• אימת החודש - נובמבר 2022
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח
  • פרסי הקולנוע האירופאי 2022: רשימת המועמדים

סרטי 2022: סיכום מחצית

30 ביוני 2022 מאת אור סיגולי

אפשר לעצור את הכל חוץ מהזמן אמר פעם מישהו (או מישהי, לעולם לא נדע), ועם חלוף ששה חודשים מתחילת השנה שוב אין לנו ברירה אלא לעמוד מול סיכום המחצית החגיגי של סריטה, משהו שאני משקיע בו הרבה יותר מדי זמן מאז 2012. כמיטב המסורת, בכל נקודת החצי הקאלנדרית אני מביט לאחור ועושה כבוד לכל (או לכמעט כל) מה שקרה בקולנוע מאז התחלפו הספרות, ומציין את מה שעבר עלינו בכל מיני דרכים, חלקן אם להודות על האמת מנציחות סרטים שבאמת אין שום סיכוי שנזכור. לדוגמא, הנה כמה סרטים שכיכבו בסיכום המחצית של 2018: "אילם", "פרא", "גרינגו" ו"סיקאריו: הנקמה". שיקום מי שאפילו חשב על הסרטים האלו מאז.

סיכום המחצית, למי שזו פעם ראשונה שלו, מורכב מסרטים שבכורתם הרשמית הייתה החל מינואר הנוכחי (כלומר ללא כאלו שהגיעו אלינו באיחור או שהחלו סבב פסטיבלים ב-2021), ובהם צפיתי מההתחלה ועד הסוף. זה נשמע כמו שני כללים מאוד מגבילים, אבל השנה יותר מתמיד היה עומס מטורף.
אני בטח כותב את זה בכל שנה, אבל 2022 הייתה מאבק די רציני. אני מניח שהסיבה לכך היא שלא רק בתי הקולנוע חזרו לתפקד וכמות הסרטים שיצאו לאולמות הייתה גבוהה יחסית לשנתיים האחרונות (באופן טבעי), אלא שגם הסטרימינג לא נח וההפצצה הייתה מאסיבית. כדי לעמוד על המספרים, אגיד שב-2019 היו 74 סרטים כשרים לסיכום המחצית, ב-2020 היו 37, ובשנה שעברה מספר הסרטים עמד על 56. השנה, 2022, לא פחות מ-77 סרטים מהיבול השנתי הספקתי לראות (אם מוסיפים את שאר הסרטים שראיתי מאז הראשון בינואר, המספר הוא 164). זה כמובן רחוק מלהיות מספר הסרטים החדשים שיצאו בפועל.

בהקשר הזה אני חייב גם לומר משהו על ההספק שלי בשנה הנוכחית. נכון שאף אחד לא מצפה מאף אחד לראות את כל הסרטים החדשים שיוצאים, גם כי זה לא הגיונית מבחינת הזמן ואפילו פחות מבחינת השפיות, אבל אני תמיד משתדל להיות מקיף כמה שיותר ולכן מכניס את עצמי לפינות לא סבירות. השנה, עם זאת, כבר הגעתי למשבר חדש.
מה שקרה הוא שערב אחד התיישבתי לראות את "הספירה לאחור", שידוע יותר בשמו המקורי "Moonfall". למרות שהיה ברור שזה יהיה רע, למרות שהקונצנזוס אמר את דברו, מבחינתי אי אפשר היה לעשות סיכום מחצית בלעדיו. בסופו של הסרט, או אפילו עוד לפני כן, עברתי סוג של משבר קיומי. זה היה כל כך גרוע, שתהיתי איך מסלול חיי הביא אותי לבזבז עליו ערב. לכן עשיתי החלטה להוריד קצת הילוך ולא להתעקש לראות הכל. לכן יש כמה סרטים בהם לא צפיתי ולכן לא יהיו חלק מסיכום המחצית. מעט, אבל יש. הבולטים מביניהם הם "מוות על הנילוס", "סוניק 2", "שנות-אור", כל סרט עם ליאם ניסן, המון שטויות מנטפליקס וחלק גדול מהקולנוע הישראלי שיצא השנה. אני מתנצל, הינני רק אדם.
ועדיין, אני חושב שיש לנו סיכום מחצית די עצום, עם משהו כמו 70 קטגוריות שונות, חלקן מוכרות ואהובות מסיכומים קודמים, חלקן הונדסו במיוחד לשנה הזו. כמו תמיד. אז הנה – מה שקרה עד עכשיו.

לכל סיכומי המחצית עד כה:
201220132014201520162017201820192020, 2021

סיכום המחצית של סרטי 2022

אמבולנס

הסרטים הכי טובים של 2021 שהגיעו אלינו באיחור עד כה:
כדי לעמוד על ההבדלים בין סרטי 2022 לסרטים שיצאו בארץ ב-2022, אני מקדיש את החמישייה הפותחת של הסיכום לסרטים הטובים ביותר שהתעכבו במכס. בסיכומי השנה שלנו הם לגמרי יהיו לגיטימיים כחלק מהעשיריות, אבל בסיכום המחצית הם לא חלק מהחגיגה, לכן אני עושה להם כבוד כעת.
5. "גלגל המזלות" – Wheel of Fortune and Fantasy
אחד משני סרטי הנוק-אאוט של ריוסוקה המגוצ'י ב-2021, שניהם הוקרנו בפסטיבל חיפה הקודם ושניהם אף יצאו להקרנות מסחריות. זה הנוכחי אמנם לא הביא לבמאי היפני את האוסקר, אבל הוא עדיין סרט מצוין שמורכב משלושה סיפורים, האחרון שבהם עיטר את מצעד רגעי השנה שלי אי שם בדצמבר.

4. "קדימה קדימה" – C’mon C’mon
לנצח אכעס איך חואקין פניקס קיבל אוסקר על "ג'וקר" במקום על סרט כמו זה, שנותן לו כל כך הרבה מה לעשות. דרמה קטנה, כזו שבעת הצפייה לעיתים מרגישה אוורירית מדי, אבל נשארת אתך המון זמן לאחר מכן. אני כבר חודשים מבטיח לעצמי צפייה שנייה בסרטו של מייק מילס, סתם כדי לעשות לעצמי טוב על הלב, ועדיין לא הגעתי לזה.

3. "הנהגת של מר יוסוקה" – Drive My Car
זוכה האוסקר לסרט הבינלאומי שגם נכנס למועדון היוקרתי והמצומצם של סרטים שהיו מועמדים לפרס האוסקר הבינלאומי, התסריט, הבימוי והסרט הטוב ביותר. ובצדק רב. המגוצ'י (זה מ"גלגל המזלות") ארג שלוש שעות נפלאות של קולנוע בלתי נשכח.

2. "אמא קטנה" – Petite Mamman
משלוש שעות, לסרט הכי קצר שראינו השנה במסגרת הקרנות מסחריות – בסך הכל 70 דקות הפלא הזה של סלין סיאמה, שבאמת לא שמעתי אף אחד שלא יצא ממנו עם עיניים בוכיות ולב רחב יותר בכמה סנטימטרים. סרט חובה לכל אדם באשר הוא.

1. "האדם הגרוע בעולם" – The Worst Person in the World
אחרי שנה של טיזינג בכל הפסטיבלים בישראל, פרס השחקנית בקאן ושתי מועמדויות לאוסקר, הגיע אלינו רשמית סרטו הנורבגי של יואכים טרייר שגנב את לבי לנצח. בשונה משאר הסרטים בחמישייה הזו הוא דווקא פחות קונצנזוסי ויש כמה וכמה שלא התחברו אליו, אבל מי שכן פשוט צבר יותר רגשות ממה שאפשר להתמודד איתם בזמן נתון. אחד הסרטים האהובים עלי, לא רק השנה, אלא בכל הזמנים.

