סיכום שנת תשע״ו בקולנוע הישראלי

לא רק אוקטובר מתנדף עוד רגע, אלא אפילו חודש תשרי שיפנה את מקומו למר חשוון – ועדיין לא פרסמתי את סיכום השנה העברית המסורתי של סריטה ושלי. היו לכך כל מיני סיבות, חלקן קשורות לעובדה שאת חגי תשרי לא חגגתי הפעם בארץ, אבל האמת הפשוטה היא שרציתי להמתין עד פסטיבל חיפה, שתמיד מוצא עצמו נופל בין הסיכומים. יחד עם פרסי אופיר, שניהם על קו התפר של החלפת השנה העברית, אפשר ללמוד דווקא מנקודת ההחלפה יותר מאשר מן השנה כולה לפעמים. בדיעבד, אני שמח שחיכיתי לא רק לאופירים, שבהחלט סיכמו היטב את מה שעבר על הקולנוע המקומי השנה, אלא גם לפסטיבל חיפה שהדגיש עוד יותר את מה שהסתמן כבולט לאורך תשע״ו בכל המישורים: הייתה זו שנה נשית, ערבית, פוליטית וגם פורצת דרך לקולנוע התיעודי.

בנקודה זו שווה להזכיר שהתלונות הרגילות שלי אודות הצורך הכפול לסכם שנה, מה שיקרה שוב בעוד חודש-חודשיים כמובן עם קיצה של 2016, מוכפלות פי כמה בניסיון להתייחס לנושאים שהעלתי זה עתה. זאת משום שמבחינתי, פסטיבלי הקולנוע בכלל וגם עונת פרסי אופיר כולה בפרט, הייתה משמעותית יותר מרוב מה שהוקרן בבתי הקולנוע. בין אם כי מדובר בסרטים שכבר ראיתי בשנתונים קודמים והגיעו רק כעת למסכים, ובין אם בגלל אימפקט פחוּת. אך אניח לזה הפעם, כיוון שזו השנה האחרונה שבה פרסי אופיר יחולקו בין סרטים שהקהל לא מכיר (בזו הבאה יתמודדו רק סרטים שהוקרנו בבתי הקולנוע), ומפני שתמיד יש בי תקווה שפסטיבלים יהיו קן שיגור ממנו ימריאו סרטים אל האולמות ולא הזדמנות חד-פעמית לראותם עד לכו-תדעו-מתי. כן אזכיר מדי פעם בפעם סרט בולט כזה או אחר שלאו דווקא הוקרן מסחרית אבל מתאים (או סותר) את מה שאכתוב, אבל אתמקד בלוח ההפצה כפי שאנחנו בדרך כלל עושים כאן בסריטה.

או לפחות אנסה להתמקד. המדור האובססיבי של ״סרטים חדשים״ אמנם מספק לי את היכולת לדעת מה הוקרן השנה ומתי, אבל לדעת כמה צופים ראו סרט מסויים זה כבר בגדר ניחוש. אם למישהו יש נתוני קופות בדוקים, אשמח להוסיף ולעדכן. עדכון: אורי ברד מאתר ״שורה ראשונה״ מחזק את התיאוריה שיש השנה בלאגן גדול מהרגיל בנתונים, מוסיף טבלה חלקית של התאחדות ענף הקולנוע ומנתח גם הוא את הנתונים באופן מעניין. אז בהתחשב בנתונים הללו, יחד עם הערכתי וזכרוני, היו כמה וכמה סרטים שעברו את רף 100,000 הכרטיסים שמבדילים בין סרט ללהיט, והם ״אבוללה״, ״מיסטר גאגא״, ״גאליס – קונקט״ ו״סופת חול״ שעלה לאקרנים זה עתה. יש סיכוי שגם ״פלאפל אטומי״, ״באבא ג׳ון״, ״חתונה מנייר״, ״ארבע על ארבע״ ו״ישמח חתני״ (גם הוא טרי על המסכים) נמצאים באיזור. היחיד שכבר עבר, או יעבור בקרוב, את המקפצה הבאה של 200,000 כרטיסים הוא ״הלהקה האחרונה בלבנון״, ואפשר להמר שגם ״לעבור את הקיר״ ו״אבינו״ ישברו קופות, גם אם זה יהיה כבר בתשע״ז. בקיצור, כנראה שרק שלושה סרטים עברו בגדול את מחסום התהילה – שני סרטי ילדים ודוקומנטרי אחד.

