• סיכום המחצית של 2018
  • דאבל דוקו: ״אתה מת רק פעמיים״ ו״שלושה זרים זהים״
  • ״גורד שחקים״, סקירה
  • גוטי
  • סרטים חדשים: ״גורד שחקים״ עם דוויין ג׳ונסון
  • הכהנים הגדולים: ״ביג לבובסקי״
  • ״תופסת״, סקירה
  • ״אנטמן והצרעה״, סקירה
  • סקירת חו״ל ,
  • נוסטלגיה לאימה ואייטיז בפסטיבל פרימוורה סאונד
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2018
  • ״על חוף צ׳סיל״, סקירה מהדף אל המסך
  • ״סיקאריו: הנקמה״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2018:
  • פסטיבל ירושלים 2018: סרט הפתיחה והנעילה

פסטיבל ירושלים 2013: רגעים מופלאים ביחסים בין מבקרים ובמאים

3 ביולי 2013 מאת פבלו אוטין

ביום שבת ב-17:00, בפסטיבל ירושלים, יתקיים פאנל תחת הכותרת "Frenemies: יחסי אהבה-שנאה בין מבקרים ובמאים" בהשתתפות אבי נשר וקנת טוראן (מבקר הקולנוע של ה-LA TIMES), כל זאת לכבוד השקת פורום מבקרי הקולנוע בישראל. באופן אישי, זהו אחד הנושאים המרתקים, אשר מעסיקים אותי לא מעט. בתור מי שעובד בתעשיית הקולנוע הקטנה שלנו, אני מיודד עם במאים. את חלקם הכרתי כאשר ראיינתי אותם, אבל גם אם נניח אנסה להתחמק מהם, אני לא אצליח שלא לפגוש אותם בפסטיבלים, הקרנות אקדמיה, מסדרונות בתי ספר לקולנוע ואירועים אחרים.

מהיום הראשון שאני כותב על קולנוע (אחת הכתבות הראשונות שלי הייתה לראיין את שבי גביזון בעקבות יציאת הסרט "האסונות של נינה", ואת שבי הכרתי עוד לפני כן כמורה שלי באוניברסיטה), אני מודע לכך שקיימת מערכת יחסים מורכבת בין במאים ומבקרים. אפילו אם לא פגשתי במאי מעולם, אני יודע שברגע שאני כותב טקסט על הסרט שלו, באופן וירטואלי נוצר קשר (בתנאי שהוא קורא אותו). אני יודע שבכתיבה שלי אני מייצר אצלו תגובה ואמוציות. הוא עבד על יצירתו במשך שנים, השקיע אנרגיות, תסכולים, תשוקה, דיכאונות ולחץ. הוא הקריב רבות, ומעבר לתוצאה, יש כאן בן-אדם שרדף אחר חלום, והנה אני בא ובמשפט אחד יכול לכתוב שעבודתו היית לשווא. כלומר, מכיוון שמנהג הביקורת הוא מנהג חד-כיווני, יש גם משהו כוחני בקשר הוירטואלי הזה בין מבקר לבמאי. כמבקר, יש לי את הכוח לבטא זעם, לפסול, לבטל ולפגוע ביצירה וכיוצא מכך גם באדם שעשה אותה, מבלי שלצד השני יש יכולת של ממש להגן על עצמו. אני בעל המילה האחרונה. זאת אומרת, אני יכול להשלות את עצמי שאני כותב "עבור קוראיי", אך למעשה, האנשים שהכי יהיה אכפת להם ברמה הפוטנציאלית מהכתיבה שלי, הם יוצרי הסרט. ומסיבה זאת אני יכול להבין את התסכול והזעם שחשים במאים מסוימים כלפי מבקרים.

