סיכום 2014: אנשי ונשות השנה של סריטה

עד עכשיו סיכמנו את השנה הקולנועית החולפת בעיקר דרך הפריזמה של, ובכן, סרטים. אבל מה עם האנשים והנשים? אלה שמאחורי, לפני, ומצדדיהם של הסרטים, שעומלים על עשייתם או שותפים בכל דרך שהיא לשיח עליהם? אז אחרי שלושת הסיכומים האישיים בשבוע שעבר, הסיכום השלישי מבין סיכומי המערכת המשותפים לשבוע זה מוקדש לאנשים והנשים שעשו לנו את השנה. זוהי הפעם הרביעית בתולדות הבלוג בה אנחנו מעמידים נבחרת בעלת עשרה מקומות, המורכבת מהשמות שאנחנו כאן בבלוג פשוט לא יכולים לדמיין את השנה בלעדיהם. האנשים והנשים שעשו לנו את 2014.

אם בשנים קודמות (2013, 2012 ו-2011) חשבנו שהלך קשה, דבר לא הכין אותנו לפוסט עליו התנהלו הכי הרבה דיונים מבין שלל סיכומי השנה שלנו. אבל לבסוף הגענו לנבחרת מרשימה ומגוונת למדי, שכמעט התחלקה שווה בשווה בין נשים וגברים הפעם. המשותף לכולם ולכולן, מלבד פעילות יוצאת דופן השנה מבכל שנים קודמות – הרצון שלנו לכבד אותם ואותן בתודנו העמוקה ביותר. הנה אנשי ונשות השנה של סריטה לשנת 2014, לפי סדר אלפבתי של שמות המשפחה:

ז׳ואל אלכסיס
עורכת: "גט: המשפט של ויויאן אמסלם״, ״הנסיך הירוק״

במפגש שלאחר הקרנת טרום-הבכורה של הבלוג לסרט ״גט: המשפט של ויויאן אמסלם״, אמרה עורכת הסרט ז׳ואל אלכסיס שהיא תמיד זוכה במילה ״מדוייקת״ כמחמאה, אבל בעיניה אין בכך שום דבר מיוחד – הרי זו עבודתה של העורכת, לדייק. בעינינו, דווקא יש משהו יוצא מגדר הרגיל בדיוק של אלכסיס, והדבר נכון לשני הסרטים שערכה השנה, התיעודי והעלילתי. לדייק סרט מורכב כמו ״גט״, ששם לעצמו כאג׳נדה אמנותית לצלם אך ורק מנקודות מבט מוגדרות של דמויות, זו לא רק מלאכת מחשבת ועבודת נמלים – זו לא אומנות אלא גם אמנות בפני עצמה, כזו שיש בה הרבה מעבר לטכניקה. לקחת סרט תיעודי כמו ״הנסיך הירוק״, שסופו ידוע מראש ויש בעיסוק שלו משהו מוכר לעייפה, ולהפוך אותו למותחן מורט עצבים – זו אמירה ייחודית, שמתעלה מעל לפעולת הרכבת הנראטיב עצמה. כמובן שהקרדיט מגיע גם ליוצרי הסרטים הללו, האח והאחות אלקבץ מחד ונדב שירמן מאידך, אבל גם הם מצידם חייבים לא מעט ליכולות של אלכסיס. היא חתומה על שניים מהסרטים הכי ערוכים למופת של 2014, בארץ ובעולם, ובתור עורכת כה ותיקה ואהודה בתעשיית הקולנוע בישראל, להצליח לשמור על הפסגה כל-כך הרבה שנים זה לא פשוט לפחות כמו להגיע אליה.