בהיעדר נתונים מוצקים ומוסדרים מקופות הכרטיסים, או אפילו סרט אחד עצום במיוחד לבנות סביבו תיאוריות, אשוב למנהג אחר שלי – חיפוש טרנדים וניסיון לפרשם או להבינם. ואם בשנה שעברה שמחתי והלנתי בו זמנית על ההסתכלות של הקולנוע הישראלי אל העבר, נדמה שהשנה שבו לפנות חזרה לעתיד – ומצאו בו גוונים קודרים. כלומר, בהנחה שהצליחו והצלחתן להתגבר על ההווה, או להסתכל קדימה אפילו אל פתחה של תשע״ז, שנה שכבר החלה במאבק יוצרים ויוצרות בניסיון של הממשל לחסל את השידור הציבורי שהוא עצמו ביקש להבריא רק לפני שנתיים. אבל לפני הפוליטיקה, מקום של כבוד למסורת ההולכת ומצטמצמת של סיכום השנה לפי עונות.

הסיכום העונתי

״היורד למעלה״

הפעם אעשה זאת קצר מתמיד, בעיקר כדי להכניס לאווירה ולהזכיר איזה סרטים משחקים. כתמיד, ישנם כמה וכמה סרטים שכבר היללנו בעבר בסריטה ומצאו את דרכם אל בתי הקולנוע הרבה אחרי ששיחקו תפקיד משמעותי בפסטיבל או בעונת פרסים כלשהם. השנה החלה עם הפצתו בבתי הקולנוע של ״באבא ג׳ון״, זוכה האופיר הקודם, והיענות מרשימה למדי של הקהל. מלבדו, שווה לציין בעיקר את ההפצה המעט מאוחרת של קומדיית האימים ״מסווג חריג״, כולל אירוע סריטה, ואת עלייתה לאקרנים של התופעה ושמה ״מיסטר גאגא״ (על כך בהמשך), שעדיין נמצא איתנו.

זה היה פחות או יותר הסתיו, בדרך כלל אחת העונות החזקות (רק תראו מה קורה ויקרה השנה). בחורף הגיע תורם של ״אבוללה״ להפוך לשובר קופות מקומי, ושל ״היורד למעלה״ לעשות נעים לסינפילים. שאר הסרטים שהופצו בחורף חביבים עליי מאוד באופן אישי, אבל לא זכו להיענות מספקת מצד הקהל: ״ארץ פצועה״, ״עיר מקלט״, ״ציפורי חול״, ו״עמק״, בין היתר. אני מסוגל להבין איך החורף הפך לאיזור הדמדומים של הצופים מבחינת ההיענות לסרטים ישראליים, שרובם נגרר משנים קודמות, ומאוד מקווה שזה ישתנה בקרוב בזכות השינוי בפרסי אופיר.

התעוררות נוספת נרשמה באביב, התקופה בה מלבלבים מחדש גם פסטיבלי הקולנוע המקומיים. הגזרה התיעודית התחממה עם ״פרינסס שואו״, ״מי יאהב אותי עכשיו?״ ו״המתנחלים״, וסרטי הביכורים הנשיים פרחו – ״ההר״, ״ברש״, ובקיץ גם ״ירח בבית 12״, היו רק ההתחלה לפני הגעתם הצמודה של ״סופת חול״ ו״לעבור את הקיר״. עוד בקיץ הופצו גם ״ג׳רוזלם״ המבהיל-מגניב של האחים פז, לצד סרטים שנהוג למצוא בעונה החמה מתוצרת הוליווד, מקומדיות ועד סרטי ילדים (גם על כך בהמשך). בחגים הגיעו האופירים, חביב הקהל ״ישמח חתני״ וגם פסטיבל חיפה, שבו אמשיך ואדון רבות. למשל בהקשר הבא.

קולנוע ופוליטיקה

"ג'נקשן 48"

ברור שהנושאים האלה הולכים יד ביד (לצערי הרב), אולי מאז ומתמיד ואולי בעיקר אצלנו בישראל, אבל אני באופן אישי טרם סבלתי והותשתי עד כדי כך מהעירוב באופן רציף ומתמשך כמו לאורכה של תשע״ו. זה כמובן הגיע לשיא בטקס פרסי אופיר, שייזכר לדיראון עולם כנקודת שפל של כל המעורבים בו, אבל היה קשה להתחמק מזה הרבה קודם. הכוונה לא רק לשרת התרבות הנוכחית, ששום דבר מאיומיה התמידיים מעולם לא בוצע אבל תמיד השתלט על השיח היומי באופן שנמאס לי לצאת כנגדו, אלא לשיח הפוליטי באופן כללי. לתחושתי, פתאום כל מה שחשוב בסרט הוא העמדה הפוליטית שלו, או ארץ המוצא של הוריי היוצרים או היוצרות, וחמור מכך – זה איכשהו משליך על טיב הסרט. לא, זה לא חדש, אבל השנה זה עבר כל גבול, לפחות בעיניי.