אני מאוד מעריך במאים. גם משום שאני חייב להודות שעבורי באופן אישי, החלום הזה של "לעשות סרטים" לא שווה את זה. אחת הסיבות שהפסקתי לעשות סרטים (עשיתי כמה קצרים בזמן הלימודים שאני די גאה בהם) היא כי חשבתי שזה לא כזה חשוב לי להשקיע כל כך הרבה מאמצים ולהקריב כל כך הרבה בשביל איזה סרט. הרגשתי שאין שום סרט ששווה את ההשקעה הזאת. שאין מספיק סיפוק מהג'וב הזה. ולכן, אין לי אלא להעריך ואולי אף להעריץ ולהודות לאנשים המשוגעים מספיק – בין אם מתוך צרכים נרקיסיסטים ובין אם מתוך חזון ותשוקה – כדי ללכת עד הסוף ולעשות את הדבר הזה שמצד אחד אני אוהב עד כלות נשמתי ומצד אחר אני מרגיש שהוא אחד הדברים האבסורדים הקיימים על פני האדמה.

אני בחרתי להקדיש את חיי למקצוע שכן מספק אותי מאוד ואני לא לגמרי מוצא לו שם בינתיים חוץ מאשר הוגה בתחום הקולנוע (מבקר לא ממש מסכם את העניין מבחינתי). כלומר, אני זקוק לסרטים של הבמאים כדי להצית את הקיום של חיי המקצועיים, ואני מאמין גם שללא הדיון (וכאן אני כולל פסטיבלים, ספרים, ביקורות, הרצאות ועוד) סביב הסרטים, היצירות לא היו זוכות לחשיבות שהן מקבלות וקולנוע היה הופך ללא יותר מאשר בידור חולף המלווה בנוסטלגיה לסרטים מן העבר. כלומר, אני סבור שהכתיבה על קולנוע לא רק חשובה לי, אלא שיש לה תפקיד בהפיכת היצירות האלה שהבמאים והבמאיות עמלו כל כך קשה עליהן, למעניינות יותר, חשובות יותר, בעלות ערך ויוקרה. כלומר, המבקר תפקידו להפוך את הדיון על קולנוע לדיון מרתק ומעורר השראה.

כך, דרך ההיכרות שלי עם במאים, גיליתי שיש בינינו מערכת יחסים מורכבת וסותרת. מצד אחד הם מדי פעם קראו לי "האויב", ופלטו אמירות כמו "אני צריך להיזהר ממך". כשאני נחמד אליהם, הם לעתים מסתכלים עליי בחשדנות. מצד אחר אני מוצא מוצא שפה משותפת איתם: אהבת הקולנוע, ההתלהבות מסרטים והרצון לדבר עליהם בהתרגשות ובדעתנות שמים אותנו למעשה בעולם משותף ומחברים בינינו. בנוסף, מכיוון שהתפקיד שלי הוא לכתוב כמה הסרטים של היוצרים האלה "טובים", ולהשקיע מהזמן שלי כדי לייצר דיון סביב היצירות שלהם, יש משהו מחמיא בכך. כאילו אפשר להגיד "וואו, הבן-אדם הזה ממש ישב וחשב וכתב והשקיע בלהבין אותי ולהעמיק במה שעשיתי וגם להפוך את זה לפומבי". ואם דיברתי קודם על צרכים נרקיסיסטים, אז כן, אנחנו גם כאן כדי לספק אותם מדי פעם (וכמובן, לקבל אשליה של כוח ומעמד על הדרך).

אבל לא פחות חשוב, היוצרים, רובם ככולם, גילו לא מעט מהסרטים האהובים עליהם בזכות העבודה של הביקורת. כלומר, בצעירותם וגם בבגרותם, במאים קוראים מבקרים, ודרכם מקבלים המלצות והכוונות, ונחשפים ליצירות קולנועיות שמרגשות אותם ונותנות להם השראה. ולכן, במובן מסוים, המבקר נהפך לחבר הטוב הוירטואלי שעוזר ליוצר להכיר אהבות חדשות. יש במאים שהלכו רחוק וקראו למבקרי קולנוע "המנטור שלי". וכן, התפקיד של המבקר הוא לעודד אנשים להכיר סרטים, להעריך אותם, ולכוון אותם במסע הגילוי של האמנות השביעית שכל כך כובשת לבבות. אנחנו מורי דרך שמפנים תשומת לב אל הנוף הקולנועי ומצביעים על יופיו או כיעורו.

