סיכום 2013: הסרטים הכי טובים שלא הופצו השנה בארץ

רגע לפני שאנחנו סוגרים את השנה עם פוסט "אנשי השנה" המסורתי ולפני פודקאסט סיכום השנה, אנחנו הולכים על משהו חדש לגמרי. עד עכשיו העשיריות שלנו היו מפוזרות בכל מיני פוסטים נפרדים, בפודקאסטים, בטקסטים, ומה לא. השנה אמרנו – לא עוד!
בסיומה של שנת 2013, אנחנו – אורון, עופר ואני (אור. היי) – מכנסים את כל בחירותינו תחת פוסט אחד מהודר, ובו כל אחד מאתנו תורם את עשרת הסרטים האהובים עליו.

מהרגע הזה זה מסתבך, אבל ממש קצת. לא תהיה לכם בעיה לעקוב.
העשיריות שלנו השנה מחולקות לשני פוסטים. הראשון, זה שאתם קוראים ברגע זה ממש, מורכב מבחירותינו לסרטים הכי טובים שלא הופצו בבתי הקולנוע. בעוד כמה שעות ממש נפרסם את העשיריות שלנו לסרטים שאכן ראו אור מקרנה באופן מסחרי.
העשיריות בפוסט הזה הם סרטים שראינו בפסטיבלים, הקרנות מיוחדות (כמו, נגיד, "סרטים מחוץ לזרם" שלנו), סקרינרים או השכרות. אני גם די גאה לבשר שאין אצל אף אחד מאתנו סרט שנצרך באופן לא חוקי.

בזמן שהכללים של עשיריות המופצים הם די קלים (אך ורק סרטים שהופצו בארץ בין ה-1 בינואר ל-31 בדצמבר 2013), מה שקורה פה, בפוסט העשיריות הלא מופצות, הוא מעט יותר… נזיל. כל אחד מאתנו דרג עשרה סרטים מצטיינים (בסדר עולה) שהתגלו לו בשנה האחרונה ונכנסו לו ללב, למרות ששנת העשייה של חלקם מגיעה אפילו שנתיים אחורה, וחלקם אפילו הופיעו בסיכומי השנה הקודמת אצל מישהו אחר. ככה זה בעולם הלא-מופצים. קשה מאוד לקבוע מהי שנתו הרשמית של סרט. אנחנו ניצלנו את זה לטובתינו.

באופן אישי אני חושב שהרשימה הזו מעניינת אפילו יותר מזו שתרדוף אותה, על אף שרוב הסרטים בה לא מוכרים. אני חושב שהיא מעידה על הזרמים התחתיים של הקולנוע העולמי, כאלו שצריך להתאמץ כדי להחשף אליהם. המגוון יצר שלוש עשיריות מאוד שונות זו מזו שנפרשות על פני 15 מדינות. גזרו ושמרו.

אז אחרי שהכל נאמר – בחירותינו לעשרת הסרטים הטובים ביותר של 2013, שלא הופצו באופן מסחרי:

עופר ליברגל

10.
"שלוש אחיות"
סין, 2012
עד היום אין לי מושג אם מדובר בסרט דוקומנטרי, דוקודרמה או עלילתי. או איזו עלילה יש בילדה האוספת תפוחי אדמה במשך הרבה מאוד זמן. אבל הסרט הזה לוכד את הרוח האנושית.
יותר בהרחבה – הדיווח עליו מפסטיבל ירושלים.

9.
"באושר ובעושר" –  Hayatboyu / Lifelong
טורקיה, 2013
כמו "כחול הוא הצבע החם ביותר", רק על זוג סטרייטי נשוי בשנות הארבעים לחייו. על הישארות בקשר כשאהבה נכנסת לשלב בעייתי, על הפער בין החיים האמנותיים לחיים פרטיים עם בני אדם אחרים, ועל חוסר היכולת לחיות בעולם היפהפה הזה, אפילו בדירה מעוצבת היטב בחלק העשיר של איסטנבול.
רשמים מפסטיבל חיפה.

