• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

סרטים חדשים: ״לעבור את הקיר״, ״רואה החשבון״, ״פסטורלה אמריקנית״

26 באוקטובר 2016 מאת אורון שמיר

את הריק שהותיר עם סיומו פסטיבל הקולנוע של חיפה מבקשים למלא שלושת הסרטים החדשים האחרונים לחודש אוקטובר. בעצם, שניים מהם הוקרנו כבר בחיפה, וזה שלא – ספק אם יספיק. כדי לבטל את האפשרות לעוד מדור קצר מהרגיל, ולהתגבר על העובדה שכנראה גם הסופש הזה יהיה נטול סקירות על סרטים חדשים (אך לא נטול טקסטים, אל חשש), שבה במלוא העוז פינת הפלוס.

״לעבור את הקיר״, סרטה השני באורך מלא של רמה בורשטין (״למלא את החלל״), בדיוק הוסיף לעצמו פרס נוסף בפסטיבל חיפה שהסתיים לו השבוע – נועה קולר קטפה עוד פסלון על משחקה בתפקיד הראשי, שמצטרף אל זכייתה באופיר לפני כחודש, שם זכה הסרט גם בפרס התסריט ועיצוב התלבושות. קולר מגלמת רווקה חסידית, המפנטזת על גבר חלומותיה וחתונת אשליות מושלמת. אחרי שבעלה לעתיד נוטש אותה לפני היום הגדול, מחליטה הגיבורה להזמין אולם ולהתחיל בכל הסידורים הדרושים להפיכתה לכלה – למרות שעדיין אין חתן. ההחלטה מוציאה אותה למסכת דייטים קדחתנית, ומזמינה לה מפגש עם זמר חילוני כובש (עוז זהבי). את הקאסט הגברי הנאה משלימים עמוס תמם, עודד לאופולד, אודי פרסי, יונתן רוזן, אורי שילה וארז דריגס. אור כתב עליו לכלכליסט ובסריטה התייחסנו מספר פעמים אל הסרט בקצרה בהזדמנויות שונות, עופר היה זה שהרחיב עליו כשהוצג בפסטיבל ונציה.

״רואה החשבון״ (The Accountant) לא בדיוק נשמע כמו דרמת אקשן ופשע חדשה בכיכובו של בן אפלק, אבל זה בדיוק המצב. אפלק מגלם מתמטיקאי מבריק עם בעיות התנהגות המקשות עליו ליצור קשרים עם בני אדם, העובד בשירות כמה מהפושעים הכי ידועים לשמצה ב״בישול״ ספרי החשבונות שלהם, כמאמר הקלישאה. ג׳יי קיי סימונס מגלם את איש הממשל העולה על עקבותיו של הגיבור, המובילות לקנוניה רחבת היקף, ואנה קנדריק היא זו שבזכותה אולי הוא יגלה שאפשר לבטוח לא רק במספרים אלא גם באנשים. גם שאר הקאסט שווה אזכור: ג׳פרי טמבור, ג׳ון ברנתאל, ג׳ון ליתגו וסינתיה אדיי-רובינסון. גאבין אוקונר (״לוחם״, ״לג'יין יש אקדח״) ביים על פי תסריט של ביל דאביוק (״השופט״). אור צפה בסרט ואף כתב עליו במסגרת פסטיבל חיפה.

״פסטורלה אמריקנית״ (American Pastoral) הוא עיבוד ליצירת המופת הספרותית של פיליפ רות׳ באותו השם (כולל התרגום העברי המשונה, במקום, נגיד, ״פסטורליה אמריקאית״). הסרט מגיע אל בתי הקולנוע בארץ בזמן ש״התפכחות״, עיבוד אחר לספר של רות׳, בדיוק נוטש אותם. מי שחתום הפעם על התסריט הוא ג׳ון רומאנו (״אכזריות בלתי נסבלת״, ״סנגור במבחן״) ועל הבימוי אחראי יואן מקגרגור, לראשונה בקריירה. מקגרגור גם מגלם את הדמות הבולטת בסיפור, סימור ״השבדי״ לבוב, מעין האנשה של אמריקה בתקופות משתנות – בתיכון הוא היה התגשמות החלום האמריקאי, בזמן שהאומה עצמה זרחה אחרי מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן נישא למלכת יופי (ג׳ניפר קונלי) וירש את מפעל הכפפות של אביו, אבל עם פרוץ שנות ה-60 המבלבלות עבור אמריקה הזחוחה מגיעות גם הצרות אל משפחת לבוב: בתם היחידה (דקוטה פאנינג) מגלה ניצני אנרכיזם ואף מואשמת באחראיות לאירוע טרגי. כתבתי על הסרט הכושל והמפוספס הזה לעכבר העיר.