לכן, מערכת היחסים בין מבקרים ובמאים היא מרתקת ורווית מטענים רגשיים. לאורך חיי לא רק שחוויתי מקרים של מתח והתנגשות או חיבור ושותפות עם במאים, אלא גם קראתי ושמעתי על רגעים כאלה שקרו בין במאים ומבקרים אחרים. למעשה יש מיתולוגיה שלמה של מפגשים יוצאי דופן בין מבקרים ובמאים, ולמרות שנראה במבט ראשון שהאנקדוטות הבאות גובלות ברכילות, אני סבור שמאחורי הסיפורים העסיסיים הבולטים האלה מתקיים עומק רגשי ופילוסופי שאותי מלהיב במיוחד. אז הנה, כדי להכין את הקרקע לקראת הפאנל ביום שבת, אני מביא בפניכם רגעים בולטים במערכות היחסים המופלאות בין במאים ומבקרים.

יאללה, מכות: ג'ו סוואנברג VS דווין פאראצ'י

ג'ו סוואנברג אלוף

ג'ו סוואנברג אלוף

לג'ו סוואנברג נמאס. מבקר הקולנוע דווין פאראצ'י קטל באלימות את הסרטים שלו שוב ושוב. למעשה, לפאראצ'י גם נמאס מהסרטים של סוואנברג. סוואנברג הוא אחד הנציגים הבולטים של זרם הממבלקור האמריקאי, שצמח בתחילת שנות האלפיים בארה"ב, כאשר במאים צעירים החלו לעשות סרטים עם מצלמות וידיאו קטנות, אפס תקציב וחברים. במרכז הסרטים – אנשים מדברים. האופי הנטורליסטי של הסרטים והפשטות שלהם כבש את עולם הפסטיבלים ומבקרים רבים היללו את הרוח הרעננה שהביאה חידוש לעולם הקולנוע האינדי האמריקאי שכבר מזמן עבר התמסחרות. סוואנברג גילה לעולם בין היתר את השחקנית גרטה גרוויג, ועשה כמה סרטים מאוד יפים לטעמי. אבל לטעמו של פאראצ'י, סוואנברג הורס את הקולנוע ושולף סרטים מהמותניים בקלות דעת ועושה אותם בצורה מרושלת, חפפנית וללא אחראיות. סוואנברג טוען שהסרטים שלו הם אישיים והם מבחינתו האופן שבו הוא מתבטא במדיום האמנותי הקולנועי. אף אחד לא הצליח לשכנע את השני, ולכן פסטיבל הקולנוע Fantastic Fest הציע להם לפתור את התגרה אחת ולתמיד בדרך התרבותית המתבקשת: קרב אגרוף.

במהלך הפסטיבל, על זירת אגרוף, סוואנברג ופאראצ'י קיללו אחד את השני בפומבי, ולאחר מכן הלכו מכות. מי ניצח? סוואנברג הפיל את המבקר בנוק-אאוט, ויש סיכוי שיש לא מעט שיתענגו על המראה. אז אולי הוא ניצח בקרב האיגרוף, אבל מילותיו של המבקר היו חריפות וחדות מדי בכדי להגיד שסוואנברג יצא כשידו על העליונה.