הסרט שעשה הכי הרבה רעש בתחום, ״ג׳נקשן 48״ של אודי אלוני ותאמר נפאר, שעורר את זעמם של אלה שלא צפו בו אבל שמחו להגיב להתבטאויות של הבמאי והכוכב-כותב, מפסטיבלי הקולנוע של ברלין וטרייבקה ועד להתפוצצויות התקשורתיות באופירים ובחיפה. העניין הוא שאילו היו צופים בסרט, שיתרונותיו שווים לחסרונותיו לכל הפחות, לא היו נדרשים לקלישאות הרגילות של טוקבקיסטים. אני לא רוצה אפילו לדמיין מה היה קורה אם ״מעבר להרים ולגבעות״ של ערן קולירין, מהסרטים הכי טעונים פוליטית שהופקו בארץ לדעתי מאז ומעולם, היה נחשף גם הוא לכלל הציבור בשנה טעונה כמו זו. אבל בעצם, אני לא צריך – בהקרנה בה נכחתי של ״המתנחלים״, עלה הבמאי שמעון דותן לשאלות ותשובות מן הקהל בסיום. אחת הצופות שאלה, בעירוב של זעף ופליאה, מדוע בוחר הבמאי להציג ״רק את המטורפים האלה, במקום את הפנים השפויות של ישראל. מה יחשבו עלינו בעולם?״ (ציטוט מהזיכרון, אבל מאוד נאמן למקור). אני מקווה שהבועה בה היא גרה אינה שקופה, ועוד יותר – שאינה עשויה מזכוכית.

בתור טהרן מוצהר של קולנוע, היה לי קשה פי כמה כשהשיח הוסט באופנים כאלה ואחרים מן האמנות עצמה, או סתם הוכתם ולוכלך בשיקולים שבעיניי אינם קשורים. אקח לדוגמה את הסערה הפייסבוקית האחרונה בעקבות זכייתו של משה איבגי, במשותף עם נורמן עיסא, בפרס המשחק של פסטיבל חיפה האחרון. אסתכן בלכתוב משהו לא פופולרי במיוחד, כלומר לא לגנות מכל וכל (אלא רק קצת) את חבר השופטים בפרט והפסטיבל בכלל, כדי להדגים כמה מעוות ולא קשור לקולנוע הדיון הזה. הכוונה שלי היא לא להקטין בחשיבותו, אלא להיפך – זה עניין גדול הרבה יותר.

כשהתקבל ״מלחמת 90 הדקות״ של איל חלפון לתחרות הישראלית בחיפה, לא זכורים לי קולות המבקשים להחרים את הסרט/הפסטיבל משום שמככב בו שחקן המואשם בעבירות מין (מן הפרשיות המזעזות של השנה, יש לציין). אם היו כאלה, שווה היה להזכיר להם שהסרט צולם הרבה לפני התפוצצות הפרשה העגומה של איבגי, ואף זיכה את עיסא בפרס אופיר בשנת 2015 על תפקידו, הישג אותו שחזר בחיפה. מי שצפו בסרט אז, או בכלל, אולי יסכימו שההופעות של השניים כנציגי נבחרות ישראל ופלסטין בכדורגל, הנפגשות למשחק גורלי על עתיד האומות, משלימות ותומכות זו בזו. לתת פרס לאחד ולא לאחר כנראה היה משונה לחבר השופטים, שבחר להתעלם מחייהם האישיים של הזוכים ולהתמקד במקצועי. היו שראו בכך מתן פרס לאיבגי לא על הישגיו, אלא על עבירותיו לכאורה. אני לא רוצה לשים את עצמי בנעליהם של השופטים, הפסטיבל, או אף אחד או אחת מן המעורבים בפרשה. בכוונתי להצביע על כמה מכוער העניין הפך להיות, כמה קשה לשים את הגבול מראש, וכמה כל זה לא קשור לקולנוע.