וגם: המון אירועי קולנוע לפי סדר בואם

אנימציה בירושלים – החל מה-26.10 ועד ה-29.10 תתקיים בסינמטק ירושלים חגיגת האנימציה ״AniNation״, בתמיכת המיזם לקולנוע וטלוויזיה בירושלים ובניהולה האמנותי של תמי ברנשטיין. האירוע יכלול שלל פעילויות וסדנאות, על כולן אפשר לקרוא באתר הסינמטק, ומתוכם אציין כמסקרנות במיוחד את ״פיתוחים בתנועה״ עם האנימטור יוני גודמן (״ואלס עם באשיר״, ״כנס העתידנים״) שיציג קטעים מסרטו החדש של ארי פולמן על אנה פרנק, לצד הצצה אל חמשת (!) סרטי האנימציה הישראליים באורך מלא המתגבשים לקראת השנה הבאה. כמו כן, שימו לב להרצאות של ידידי הבלוג דורון פישלר (עין הדג) על סדרות האנימציה הנוסטלגיות ואלון רוזנבלום (מולטיוורס) אודות ההיסטוריה של גיבורי העל בקולנוע. באירוע יוקרנו גם סרטי אנימציה חדשים כישנים, כמו למשל ״חיי כקישוא״ שהוקרן זה עתה בחיפה, ״מגדל״ התיעודי הזכור לטובה מירושלים, ״מסיבת נקניקיות״ ו״קובו: אגדה של סמוראי״ שמדללים נוכחות בבתי הקולנוע, וגם הקלאסיקה הדיסנית ״מלך האריות״ שתוקרן חינם.

יום הסרט – שיתקיים מחר (חמישי ה-27.10) ישיב את המבצע האהוב של כרטיסי קולנוע ב-10 ש״ח בלבד (לא כולל עמלת שירות אינטרנטית מרגיזה). מדובר באירוע אחר מ״יום הקולנוע הישראלי״, שכן הפעם כל הסרטים ללא אפליה על רקע מוצאם יהיו זמינים לציבור במחיר הנקוב. כדי להבדיל ביניהם, זה הנוכחי נקרא ״Movie Time״, כי אנגלית זה נורא מגניב, אבל אני אישית בעד להפוך גם אותו ליום הקולנוע הישראלי הלכה למעשה – באולמות מוקרנים כעת ״סופת חול״, ״דימונה טוויסט״, ״לעבור את הקיר״, ״הלהקה האחרונה בלבנון״, ״שבוע ויום״, ״ישמח חתני״, ״פרינסס שואו״, ״פוטו פרג׳״ ו״מיסטר גאגא״ (שסוגר בדיוק שנה על המסכים ביום זה). לכו לראות קולנוע ישראלי, כל השאר ייחכו.

פעמיים כי טוביאס – סדרת ההרצאות של בנימין טוביאס (ידיעות אחרונות) וסינמטק הרצליה, שבה לחבר בין שני סרטיו שלא תמיד נראים קשורים במבט ראשון, אבל מהווים דאבל פיצ׳ר ראוי. והפעם: ״חולייטה״ של פדרו אלמודובר פוגש את ״נרקיס שחור״ של מייקל פאוול ואמריק פרסבורגר, שזה אומר כל פלטות הצבעים וקשתות הרגשות הקיימים בערב אחד. זה יקרה בשבת ה-29.10 החל מ-18:00, והכרטיס הכפול אצל הסינמטק.