אתם פרזיטים!: קווין סמית' נגד כל המבקרים וסקוט וויינברג

קווין סמית'

קווין סמית'

סקוט וויינברג מנהל וכותב באתר המצוין Twitch, שאחראי על גילוי וקידום רבים מהבמאים הצעירים הבולטים של היום (הם גם עמדו חזק מאחורי "כלבת" כשאף אחד בעולם עוד לא ידע מה זה). קווין סמית' הוא אחד הכותבים הקומיים הבולטים של הקולנוע העצמאי האמריקאי של שנות התשעים, שסרטיו האחרונים נהפכו לפחות ופחות משפיעים, ועם זאת הוא הצליח לשמור על מעמדו הפולחני. לפני שנה, ביולי 2012 במהלך הקומיק-קון, קווין סמית' עלה לבמה ובמהלך מפגש עם קהל נתן מונולוג ארוך ומרהיב ובו הוא מבטל את חשיבותה של ביקורת הקולנוע ואף זועם ומלגלג על המבקרים בכלל.

כתגובה, סקוט וויינברג החליט להתייחס לטענות של סמית' ולענות לו. מה שמעניין זה שסמית', למרות הזעם, מודה במובן מסוים שביקורת כן חשובה, וכך קצת סותר את טענותיו של עצמו. לעומת סוואנברג ופאראצ'י, וויינברג וסמית' לא ניהלו את הדיון פנים מול פנים, אבל כן התסיסו בדרכם את השיח על הקשר הקשה בין ביקורת לבין יצירה.

האזרחית קייל: פולין קייל מול רוברט רדפורד, קלינט איסטווד, רוברט טאון ורוברט אלטמן

פולין קאיל

פולין קייל

פולין קייל היא בעיניי מבקרת הקולנוע הגדולה והמיתולוגית בכל הזמנים. היא הייתה יריבה מושבעת של המבקר אנדרו סאריס ומורה רוחנית לרוג'רט איברט. הכתיבה שלה הייתה כל מה שאני הכי אוהב וכל מה שאני הכי שונא בכתיבה ביקורתית. היא הייתה אכזרית וקשה, היא נתנה מקום בביקורות (במופגן או במוסווה) לתגרות אישיות, אך היא הייתה מבריקה בצורה יוצאת דופן ובעלת יכולת כתיבה וניסוח אלוהית. קייל הייתה פרובוקטורית ואמנית. מבחינתי, הכתיבה שלה היא אכן אמנות. במהלך חייה היא ניהלה מערכות יחסים מורכבות וטעונות עם במאים רבים.

אחד הסיפורים המוכרים ביותר סב סביב הידידות שלה עם רוברט אלטמן. אלטמן הזמין את קייל לצפות בראף-קאט של "נאשוויל". המיתוס אומר שהאולפנים רצו להתערב בעריכה כדי שאלטמן יקצץ את הסרט. קייל ראתה גרסה לא סופית (ארוכה בכ-20 דקות) וכתבה עליה ביקורת ארוכה ומשבחת בניו-יורקר. במהלך הטקסט היא אפילו השוותה את "נאשוויל" ל"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס. התוצאה ככל הנראה הייתה שהמפיקים החליטו לא להפריע לאלטמן בעבודתו. כאשר התפרסם מאמרה על סרט שאפילו לא היה גמור, מבקרים אחרים כגון ג'ים הוברמן זעמו בטענה שזה לא מקצועי. ובכן, מקצועיות ככל הנראה היה עניין של פרספקטיבה עבור קייל. שכן, המקצוע שלה הוא להציל את הסרטים הטובים ולהרוג את הסרטים הרעים. תפיסת העולם שלה הייתה באמת מאוד קיצונית ומרובת סתירות. אבל כשהיא אהבה יוצר היא הייתה מוכנה להילחם עד מוות עבורו. אולי בגלל הישגיו האמנותיים, אולי כי הם היו חברים. כך היא תמיד יצאה להגנתו של רוברט טאון וסרטים כמו "שמפו", כאשר בביקורת שלה היא לא רק מפארת את הסרט, אלא גם את המראה של התסריטאי (!). קייל לא התביישה ליצור קשר עם יוצרים, להפוך לידידה שלהם ואף לייעץ בשלב כתיבת התסריט ובשלב העריכה. יחד עם זאת, היא לא ראתה בעיה בכתיבת ביקורות טובות על הסרטים האלה בעת יציאתם.