סקרלט ג'והנסון
שחקנית: "היא", "לוסי", "מתחת לעור", "קפטן אמריקה: חייל החורף", "שף"

סקרלט ג'והנסון גילמה השנה סוג מסוים של אלוהות בשלושה סרטים, גיבורת-על בשני סרטים, וצפתה בג'ון פאברו מבשל בסרט אחד. אבל יותר מכל, היא הראתה לנו השנה איך להיות בני אדם רגישים יותר לזולת ויצרה ייצוג הולם של נשים חזקות, חכמות בעיקר כנות רגשית. מי שהראתה כישרון משחק בתור ילדה ונערה הפכה במשך שנים לשחקנית שמלוהקת רק בזכות המראה חיצוני שלה ולא תמיד מרשימה כשחקנית, הראתה השנה מגוון של כישורים. היא כישפה אותנו באמצעות קולה בלבד ב"היא", הראתה עידון בתפקיד מורכב ולא שגרתי ב"מתחת לעור", הכניסה אנושיות ועומק גם לסרט מטופש-בכוונה כמו "לוסי", והייתה הגיבורה האמיתית ב"קפטן אמריקה: חייל החורף". חוץ מזה, היא גם עשתה טובה לחבר בהופעה לא ארוכה בסרט לא זכיר. אבל ג׳והנסון בעיקר מיצבה את עצמה כאחת מן הכוכובת הקולנוע האלגנטיות והאינטליגנטיות ביותר, כזו שמודעת ליתרונות ולחסרונות שלה כשחקנית ולא פוחדת לקחת פרוייקטים בעלי גוון ניסיוני, לצד שוברי קופות אותם היא סוחבת על גבה.

הויט ואן הויטמה
צלם: "היא", "בין כוכבים"

הצלם ההולנדי בעל השם המתגלגל היטב על הלשון הוא חביב על הבלוג מזה לא מעט שנים, בעיקר בזכות שיתופי הפעולה שלו עם הבמאי השבדי תומאס אלפרדסון ("החפרפרת", "הכניסו את האדם הנכון"). הסרטים שלו תמיד נראו טוב, אבל השנה הוא קפץ מדרגה הן מבחינת סדר הגדול התקציבי ובמידה רבה הן מבחינת התוצאות. בראשית השנה הוא הפך את התסריט מורכב של ספייק ג'ונז ל"היא", לסרט עשיר ויזואלית תוך שימוש מדוד בצבעים ועושר בעיצוב הפריים בצורה מדוייקת, אצל במאי שעידון או מראה אחיד לפיצ'רים לא היו הצדדים החזקים בעשייה שלו עד לסרט זה. לקראת סוף השנה הוא הראה כי גם עבור כריסטופר נולאן החלפת הצלם הקבוע יכולה להיות כלי לשדרוג ויזואלי, עם תנועות מצלמה פיוטיות וגוונים אחרים לכל עולם, שהפכו את "בין כוכבים" לסרט שהמסך הגדול עושה עמו חסד רב. הוכחה לכך שלא רק אנחנו נפעמנו מהישגו השנה נמצאת בכך שהוא צפוי להיכנס לנעליו של רוג'ר דיקינס הגדול ולצלם את הסרט הקרוב בסדרת סרטי ג'יימס בונד.

אלחנדרו חודורובסקי
במאי: "מחול המציאות", הוזה ומגלומן: "חולית של חודורובסקי"

במשך 23 שנים חודורבוסקי – האיש שאף אחד לא מבטא את שמו באותה דרך, והיוצר של כמה מהסרטים המוזרים ביותר בתולדות הקולנוע – לא עשה סרטים. הוא אמנם פעל בתחומי אמנות אחרים (בעיקר קומיקס) אבל קולו הייחודי לא נשמע באולמות. הכל השתנה בפסטיבל קאן של 2013 עם חשיפה של שני פרוייקטים, אבל בגלל עניינים שקשורים לריבים של מפיקים וכו', החשיפה שלהם לשאר העולם (כולל ישראל) התרחשה רק השנה. תחילה בירושלים, שם זכינו לראות את סרטו האישי "מחול המציאות", המשלב סיפור ילדות על רקע הפשיזם עם דמות אם שמדברת רק דרך שירה בסגנון אופראי, כנופיה של גמדים ואב שיוצא לחסל את הדיקטטור והופך להיות בונה רהיטים עבור הכנסיה. אבל השיא היה בפסטיבל אוטופיה עם ההקרנה של "חולית של חודורובסקי", סרט שחוזר לרגע אל שנות השבעים במהלכן הבמאי ניסה להרים סרט מדע בדיוני שישנה את כל הז'אנר.