ואחרי שהוצאנו את זה, הנה מה שהביא לנו הקולנוע של 2022 עד כה…

האקשן הטוב ביותר עד כה:
בשיא הכנות, לא חשבתי שנגיע ליום שבו זה יקרה, אבל האמת היא שהאקשן הכי טוב של השנה הוא של "אמבולנס" ממיודענו מייקל ביי. בשנים האחרונות, ביי, סוכן הכאוס של סרטי הקיץ, הפציץ אותנו בקולנוע בלתי אפשרי לצפייה, וגם אם סרטו האחרון רחוק מלהיות איזושהי קלאסיקה מודרנית, אני חייב להודות שהיו בו כמה מהמרדפים, הפיצוצים והפעלולים הכי מסעירים של השנה. על זה נאמר, מה ששלו, שלו. זאת גם הפעם הראשונה שביי לוקח את התואר הזה, שמלווה אותנו מאז ש"הפשיטה" זכה ב-2012. כן, אני עושה את זה הרבה מאוד זמן.

תואר ה'אין לי מושג איך עשו את זה' עד כה:
אחרי שנתיים של היעדרות, חוזרת הקטגוריה הזו לסיכום המחצית. בפעם האחרונה היא הוענקה ל"הם לא יזקינו" התיעודי של פיטר ג'קסון, על שחזור וצביעת הצלולויד העתיק ממלחמת העולם הראשונה. הפעם הסרט שקיבל מטעמי את התואר הוא פחות איכותי, אבל עדיין גרם לי לתפוס את הראש בתדהמה – וכן, זה שוב "אמבולנס", בזכות כמה שוטים של תעופה וצלילה מהאוויר שמילולית אין לי מושג איך הצליחו לבצע, אבל זה היה פשוט מדהים.

הדיבוב הכי טוב עד כה:
אתוודה שלא ראיתי הרבה מסרטי האנימציה של השנה, אז מתוך אלו שכן, התואר מגיע לג'ון מולייני מ"יחידת ההצלה של צ'יפ ודייל". מי שנתנה לו פייט של אלופים היא סנדרה או של "אדומה אש".
ובהקשר הזה…

דירוג הסרטים על אמא ובת ממוצא אסייתי שדרך אירוע על טבעי מוצאות את הדרך זו אל זו עד כה:
3. "אומה"
2. "אדומה אש"
1. "הכל בכל מקום בבת אחת"

הסרט שהיה הרבה יותר טוב ממה שיש לו איזושהי זכות להיות עד כה:
2022 הביאה לנו לא אחד, אלא שני סרטים שמעבר לכך שהפתיעו לטובה, אלא גם התמודדו עם מורשת בעייתית ואיכשהו הצליחו להוציא את המיטב מנתוני פתיחה גרועים למדי. והאמת, היה רגע שבו התחבטתי האם להעניק את התואר ל"המנסרים מטקסס" האחרון של נטפליקס, אבל בסופו של דבר אי אפשר שלא לשפשף את העיניים מול מה שקרה עם "אהבה בשחקים: מאווריק". סרט מטופש לחלוטין, המשכון לסרט שאיננו באמת איכותי באיזשהו אופן, בהובלת במאי שלא באמת עשה שום דבר מלהיב במיוחד אף פעם, ובעזרת אלוהי הקולנוע הפך להיות, איך לומר זאת, הרבה יותר טוב משיש לו איזושהי זכות להיות.

אהבה בשחקים: מאווריק

תואר ה'בבקשה תפסיק לעשות מה שאתה עושה' עד כה:
קטגוריה די קבועה בסיכום המחצית (הייתה לה הפוגה חד פעמית ב-2013) היא זו שמוקדשת לאדם או מוסד שצריך רגע לעצור את המרוץ, לקחת רגע נשימה, ולהתאפס על עצמו כי אנחנו כבר לא יכולים יותר. בעבר לקחו את התואר ג'וני דפ, כריס פראט, קת'לין קנדי ונטפליקס, והשנה מצטרף לרשימה המפוקפקת הזו מישהו שהגיע הזמן להגיד לו: עצור. אי אפשר להמשיך ככה.
זהו לא אחר מאשר התסריטאי-במאי-מפיק סיימון קינברג, שפרץ לחיינו בתחילת האלף עם לא מעט פרויקטים, חלקם הכניסו המון כסף אבל מעט מאוד מהם הביאו לנו נחת. קינברג אחראי על מפחי נפש כמו "אקס-מן: הפניקס האפלה", "זאת מלחמה" ו"ארבעה מופלאים" (בין אם כבמאי, תסריטאי, מפיק או שלושתם) בין היתר, והשנה גירד תחתיות חדשות עם סרט בשם "יחידה 355" שאתם ודאי לא זוכרים שקיים, אבל אני כן. סרט אקשן שמבזה את ג'סיקה צ'סטיין, לופיטה ניונגו, פנלופה קרוז, דיאן קרוגר ובעיקר את הצופים.
קינברג, אמן קח איזו הפסקה, צא לשיט על החמש יאכטות שעשית בזכות "דדפול", ותחזור אחרי שחשבת רבות על מה שעשית.

תואר ה'בבקשה תמשיך לעשות את מה שאתה עושה' עד כה:
על אף ניסוח התואר לזכר, הקטגוריה הזו פתוחה לכולן ולכולם, וגם אם רוב הזוכים בה היו גברים (פרנק גרילו בשנה שעברה, ולפניו לי וואנל, קיאנו ריבס ולוק אוונס, בין היתר) זה בהחלט לא אומר כלום. למשל, קיי קאנון לקחה אותו ב-2018. אבל השנה לא רק שלא מדובר באיש אחד, אלא בכמה נשים, ואין ראויות מהן. לכן הפעם נכנה אותו 'בבקשה תמשיכו לעשות את מה שאתן עושות' ונעניק אותו לאלו שאחראיות כבר כמה שנים טובות לאירוע הקולנוע הגדול והנהדר ביותר של חציה הראשון של השנה – נשות ומפעילות פסטיבל דוקאביב. אלו הן מנהלת הפסטיבל גליה בדור (שזו הייתה שנתה האחרונה בתפקיד, ואנחנו שולחים לה תודות ללא סוף), המנהלת האומנותית קרין ריבקינד סגל, מנהלת התוכנייה יערה עוזרי, המפיקה הראשית יוקי בן שאול והמפיקה מורן ארזי.
נכון, לחלקן אני גאה לקרוא חברות אישיות, אבל זה לא עומד נגד העובדה שהן, ועוד רבות ורבים שעוסקות במלאכת הפסטיבל התיעודי הזה, מרימות בכל שנה את אחד מאירועי הקולנוע המרשימים ביותר בישראל, מעניקות לנו שעות ארוכות של קולנוע אדיר, וקובעות רף מאוד גבוה לשאר פסטיבלי השנה.
גם ב-2022 דוקאביב היה חגיגה מרהיבה של אהבת סרטים ואנשים, ואין לנו מספיק תודה להגיד להן. בבקשה בבקשה תמשיכו לעשות בדיוק את מה שאתן עושות. אנחנו זקוקים לכן.