לעומת זאת, כשהיא לא אהבה סרטים או יוצרים היא התבטאה בקיצוניות וזה יצר אצל במאים תגובות קשות. קלינט איסטווד, שנחשב לאחד האנשים הקוּלים בעולם, הגיב בצורה די מוזרה לביקורות הקוטלות של קייל על סרטיו. היא שנאה את "הארי המזוהם" בגלל המסר הימני הפאשיסטי שבו וכינתה אותו "סרט לא מוסרי". מאותו הרגע היא סימנה את איסטווד כיוצר מסוכן לציבור. בכל פעם שסרט חדש של איסטווד הגיע למסכים השחיזה את המילים ושלפה אותן כמו סכינים חדים. כשהיא פרשה מהביקורת, אמרה קייל שהיא מצטערת על כך שמעכשיו לא תהיה לה יותר במה כדי להיכנס באיסטווד.

איסטווד היה כה מתוסכל מהתוקפנות של קייל עד שיום אחד שכר פסיכולוג כדי שינתח את הביקורות שלה ויסביר לו מה באמת עומד מאחורי הקטילות האלה. הפסיכולוג חזר עם ניתוח נפשי צפוי, סקסיסטי וקצת אינפנטילי של המבקרת. הוא טען שקייל מאוד נמשכת לאיסטווד אך היא יודעת שאינה יכולה להשיג אותו, אז היא מוציאה את התסכול שלה בצורה לא מודעת באמצעות התוקפנות המוגזמת בביקורות שלה. לא רק איסטווד השתמש בטענות כאלה כדי לבטל את הביקורות של פולין קייל (או להתמודד איתן), אלא גם רוברט רדפורד, שטען שלאחר שקאיל קטלה את "קיד וקסידי", היא פגשה אותו במהלך טקס האוסקר והזמינה אותו להיפגש לדרינק. היא התנצלה על הביקורת ואמרה שהיא הייתה חייבת לכתוב את זה כי הוא "איכזב" אותה. רדפורד דווקא זעם על קייל והרגיש שהיא חוצפנית ושתלטנית, שרוצה לשלוט על הסרטים והיוצרים הן מאחורי המצלמה והן דרך הביקורת. הוא סירב בנימוס להזמנה שלה, אך הבין שהיא נעלבה ומבחינתו כל הביקורות הרעות שהיא כתבה על סרטיו מאז, קשורות לתקרית הזאת.

הטייפ האבוד: אורי קליין ויוסף סידר

cedar

גם אצלנו בארץ היו לא מעט תקריות בין במאים ומבקרים. איומים, ונדטות ועוד. אחד הסיפורים המדוברים מהשנים האחרונות התקיים עם יציאתו למסכים של "הערת שוליים" של יוסף סידר. הבמאי, שהיה כבר מועמד לאוסקרים וזכה בברלין ובקאן בפרסים מרכזיים ונהנה מביקורות מצוינות, ככל הנראה עדין חש תסכול מסוים או פגיעה מכך שאורי קליין, מבקר הקולנוע של "הארץ", העיתון שהוא קורא, כתב לכל אורך הקריירה שלו ביקורות פושרות על סרטיו. סידר מאוד העריך את קליין, את הכתיבה שלו ואת הידע הקולנועי שלו, ואני מניח שזה בדיוק מה שהציק לו. למה קליין לא יכול להעריך גם את היצירות שלו? לקראת יציאת הסרט קליין נשלח לראיין את סידר, וזה חיכה לו עם טייפ וביקש ממנו לדבר על "מערכת היחסים ביניהם". קשה לדעת מה באמת קרה במפגש הזה וקשה לכתוב עליו מבלי להסתבך. הגישה היחידה שיש לאירוע היא דרך הטקסט שקליין פרסם בעיתון, אך מדובר בטקסט חד-צדדי ובו קליין מספר את הסיפור מנקודת מבטו וגם משלב בתוכו ביקורת פושרת על הסרט. מבחינת קליין היה מדובר באמבוש ובמעשה תוקפני ביותר מצד במאי הקולנוע. סידר החליט לשתוק. מה שמוזר היה עבורי זה שקליין בכתיבתו לא היה מוכן להודות בכך שאכן מתקיימת מערכת יחסים בינו לבין סידר, אפילו אם מעולם לא נפגשו או החליפו מילה. סידר הגיב בצורה כוחנית למשהו שהוא חש ככוחנות מצדו של קליין. אך קליין כלל לא היה מודע לרגשותיו של סידר ואף לא היה מוכן להכיר בהן.