8.
"לוויתן" – Leviathan
ארה"ב, 2013
מדיטציה על ספינת דייג בלילה. אם העולם הדיגיטלי של "הכל אבוד" נראה יפה, כאן כל דבר נראה מדהים.
המלצה על הסרט לקראת פסטיבל ירושלים.

7.
"מגע של חטא" – A Touch of Sin
סין, 2013
הבמאי ג'יה ז'נקאה במחול של אלימות ואהבות קטנות ולא ממש ממומשות, במעגל עלילתי וביזארי של נקמה, זנות וכמיהה למגע אנושי.
עוד קצת מירושלים.

6.
"אל הפלא" – To the Wonder
ארה"ב, 2013
סיכום של מה שכתבתי על הסרטים במקומות 10-8, עם זריחה במקום ים. כמה חבל שתשוקה שלוקחת אותך אל הפלא עלולה לזרוק אותך לאמצע החיים, בהם שני אנשים לא הופכים לאדם אחד. פרק נוסף במסעו של טרנס מאליק לעבר סוג חדש של קולנוע – מסע אשר לטעמי אף פעם לא מצליח עד הסוף אך הוא מרתק בכל כישלון.
זהו גם הסרט שפתח אצלנו את הקרנות "סרטים מחוץ לזרם" עם קולנוע לב.

"אל הפלא"

5.
"עובדים" – Workers
מקסיקו, 2013
סרט בו הקומי, הפיוטי וההלל לאדם באשר הוא לא מתנגשים אלא יוצרים שלם שהוא גדול מסך חלקיו. סרט ארט-האוס שיקסום להמונים. השוט הארוך הטוב של השנה נמצא באמצע הסרט – וקצת אחריו מגיע שוט קצר יותר אשר מעניק לו משמעות אחרת.
מנה נוספת מפסטיבל ירושלים.

4.
"התמונה החסרה" – The Missing Picture
קמבודיה, 2013
ריתי פאן הוא פליט מקמבודיה אשר מתעד בכמה סרטים את המלחמות והפשעים נגד האנושות שבוצעו במדינה. בסרט הזה הוא משתמש בבובות על מנת לנסות לייצג את הבלתי ניתן לייצוג, את החיים השלווים שאינם עוד ואת כל מה שנמחק מן התיעוד הרשמי ובמידה רבה מין הזיכרון האישי. הסרט לא חוסך בזוועות, אבל הוא מכה בלב ללא הרף וגם משאיר לא מעט פתח לתקווה. לא לגבי ההיסטוריה, אלא לגבי יכולתו של האדם לספר את סיפורו.

3.
"מעבר לגבעות" – Beyond the Hills / Dupa Dealuri
רומניה, 2012
בין שלושת המקומות הראשונים שלי, המצב מאוד צמוד. את הסרט האיטי הזה אור ואורון ראו בשנה שעברה ואני רק השנה. יש בו עוצמה בלתי רגילה שלא ניתן להתעלם ממנה, דווקא ברגעים בהם הסרט נמתח יותר מן המקובל, בהם הוא מספר את הסיפור שלו דרך ההשהייה. שיעור בחמלה אשר הופכת בלי לשים לב לאכזריות. ובאכזריות שהופכת לאהבה.
הסרט השני שלנו בסדרת "סרטים מחוץ לזרם".

2.
"סוף העולם" – The World's End
בריטניה, 2013
התסריט של אדגר רייט וסיימון פג פשוט כתוב נהדר. כל שורה היא שנונה בפני עצמה, אך מקבלת מאוחר יותר משמעות כפולה, משולשת או מרובעת. סרט שיש כל כך, אבל כל כך, הרבה מה לאהוב בו.

1.
"36" – 36
תאילנד, 2013
הרבה סרטים ניסו השנה לגעת בטבע של הזיכרון והשיכחה בעידן הדיגיטלי. אבל הסרט הצנוע הזה, 36 התרחשויות קטנות לפני ואחרי התרחשות אחת המניעה את הכל, נוגע בנושא בליטוף ייחודי, מעביר בדקות את הכמיהה למגע מתמשך כאשר הקשר הולך לאיבוד. סרט של שעה בלבד, הנראה כפרגמנט בו כל משפט מצביע לא רק על חוויה גדולה של גיבורת הסרט, עובדת הפקה בסרט תאילנדי, אלא של כל אדם ואדם.
איך לא – חוויות אחרונות מפסטיבל ירושלים.