מצעד הרגעים הגדולים של השנה עד כה:
5. אוטובוס הדמים – "המנסרים מטקסס"
4. מרדף בכביש – "באטמן"
3. לידה וחוזר חלילה – "רדופה"
2. אש ומים – "המרד הגדול"
1. סלע קיומנו – "הכל בכל מקום בבת אחת"

כלי הנשק הרשמי של השנה עד כה:
קטגוריה חדשה, ודי מפתיעה, בסיכום המחצית. לא ברור מה הביא לזה, אבל אם לשפוט לפי שני סרטי מתח ואקשן מהשנה, "קימי" ו"אין יציאה", מסתבר שכדי לנצח אויבים גבריים ורשעים כמו שצריך, לא תוכלו למצוא דבר טוב יותר מאשר אקדח מסמרים. כן, אותו מכשיר שכבר עזר לכמה דמויות קולנועיות בעבר, קיבל ב-2022 מקום של כבוד, ולא ניתן אלא לפרגן ו/או לקפוץ לחנות חומרי הבניין הקרובה למקום מגורינו למקרה שנהיה באיזושהי צרה ונצטרך לעשות מעשה.

ההופעה המאכזבת ביותר עד כה:
כולנו אוהבים את טום הולנד. באמת שאין מה לא לאהוב בחבוב הזה, גם כשהוא על המסך וגם כשהוא זורק ספויילרים בראיונות כאילו זה סוכריות בבר מצווה. כל החמידות והכריזמה בעולם יש לו, והוא גורם לזה להיראות הכי קל שיש. באמת מעניין מה גרם לכל אלו פשוט לא להיות קיימים ב"אנצ'רטד". עוד חלק במסתורין הגדול של 2022 כנראה.

ההופעה המפתיעה ביותר עד כה:
ליוצרי "השיחוק" הייתה דילמה די רצינית, כי בו קרוז, התגלית הצעירה שמטפח סוכן השחקנים שוגרמן בסרט, גם צריך להיות מדהים בכדורסל, וגם להעביר מטען דרמטי לא מבוטל. בסופו של דבר הם בחרו בספורטאי, שחקן האן.בי.איי. חואן הרננגומס, אבל איכשהו קלעו (סליחה) גם לחלק של המשחק. הוא אולי לא בדרכו לאוסקר, אבל הנוכחות שלו על המסך היא פיצוץ והוא מצליח לעבור כל אתגר בדרך. יציאה מעולה אחת מיני רבות של הסרט המוצלח הזה.
ציון לשבח אני רוצה להעניק לסקוט איסטווד על "אני רוצה אותך בחזרה". עוד לא לגמרי השתכנעתי שהוא שחקן, אבל לגמרי יש עליו בקומדיה הזו.

השיחוק

תואר ה'כמה התגעגענו! בבקשה אל תעזוב אותנו יותר' עד כה:
אחרי יותר מחמש שנים ארוכות-ארוכות בלי נוכחות משמעותית בעולם הסרטים, חזר אלינו השנה בכוחות מחודשים אחד האהובים עלי (ועל סריטה באופן כללי), האיש והאגדה צ'נינג טייטום, שהיה אחד מאנשי השנה שלנו עוד ב-2012. טייטום קצת חיפש את עצמו לאחרונה, ואם להאמין לאינסטגרם שלו גם הוציא ספר ילדים או משהו, אבל אחרי כמה גיחות לא משמעותיות פה ושם, ב-2022 הוא התנפל על המסך עם שני פרויקטים: הראשון הוא סרט שבו הוא לא רק השחקן הראשי אלא גם הבמאי, "דוג טריפ" המרגש והחמוד, ואז כעזר כנגדה של סנדרה בולוק ב"העיר האבודה". בשניהם הוא נהדר, מזכיר לנו כמה מעט כמוהו יש. כמה טוב שבאת הביתה, צ'נינג. אמן לא תלך לשום מקום.

תואר ה'כמה התגעגענו! רק תסגור את הדלת אחריך כשאתה יוצא' עד כה:
ארבעה במאים שבו השנה אחרי כמה שנים טובות של היעדרות. סם ריימי ("דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף") ובאז לורמן ("אלביס") חזרו לביים לראשונה מאז 2013, ודיויד קרוננברג ("פשעי העבר") הרים סרט ראשון מאז 2014. במקרה של כל אלו קשה לומר שההפסקה עשתה להם טוב (ריימי לגמרי מנצח), אבל לא היה פער שנים גדול יותר, במקביל להתרסקות קיצונית יותר, מאשר אדריאן לין.
שני עשורים חלפו מאז שביים את סרטו האחרון, "בוגדת", שאף נחשב לאחד הטובים שלו. אחרי כל השנים האלו, הבמאי שהגדיר מחדש את המיניות באייטיז החליט לעשות קאמבק עם פאקינג "מים עמוקים", אחד הסרטים הכי גרועים של השנה בפער. אלוהים גדול מה הוא חשב שהוא עושה, אבל היה עדיף שלא.

דירוג סרטי השנה עד כה על נער רגיש שמפתח אובססיה לעטלפים:
2. "מורביוס"
1. "באטמן"

הכישלון המפתיע ביותר עד כה:
ושוב "אמבולנס", הפעם בכלל בלי תחרות. אחרי שמייקל ביי ריסק קופות עם סרטים בלתי נסבלים, עד שיוצא לו משהו טוב, הקהל נשאר בבית. זה הסרט הכי פחות מצליח שלו מזה שנים, אם אינני טועה, וזה הכי מוזר.

ההצלחה המפתיעה ביותר עד כה:
"אהבה בשחקים: מאווריק" הוא סרט מהנה מאוד, אז אני לא מכניס אותו למשבצת הזו כי זה מפתיע שאנשים הלכו לראות אותו, אלא כי אף אחד – אף אחד! – לא חשב שכזו כמות פסיכים של אנשים ילכו לראות אותו, לרמת איום על פסגת טבלת הסרטים המצליחים ביותר של השנה. כזה ריסוק ציפיות אנחנו לא זוכרים הרבה מאוד זמן. איזה כיף לגלות שעוד נכונות לנו הפתעות בעולם הזה.

דירוג סרטי האימה הכי טובים שיצאו השנה עד כה:
5. "בלאק-פון"
4. "סטוקר הילס"
3. "המנסרים מטקסס"
2. "X"
1. "לא תהיי לבד"

תואר ליקירת האימה הרשמית של השנה עד כה:
לא ברור איך דווקא ג'ינה אורטגה בת העשרים הפכה להיות מלכת הצעקה של השנה, אבל הנה זה קרה. עם לא פחות משלושה סרטי אימה מאז ינואר 2022, אורטגה לגמרי מקבלת מאתנו טפיחה על השכם, גם אם לא תמיד עשתה את הבחירות החכמות ביותר. השנה ראינו אותה באחד המצטיינים של השנה, "X", באחד המאכזבים של השנה "צעקה", ובאחד הגרועים של השנה, "סטודיו 666", אבל היא הייתה שם לאיזו דקה אז לא נזקוף זאת לרעתה.
וחוץ מזה לזכותה של אורטגה יש את אחד ממשפטי השנה: "אני עדיין מעדיפה את הבאבאדוק". אנחנו אתך.