כשפגשתי את סידר כדי לראיין אותו עבור כתב-עת סינמטק, מה שהפך בסופו של דבר לראיון שהצית את "קרחונים בארץ החמסינים", הוא דיבר איתי קצת על ביקורת קולנוע. בספרייה שלו היו לא מעט ספרי ביקורת ותיאוריה. והוא סיפר לי על מבקרים שהוא אוהב וקורא באדיקות. כששאלתי אותו על אורי קליין הוא אמר לי "אל תדבר אתי על אורי קליין" – וזה היה ב-2007, ארבע שנים לפני התקרית איתו. כלומר, ככל הנראה מדובר בשנים רבות שבהן, ללא ידיעתו של קליין, סידר צבר רגשות שליליים או לפחות ציפייה וכעס לקראת הביקורת הבאה של קליין. בפרשנות שלי, מדובר במערכת יחסים מרגשת ועוצמתית בין במאי ומבקר, סוג של "אהבה בלתי אפשרית". במאי שבסתר לבו עוקב אחר הכתיבה של מבקר שהוא מעריך, ומצפה לקבל ממנו ביקורת טובה. כאמור, בסך הכל הביקורות של קליין לא היו רעות, אלא פושרות. אבל סידר הרגיש שקליין לא מבין אותו.

כדי להוסיף לאנקדוטה, באותה השיחה שהייתה לי עם סידר ובה הוא סירב לדבר על אורי קליין, הוא כן סיפר לי על כך שלאחר שיצא סרטו הראשון הוא מאוד נפגע מהביקורות הרעות. אך שבדיעבד, כשהוא קורא אותן היום (אז), הוא מבין שחלק מהן צדקו. אך האם ניתן באמת ללמוד מביקורות? האם זמן יציאת הסרט הוא רגע רגשי מדי בכדי להבין מה שהמבקר מנסה להגיד על הסרט שלך? והאם המנהג הזה של הבעת ביקורת בפומבי ולא תמיד בצורה ג'נטלמנית, לא פוגע בכלל בסיכוי של ביקורת כלשהי להתקבל על ידי הבמאי בהבנה?

הבמאי שביקר את המבקר: קנת טוראן וג'יימס קמרון

turan-cannes

קנת טוראן, אורח פסטיבל ירושלים אשר ישתתף בפאנל בשבת, הוא כאמור מבקר הלוס אנג'לס טיימס. בסוף שנות התשעים הוא חווה בעצמו תקרית לא נעימה כאשר עם יציאת "טיטאניק" למסכים, הוא כתב עליו ביקורת רעה ואף אמר שלמרות הצלחתו, הסרט לא מבטא את ההצלחה של הוליווד, אלא דווקא את הכישלון שלה. ג'יימס קמרון, שהסרט שלו הפך לשובר הקופות הגדול ביותר, קיבל ביקורות מצוינות, ומאוחר יותר זכה בשלל אוסקרים – לא היה מרוצה מהעניין. לא מספיק שכולם העריכו ואף העריצו את הסרט שלו, זה הציק לו שמבקר הקולנוע של העיר שלו, כלומר, זה שכותב בעיתון שמגיע אליו הביתה, קטל את סרטו בצורה אכזרית לטעמו. הוא היה כה מתוסכל שהוא החליט לפרסם תגובה בעיתון ובו הוא מסביר באופן מלומד ובכעס רב למה טוראן טועה. טוראן כמובן, לא שינה את דעתו. האם טוראן וקמרון נפגשו באופן אישי? האם הצליחו לדבר על העניין הזה? יהיה מעניין לבדוק עם טוראן את הנושא בפאנל בשבת. שני הטקסטים היו מאוד פוגעניים. טוראן כתב שלקמרון אין מספיק כישרון לעשות את "טיטאניק" ושהצרה היא שהוא לא מודע לכך, וקמרון כמובן ביטל את הכישרון הביקורתי של טוראן. מה שכן, לפני ארבע שנים, כאשר עלה "אווטאר" למסכים, טוראן שיבח את הסרט. האם לתקרית ההיא הייתה השפעה עליו?