הסרט לא יצא לפעול בסופו של דבר, אבל כפי שהיצירה התיעודית מדגימה, העיבוד האגדי של חודורבסקי כן השפיע על הז'אנר בפרט ועל התעשיה בכלל, למרות שלא צולם ממנו פריים אחד. הסיפור אודות העיבוד לספרו של פרנק הרברט הוא מיתוס סינפילי מזה שנים, אבל השנה חודורבסקי חזר ללב השיח (אולי בעוצמה שמעולם לא הייתה לסרטיו היחודיים) ואולי אפילו הסטוריבורד המטורף שלו ל"חולית" כן יופק בסופו של דבר. כך או כך, מעולם סרט תיעודי על סרט שלא הופק, לא היה מרהיב כל כך כמו ברגעים בהם חודורובסקי מדבר בלהט על הפרויקט אותו הוא עדיין חי, אף על פי שטרם יצא לפועל.

טליה לביא
במאית ותסריטאית: "אפס ביחסי אנוש"

צילום: רובי קסטרו

איך שלא הופכים את זה, מדובר באחד הדברים הנפלאים והמלהיבים שקרו השנה – בחורה צעירה עשתה סרט ביכורים שהצליח לקטוף פרסים בארה"ב, להפוך ליקיר המבקרים בישראל ולהיות הסרט הנצפה ביותר בקולנועים בשנה האחרונה. ואם מישהו שכח אז שווה להזכיר שמדובר בסרט על בנות. בצה"ל. לא בדיוק החומר שאמור לגרום לכל המבקרים של "אינדיווייר" לעמוד על הרגליים, או להצליח לפייס בין הקהל הישראלי, המבקרים המקומיים וחברי האקדמיה המצביעים לפרסי האופיר, שהעניקו לה לא פחות משני פרסים, על הכתיבה והבימוי (הסרט עצמו זכה גם בפרסי המוזיקה, העריכה והשחקנית הראשית). לראות את לביא יוצאת משערי הכניסה של מרכז התרבות באשדוד, אוחזת בידיה שני פסלונים שנראים הרבה יותר גדולים ממה שהייתם מצפים, במבט נדהם וחיוך מלא תודה – היה אחד האימג'ים הכי מלבבים שחזינו בהם השנה.

את "אפס ביחסי אנוש" לרגע לא נמאס להלל ולחגוג. לא את משפטי המחץ שסוגרים כל סצנה, לא את התזמון הקומי המושלם, לא את המכניקה הדרמטית המיוחדת, ולא את ההופעות המדהימות של כל מי שנמצאת על המסך. מעבר לזה, האישה שמאחוריו היא מישהי שאנחנו כל כך שמחים שיצא לנו להכיר השנה, שהדבר השלילי היחיד שאפשר לחשוב עליו בהקשר הזה הוא שהיינו צריכים לחכות כל כך הרבה זמן עד שהיא פרצה לחיינו עם הכשרון שלה. אנחנו עוצרים את נשימתנו עד לסרט הבא שלך, טליה. אל תהיי בלחץ מזה או משהו.

ריצ'רד לינקלייטר
במאי ותסריטאי: "התבגרות"

בשנה שעברה כיכב הבמאי האמריקני בסיכומי השנה של הבלוג בזכות סרטו "לפני חצות" ובזכות הביקור שלו בפסטיבל ירושלים. אף אחד אז לא ידע שכל זה יהיה כאין וכאפס לעומת מה שהוא רקח לנו כבר 12 שנים, וחיכה להנחית עלינו השנה. לא כל חברי הבלוג תמימי דעים לגבי "התבגרות" כאחד הסרטים הטובים של השנה, אבל אף אחד מאיתנו לא יכול להתעלם מגודל האירוע, מיוצר עם חזון כל כך שובר מוסכמות עד שהוא מצליח לצלם פרוייקט מונומנטלי בשקט מוחלט ולהגיש לנו אותו באופן כמעט אגבי. סרט שמלווה את גיבוריו במשך שנים ארוכות ושובר את החוקים של הנראטיב (באופן שהקשה על לא מעט צופים להבין "על מה כל המהומה"). לינקלייטר כבר זמן רב לא מנסה לעשות "רק סרטים", אלא לפסל בזמן, לחקור את הדרך שבה מספרים סיפור, לשאול שאלות הנוגעות להכרת הצופה עם הדמויות הראשיות. "התבגרות" הוא פרוייקט דגל של במאי שעושה הכל חוץ מלנוח, ולשמחתנו העולם הגיב בהתאם, בין אם במחיאות כפיים או בהרמת גבה. העיקר שהקולנוע שוב היה במרכז השיח. בזכותו.