36

אור סיגולי

10.
"ריגור מורטיס" – Rigor Morits
הונג קונג, 2013
אחד משני נציגי קולנוע האימה ברשימה. סרט הונג-קונגי של השחקן-שהפך-לבמאי ג'ונו מאק, שנפל לי לידיים משום מקום והדהים אותי לגמרי. הזכרתי אותו לראשונה בסקירת האימה של חודש אוקטובר, ואז שוב בסיכום האימה של השנה.

9.
"טירה באיטליה" – A Castle in Italy / Un Chateau en Italie
צרפת, 2013.
סרטה של השחקנית/במאית ולריה ברוני-טדסקי, הוא בדיוק מסוג הסרטים שאני לא יכול לעמוד בפניהם. איטליה, צרפת, ברוני-טדסקי ולואי גארל. אני שבוי. צפיתי בו בפסטיבל חיפה האחרון ומאז הוא נשאר עמי, מעלה לי חיוך קטן ובר חלוף כשאני נזכר בו לפתע.

8.
"טעות" – Wrong
ארה"ב, 2012
קומדיית אבסורד מטורפת ומרהיבה שמשום מה איש לא נתן עליה את הדעת (להוציא הקרנה בפסטיבל אוטופיה). אין שום דבר הגיוני בסרט הזה, אבל הכל איכשהו מסתדר. זה אחד הסרטים שהכי צחקתי בהם השנה, והוא צפייה מומלצת בשביל ההופעות של השחקנים (וויליאם פיטצ'נר בתפקיד חייו), אם לא רק הדיאלוגים והסטינג.
בהתחשב בכך שגם סרטו הבא של קוונטין-"ראבר"-דופואה, Wrong Cops הוא מגניב ומטורף (אם כי פחות טוב מהשניים שקדמו לו) הוא בדרך סלולה להיות אחד הבמאים האהובים עליי.

7.
"אנטי-ויראלי" – Antiviral
קנדה, 2012
בנו של דיויד קרוננברג, ברנדון, הולך בצעדי אביו ומביא למסך סרט ביכורים עוכר שלווה ומעוצב להפליא על הדבר שהכי העסיק את עבודותיו של אביו – זוועות הגוף האנושי. לחלוטין סרט האימה הטוב ביותר שראיתי השנה, וראיתי לא מעט.

6.
"שח מחשבים" – Computer Chess
ארה"ב, 2013
אם יש סרט שהגורל זימן לי השנה, זהו זה. לצערי הגעתי השנה לפסטיבל ירושלים רק ליום אחד, וגם זה בכח. ראיתי שלושה סרטים: בראשון נרדמתי, בשלישי נטשתי, ומהשני עף לי המח. זהו סרטו של אבי המאמבלקור אנדריי בוז'אלסקי שהביא למסך מוקומנטרי מופתי שמתחיל כמו קומדיה ונגמר בקטע מד"ב-פילוסופי מוזר. עיצוב מעולה, אנסמבל שראוי לפרסים, והברקות אחת אחרי השנייה. לאחרונה הסרט הזה צץ בלא מעט טבלאות מבקרים ואני הכי מרוצה. שאפו לכל הנוגעים בדבר, ושאפו עצום לפסטיבל ירושלים על היציאה הזו.

שח מחשבים

5.
"סוף העולם" – The World's End
בריטניה, 2013
בשנה שבה יוצא סרט של אדגר רייט, ועוד סרט שמסיים את טרילוגיית הקורנטו, אין ספק שהוא יככב ברשימות שלנו. על אף הבילד-אפ הבלתי הגיוני שאפף אותו (לפחות בקרב מעריצי הסרטים. קרי, כל מי שאי פעם ראה אותם) "סוף העולם" יצא מנצח. כן, בעיני הוא פחות טוב משני החלקים שקדמו לו, אבל אפילו "פחות טוב" מבית אדגר רייט, זה רף מאוד גבוה לכל השאר.
הספקתי לכתוב על הסרט באחת ממהדורות ה"דאבל-פיצ'ר".