מצעד סיקוונס כתוביות הפתיחה הכי טובים עד כה:
3. "אהבה בשחקים: מאווריק"
2. "ג'קאס לנצח"
1. "אחרי יאנג" (שעל אף שנחשף בקאן 2021, אני מחשיב אותו בסיכום המחצית של השנה כי זו הייתה הקרנתו היחידה באותה השנה)

גנב הסצנות של השנה עד כה:
קטגוריה אהובה במיוחד שמוקדשת לשחקן או שחקנית משנה שהשתלטו על הסרט והפכו לזיכרון הטוב ביותר ממנו. בשנה שעבר זכה ג'וש לוסון על "מורטל קומבט" (זוכרים שיצא "מורטל קומבט"?) ולפניו ג'ייסון סטיית'האם, קייט מקינון וכמובן מגדלנה למפרסקה מ"365 ימים".
השנה היו כמה מתמודדים על התואר הנחשק, כאשר המוביל רוב הזמן היה קו הוי קוואן על "הכל בכל מקום בבת אחת", אבל לא רק שהוא יקבל אי אילו תארים בהמשך, קשה לתאר אותו כ"גנב" סצנות. אי לכך ובהתאם לזאת, גנב הסצנות עד כה הוא, ותאמינו לי שלא התכוונתי שזה יקרה ככה, עוד נציג של "אמבולנס"! פאקינג "אמבולנס".
זהו קייר או'דונל, שלרובנו נצרב בתודעה כגיי המטורלל ב"לדפוק חתונה", וכעת הוא הגיי המגניב בסרטו האחרון של מייקל ביי. זה בגדול תפקיד של כלום ושום דבר, אבל או'דונל פשוט נכנס כמו סערה לסרט (בסצנה מיותרת לחלוטין) ומאותו הרגע משדרג כל דבר. אמן ילהקו אותו להכל.

מצעד כלבי השנה עד כה:
1. מילי – "יחידת ההצלה של צ'יפ ודייל"
1. טנק – "חתונה בהפתעה"
1. לולו – "דוג טריפ"
אין דירוג כי כל הכלבים בעולם מושלמים באותה מידה.

דוג טריפ

אות הקורונה לסרט שהתמודד הכי טוב עם המגיפה עד כה:
באופן שדי קל להבין עולם הסרטים נמנע מלהישיר מבט לסיוט הארוך שאנחנו עוברים. אמנם הרבה סרטים נראה שצולמו בעת המגיפה, עם מעט לוקיישנים ושחקנים, אבל רק קומץ באמת הביא למסך את הקיום שלנו תחת האיום המטלטל הזה. שני סרטים בולטים עשו את זה השנה, רק אחד מהם עשה את זה טוב, וברור שזה יהיה בחסות סטיבן סודרברג, מי שחזה הכל עוד עם "התפשטות".
"קימי", מותחן הקורונה הטוב ביותר שנעשה, לקח את החרדה ההיא, הוסיף עליה עוד קצת אגרופוביה וטראומות כאלו ואחרות, לכדי סרט יעיל, מצמית, קצר ונהדר בכיכובה של זואי קרביץ. אם יש סרט קורונה אחד שניקח אתנו להמשך, זה חייב להיות זה.
הסרט השני, אם שאלתם, היה "הקפסולה" של ג'אד אפאטו. בואו נגיד שסודרברג ניצח.

הבזבוז הכי נורא של שחקן/ית עד כה:
זוהי קטגוריה שהצטרפה אלינו ב-2018 בזכות קייט בלאנשט ב"אושן 8" ומאז נשארה אתנו. השנה התואר המאכזב הזה הולך לסרט שלרוב יזכה להתייחסות די חיובית, להוציא את האלמנט הזה בדיוק. הבזבוז הכי נוראי של שחקן/ית השנה לבינתיים הולך ללא ספק לג'ניפר קונלי ב"אהבה בשחקים: מאווריק".
אמנם זוכת האוסקר מאירה את המסך בכל רגע עם היופי עוצר הנשימה שלה והפלא הטבעי שהיא מביאה לאן שרק תלך, אבל בחייאת, באותה מידה יכלו במקומה לשים דמות קרטון עם הכיתוב "מאווריק לא הומו!" והיה לזה אותו אפקט. לא רק ששכחו לכתוב לה דמות, אלא גם לא ממש ניסו לביים אותה, אז היא כל הזמן נשענת על ברזי בירה או יושבת ליד איזה שולחן, תוהה מה ואיך לעשות. והיא עדיין להיט. מדובר באישה מפוארת שלא מימשו אחוז מהפוטנציאל שלה. מקווה שלפחות יש לה סעיף תמלוגים בחוזה.

הבמאי/ת המבטיח/ה ביותר:
התואר הזה ניתן מאז 2015 די ברציפות (הייתה שנת הפוגה ב-2019), ותמיד לבמאים אמריקאים. הפעם תואר הבמאי/ת המבטיח/ת שובר את זה עם גורן סטולבסקי האוסטרלי-סרבי בזכות פיצ'ר הביכורים שלו "לא תהיי לבד", שהוא סוג של מה היה קורה אם טרנק מאליק היה מביים את "המכשפה". כתבתי עליו באימת החודש של מאי.
מסתבר שסטלבסקי כבר הספיק לצלם עוד סרט השנה, "Of an Age" וקשה לי לחשוב על סרט אחר שהייתי רוצה לראות כרגע.

העצלנות התסריטאית הכי גדולה עד כה:
בין מעבדה מרושעת בשם "ביו-סין" (הלחם של ביולוגי+חטא) ב"עולם היורה: עולם חדש", לבין חומר שגורם לך להפוך למסוכן וחסר שליטה בשם "דארקנפלוס" (הלחם של אפלה+חרטוט) מ"ראש העכביש", לפעמים אני תוהה האם משלמים מספיק לתסריטאים בהוליווד.

הדמות הטובה ביותר עד כה:
אחד מתארי הסיכום האהובים עלי ביותר כי ליצור דמות מעולה, שילוב של כתיבה, בימוי, עיצוב והופעה, זה מאוד קשה. אבל משתלם. הדמויות הטובות ביותר של סיכום המחצית עד כה כללו את קריסטל של "משחקי ציד", ת'אנוס, אימורטן ג'ו ובשנה שעברה היה זה אלברטו של "לוקה". והשנה – טוויסט! לראשונה הדמות האהובה עלי ביותר בחציה הראשון של השנה הוא מסרט תיעודי.
זהו ריושין, הנזיר היפני שמשנה את מסלול חייו של אחסן נאדים, במאי וגיבור "עורבים לבנים", שהוקרן בדוקאביב. ריושין נקרע כל הסרט בין הרצון שלו להשתייך לשושלת הנזירים המחמירים, אבל לא יכול לוותר על תענוגות החיים, על המוזיקה, הגלידות והאלכוהול. הוא מבולבל וחלש, אבל גם מקסים ומצחיק, ואיכשהו דווקא לו יש את כל התשובות הנכונות. איזה איש.

ההופעה הגרועה ביותר עד כה:
נטיית הלב היא לתת את התואר המפוקפק לטום הנקס ב"אלביס", אובייקטיבית זו הופעה רעה למדי, אבל היא איכשהו אורגנית לתוך הבלגן של באז לורמן. אופציה הגיונית אחרת היא שוב להשליך בוץ על אנה-מריה סיקלוקה של "365 ימים: היום" שאיננה עוברת אמינה כבן אדם, אבל זו מטרה קלה מדי. גם נמאס לי לתת את זה לקירסטן סטוארט, הפעם על "פשעי העתיד".
לכן, בפער שבין הניסיון לשחק לתוצאה בשטח, אני לא חושב שהייתה הופעת משחק יותר צורמת ממליסה באררה של "צעקה". בכל פעם שיש עליה קלוז אפ רואים אותה משתדלת חזק מדי ולא מצליחה לסחוט טיפת טבעיות מכלום. ממש קשוח לצפייה, בטח שאנחנו יודעים שהיא יכולה להיות טובה מאוד, אם לשפוט לפי "שכונה על הגובה". אולי בסרטי ההמשך זה ישתפר. נותר רק לקוות.