ישראלים בחו״ל

ליאור אשכנזי וריצ׳רד גיר, מתוך ״נורמן״ (צילום: Niko Tavernise)

לא ממש בריחת מוחות, ובטח שלא מסיבות פוליטיות, אבל השנה בהחלט נערמו לא מעט ידיעות על יוצרים ויוצרות שינסו, או כבר מנסים, את מזלם מעבר לים. בזמן שקו-פרודוקציות הוא כבר משהו שנלקח כמובן מאליו, כלומר תמיכה של גופים מחו״ל בסרטים כל-ישראליים, השנה היו שתי הפקות בסדר גודל בינלאומי שהוא בכל זאת חריג – ״הדיבוק״ הישראלי-פולני של מרצין ורונה, ו״סיפור על אהבה וחושך״ דובר העברית של נטלי פורטמן. גם העובדה שארי פולמן, לדוגמה, מצלם את סרטו הבא והמונפש בחו״ל (״אנה פרנק״), או את העובדה שישראלים גולים כמו אורן מוברמן מסייעים להפקות מקומיות כמו ״ג׳נקשן 48״ בתור טאלנט מחו״ל – הכל מרגש מאוד אמנם, אבל מוכר וכבר לא ייחודי לשנה נתונה. לעומת זאת, אותן חדשות שהלכו ונערמו לאורך תשע״ו על פרוייקטים חדשים בשפות זרות בהובלת במאי או במאית ישראליים ששמם אינו קשלס או פפושדו, בהחלט שימחו יותר מהרגיל.

נראה אם אצליח לזכור את הכל: טלי שלום-עזר מצלמת בימים אלה את ״Mercy״ בכיכובן של אלן פייג׳ וקייט מארה. טליה לביא תכתוב סדרה בהפקת איימי פוהלר ל-BBCA על סרטה ״אפס ביחסי אנוש״. תום שובל קיבל חסות מאלחנדרו גונזאלס איניאריטו על סרטו השני ״הסירו דאגה מליבכם״ וגם את הכוכבת הצרפתיה ברניס בז׳ו. גם נדב לפיד ויעל קיים עובדים על הפרוייקטים הבאים שלהם בצרפתית, רוני קידר צילמה את ״משפחה״ בגרמניה (ולראשונה בקריירה שלה לא בהפקה עצמאית), ויוסף סידר ביים את ״נורמן״ הישראלי-אמריקאי בכיכובם של ריצ׳רד גיר, ליאור אשכנזי, סטיב בושמי ושרלוט גינסבורג. סידר גם יביים סדרה עבור HBO על פרשת הנערים החטופים, יחד עם הכותבים חגי לוי ונוח סטולמן (איזה סופר-גרופ!) על מה שעשתה השנה גל גדות צריך מאמר בפני עצמו, ובטח שכחתי עוד כמה וכמה הצלחות מסוג זה, אבל התמונה ברורה – השנה הייתה הכנה להתפוצצות כשרון ישראלית ברחבי תבל בשנים הקרובות. יהיה מדהים לדווח ולעקוב.

נשית וערבית

״סופת חול״

מתוך 37 הסרטים שהוצגו במהלך תשע״ו בקולנוע, שבעה בוימו בידי נשים. או תשעה מתוך 41 אם מותחים את השנה לשני הכיוונים, ואוספים פנימה גם את ״סיפור על אהבה וחושך״ ואת ״לעבור את הקיר״. לא בדיוק מהפכה, וגם לא שיא (רק לפני שנתיים היו יותר), אבל כן מספר להתגאות בו. בכל זאת עלתה במספר מקומות הטענה שמדובר בשנה יוצאת מן הכלל לקולנוע הנשי, ולהערכתי זה נובע מן המרכזיות של הסרטים הללו, יחד עם הסמיכות לסוף השנה העברית (מסכמי שנה כמעט תמיד יתייחסו יותר לחלק האחרון שלה, הטרי יותר, וגם אני לא חף מפשע בעניין הזה). באופן מובהק אפילו יותר, נדמה לי שזה המאצ׳-אפ בין ״סופת חול״, שמלווה אותנו מינואר והזכייה בסאנדנס ועד ספטמבר והזכייה באופירים והיציאה לאקרנים, לבין ״לעבור את הקיר״ שתפס תאוצה באופירים ובפסטיבל ונציה וכעת הגיע לחרוך מסכים. הראשון מביניהם הוא גם סרט ביכורים, וכאלה היו לנו לא מעט השנה, במיוחד של נשים. למעשה, למעט ״לעבור את הקיר״ ו״סוף עידן התמימות״, שניהם סרטים שניים לבמאיות שלהן, כל היתר הן בכורות בימוי נשיות, כלומר קולות נשיים חדשים. זוהי סיבה נוספת לקביעה לפיה השנה הייתה נשית במיוחד, נדמה לי – מבין סרטי הביכורים, 18 בסך הכל, שבעה היו של במאיות, וזו כבר סטטיסטיקה שמתחילה להתקרב לייצוגן באוכלוסיה.

