• סרטים חדשים: ״ורדה על אנייס״ מגיע לקולנוע
  • פסטיבל סולידריות 2019: דיווח של עופר
  • Little Monsters :מחכים לתרגום
  • אוסקר 2019/20: אפשר לומר שהתחלנו באופן רשמי
  • ״אטלנטיקה״, סקירת נטפליקס
  • ״יד אבודה״, סקירת נטפליקס
  • סרטים מן העבר - מהדורה מיוחדת
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2019
  • ״בלון״, סקירה
  • ״רצח כתוב היטב״ סקירה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה

״למה עזבתני״, סקירה

15 בינואר 2016 מאת עופר ליברגל

״למה עזבתני״, סרטה של הדר מורג, אינו סרט נעים. למעשה, הוא מנסה לעורר בקהל חוסר נחת. בין אם על ידי פסקול בולט המדגיש רעשים של מכונות שונות, דרך דימויים אשר מכילים לא מעט אפלה, ולבסוף בסצנת שיא אשר כנראה תגרום לרוב הקהל להסתיר את עיניו. הסרט גם לא מתחנף לקהל בדרך בה הוא פורש את הנראטיב שלו, שכן הוא מאריך סצנות בלי קשר לשיא הדרמטי שלהן ומותיר לקהל להשלים לבדו מידע חשוב לגבי הדמויות. בחירה זו מצמצמת מראש את קהל היעד של הסרט, אבל עבור הקהל אשר יתמסר לו, מדובר ביצירה שמצליחה בסופו של דבר לא רק להטריד, לא רק לעורר מחשבה, אלא לחדור לנפש.

כבר בפתיחת הסרט, הבמאית מקשרת בין היצירה לדת, באופן ספציפי לדת הנוצרית. הכותרת לקוחה מתוך ספר תהלים, אבל היא מוכרת בתרבות המערבית בעיקר כמילים האחרונות של ישו. עוד בטרם מופיע דימוי חזותי, מופיע על המסך ציטוט נוסף מן הברית החדשה, ציטוט המדבר על הקרבה עצמית, ציטוט אשר יהדהד ביצירה במלוא עוצמתו סמוך לסיום. המראה הראשון שאנחנו רואים הוא סימבולי ומהדהד את הצליבה של ישו, מראה של צלוב אחר, נטוע על עמוד בים. אנו לא חוזים בגוף הסובל, אלא בכיסוי חיצוני, בד המגן מפני מים. הסרט מתכתב עם המיתוס של ישו, אבל הוא לא מתרכז בדימוי האל, אלא במשמעות של המיתוס הנוגע לחיי האדם הפשוט, אשר גם בו יש פוטנציאל לקיום רוחני, והשאלה היא האם הרוחניות הזו אפשרית בעולם הפיזי. כמו הסיפור של ישו, גם הסיפור שבבסיס הסרט עוסק בסופו של דבר בהקרבה עצמית ובשאלות של מיקום היחיד בתוך החברה. זה גם סיפור של נער המחפש דמות אב, בדומה לחיפוש של ישו אחר האל.

את הסיפור הנוצרי הזה מעבירה הבמאית הישראלית באמצעות נער ערבי מיפו ששמו מוחמד. זהו סיפור שחזק מכל דת או מציאות קונקרטית, למרות שהסרט מדגיש אולי יותר מכל דבר אחר את המציאות הפיזית בה הוא מתרחש. הסרט מעמת בין הגוף הפיזי לבין הרוח, כאשר הרוח אינה בהכרח אל, אלא קשר בין אדם לאדם אחר, או עמידה בכללים אתיים, גם כאשר מי שעומד בפני הדילמה מצוי בשולי השוליים של החברה.