שנטל אקרמן ז״להקולנועית המנוחה זוכה לערב מרשים לזכרה, ביום רביעי הבא (2.11) ב-21:00 בסינמטק תל-אביב, בניצוחו של האוצר חן שיינברג. הסרט שיוקרן הוא ״יום אחד פינה שאלה…״, הסרט של אקרמן שגם מי שלא אוהב את אקרמן בדרך כלל דווקא יאהב, כך להגדרת עופר. ההקרנה תתקיים בנוכחותה של סילביאן אקרמן, אחותה של הבמאית, ולפני הסרט תקריא הסופרת אסתר אורנר, בת דודתה, את ההספד שכתבה להלווייתה של היוצרת. לאחר ההקרנה ישוחח שינברג עם השתיים על שנטל אקרמן ומורשתה, בערב שנשמע כמו פרידה ראויה מן היוצרת. פרטים נוספים אפשר למצוא באירוע הפייסבוק של הערב.

פסטיבל או לה לה – פסטיבל הקומדיות הצרפתיות, חוזר לשנה שנייה ברציפות. זה יקרה החל מה-14 בנובמבר, ומלבד הסינמטקים של תל אביב, ירושלים, חיפה, שדרות, חולון, הרצליה, ראש פינה ויתפרש גם אל בית התרבות בסביון, אולם זהר בקרית טבעון, גלובוס מקס אשדוד, יס פלאנט איילון, ירושלים, חיפה, ראשון לציון ובאר שבע, וכן בסינמה סיטי גלילות וקולנוע פארק ברעננה. אני מניח שעוד נשוב ונתייחס לתוכניה אם וכאשר נצפה בסרטים, אבל במבט ראשון בולטים כמה וכמה סרטים מבין ה-17 שיוקרנו. סרט הפתיחה יהיה ״לחזור לגור עם אמא״ של אריק לאבן (״ברביקיו״), בו מתילד סנייה שבה לגור עם בבית הוריה בגיל 40, והאירוע יינעל עם ״להתאהב מעל הראש״ של לורן טיראר (״מולייר״), ובו ז׳אן דוז׳ארדן מגלם גמד המתאהב באישה גבוהה. שני הבמאים יתארחו בפסטיבל, וכך יעשה גם סמיר גסמי, שיגיע עם סרטים משלו וכן כחלק מן המחווה ליוצרת סולבג אנספה שהלכה השנה לעולמה (יוקרנו: ״אפקט המים״, ״מלכת מונטריי״, ״לולו אשה ערומה״). בגזרת הקלאסיקות יוצג ״ההרפתקה הגדולה״ (״האנגלים באים, האנגלים באים״), ועל שאר הסרטים אפשר לקרוא באתרי הסינמטקים השונים. הנה של תל-אביב לשם דוגמה.

מתוך ״לחזור לגור עם אמא״ שפותח את פסטיבל או לה לה (באדיבות קולנוע חדש)

תגובות

  1. ארז הגיב:

    משהו על "לעבור את הקיר" שכולם כ"כ אוהבים לאהוב (וגם אתם).
    -ספוילרים-
    לא אזכיר כאן שהתסריט איננו משכנע שכן כולו ממונף ע"י דחף מאולץ ולא אמין לקיים חתונה במועדה בלי חתן. העיקר: קשה לנתק את הסרט מהצונאמי הדתי (שהוא במקרים רבים גם לאומני) השוטף את החברה הישראלית, את מערכת החינוך, את התקשורת, הצבא, עולם התרבות, שלא לדבר על ממשלת ישראל. הסרט הנ"ל מבויים ע"י "חרדית מחמד" שפונה בעצם לציבור החילוני, מדברת בשפתו, אך מתכוונת, כך גם במופעים הציבוריים שלה וכך גם בסרט, להציג חרדיות-לייט שיש בה חנופה ובעצם מיסיונריות בטקסט היותר סמוי, כשגם קמצוץ הביקורתיות הוא די מניפולטיבי. המסר הוא בעצם שמרני וריאקציוני להפליא. אשה לא מחותנת היא אשה "מתה". גם אם הגיבורה כאילו "אשה חזקה" זה רק מס שפתים לציבור החילוני. האובססיה הדכאנית ביסודה היא לבעל, ל"אדון", למשפחה ברוח היהדות האורתודוכסית הכי חשוכה בעצם. ההומור המתחנף רק עוזר להעביר את המסר. הסוף הטוב שהוא קיטש צרוף בעצם מאשר את "בעזרת השם", מטיף לאמונה העיוורת, יש בעל, ובא לציון גואל.