הצמד הטוב ביותר עד כה:
5. ג'ני סלייט וצ'רלי דיי – "אני רוצה אותך בחזרה"
4. ניקולס קייג' ופדרו פסקאל – "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק"
3. אדם סנדלר וחואן הרננגומס – "השיחוק"
2. צ'נינג טייטום וסנדרה בולוק – "העיר האבודה"
1. רם צ'אראן וג'וניור נ.ט.ר – "המרד הגדול"

המרד הגדול

הפרשנות הכי מילולית לביטוי 'תאכל תחת' עד כה:
"פרש"

הלקח הכי גרוע מסרט עד כה:
שני דברים משונים למדי למדתי מסרטי האימה השנה. האחד, על פי "אין יציאה" הוא שתמיד טוב שתהיה שקית קוקאין בכיס, גם אם את מכורה בגמילה. משל הייתה גיבורת הסרט פופאי והאבקה הלבנה תרד, מסתבר שהסיכוי שלך לנצח פושעים משוגעים כשאת סחית אינו קיים. הסניפי ותני בראש.
השני הגיע מ"המנסרים מטקסס", כזה שבסופו של דבר די מעודד את הזכות לשאת נשק. הדרך הכי טובה להתמודד עם טראומה מטבח בית ספרי הוא לקחת רובה זמין, שלא היה שם אם הדמוקרטים היפי נפש האלה היו מצליחים במזימה שלהם לפקח על נשק, ולנצח את הרעים.

ההופעה הכי טובה עד כה – שחקן:
10. קולין פארל – "באטמן"
9. בואן יאנג – "פייר איילנד"
8. ניקולס קייג' – "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק"
7. צ'נינג טייטום – "העיר האבודה"
6. אלן קאמינגס – "החבר הגאון שלי מהתיכון"
5. בנדיקט קמברבץ' – "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף"
4. רורי קיניר – "רדופה"
3. קולין פארל – "אחרי יאנג"
2. אדם סנדלר – "השיחוק"
1. קו הוי קוואן – "הכל בכל מקום בבת אחת"

המחווה הכי מוזרה לטרנטינו עד כה:
ספויילר ל"צעקה".
מכל ההזיות והבחירות המשונות של "צעקה", המחווה ל"היו זמנים בהוליווד" היא אחת הבולטות. כאשר השחקנית מייקי מדיסון מופיעה בסרט האימה אי אפשר שלא לזהות אותה כסיידי המחופפת מסרטו של טרנטינו, אבל למקרה שמישהו פספס, "צעקה" מעניק לה את אותה סצנת מוות כמו זו מ-2019, ברמת דמיון שלא מאפשרת לחשוב שזה בטעות. מה קשור "היו זמנים בהוליווד" לסדרת הסלאשרים זה עוד גירוד בראש אחד מני רבים בסרט הזה.

המחווה הכי מוזרה לפינצ'ר עד כה:
ספויילר ל"מועדון קרב".
יש רגע של גילוי ב"אלביס" שמעוצב בדיוק כמו סיקוונס ההבנה של אדוארד נורטון שהוא בעצם טיילר דירדן, עם פלאשבקים לרגעי עבר שלפתע פתאום מקבלים משמעות אחרת. עכשיו בסדר, מותר, אבל כמה דקות ארוכות לאחר מכן זה ממשיך עם סצנה בה שתי הדמויות הראשית, אלביס והסוכן שלו, נפגשות לרגע של עימות, כשזה השני מביט היישר לעינו ואומר "אנחנו אותו דבר, אני ואתה". אין מה לשאול שאלות.

ההופעה הטובה ביותר עד כה – שחקנית:
10. קארן גילאן – "הקפסולה"
9. דייזי אדגר-ג'ונס – "פרש"
8. ג'ני סלייט – "אני רוצה אותך בחזרה"
7. קרולין בראקן – "את לא אמא שלי"
6. זואי קרביץ – "קימי"
5. סנדרה בולוק – "העיר האבודה"
4. סטפני סו – "הכל בכל מקום בבת אחת"
3. רג'ינה הול – "מאסטר"
2. מישל יו – "הכל בכל מקום בבת אחת"
1. ג'סי באקלי – "רדופה"

ההופעה הכי טובה בסרט רע עד כה:
תואר שנמצא אתנו בסך הכל שלוש שנים, והחל עם ג'סטיס סמית' המקסים בסרט הנורא "כל המקומות המוארים" שאף אחד לא זוכר שאי פעם היה קיים תודה לאל, והמשיך עם לא פחות ממועמדת לאוסקר – אנדרה דיי של "ממשלת הולידיי נגד בילי ארה"ב" או איך שלא קשקשו את השם הזה במתכונת הישראלית שלו.
הפעם באמצע הדרך בין הופעה מוצלחת לסרט שכמעט לא עובד בשום רמה, נמצא לא אחר מאשר יקירנו דייב גרוהל בקומדיית האימה "סטודיו 666". באמת שאין שום סיבה לראות את הסרט הזה, אבל לפחות גרוהל נתן עבודה.

הליהוק הכי משמח עד כה:
אין תחרות: קו הוי קוואן מ"הכל בכל מקום בבת אחת". גיליתי רק אחרי הצפייה שבעלה של אוולין הוא גם הילד הקטן מ"אינידיאנה ג'ונס והמקדש הארור", ויצאה ממני צרחה. סיפור מדהים של קאמבק מהאגדות. אוסקר ועכשיו.

הכל בכל מקום בבת אחת

אות הקשת לסרט הלהטב"קי המצטיין של השנה עד כה:
זה היה כנראה מגיע ל"הכל בכל מקום בבת אחת" אילולא סרט הדגל של הקהילה השנה, "פייר איילנד". סרט הפנטזיה של דן קוואן ודניאל שיינרט כמובן טוב יותר, אבל החגיגה שדירדס לנו ג'ואל קים בוסטר חייבת לקבל את התואר הזה, בעיקר כי כבר הרבה זמן לא היה סרט כל כך כיפי שעוסק באופן מוחלט בגייז.

הקאסט המצטיין ביותר עד כה:
גם פה הפייט היה בין "הכל בכל מקום בבת אחת" לבין "פייר איילנד", אבל הפעם זה הראשון צריך לקחת. מתפקיד חייה של מישל יו, דרך הליהוק המופלא של קו הוי קוואן, ההופעה הכי טובה מזה עשורים של ג'יימי לי קרטיס, הוורסטיליות של סטפני סו, האלגנטיות המחופפת של ג'יימס הונג, הופעת האורח של ג'ני סלייט וכמובן שלא נשכח את רקקוני, באמת שלא היה צוות שחקנים נהדר יותר השנה.

הקאסט המבוזבז ביותר עד כה:
על פניו הכי מתאים שהתואר הזה יגיע לביליון השחקנים של "הקפסולה", האכזבה הנטפליקסית מאת ג'אד אפאטו, אבל אני לא יכול לעשות את זה בלב שלם בעיקר כי לא כזה סבלתי ממנו. הוא אפילו עבר לי בסדר. מבין לגמרי מי שמרגיש הפוך ממני. אבל מכיוון שזה סיכום המחצית שלי, אני אתן את התואר לקאסט של "צעקה", אפילו לפני "עולם היורה: עולם חדש".
כמו בסרט הדינוזאורים, אל החלק החמישי במותג סרטי האימה הביאו לא רק את הכוכבים של הסרטים הראשונים אלא גם כמה מהנכונים והמבטיחים של הדור החדש, ואיכשהו כולם – אולי חוץ מדיויד ארקט וג'ק קווייד – עשו תפקידים מאוד לא טובים או סתם התבזבזו על דמויות של כלום ושום דבר.