הקללה שהוסרה: וורנר הרצוג ולוטה אייזנר

ורנר הרצוג ולוטה אייזנר

ורנר הרצוג ולוטה אייזנר

כדי לסיים, אני רוצה להזכיר את אחת המחוות היפות והמרגשות ביותר בקשר שבין במאי לבין מבקר קולנוע. מדובר בידידות המופלאה שנרקמה בין וורנר הרצוג לבין הוגת/מבקרת הקולנוע לוטה אייזנר. כיום אייזנר כמעט ונשכחה מלימודי הקולנוע, אך היא כתבה את אחד הספרים המרכזיים על האקספרסיוניזם הגרמני ובו היא מפארת בעיקר את יצירתו של מורנאו. אייזנר עבדה בסינמטק הצרפתי לצד אנרי לנגלואה, ועזרה לו להציל סרטים ואובייקטים מוזיאוניים בעיקר מגרמניה הנאצית והפוסט-נאצית. היא הייתה מיתוס מהלך. על פי הרצוג, כולם העריצו אותה. היא הכירה את כל יוצרי הקולנוע באופן אישי, מהאחים לומייר ואייזנשטיין עד מורנאו ורנואר. היא הייתה ספר היסטוריה חי ומהלך, ודרכה ודרך הכתיבה שלה הוא למד על קולנוע. מבחינתו היא הייתה המנטורית שלו.

עם השנים התחיל להיווצר מיתוס בנוגע לקשר ביניהם. הסיפור היה שכאשר הרצוג סיים את סרטו הראשון "סימני חיים" הוא לקח את עותק הפילם, שם אותו בתיק גב והלך איתו ברגל מגרמניה לפריז כדי להביא את העותק באופן אישי ללוטה אייזנר. במהלך ראיון שנתן הרצוג לרוג'ר איברט הוא פירק את המיתוס וסיפר את מה שבאמת קרה, אבל המציאות יפה אף יותר מהמיתוס: הרצוג הסביר שבאמת היה לו מנהג של לקחת את גלגלי הפילם של הסרטים שלו עימו ולסחוב אותם באופן אישי. שכך הוא מייצר תחושה ש"הסרט קיים", שהוא ממשי. הוא כבד הוא סוחב אותו – הוא נעשה. אך במקרה של לוטה אייזנר זה לא מה שהיה. הוא רק שלח לה את העותק בדואר, היא ראתה, אהבה ושלחה בתורה לפריץ לאנג כדי שיראה שהקולנוע הגרמני סוף סוף חזר לתחייה.

