)
16. "גראנד הוטל" (1932)
17. "מרטי" (1955)
18. "ג'יג'י" (1958)
19. "מסביב לעולם ב-80 יום" (1956)
20. "המרד על הבאונטי" (1935)
21. "המלט" (1948)
22. "סימארון" (1931)
23. "תהלוכה" (1933)
24. "זיגפלד הגדול" (1936)
25. "הסכם ג'נטלמני" (1947)
26. "ברודווי מלודי" (1928)
27. "החיים של אמיל זולא" (1937)
28. "אמריקאי בפריז" (1951)
29. "הן לא תיקחו עימך" (1938)
30. "הולך בדרכי" (1944)
31. "ההצגה הגדולה בתבל" (1952)