קווין פייגי
מנכ"ל אולפני מארוול, מפיק: "שומרי הגלקסיה", "קפטן אמריקה: חייל החורף"

רובנו לא מכירים את האמריקאי בן ה-42 בשמו או בפניו, אבל קשה לחשוב על דמות שהשפיעה יותר על אורח הצפייה שלנו בקולנוע השנה. בתחילת הדף שלו בוויקיפדיה מצויין שהסרטים שהפיק כבר הכניסו מעל 8 מיליארד דולר ברחבי העולם, אבל אפילו לא על זה הוא נמצא ברשימה הזו. כמי שאחראי על חטיבת הקולנוע של "מארוול" וכמי שהפיק שניים מתוך שלושת הסרטים הכי מכניסים השנה בארה"ב, פייגי מעצב את מפת ההפצה הקולנועית כמו את שולחן חדר האוכל שלו. אפשר לשנוא אותו על זה, להעביר עליו ביקורת או להאשים אותו בכל מה שרע עכשיו בקולנוע האמריקני (שזו קצת הגזמה, אבל נגיד). אבל לבנות באופן כל כך חכם את העולם הקולנועי הכי מפורסם כרגע בתרבות הפופולרית, לשמור על איכות לאורך שנים, לייצר כוכבים, ולתת לביליוני צופים ברחבי העולם דקות ארוכות של הנאה, צחוק והתפעלות – זה לא משהו שכל אחד יכל לעשות.

פייגי ו"מארוול" הגיעו השנה לשיאים חדשים, אבל יכול להיות שהשיא עוד לפנינו. כל הכרזה של האולפנים, כל מסיבת עיתונאים ותכנון אסטרטגי בראשותו של פייגי, מציפים את המדיה. כל תאריך הפצה שהוא קובע משנה את הסדר בו סרטים אחרים מתכננים את בכורתם. קשה לחשוב על 2014 בלעדיו, לטוב ולרע, וקשה שלא להעריך את הידע והכוח שצבר.

כריס פראט
שחקן: "שומרי הגלקסיה", "סרט לגו", "הטעות הגדולה", "היא"

מי לא אוהב את השמנמן החביב שתמיד מגלם את החבר הטוב של גיבור הסרט? זה היה הטייפקאסט הקבוע של כריס פראט, המוכר בעיקר בתור אנדי מ״מחלקת גנים ונוף״, והוא המשיך איתו גם בשניים מסרטי 2013 שהגיע אלינו לקולנוע רק השנה – ״היא״, בו גילם במספר סצנות בודדות את חברו לעבודה של חואקין פיניקס, ו״הטעות הגדולה״, הרימייק האמריקאי ללהיט הקנדי ״סטארבאק״, בו תיפקד השחקן כחברו ועורך דינו של וינס ווהן. אבל שני התפקידים הראשיים שביצע ב-2014 הם שהקפיצו אותו כיתה, העלו אותו ליגה והעיפו אותו לכוכבים. ב״שומרי הגלקסיה״ הוא השיל מעצמו, מילולית, את המראה שהעניק לו את כל תפקידיו עד כה ועטה על עצמו חזות של גיבור-על מגניב אך מעורר הזדהות. הוא היה הפרצוף האנושי היחידי בצוות של מוזרים, והצליח לשלב בין שנינות, קלילות וכנות שנדיר למצוא כיום אפילו אצל כוכב הוליוודי ותיק (נסו לדמיין כמעט כל שחקן אחר בתפקיד סטארלורד ותראו איך הסרט הזה מאבד ייחוד ברגע). ב״סרט לגו״ הוא אמנם נראה קצת צהוב מהרגיל, אבל לפחות נשמע מצויין, ובעיקר הצליח לסחוב על גבו הפקת ענק נוספת בחן וכשרון שנדמים חסרי מאמץ.