הטוויסט הכי גרוע עד פה:
"צעקה" ו"365 ימים: היום" כמעט ולקחו את התואר הזה, אבל באמת שהטוויסט הכי מפגר הגיע דווקא מסרט סאנדנס שזכה לשבחים, שמו "מאסטר" ואני עומד לחשוף את התגלית בסוף, אז אם יום אחד תרצו לראות אותו דלגו הלאה.
בעוד ניסיון לעשות סרט אימה עם מסר חברתי בסגנון "תברח", סרטה של מריאמה דיאלו עוסק בחוויה הנשית השחורה בעולם האקדמיה, ובחלקו האחרון קופץ את הכריש כל כך גבוה שבחיי הייתי בטוח שהבנתי לא נכון. חזרתי אחורה, צפיתי שוב, עדיין זה נראה לי מופרך, ורק אחרי שקראתי קצת הבנתי שמה שחשבתי אכן קרה – דמות משמעותית בסרט שהיינו בטוחים שהיא שחורה, הייתה בעצם לבנה כל הזמן הזה. לא נעים לצחוק על סרט שבאמת ניסה לעשות מה מעניין, אבל וואו, כמה שזה היה מצחיק.

דירוג הניסיונות הכי נואשים להתחנף לגיקים עד כה, או: מוות לביצי הפסחא:
5. שובו של טי-רקס – "עולם היורה: עולם חדש"
4. גם הג'וקר פה – "באטמן"
3. נולן נורת' – "אנצ'רטד"
2. רוברט אנגלנד – "משחק של חיים או מוות"
1. האילומינטי – "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף"

הסרט הכי מפתיע עד כה:
אל "השיחוק" ו"המרד הגדול" הגעתי באיחור אחרי שכולם כבר חצרצו בשבחיהם, אז קשה לומר שהופתעתי. לכן את תואר הסרט המפתיע ביותר אני חייב לתת לסרט שהוא בקטע ביזארי המעוטר ביותר של סיכום המחצית הזו בשלב זה – "אמבולנס" של מייקל ביי. אני זוכר איך הכרחתי את עצמי ללכת אליו, נסעתי אל הקולנוע המרוחק ורטנתי לעצמי ללא סוף, אבל כשזה הסתיים לא יכולתי להיות יותר שמח. מסרט של מייקל ביי. כן, גם אני עדיין לא הבנתי איך זה קרה.

הסרט הכי מאכזב עד כה:
בפער שבין הרצון לאהוב להבנה בשלב יחסית מוקדם שמשהו השתבש, תואר הסרט המאכזב של השנה הולך די בקלות ל"מלך הצפון", שהיה אמור להיות בראש המחנה אבל השתרך מאחור. היה לו את הכל: במאי מבטיח (רוברט אגרס של "המכשפה" ו"המגדלור"), קאסט משובח, סיפור נקמה והרבה ויקינגים. אני לא לגמרי זוכר את הרגע בו הבנתי שהדברים לא הולכים כמו שצריך, אבל ככל שהוא התקדם ככה הייאוש השתלט. כנראה שאי אפשר לנצח כל הזמן.

הסרט הכי מצחיק עד כה:
ייסלחו לי חברי מעריצי "פייר איילנד" על כך שאני מפנה גבי לקהילה ומחבק במקום זאת את הגבריות הכי מטומטמת שאפשר, אבל באמת שלא היה שום דבר מצחיק יותר השנה מאשר "ג'קאס לנצח". 90 דקות של טירוף שלוקח אל הקצה, כזה שלעיתים גורם לך לתהות איך החיים שלך הביאו אותך לרגע הזה ומה לא בסדר עם הבחירות שעשית, אבל כחוויה קולנועית-משותפת, משהו שאני די מנסה להימנע ממנו, מדובר באחד משיאי השנה שלי בקולנוע. להיקרע מצחוק ולהזדעזע במקביל, יחד עם עוד אנשים באותו חלל, זה כיף גדול כידוע.

הסרט הכי מצחיק בטעות עד כה:
יכול להיות שהייתי צוחק אפילו יותר מ"הספירה לאחור" (Moonfall), כנראה המגוחך שבסרטי 2022, אילולא שני דברים: 1) הפה שלי היה עסוק בלהיות פעור מתדהמה, 2) לא הייתי כל כך עצוב על הזמן שאני מבזבז עליו. אם יום אחד יתגלה שהסרט הזה היה בעצם פארודיה זה לגמרי יסתדר. עד אז, הבדיחה היא על מי שבחר לראות אותו. כן, אני מדבר על עצמי.
טוען לכתר: "מים עמוקים"

מצעד הנאמברים המוזיקלים הכי טובים עד כה:
3. אף אחת כמוך – "אדומה אש"
2. לפעמים – "פייר איילנד"
1. נאצ'ו נאצ'ו – "המרד הגדול"

נאצ'ו שפחות עבד… מ"365 ימים: היום"

הסרט הכי רועש שכבר נשכח עד כה:
זמן, כולנו יודעים, הוא דבר יחסי. בטח אחרי שהחיים שלנו נעצרו על הפסים למשך יותר משנה, פתאום כל הקטע הזה של חודשים, שבועות וימים קיבל משמעות קצת אחרת. ועדיין, כשנזכרתי ש"באטמן" עם רוברט פטינסון יצא במהלך 2022 הייתי בהלם. זה מרגיש כאילו זה קרה לפני שלוש שנים מינימום, בעיקר כי כולם התעסקו בו בהגזמה ואז תוך שנייה שכחו שזה קרה בכלל. אז הנה אני פה להזכיר, "באטמן" יצא לבתי הקולנוע לפני בסך הכל ארבעה חודשים. לא זוכר משהו שהתפוגג בכזו מהירות.

מצעד רגעי ה-WTF הגדולים של השנה עד כה:
10. נאום מוטיבציה מאת זומבי סטריינג' – "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף"
9. הבקיעה – "בקיעה"
8. אריות ונמרים ודובים, אללי – "המרד הגדול"
7. נקניקיות – "הכל בכל מקום בבת אחת"
6. חתונה בהפתעה – "חתונה בהפתעה"
5. אמא מלחיצה – "מלך הצפון"
4. סקס גריאטרי – "X"
3. חיבוק דוב – "ג'קאס לנצח"
2. זאת כוורת או שאתה פשוט שמח לראות אותי – "ג'קאס לנצח"
1. נשיקה מנחש – "ג'קאס לנצח"

הקונספט הנראטיבי שהכי אפשר לשחרר כבר עד כה:
עם כל הכבוד לספיידרמן, אפשר להניח לכל עניין היקומים המקבילים. לא ששני הסרטים שאימצו את הקונספט השנה, "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף" ו"הכל בכל מקום בבת אחת", היו גרועים. רחוק מזה. אבל נראה לי שאולי כדאי לנסות משהו אחר. הבנו. הלאה.