אם להיעזר בפסטיבלים, אפשר להוסיף את ״דימונה טוויסט״ של מיכל אביעד, זוכה פסטיבל ירושלים המשלב בחוכמה בין נראטיב מקביל להתפתחות המדינה לנקודת מבטן של דימונאיות ותיקות המספרות את סיפוריהן הפרטיים, ואת ״עם הפנים לקיר״ של אלמורק דוידיאן שזכתה בפרס הסרט הקצר הטוב ביותר באותו פסטיבל. אגב, את הסרט הזה הפיקו נעמי לבארי וסער יוגב ל״בלאק שיפ״, הצמד שאחראי גם להפקת ״שבוע ויום״ של אסף פולונסקי, שיצא עם הכי הרבה פרסים וחיבה מפסטיבל ירושלים. אבל אם להוסיף ולמנות סרטים קצרים של במאיות, אי אפשר שלא להזכיר לפחות שניים – ״אנה״ של אור סיני, הסרט הישראלי השני בהיסטוריה לזכות בפסטיבל קאן בקטגוריית הסטודנטיאלית (הסינפונדסיון) שהמשיך לזכייה באופירים, ו״בית האילמת״ של תמר קיי שזכה בפסטיבל דוקאביב בקטגוריית הסטודנטים ובעוד שורה אינסופית של פסטיבלים. שני הסרטים מגיעים מבית הספר לקולנוע ע״ש סם שפיגל בירושלים, ובעוד הראשון הוא אחד מסרטי הסטודנטים המושלמים שראיתי, השני הוא יצירה דוקומנטרית מהסוג שקשה להאמין שקיימות באמת. שתיהן יחד ולחוד מבטיחות שלא רק ההווה של הקולנוע הישראלי יהיה מלא בכשרונות נשיים, אלא גם העתיד.

עוד בענייני פסטיבלים כאינדיקטורים, שווה להזכיר את ״הפורצת״ של הגר בן אשר ו״אנשים שהם לא אני״ של הדס בן ארויה, שניהם הוצגו בחיפה והיו חלק מעונת האופירים, וחבל שעדיין לא נחשפו לציבור הרחב. ואם להשתמש שוב בפסטיבל חיפה כמראה מעצימה לשנה כולה, הרי ששני הזוכים המרכזיים בו היו לא רק של במאיות שזהו סרטן הראשון באורך מלא, אלא גם מן המגזר הערבי – מהא חאג׳ הנצרתית שסרטה ״עניינים אישיים״ קטף את הפרס הראשי בחיפה (והוקרן בבכורה במסגרת השנייה בחשיבותה בקאן), ומייסלון חמוד הפלסטינית שסרטה ״לא פה, לא שם״ זכה במספר פרסים, מפרס הביכורים ועד חביב הקהל, ומהצד היה נראה כמו הלהיט של הפסטיבל. הוסיפו את ״סופת חול״ ותגלו ששלושה מהסרטים הכי מחובקים בסוף תשע״ו ותחילת תשע״ז הם לא סתם דוברי ערבית, אלא מגיעים ממקומות מאוד שונים ומגוונים אבל מעמידים נשים במרכז. לא פוליטיקה, לא באופן ישיר לפחות, אלא דיונים במקומה של האישה בחברה הערבית ובכלל. מי אמרה שאין גיוון בקולנוע הישראלי, ושקולות המיעוטים בו לא נשמעים? אה, כן, אני זוכר מי אמרה.