    1. אורון שמיר הגיב:

      ראשית, שמתי אזהרת ספוילר על התגובה שלך, מקווה שזה בסדר.
      שנית, נדמה לי שהסרט עוסק בחרדים/לייט/דיאט אלא בחסידות הרבי נחמן (משיאי המיסיונריות היהודית, אין ספק)
      שלישית, אדבר בשם עצמי בלבד, אבל אני ממש (מאוד נורא) לא אוהב את הסרט הזה. גם הטקסט של עופר לא חד-משמעי ואת אור תוכל לקרוא בכלכליסט בעניין.
      רביעית, אני נוטה להסכים עם רוב מה שכתבת, בעיקר בנוגע למצג השווא של הסרט לעומת מסריו הסמויים אך אמיתיים. אבל האידאולוגיה היא אחרונת הבעיות של הסרט בעיניי.

      1. לב הגיב:

        אורון, צר לי שאתה בוחר שלא לפרסם כאן ב״בסריטה ״ את דעתך על ״לעבור את הקיר״. אי אפשר לבנות דיון מפרה הבנוי כולו על תשבוחות, מחמאות וליטופים. אני משוכנע שדעתך המנומקת הייתה מוסיפה עניין ומעמיקה את השיח סביב הסרט. משעשע להיזכר שפעם אחרונה שניהלנו ויכוח דומה הייתה לפני ארבע שנים, בנוגע לסרטה הקודם של בורשטיין…

        1. אורון שמיר הגיב:

          לב, אענה לך בהרחבה ובכנות (ובחיבה במקרה שלך). אם הייתה לי דעה מנומקת, אולי הייתי חולק אותה. אבל אין לי. ראיתי את הסרט בהקרנת אקדמיה הראשונה (?), לפני כחצי שנה. יחד עם אולם מלא ברמה של לשבת על המדרגות, ששאג מצחוק והזיל דמעה והסתובב סביב האצבע הקטנה של היוצרת. כשהגיע השוט האחרון, שידעתי מה הוא יהיה ומתי יגיע, תפסתי את הדברים שלי ועפתי משם הכי מהר שיכולתי (מחיאות הכפיים, כשאני עם גבי אל המסך דוהר במדרגות בין היושבים עליהן, הבהירו לי שאכן כך הסתיים). זינקתי החוצה כי הייתי צריך ריאליטי צ׳ק – או שאני משוגע או שכולם. עכשיו אני הרבה פחות דרמטי, ולמעשה עברתי את כל השלבים – כעס, הכחשה, השלמה, יו ניים איט. עדיין אין לי מושג מה קורה פה, אני רק יודע שהסרט הזה עשה לי שחור בנשמה לפחות כמו כל הפייד-טו-בלאקים המחרידים שבו. וגם שאני לא חושב שראוי לדון בו, לא בגלל דעתי עליו, אלא פשוט כי אני לא מבין על איזה סרט כולם מדברים לעזאזל (ניסיתי לקרוא קצת ביקורות היום, או סתם דעות של אחרים בפייסבוק. לא מתחבר לי עם הסרט שראיתי). ב״למלא את החלל״ עוד היה פן אמנותי, אמנם בלתי נסבל בעיניי – אבל לפחות קיים. כיוון שאני כבר מזמן זקן מדי להיות הגרינץ׳, אין לי שום עניין לבוא ולצעוק כשכולם נהנים, מה גם שאין לי שום דבר מעניין לצעוק וזה בטח שלא ישנה. האמת היא שאני רק רוצה שזה ייגמר, ויש להניח שאחרי הצלחה לא קטנה בקולנועים. אני באמת מאחל לסרט הזה הצלחה ומשוכנע שיש לו קהל, שרואה טוב ממני. אני פשוט לא חלק מהקהל הזה, לצערי גם הפעם.

          1. לב הגיב:

            תודה רבה על התשובה, אני חושב שעכשיו אני מבין טוב יותר את החוויה שעברה עליך. אין ספק שהסרט השאיר עליך רושם עז 😉

    2. לב הגיב:

      היי ארז, כתגובה לטענות הקשות שאתה מעלה הוספתי פסקה נוספת לביקורת שכתבתי על הסרט. מוזמן להציץ. שבת שלום 🙂

  2. איריס הגיב:

    אוף, בן אפלק לא שחקן. מתי זה יכנס להם לראש שם בהוליווד. מספיק הרס לי את באטמן. משום מה הוא מאוד אהוב.

      1. איריס הגיב:

        הוא לא … 🙂

השאר תגובה