השחקן שיצא הכי טוב נגד כל הסיכויים עד כה:
בהתחשב בבחירות המאוד משונות שעשה באז לורמן עם טום הנקס ב"אלביס", יחד עם חוסר היצירתיות או העניין בליהוק שחקני המשנה, די מדהים שעל אף שהסרט כולו ניסה לקבור אותו תחת שמיכה עבה למדי של עריכה אקסטטית ותעלולי מצלמה, אוסטין באטלר יצא ללא פגע, ואפילו עם היד העליונה, כהופעתו בתפקיד שנושא את שם הסרט. הכל חוץ ממובן מאליו.

התגובה הכי אמוציונלית שלי עד כה:
הקטגוריה הזו נוסדה בסיכום המחצית של 2018 בזכות "באהבה, סיימון" ומאז הוענקה באופן רציף, אבל בכל פעם לסרט של פיקסאר. לרמה שהכרזתי שאם זה ימשיך גם ל-2022 אני מפסיק איתה. והנה, מהפך. פיקסאר לא מקבלים את התואר הזה השנה, בעיקר כי את "שנות אור" לא ראיתי ו"אדומה אש" לא ריגש אותי עד כדי כך.
עם זאת, קשה לומר שהיו פה כוחות – שימו לי סצנה של כלב שמגיע להלוויה של הבעלים שלו ומסרב לעזוב, ותראו אותי הופך לשלולית מביכה. זה מה שקורה ב"דוג טריפ", שנהניתי ממנו הרבה יותר ממה שציפיתי, ובאמת שלא היה סיכוי שמשהו יעקוף את זה. יש עוד סצנה לקראת הסוף שהוציאה ממני בכי תמרורים, אבל זה סמי ספויילר, אז נוותר על זה כרגע.

התגלית הטובה ביותר עד כה:
רק צופי "המדריך לרוצח" ומבקרי ברודווי הכירו את קונארד ריקאמורה עד "פייר איילנד", ומכיוון שאני לא ביניהם, השחקן הזה הוא תגלית השנה בינתיים. ההופעה שלו כמיסטר דארסי בעיבוד המרים ל"גאווה ודעה קדומה" מבהירה שיש פה כוכב חדש. בינתיים לא נראה שיש לו פרויקטים קולנועיים נוספים בקנה, אז אני מבקש מאלוהי הקולנוע לתקן את זה תכף ומיד.

פייר איילנד

הסרט הכי טוב השנה על מישהו מבוגר שצריך לחזור לתיכון עד כה:
2. "החבר הגאון שלי מהתיכון"
1. "השמיניסטית" (Senior Year)

הסיום שהכי הציל סרט עד כה:
אני לא מדבר על סצנת אחרי הכתוביות הראשונה והלא מאוד מבטיחה, אלא על סיקוונס השיא של "דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף", כשדיסני סוף סוף הואילו בטובם לתת לסם ריימי לעשות מה שהוא רוצה. זה לא שהכל היה רע לפני זה, פשוט די בסדר כזה, בדרך להישכח מהזיכרון בדרך לאוטובוס, אבל אז העניקו לנו מתנה על זה שנשארו לשבת. היה מאוד כיף.

הסיום שהכי הרס סרט עד כה:
הייתי מאוד מרוצה מסרט אימה קטן ויעיל בשם "סטוקר הילס", אפילו חשבתי שהוא יכול לתפוס ולהתגלות בעתיד, אבל אז הגיע שוט הסיום ואני לא זוכר שאי פעם נבגדתי ככה על ידי סרט. וזה אפילו לא היה הכרחי, רק הרס הכל. בוז.

תואר ה'לא אכפת לי מה אתם חושבים, אני נהניתי' עד כה:
בכל שנה אני לוקח רגע בסיכום המחצית כדי להחריף את שקיעת המוניטין שלי עם תזכורת לסרט שלא מגיעה לו אהבה, אבל אני הייתי בעדו בקטע מביך. בין אם "מורטל קומבט" בשנה שעברה או "מיסטר גלאס", "פרא", "עלייתה של ג'ופיטר" או "באטלשיפ" לפניו, אני צריך לעמוד מאחורי הטעם המפוקפק שלי.
השנה את התואר הזה מקבל די בקלות "חתונה בהפתעה", הקומדיה הרומנטית המוזיקלית המטומטמת והמשביעה בכיכובה של מלכת העולם ג'ניפר לופז. לא משהו שאשכנע מישהו אי פעם לראות, אבל היה לי מה זה כיף. גם אם לא הודתי בזה באותו הרגע.

תואר ה'במחילה, לא הבנתי את ההתלהבות' עד כה:
את הקטגוריה הזו לוקח השנה סרט די נשכח, שעל אף שנמצא אצל כולכם במרחק לחיצה, כנראה שלא ראיתם. זהו "זורעים רוח" (תרגום משונה אבל מתקבל על הדעת של "Windfall") הנטפליקסי. התגובות אליו היו מחבקות למדי בעולם הביקורת החו"לי, עם שבחים לתסריט ולבימוי של צ'רלי מקדאוול, אבל אני ממש לא הבנתי את הקטע. ואיזו מערכה אחרונה מטופשת, באמת שלזה אין כפרה.

המועמדויות הכי ראויות לאוסקר שכנראה כבר לא יקרו עד כה:
עריכה / סאונד – "השיחוק"
צילום – "X"
עיצוב אומנותי – "המרד הגדול"
עיצוב תלבושות – "הכל בכל מקום בבת אחת"
בימוי – "קימי"
מוזיקה מקורית – "פשעי העבר"
אפקטים חזותיים – "אמבולנס"
איפור ועיצוב שיער – "מלך הצפון"

ורגע של הימורים – מועמדויות לאוסקר מסרטי המחצית הראשונה שסביר מאוד שיקרו עד כה:
תסריט מקורי – "הכל בכל מקום בבת אחת"
סאונד – "אהבה בשחקים: מאווריק"
עיצוב אומנותי – "אלביס"
איפור – "באטמן"
סרט אנימציה – "אדומה אש"

הרגע הכי דוחה עד כה:
בשנה בה יוצא סרט של חבורת ג'קאס, אין לאף אחד אחר שום סיכוי. באמת שאני עדיין לא מאמין שישבתי באולם הקולנוע וראיתי על מסך גדול קלוז אפ של חור ישבן של אדם בן חמישים נופח בתוך אקוואריום. זה קרה ב"ג'קאס לנצח" וזה לעולם לא יעזוב לי את המוח, לא משנה כמה אנסה.

השחקן שהכי נהנה מהחיים עד כה:
כנראה שלאוסקר הוא לא יתקרב השנה, אבל אין שחקן שעורר קנאה יותר מאשר פדרו פסקאל. זה לא ש"הקפסולה" או "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" הם משיאי 2022, ובכל זאת זה נראה שהוא כל כך חי את עצמו, נהנה מכל רגע, ופשוט פה כדי לשמוח (ולשמח), שבאמת נראה שכולנו צריכים לשאוף להיות פדרו פסקאל. הכי מפרגן לו.

השחקנית שהכי בהלם ממה שהיא לקחה על עצמה עד כה:
בצד השני של סקאלת ההנאה, היה קשה שלא לדמיין את קת'רין קינר יושבת בקראוון שלה בהפסקות מצילומי "פרויקט אדם", ונכנסת שוב ושוב לאפליקציית חשבון הבנק שלה כדי להזכיר לעצמה למה היא לוקחת חלק בסרט הזה. אני לא זוכר הופעה השנה שכל כך מעידה על כמה שהשחקנית המומה מעצמה כמו זו.