4.
"בריונות" – Bully
ארה"ב, 2012
אמנם הוקרן בפסטיבל דוק-אביב ב-2012, אבל ל-yesדוקו הגיע רק בשנה הנוכחית, אז אני מרשה לעצמי לכלול אותו. למרות שזה שקר, הייתי כולל אותו בכל מקרה.
על אף שראיתי אותו באיחור, אין שום סיכוי שאני מסכם שנה בלי להזכיר את החוויה המטלטלת והעוצמתית ביותר שהייתה לי בקולנוע. חודשים רבים לאחר הצפייה בו אני עדיין נמנע מלספר עליו לאנשים כי הדמעות חונקות אותי רק מהזכרון. אני רציני, זה שיא המביך.
את כל מה שיש לי הוצאתי בסקירה שהייתי חייב לכתוב עליו.

3.
"יפה לנצח" – The Great Beauty / La Grande Bellezza
איטליה, 2013
בשנה שעברה פאולו סורנטינו התברג במקום הראשון בסרטי השנה המופצים שלי. זה היה סרטו דובר האנגלית "זה בוודאי המקום", ואני עדיין עומד מאחורי הבחירה הזו. סרטו החדש, שמייצג את מדינתו באוסקר, הוא הומאז' חסר אחריות וסיבה ל"לה דולצ'ה ויטה" של פליני, אבל מה שסורנטינו עושה בו – יחד עם המצלמה של לוקה ביגאצי ושחקנו הכמעט-קבוע טוני סרבילו – הוא הסיבה שהמציאו את הקולנוע. סורנטינו הוא מלך, והסרטים שלו הם הממלכה הכי מפוארת שיש.
את הסרט הזה תפסתי בחיפה וכפי הידוע לי הוא נקנה להפצה בארץ. הוא עלול לצאת במהלך 2014, אבל אני לא הצלחתי להתאפק.

2.
"נימוסים רעים" – Ill Manors
בריטניה, 2012
ושוב פסטיבל הקולנוע הבריטי מוכיח שהוא אחד הדברים הכי טובים שיש לנו בארץ. אין שום סיכוי שהייתי ניגש לסרטו של השחקן/ראפר בן דרו אילולא היה חלק מהתכנייה של הפסטיבל האחרון. אבל זה קרה ועכשיו הוא בעיני הסרט השני הכי טוב שלא הופץ באופן מסחרי. אני מצאתי את עצמי חוזה באחד מסרטי הפשע הכי אכזריים ונטולי רחמים שאני זוכר, אך גם מרתקים ועשויים לעילא. סרט שפס הקול שלו חשוב ממש כמו הדיאלוגים והצליח לבעוט לי בבטן תוך כדי צפייה.
כתבתי עליו כחלק מסקירת הפסטיבל הנהדר ההוא.

1.
"המתחזה" – The Imposter
בריטניה, 2012
סרטו התיעודי של בארט לייטון – בוגר סאנדנס, דוק-אביב ו-yesדוקו בין היתר – הוא בניית הנראטיב הכי מבריקה שראיתי השנה בקולנוע, בעיקר כי הוא הולך על הדברים הכי פחות צפויים. בהתחלה אתה חושב שאתה חכם יותר מכולם, ורק לקראת הסוף מבין שאין לך מושג ירוק. לא היה שום סרט השנה שבמהלכו נפלטה ממני קריאת בהלה מלבד "המתחזה". צפיית חובה.
כמובן שהייתי חייב לכתוב גם עליו בהרחבה ברגע בו סיימתי לצפות בו.

המתחזה

אורון שמיר

10.
"ג'ון מת בסוף" – John Dies at the End
ארה"ב, 2012
לפעמים מתאהבים בסרטים כנגד כל הסיכויים (והמגרעות), וזה בדיוק היה המצב עם קומדיית האבסורד/מד"ב/סטלנים של דון קוסקרלי (Bubba Ho-Tep). פשוט לא ראיתי את עצמי מסכם שנה בלי להזכיר את השיחה האפית ביותר של אדם ונקניקיה בתולדות הקולנוע, בהופעה המופלאה ביותר של כלב בסרט השנה, ובאופן כללי בכמויות המשמחות כל-כך של טמטום של דמויות ותחכום של עלילה.