בשנה הבאה נראה אם אותו גב חסון יוכל להחזיק גם את סרט מספר 4 בסדרת ״פארק היורה״, ושמו של פראט גם נקשר ברימייק של ״שבעת המופלאים״. כשנסתכל לאחור על 2014, ניזכר בין היתר בתפקידים של פראט ששיפרו או הגדירו סרטים בינוניים עד מוצלחים. ואולי ניזכר גם בנקודת המפנה בדרכו להפוך לכוכב-על, כפי שהוא ראוי להיות.

אורי קליין
מבקר הקולנוע של עיתון ״הארץ״

את אחד ממבקרי הקולנוע הידועים בישראל כנראה שאין צורך להציג. שמו של אורי קליין לא רק הולך לפניו, אלא גם מצייר עבורו ובמקומו תדמית שנראית אחרת לחלוטין עבור קוראים, עמיתים, קולנוענים או מפיצים. כהתרשמות שטחית בלבד מהאדם שהוא אורי קליין, קשה להבין איך צמח לו הדימוי של המבקר חמור הסבר, והיכן נפגשים השניים, האדם והמבקר. השנה, אולי יותר מבכל שנה אחרת, התקרבו שתי הזהויות הללו בכתיבתו של קליין חד האבחנה עד לכדי מיזוג. המגמה הזו התחילה לפני שנים, עם אותה פרשת סידר/קליין, והגיע השנה לשיא של טקסטים אישיים וגלויי לב מאת מבקר שנחשב פעם לקר וממוכן. הדבר נכון בעיקר לטורו הקבוע של קליין בעיתון ״הארץ״, שעושה לו רק טוב כך נדמה מהצד, אבל גם לביקורות עצמן.

בתור צוות מסקרי ומבקרי קולנוע שנסיונם המשותף אינו מגרד עדיין את קצה קצהו של הוותק והעושר האינטלקטואלי של קליין, היה פשוט מדהים לראות מבקר מבוסס שלא מפחד להתנסות וללמוד דברים חדשים, להודות בטעותו (יותר מפעם אחת ולגבי יותר מסרט אחד) ולהכות על חטא (כמו בטקסט בו התוודה שהוא מבקר אחרת תוצרת מקומית ובינלאומית), לחשוף את שעל ליבו בנושאים רגישים ואקטואליים (ולא חסרו כאלה), ובעיקר להמשיך להצטנע באופן מעורר התפעלות ממש. אורי קליין הוא אחד המבקרים הכי משפיעים על רוב מי שכותב בסריטה, גם אם זה לא תמיד ניכר בכתיבה שלנו, והשנה היה תענוג לראות אותו דווקא בעמדת זה המושפע מתרבות הבלוגים. אנו מבקשים להודות לו על כל השיעורים שלימד ועוד יוסיף ללמד אותנו, השנה ובכלל. לכבוד הוא לנו לחסות בצילו.

נעה רגב
מנהלת סינמטק ירושלים, פסטיבל הקולנוע ירושלים ופסטיבל הקולנוע היהודי

צילום: אמנון פיקר

נעה רגב נכנסה למוסד הנתון בקשיים תקציביים והאחראי על פסטיבל מפואר שסבל מירידה במבקרים בשנים האחרונות. בתפקיד מסוג זה אנשים בעלי ניסיון רב יותר כבר נכשלו בעבר. אם זה לא מספיק, הגיעה בקיץ מלחמה שאיימה על קיום פסטיבל הסרטים עליו שקדה במשך חודשים, ואשר לו הצליחה, יחד עם הצוות שלה, לייצר תוכנייה עשירה ומגוונת הכוללת גם אירוח של עשרות במאים ואורחים מחו"ל. באורח פלא, לאחר כמה ימים מבולבלים בהתחלה, בהם אזעקות קטעו הקרנות פה ושם, הפסטיבל החל לתפוס תאוצה, ורוב האורחים הבינלאומיים אכן עלו לירושלים ודיברו עם הקהל. אולי זה רק הרושם הטוב שהותיר הקיץ, אבל חשנו כי גם התוכן של הפסטיבל היהודי, שהסתיים לא מכבר, היה מפתה מבעבר. הקרדיט על ההישגים של רגב צריך להגיע לא רק לעומדת בראש, אלא לכל הצוות הסינמטק ופסטיבל ירושלים, על כך שהפכו את הפסטיבל לחגיגה של אהבת קולנוע תחת נסיבות בלתי אפשריות וגם החזירו את סינמטק ירושלים להיות אחד מן המקומות שאנחנו הכי נהנים לבוא אליהם. בלי קשר לכך שהוא הפך למשכן החדש של הסניף הירושלמי של האוזן השלישית.