סרט ההמשך הכי גרוע עד כה:
לא מעט אופציות היו השנה, למרבה הצער, אבל באמת שלזוכה אין באמת מתחרים. זהו חד משמעית הסרט שגם ייקח את תואר השם המטומטם ביותר של השנה, "365 ימים: היום" (איזה יום זה?? הסרט מתפרש על פני איזה חצי שנה). בחיים לא חשבתי שאחיה לראות את הסרט שגורם ל"365 ימים" לצאת טוב, אבל הנה הגיע החלק השני. לראות כדי להאמין, אבל בעיקר עדיף שלא לראות.

סרט ההמשך הכי טוב עד כה:
"אהבה בשחקים: מאווריק". סרט ההמשך היחיד השנה שהיה טוב יותר מקודמו.

הכי נס שיצא מזה סרט עד כה:
הקטגוריה הזו הופיעה רק פעמיים עד כה בסיכום המחצית, והיא חוגגת סרטים שההפקה שלהם הייתה כל כך בעייתית, לרמה שאף אחד לא נתן לזה סיכוי, אבל בסופו של דבר איכשהו היה סרט סבבה. אלו היו "לג'יין יש אקדח" (זוכרים שנטלי פורטמן הרימה מערבון?) ו"סוניק: הסרט".
השנה, בהתחשב בקורונה, פיטורי הבמאים, הסכסוכים על הסט, והמורשת הענפה שלו, די מדהים כמה הצליח "המנסרים מטקסס" להיות סרט אימה לא רע בכלל, עם כמה רגעים די משובחים. מקווה שעוד סרטים ילמדו ממנו ששעה וחצי זה לגמרי אורך סבבה. ברכות לכולם.

הסרט הישראלי הכי טוב של השנה עד כה:
קטגוריה שקצת התחבטתי האם לשלב הפעם, מכמה סיבות. הראשונה היא שהייתה הפגזה קיצונית של סרטים ישראלים שיצאו לאיזה שבוע ואז התפוגגו, ולי לא היה שום סיכוי להצליח להספיק או להתחקות אחריהם; והשנייה היא ש"אפריקה", שאמור לקבל את התואר הזה בקלות, לא כשיר לסיכום המחצית כי הוא בעצם מיבול 2019, והופץ מאוחר בגלל כל הסיבות בעולם.
בסופו של דבר החלטתי בכל זאת להתייחס ליבול הישראלי, בעיקר כי על אף כל אלו שפספסתי, אני לא מאמין שמישהו מהם היה טוב, רגיש, מרגש, מיוחד ויפה מאשר זוכה פסטיבל דוקאביב "המצלמה של דוקטור מוריס", שביימו איתמר אלקעלי ומיטל צביאלי. איזו עבודה נהדרת של עריכה ומוזיקה, אנושיות וחמלה.

(בהקשר הזה אזכיר סרט נפלא נוסף מדוקאביב, "בת האמן", אבל מכיוון שיוצריו, מרגריטה ויניב לינטון, הם חברים ותיקים ואהובים שלי, אני חושב שזה יהיה לא ראוי להציג את עצמי כאובייקטיבי באיזושהי דרך)

המייקינג אוף הכי טוב לסרט שיצא השנה עד כה:
כולכם שמתם לב ש"הקפסולה" מנטפליקס בעצם מתעד את מאחורי הקלעים של "עולם היורה: עולם חדש", נכון?

הקפסולה

דירוג כל סרטי המטא של השנה בתקווה שנפסיק עם הטרנד הזה כי די עד כה:
5. "צעקה" – וואו, סרט אימה שמדבר על סרטי אימה. אתם יודעים מתי זה היה מגניב? ב-1996, עם "צעקה הראשון. מאז פחות.
4. "יחידת ההצלה של צ'יפ ודייל" – סרט חמוד שקורס תחת אובססיית רפרנסים שבאיזשהו שלב חונקת כל דבר טוב, ומונעת ממנו להיות סרט בזכות עצמו.
3. "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" – טוב, נו, זה היה די כיף.
2. "פייר איילנד" – סרט נהדר אבל באמת שלא היה צריך את כל הקטע של קומדיה רומנטית מודעת לעצמה לקראת הסוף.
1. "X" – ככה עושים את זה כמו שצריך. השוואה בין פורנו לאימה מגובה בעשייה מרשימה שאפילו מביאה כמה רעיונות חדשים בין רצח מופרך למשנהו.

האינדיבידואל שהכי ניצח את השנה עד כה:
באופן שאני אפילו חושב שהוא חסר תקדים, איש אחד חתום גם על הסרט הקופתי ביותר של השנה באולמות, וגם על אחד מלהיטי הסטירימינג הגדולים. את שני אלו הרוויח תוך איזה חודשיים בלבד, שזה פסיכי. מדובר בג'וזף קוזינסקי, במאי די בינוני שכל היקומים התיישרו בשביל הרגע הזה בחייו – "אהבה בשחקים: מאווריק" שובר את כל הקופות, ו"ראש העכביש" מתמקם הרבה מאוד זמן ברשימת הנצפים של נטפליקס. בטוח יש פה איזה לקח לחיים, אבל קשה לומר איזה.

האפקט הגרוע ביותר עד כה:
יש כמה סצנות ניתוח ב"פשעי העתיד" הקרוננברגי שמרגישים כמו סרט מוקדם של אוו בול, אבל האפקט הגרוע ביותר של השנה הוא בלי כחל וסרק הניסיון להפוך את רורי קיניר בן ה-46 לילד בן 14 ב"רדופה". לא בטוח למה אף אחד לא עצר את זה בזמן.

שלוש הוכחות למה שכבר ידענו – לנשים פשוט אסור לצאת לחופש. תישארו בבית עדיף. עד כה:
3. "זורעים רוח" (Windfall)
2. "סוף שבוע מסוכן"
1. "רדופה"

עשרת הסרטים הכי גרועים עד כה (ששרדתי עד הסוף):
10. "עולם היורה: עולם חדש"
9. "מורביוס"
8. "אומה"
7. "יחידה 355"
6. "מים עמוקים"
5. "הפריבילגיה"
4. "משחקת באש" (Firestarter)
3. "הספירה לאחור" (Moonfall)
2. "משחק של חיים או מוות"
1. "365 ימים: היום"

ונסיים עם חמשת הסרטים הטובים ביותר של השנה עד כה:
5. "פייר איילנד" – אחד הסרטים הלהטב"קים הכי מוצלחים של התקופה האחרונה, וכנראה גם הקומדיה (במובן הקלאסי של המילה) הכי טובה של השנה.
4. "אש האהבה" – סרט תיעודי די מדהים שאני שמח שהייתה לי את האופציה לראות על המסך הגדול בחסות פסטיבל דוקאביב.
3. "לא תהיי לבד" – משהו מכשף בין "אורלנדו" ל"העולם החדש" שלוקח קצת זמן להתרגל לקצב שלו, אבל לאט לאט מתגלה שהוא הרבה יותר מסרט פולקלור. יחד עם האירוויזיון, אפשר לומר שזו שנה טובה מאוד לסרביה.
2. "המרד הגדול" – טירוף מופלא שאפילו הוציא ממני איזו דמעה או שתיים. לידיעת הוליווד – ככה עושים ספקטקל.
1. "הכל בכל מקום בבת אחת" – האירוע הקולנועי הגדול של השנה בקלות. סרט שאמנם זכה גם לתגובת הנגד הצפויה, אבל אין לי ספק שהוא זה שישרוד את הזמנים ויהפוך לקלאסיקה. איזה ניצחון.

עד כאן לסיכום המחצית הראשונה של 2022. מי יודע לאן זה ממשיך…

2022 כולה בתמונה אחת