9.
"גולדברג ואייזנברג"
ישראל, 2013
לא מעט סרטים ישראלים המשיכו השנה את גל הקולנוע העצמאי המבורך, והאהוב עליי מביניהם הוא יצירת הביכורים של אורן כרמי. דואט הנקמה הפסיכוטי הזה של שני הגיבורים המרכיבים את הכותרת, בליווי קולות הרקע של דמויות משנה תומכות ומוסיפות, הוא פשוט כל מה שאני רוצה לראות בקולנוע הישראלי מבחינת רמת חרדה ומקוריות, לצד דיאלוגים שכיף לצחוק מהם בזמן הצפייה ולצטט אותם אחריה.
קוראי וקוראות סריטה אף פגשו את כרמי וסרטו (אותי) בפסטיבל אוטופיה.

8.
"מונסון שטוף ירי" – Monsoon Shootout
הודו, 2013
ההפתעה בה' הידיעה שהכינו עבורי בפסטיבל ירושלים השנה (טוב, לא "עבורי", אבל נחמד לחשוב כך). בסרטו הארוך הראשון, הצליח הבמאי ההודי בעל השם הכמעט-ישראלי אמית קומאר להפוך מבחינתי לרוברט רודריגז של הודו, עם עלילת פשע מסואבת ונראטיב גרוס ומדמם. כפי שכתבתי עליו בעת סיקור הפסטיבל – אין כמו בי-מובי מוצהר כהפסקה מבורכת בין סרט אמנותי אחד למשנהו.

7.
"מצולות" – The Deep
איסלנד, 2012
נשארים בפסטיבל ירושלים, הפעם עם אהובי משכבר הימים, הבמאי האיסלנדי שבקלות היה יכול להיות שם של דמות במיתולוגיה הטולקינאית לפי שמו בלבד – בלתזר קורמאקור. כל אחד משלושת חלקי הסרט הוא מופת של עשייה ז'אנרית, שלא לומר מודל לחיקוי בכל הקשור לצילום חיים על ספינה, טביעה של ספינה, הישרדות של אדם בלב ים וכמובן הפיכה לגיבור בעל כורחו. איזה כיף שכך סיימתי את הפסטיבל.

6.
"רק האוהבים שורדים" – Only Lovers Left Alive
ארה"ב, 2013
מירושלים לחיפה ולעוד הפתעה ענקית מבחינתי – ממש אהבתי סרט של ג'ים ג'רמוש, שבדרך כלל מרגיש לי היפסטרי ואגבי מכדי להיכנס לי ללב. אבל בעוד על ערכם הקולנועי של הסרטים ברשימה שלי אפשר ואף רצוי להתווכח, על המקום שלהם בליבי אין עוררין. אחד מסרטי הערפדים הקולעים והמסוגננים בדיוק במידה הנכונה שראיתי מזה עידנים, משחק מצויין ופסקול מהשמיים.

רק האוהבים שורדים

5.
"המתחזה" – The Imposter
בריטניה, 2012
את החמישיה אני מתחיל עם סרט תיעודי, אני מקווה שתתמודדו. וכמו שאומרים בפוקר או מה שזה לא יהיה – אני רואה את קריאת הבהלה של אור, ומכפיל – ראיתי את הסרט הזה על המחשב שלי, לבד בבית באור יום, וצרחתי פעמיים. אני לא זוכר את הפעם הקודמת בה סרט הוציא ממני תגובה כזאת. מופת.
הקדשתי לסרט מדור די.וי.די בעכבר העיר.

4.
"הסטודנט" – El Estudiante
ארגנטינה, 2011
ושוב הם עושים (לי) את זה, החבר'ה מפסטיבל קולנוע דרום אשר בשדרות. השנה התארח בפסטיבל, בין היתר, במאי אלמוני מבחינתי בשם סנטיאגו מיטרה, שעשה סרט במינימום כסף ומקסימום תנופה. אז למרות שבדקתי ובמולדתו הארגנטינאית הוא נחשב בכלל סוף 2011 בואך 2012, ארשה לעצמי לכלול אותו. בזכות הפסטיבל, ובזכות עוצמות הכישרון וההבנה הקולנועית של מיטרה, שפשוט היממה אותי.