דומה כי למוחמד אין חברים בני גילו וכי רבים ביפו והסביבה מתנכלים לו, כאשר הסיבה (או הסיבות) לא מתגלה במלואה. מוחמד עובד במאפיה ולעתים גם מבצע שליחויות בעבור בעל המקום, שליחויות שיש בהן מימד פלילי. בניית הדמות של מוחמד קשורה מאוד בפיזיות – אנו חוזים בו עובד קשה על מנת לתחזק מכונה במאפיה, מנהל עימות פיזי עם כמה נערים, ומארח חברה לאדם אדיר מימדים אשר המעביד של מוחמד חייב לו כסף. דרך הקיום הפיזי, אנו מרגישים במצוקת הגיבור, בשאיפה שלו למימד אחר בחיים.

הוא מוצא את הרובד האחר במפגש עם גורביץ', משחיז סכינים המבוגר ממנו בכמה עשורים. המלאכה של השחזת המתכת, במהלכה ניתזים לאוויר גיצי אש קטנים, מכניסה ריגוש ומעט אור לחייו. כמוה גם המגע המסוכן של היד בקרבת העצמים החיים, בקרבת הגוף המבוגר והמנוסה יותר של גורביץ', שבהדרגה מדריך את מוחמד יותר ויותר ומקרב אותו לעולמו. מוחמד מוצא בגורביץ' אב חלופי (המידע הנמסר לגבי האב הביולוגי חלקי לאורך רוב הסרט), אבל יש במערכת יחסים זו רבדים נוספים, מעבר לחניכה ומשיכה לגווניה. כאמור, הבמאית מתמקדת במגע הפיזי וברעשי העבודה, נותנת לקהל לפרש בעצמו את הרבדים והדקויות של היחסים בין הגיבורים. על הקהל מוטלת גם המשימה לאתר את רגעי המפנה הראשונים ביחסים, לפחות לאורך רוב הסרט. במערכה האחרונה, דברים זזים מהר יותר, שכן הכאב הופך לרב יותר וכל ההקשרים מתחברים למהלך אשר ידרוש מן הגיבור הכרעה לא פשוטה.

מבחינה סגנונית, סרטה של מורג נראה כמו הכלאה בין התפיסות של הבמאי הצרפתי הקלאסי רובר ברסון ומגמות בקולנוע בן ימינו. ברסון, אחד מן המינימליסטים הגדולים של הקולנוע, גרס כי מה שמיועד לאוזן צריך להוסיף על מה שמיועד לעין, והשימוש המודגש שעושה מורג בפסקול משרת היטב אידיאל זה. זה קורה לא רק על ידי רגעים בהם מה שנשמע בפסקול לא נראה, אלא בעיקר על ידי התחושה כי האווירה נקבעת קודם כל דרך הרעשים, אשר לא פעם מבטאים גם תחושה פנימית של הדמויות או היצירה. אין בסרט הרבה דיאלוגים או מוזיקה, אבל עולם הקול בסרט יוצר תמונה מוחשית לא פחות מן המימד הויזואלי.

why4

ברסון גם האמין בליהוק שחקנים על פי מראה התואם לאידיאל של הדמות ולא על סמך יכולת הבעה. שני השחקנים הראשיים בסרט, מוחמד דעאס  ויובל גורביץ' משרתים מטרה זו. רק מבט עליהם מעביר לא מעט מן ההבדלים בין הדמויות מבחינת הרקע החברתי וגם ממחיש מה מחבר ביניהם, כאשר דומה כי שניהם מעט נבדלים מכל סביבה שהיא. כל זה תורם לבניית המסע האישי אשר שניהם יעברו במהלך הסרט, בעיקר בחלק המסיים, המטלטל, של היצירה.