אלה היו ששת אנשי וארבע נשות השנה הקולנועית של סריטה. הגיוון בכל הקשור לתפקידים של הנבחרים והנבחרות שלנו היה גדול הפעם במיוחד, עד כדי כך שאפשר לדמיין סרט שעליו יהיו אחראים כל השמות הנ״ל כמאכלסים את רוב המשבצות העיקריות. דמיינו שחודורובסקי מביא אנשי צוות ומספק השראה רוחנית (ואז פורש ומתראיין למאחורי הקלעים), לביא ולינקלייטר מתחלקים בעמדות התסריט והבימוי, פראט וג׳והנסון מככבים, ואן הויטמה מצלם, אלכסיס עורכת, פיג׳ מפיק (וכנראה הופך את הסרט ליקום קולנועי כולל), רגב מביאה את כולם לבכורה בירושלים וקליין, ובכן, מבקר. תודו שזה הסרט הכי מדהים שמעולם לא נעשה. כלומר, מלבד ״חולית של חודורובסקי״.

בנוסף, הנה עוד כמה חשובות וחשובים לא פחות, שיעידו עד כמה סוער היה הדיון בין חברי הבלוג עד הגעה לעשיריה המובטחת:
כל צוות דוקאביב, מהאוצרות ועד השיווק, על פסטיבל יוצא מגדר הרגיל השנה מבחינת תוכניה והבאת הקהל לאולמות גם יחד; ספייק ג׳ונז שזכה באוסקר על תסריט אבל לא יצא מהמלון כשהגיע לארץ; ניסים דיין עם הקאמבק המרשים וההצלחה המפתיעה לטובה של ״מפריח היונים״ אצל הקהל; אנדריי זבייגינצב, המאסטר הרוסי שהתארח בפסטיבל חיפה עם ה"לוויתן" שלו; לימור לבנת, שתאמינו לנו שעוד נתגעגע אליה; פיל לורד וכריס מילר, הצמד המבריק מאחורי ״סרט לגו״ ו״רחוב ג׳אמפ 22״; קיסר האנימציה הייאו מיאזאקי שכמתנת פרישה העניק לקהל את ״הרוח העולה״; ג׳יימס גאן שעבר מסרטים סוג ז׳ לבימוי הבלוקבאסטר המצליח של השנה, ״שומרי הגלקסיה״; ג'ייק ג'ילנהאל על הופעתו מקפיאת הדם ב״חיית הלילה״ וגם ב״אוייב״; סקוט מקנירי שהופיע השנה בחמישה סרטים ויום אחד עוד יהיה כוכב; שיילין וודלי שנמצאת בדרכה הבטוחה להפוך לג׳ניפר לורנס ("מפוצלים", ״אשמת הכוכבים״); בנדיקט קאמברבץ', איש השנה שעברה שלנו שאנחנו פשוט לא יכולים בלעדיו (עם שתי הופעות בקצה 2013 ועוד שתיים בשלהי השנה הנוכחית או תחילת הבאה); וויל פארל שעל גאונותו לא נותר עוד מה לומר (״סרט לגו״, ״חדשות בהפרעה״); סטיב קארל שהצחיק (״חדשות בהפרעה״) אבל גם הבעית (״פוקס-קצ'ר״); סטיב קוגן המועמד לאוסקר (״פילומינה״) שהשיב את הדמויות האהובות אלן פארטרידג׳ וסטיב קוגן מ״הטיול לאיטליה״; מריון קוטיאר שהבריקה כהרגלה ב״יומיים ולילה״ ו״המהגרת״ ותרמה גם ל״קשרי דם״ ואפילו ל״חדשות בהפרעה״; פיליפ סימור הופמן זצוק״ל שהיה טוב מדי בשביל העולם הזה; וכמובן קים ג׳ונג און, השליט הנאור של קוריאה הצפונית, שכל הפוסט התאפשר תודות למזגו הטוב ורוחב ליבו.

מותר לנשום, כמעט סיימנו. מחר סיכום הסיכומים, ומי יודע מה הוא יביא עימו.