3.
"36" – 36
תאילנד, 2013
זה לא סרט, זו שירה. מתת אל. צפיית חובה לכל מי שמתנגד או מתנגדת ל"קולנוע פיוטי". וגם למי שאוהב או אוהבת. הסרט הזה כל-כך יפה, טהור, צלול וזך שהמילים שלי מכתימות אותו, וכבר ניסיתי לכתוב עליו עוד כשראיתי אותו בירושלים. מהר הלאה.

2.
"נקמה כחולה" – Blue Ruin
ארה"ב, 2013
כמו לירושלים, גם לחיפה הייתה השנה הפתעה מטורפת במיוחד מבחינתי. ואני לא באמת יכול להסביר מה כל-כך תפס אותי בסרטו של ג'רמי סולנייה, צלם בדרך כלל שהפעם גם כתב וביים. זו לא העובדה (עובדה, לא דעה) שהוא מושלם (פאקינג מושלם!), כי אני לא תמיד נופל שדוד מול סרטים מושלמים. אני גם ממש לא בטוח שזו העלילה הלא פחות מגאונית, הגיבור הכי מחליף עורות שנראה השנה מלבד זה של "מנועים קדושים", או המעברים החדים אך לא כואבים בין איפוק להתפרצויות אלימות. נראה לי שזה באמת העניין של ההפתעה, של סרט שהתגנב מאחוריי ותפס אותי לא מוכן. אם יש סרט אחד השנה שהחזיר לי חלק מהאמון באמנות השביעית וביכולתה לספר סיפור מטלטל, שהיה שווה לראות בשבילו מאות ואלפי דקות של אשפה במסווה של קולנוע – "נקמה כחולה" הוא הסרט שלי. ובכל שנה אחרת, הוא היה מקום ראשון.

1.
"סוף העולם" – The World's End
בריטניה, 2013
אבל השנה היא השנה של אדגר רייט, סיימון פג, ניק פרוסט וקורנטו בטעם שוקולד-צ'יפ מנטה. את סרט הפתיחה של פסטיבל אוטופיה, ראיתי בתום מרתון שהכיל גם את שני הסרטים הקודמים בטרילוגיה הנושאית/צוותית של "דם וגלידה", האהובים עליי ברמות שקשה לי לתאר במילים. ואז ראיתי אותו שוב. ושוב. ואני רק רוצה עוד. הסרט הזה הוא גם נדבך בטרילוגיה פרטית של סרטים שנגעו בי במקום מאוד אינטימי וקדוש השנה, בכל הנוגע לתחושת כישלון וקבלה מוחלטת שלה במקום האינסטינקט להתנגד.
כמות המחשבה שהושקעה בכל גרעפס בירה בסרט הזה מסחררת את חושיי, והאהבה הכבירה שאני רוחש לכל אחד מהגיבורים הללו שמאחורי הסרט שמורה רק לחברים הטובים ביותר שלי. לסגור טרילוגיה כמו גדולים זה דבר נדיר, אבל לא לפספס או להחטיא בשום פרמטר? להוסיף עוד ועוד רבדים ללזניה העשירה הזו בכל צפייה וצפייה? זו כבר רמת מבריקות ששמורה למקומות ראשונים בלבד. זהו גם הסרט הכיפי והמצחיק ביותר שראיתי השנה בקולנוע, ללא תחרות ובליגה משל עצמו.

סוף העולם

****

אז מה היה לנו:
"סוף העולם" הוא הסרט היחיד שמופיע בכל שלושת הרשימות, מה שכנראה הופך אותו לסרט השנה שלא הופץ, מטעם הבלוג. לא הדבר המפתיע ביותר שקרה אי פעם, אבל בהחלט אחד המשמחים.
באופן כללי, 26 סרטים מופיעים בשלוש העשיריות.

אתם מוזמנים לספר לנו על סרטים לא מופצים שנמצאים בראש הרשימה שלכם, וזכרו לחזור אלינו בעוד זמן קצר לראות מהן העשיריות שלנו לסרטים שהופצו בבתי הקולנוע.