ז׳אנרים ודוקו

״מיסטר גאגא״

התפילה הכלל-לא-חרישית שלי מהעשור הקודם ממשיכה להתגשם גם השנה, ולספק קולנוע ישראלי נהדר לא רק בסגנונות שבהם התעשייה המקומית מתמחה, אלא גם בז׳אנרים שחלקנו מעדיפים או רגילים לראות בשפות אחרות. השנה היו לנו סרטי ילדים מכל הסוגים (״אבוללה״, ״גאליס – קונקט״, ״האוצר מעבר לנהר״), קומדיות מסחריות (״פלאפל אטומי״, ״ילד טוב ירושלים״, ״ארבע על ארבע״, ״הלהקה האחרונה בלבנון״) או צנועות (״קמטי צחוק״, ״פטר השלישי״), ארטהאוס לייט (״היורד למעלה״) או קיצוני (״למה עזבתני״), סרטים שעל התפר שבין הקומדיה לאימה (״מסווג חריג״), המתח לפשע (״ארץ פצועה״, ״כיפה אדומה״), ואפילו מותחן אימה פאונד פוטג׳ דובר אנגלית (״ג׳רוזלם״). אבל לשפע הזה כבר התרגלנו, וגם לגיוון. ההבדל הגיע הפעם ממקום אחר.

השוני בתשע״ו היה החיבוק לו זכה הז׳אנר הדוקומנטרי מהמיינסטרים. לא רק מצד הצופים שבאו בהמוניהם, אלא בעיקר מהמפיצים, שסוף סוף בחרו להמר עליו ומצאו קהל צמא ליצירה תיעודית מקומית. לצד הסינמטקים שכבר שנים משמשים בית ליצירה הדוקומנטרית, בהובלת התל-אביבי מכתיב הקו, הוצגו בבתי הקולנוע המסחריים של ישראל השנה חמישה סרטים תיעודיים באורך מלא. אולי לא המון ביחס לכמה שנעשים כאן בשנה (לפחות פי עשר מכך), אבל משמעותית יותר מבשנים קודמות, בהם סרט אחד או שניים סומנו כלהיטים פוטנציאלים והשאר הסתפקו בפסטיבלים וסינמטקים. אך האמת היא שמרבית הקולנוע התיעודי, כמו גם העלילתי כמובן, אינו מיועד אך ורק לסביבה של שוחרי ושוחרות קולנוע אמנותי במובהק.

העובדה ש״מיסטר גאגא״ עדיין נמצא בבתי הקולנוע ממש מתחילת תשע״ו ועד היום, היא מדהימה לא פחות מכך שהוא אחד הסרטים הבודדים, תיעודיים ועלילתיים כאחד, שהפכו השנה ללהיט בקופות עם מכירות של למעלה מ-100,000 כרטיסים. לכך יש להוסיף את העובדה שהאחים הימן הספיקו לשחרר לאקרנים סרט נוסף השנה, ״מי יאהב אותי עכשיו?״, מה שהופך אותם לאלופי הקולנוע הדוקומנטרי השנה. גם שלושת הסרטים האחרים שהוצגו זכו לתשומת לב נאה, בין אם הקהל הגיע כדי להתרגש (״פרינסס שואו״ זוכה האופיר של עדו הר, ו״פוטו פרג׳״ המפתיע של קובי פרג׳) או להתרגז (״המתנחלים״ של שמעון דותן). הקולנוע התיעודי של ישראל עושה חייל בעולם לא פחות מזה העלילתי, והגיע הזמן שגם בבית המצב יתאזן לטובתו.

לסיום, כל הסרטים הישראליים שהוקרנו השנה באופן מסחרי בבתי הקולנוע:

על קו התפר עם תשע״ה: סיפור על אהבה וחושך, פלאפל אטומי.

תשע״ו: סוף עידן התמימות, באבא ג׳ון, מסווג חריג, מיסטר גאגא, בלדה ליוסף, רבין היום האחרון, בסיס המחשבה, אבוללה, היורד למעלה, הגבעה, חתונה מנייר, למה עזבתני, קמטי צחוק, ארץ פצועה, עיר מקלט, ציפורי חול, עמק, המבשר, פרינסס שואו, הדיבוק, מי יאהב אותי עכשיו?, גאליס – קונקט, ילד טוב ירושלים, ג׳נקשן 48, כיפה אדומה, ההר, המתנחלים, ברש, ג׳רוזלם, פטר השלישי, ארבע על ארבע, האוצר מעבר לנהר, פוטו פרג׳, ירח בבית 12, שבוע ויום, סופת חול, ישמח חתני.

על קו התפר עם תשע״ז: הלהקה האחרונה בלבנון, לעבור את הקיר.

"אבוללה״