עם זאת, כן יש סיפור אמיתי על הליכה ברגל, גם אם אחרת. כמה שנים מאוחר יותר, הרצוג התעורר מוקדם בבוקר מצלצול הטלפון. הוא ענה וחבר אמר לו "אתה יושב?", "כן, אני יושב" ענה לו הרצוג. "אז תבוא מהר, תבוא מהר, לוטה הולכת למות, היה לה התקף גדול והיא הולכת למות. תבוא מהר, אתה חייב לבוא לראות אותה". בשיחה עם איברט הרצוג מספר את כל הסיפור: "הנחתי את הטלפון, חשבתי לרגע ואמרתי לעצמי 'אני לא הולך לטוס לשם, אני מסרב לעלות על מטוס, אני מסרב לקחת מכונית, אני מסרב לעשות כל דבר אחר, אני אלך ברגל'. לא רציתי שהיא תמות והייתי משוכנע  – אני לא מאמין באמונות תפלות – אבל הייתי משוכנע לחלוטין שכל עוד אני הולך ברגל מגרמניה לפריז כדי לראות אותה היא לא תוכל למות, אז אני לא ארשה לה למות, לא רציתי שתמות, זה היה מוקדם מדי בשבילה למות. העולם עדיין היה זקוק לה מאוד. כל זה היה בתחילת החורף, וזאת הייתה שנה מאוד קשה כי היו סערות גדולות, סערות שלג וגשמים שבאו מן המערב. לקחתי אתי מצפן וצעדתי בקו ישר דרך שדות ונהרות עד שהגעתי לפריז ואז היא הייתה כבר מחוץ לבית החולים. היא שרדה".

הרצוג ממשיך: "שמונה שנים מאוחר יותר, ישבנו לשתות תה ביחד. היא הייתה בטח בת 90 אז, למרות שאי אפשר לדעת בדיוק כי אחרי גיל 75 היא התחילה לרמות כל פעם ששאלו את גילה. אני חושב שהיא חגגה את יום ההולדת ה-75 שלה כמה פעמים. אז היינו באמצע שיחת תה ותוך כדי שהיא טבלה עוגייה היא אמרה לי כבדרך אגב, 'תקשיב לי, אני כמעט עיוורת, אני לא יכולה לקרוא יותר, אני לא יכולה לראות סרטים יותר, אני לא יכולה ללכת יותר, אני עייפה מהחיים'. היא ממש אמרה לי שזה מצב מבאס ושנמאס לה לחיות, ואז היא הוסיפה 'הבעיה היא שיש קללה שהטילו עלי שלא מאפשרת לי למות'. אז אמרתי לה גם בצורה בנאלית 'הקללה הוסרה' ושבועיים לאחר מכן היא מתה. ואז זה היה הזמן הנכון, זה היה טוב, זה היה בסדר למות אז".

frenemies

תגובות

  1. יועד הגיב:

    פוסט מעניין, חבל שהרצוג לא עשה מהמקרה הזה סרט, או שכן?

    1. מ. עיתונות הגיב:

      אחלה כתבה, מעניינת, מחכימה, מבדרת ואפילו מרגשת. ארבעה וחצי כוכבים:)

  2. טל הגיב:

    לא כל כך חשוב איך אתה מגדיר את עצמך, אבל אתה כותב נפלא. וכיף ללמוד מימך. הפוסט הזה גרם לי לרצות לעקוב אחריך יותר. תודה על ההשקעה, הערה קטנה בלבד, בתחילת הפוסט כתבת על הבימאים פעמים בסוגרים (בתנאי שהם קוראים את זה), פעמים. היה בזה מין הקטנה מין נסיון לצניעות ומודעות אבל לפעמים זה מרגיש מוגזם, לי זה היה מוגזם. ברור שזה בתנאי שם קוראים את זה וזה גם לא חשוב כרגע לכל הנחת המוצא של הפוסט. אז לא צריך. חוץ מזה – נפלא:)

    1. טל, תודה על הפרגון! ממש. והביקורת לגמרי במקום. תיקנתי. הורדתי אחד מהסוגריים.

      תודה

  3. יעל שוב הגיב:

    וזה מה שטרנטינו אומר על מבקרים: http://www.youtube.com/watch?v=NQWNtZticxk

  4. מיכאל גינזבורג הגיב:

    מצוין, מרתק לקרוא! זה כמו שיעור קולנוע חד פעמי בחשיבותו!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.