גם הקולנוע של ברסון היה ספוג בהרמזים נוצריים, במטרה לתאר תהליך של התעלות רוחנית אשר יכול לעבור גם אדם המצוי בשפל הגדול ביותר. זוהי התעלות אשר מולידה גאולה, גם אם רק לרגעים קטנים, וגם אם דרך כאב ואכזריות הרבה מכל טיהור או רגש פנימי. אולם, מורג היא יותר מסתם ברסון של ימינו – היא משלבת בין המינימליזם להקצנה, הן לגבי ייצוגים של גוף ומיניות והן לגבי אלימות. ההתמקדות של הסרט בגוף מייצרת גם הקשר בין מיניות ואלימות, הקשר שהוא גם נושא חשוב בו נוגע הסרט.

חלק ניכר מן ההישג של הסרט טמון בשימוש שעושה הבמאית בצילום עשיר ומגוון של הצלם שרק דה מאיו. הצילום בסט נע בין מצלמת כתף רועדת בנקודות ספציפיות ובין צילום מעוצב היטב ברגעים אחרים, כאשר התחושה היא שבכל סצנה הצילום מעביר חלק מן התחושות הפנימיות לקהל. מדובר בסרט אשר מצולם בסביבה מלוכלכת וענייה, אך גם מצוי בחיפוש תמידי אחרי אור. הצילום מצליח להעביר גם את הזוהמה וגם את היופי הטמון במקומות האפלים ביותר, גם אם היופי נוכח רק בכתם אור קטן החודר לחדר חשוך. זהו סרט גס ומחוספס, אבל גם גם סרט פיוטי, סרט שמצליח למצוא אור, גם אם האור הוא רק מכשול נוסף, גם אם הוא נותר דבר לא מושג.

״למה עזבתני״ מנכיח את המציאות הקונקרטית של יחסי יהודים-ערבים בישראל ומשבר הזהות של הערבים אזרחי ישראל. כמו כל דבר בסרט, הבעיות מובאות בעיקר באופן מרומז, אבל הן חלק בלתי נפרד מן האירועים אשר מביאים להצלחת המפגש בין הגיבורים או לכשלונו. ברמה הגדולה יותר, הסרט הוא מסע חיפוש גאולה הרלוונטי לכלל האנושות, לא רק תיאור ספציפי של בעיה פוליטית מקומית. הסרט מעורר מחשבות ושאלות לא רק לגבי המצב ביפו או בתל אביב, אלא לגבי הקיום האנושי בכללותו. המראה שהוא מציב מול המציאות היא רק שער למהלך אשר הסרט מציע, מהלך שאני סבור כי באופן אידיאלי יגע בצורה מעט שונה בכל צופה. גם אם הצופה לא שותף למגבלות המוליכות את הבחירות של גיבורי הסרט, החיפוש אחר קשר עם הזולת והנכונות להקרבה עצמית נוגעות בכל אדם בצורה אחרת.

מאתגר ככל שיהיה, יש בחווית המפגש עם הסרט גם מימד מופשט, מימד אשר איני רוצה לפרש עד תומו. יהיה זה חטא כלפי היצירה להגדיר אותה באופן חד מימדי, שכן כל דבר בסרט יכול להתפרש בו זמנית כסימבולי וכתיאור אמין של מציאות. יש דברים בסרט אשר נראו לי בצפייה ראשונה כמעט ברורים מדי, אולם בצפייה חוזרת כפתוחים לפרשנות, כמעוררי השראה, גם אם דרך כאב רב. מדובר בסרט אשר מציע לקהל חוויה מסוג שונה, חוויה אינטנסיבית אשר אבין כל מי שלא יתחבר אליה בצורה הטוטאלית ביותר. אבל במקביל, הסרט הוא עדות נוספת לנוכחות של קולנוע לא מתפשר בארץ, אשר הולך עם האמת שלו עד הסוף. קולנוע אשר לא מיועד להמונים, אבל מצליח לברוא שפה אישית החושפת פן ייחודי בעולם.

why3

תגובות

  1. חיים צ' הגיב:

    סצינת השיא גסה ומופרזת, חסרת פרופורציות ולא מובנת. הסמלים הנוצריים בוטים ומפורשים מדי. אולי זה כישלון מעניין.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.