• פסטיבל דוקאביב 2022: המלצות ואזהרות
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״אהבה בשחקים: מאווריק״ כבר כאן
  • בין בחירה לבריחה: מבט מחודש על ״עירום״ של מייק לי
  • לקראת ״אהבה בשחקים: מאווריק״, בחזרה אל המקור
  • מערבולת
  • פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2022: מדריך מקוצר
  • מדריך לפסטיבל הקולנוע הרומני 2022 בסינמטקים
  • מבט מחודש על שני סרטים מוקדמים של פול שרדר
  • ״הסודות של מרילין מונרו: הקלטות האבודות״, סקירה
  • ״קיארה״, סקירה לסרטו של ג׳ונאס קרפיניאנו
  • דוקטור סטריינג' בממדי הטירוף

"X", סקירה לסרט האימה של טיי ווסט

7 באפריל 2022 מאת אור סיגולי

דרכו של הסרט החדש "X" בסריטה התחילה במקלחת צוננת למדי שקיבל מאורון במהלך דיווחיו מפסטיבל SXSW, שם הוקרן/הוזרם בבכורה. זה קרה לפני כמה שבועות, ומילותיו של אורון הגיעו כקונטרה להתלהבות יוצאת הדופן של הקונצנזוס מהסרט. האמת שזה בא לי טוב, כי הייתי צריך נקודת איזון מההייפ מחריש האוזניים. כעת כשהסרט מצטרף לאולמות הקולנוע העמוסים, אני חושב שמגיעה לו התייחסות נוספת, לא רק כי יש הבדלים משמעותיים בין החוויה של אורון לשלי, אלא גם מכיוון שזה סרט שיש הרבה מה לפרוק ממנו, לטוב ולרע. עם זאת, על אף שמדובר פה בטקסט ארוך יותר על הסרט מדיווחי SXSW, לא תמצאו פה ספויילרים בהתחייבות.

"X" הוא סרטו החדש של טיי ווסט, אחד מהקולות הבולטים ביותר בעולם האימה של האלף החדש, אם כי למעשה עברו שש שנים מאז סרטו האחרון, המערבון "בעמק האלימות". במהלך השנים האלו ווסט מצא מזור בעולם הטלוויזיה, וביים פרקים ללא מעט סדרות. לא ראיתי את כל סרטיו, אבל אלו שאליהם נחשפתי לא ממש הרשימו אותי, ובהרגשתי הוא קיבל הרבה יותר קרדיט ממה שהוכיח שמגיע לו בפועל.
על פניו (ואני מדגיש את שתי המילים האלו), סרטו החדש של ווסט נראה כמו אחת המחוות הרבות לעולם האימה האמריקאי של שנות השבעים, זה שפרץ מהחצר האחורית של תעשיית הקולנוע בריאקציה תת מודעת למלחמת ויטנאם והמשבר של מוסד הנשיאות בעקבות פרשת ווטרגייט. "המנסרים מטקסס" כמובן סרט הדגל של המהפכה הזו, אבל לא פחותים ממנו בחשיבות הם "הבית האחרון משמאל" ו"גבעות הפחד" של ווס קרייבן, "בלאק כריסמס" ו"הלילה ה-19". אל בנק המחוות של "X" הייתי זורק גם את יצירותיו הסבנטיזיות של פקינפה, במיוחד "כלבי הקש" ו"הביאו לי את ראשו של אלפרדו גרסיה". ובאמת שעלילת הסרט החדש לא יכלה להיות מוכרת יותר: ב-1979 קבוצת צעירים טקסנית יוצאת אל שולי המדינה על מנת לצלם סרט פורנו עצמאי עם שאיפות אומנותיות. הם שוכרים בקתה קטנה מזוג קשיש בין אגם לשדות, ושם מתחילים להוציא לפועל את משימתם, אבל עם רדת הלילה הם יגלו שהם בעצם עומדים בפני סכנה גדולה מאוד. אין צורך להרחיב מעבר לזה, ובאופן כללי הייתי ממליץ לא לדעת יותר מדי. לא בגלל שהסרט עמוס פיתולים והפתעות, אלא כי זה יכול לנתב את הציפיות למקום שהסרט לא ירצה שתגיעו אליו. יאמר מראש כבר עכשיו – "המנסרים מטקסס" זה לא, גם אם "X" קורץ אליו.

את התבונה לצפות לבלתי צפוי אנחנו מקבלים עוד לפני שהסרט מתחיל, עם הלוגו של חברת ההפקה A24 שמקדם את פנינו. הרחבתי על כך בסקירה שלי על "האביר הירוק", הסרט הגדול האחרון של חברת הבוטיק שהופץ בישראל (בין לבין הגיע כאורח גם שיתוף הפעולה שלהם עם אפל, "הטרגדיה של מקבת'"). סרטי הז'אנר של A24 אף פעם לא הולכים בתלם, ובין "טלה", "מוד הקדושה", "מידסומר", "תורשתי" ו"המכשפה", בין היתר, אפשר לסמוך שיהיה שם משהו אחר, ניסיון לעיתים מוצלח ולעיתים לא, לחתור תחת מוסכמות מוכרות או להמציא משהו מחדש.
גם השוט הראשון של הסרט הוא הברקה שמסמנת לנו על חשיבה קולנועית קצת אחרת. מדובר בשוט מרובע ומגורען של חווה טקסנית, שמרגיש כמו משהו שצולם ב-16 מ"מ, ממש כמו אותם סרטי אימה וינטאג'. אבל אז נפתחים שולי המסך לסינמסקופ, לא דרך טריק עריכה שמגדיל את התמונה, אלא באמצעות תנועת דולי-אין של המצלמה, שבעצם לוקח אותנו פיזית מתוך אסם אל החוץ. זה פותח את הפריים ומוביל אותנו לתקופה קולנועית אחרת, חדשה יותר, שבעצם הסתתרה מאחורי אחת ארכאית ומוכרת. אני לא זוכר שראיתי משהו בדיוק כמו זה לפני.

התמונות באדיבות יונייטד קינג

עוד רמזים לטון של הסרט אנחנו מקבלים מהדמויות עצמן, ובמיוחד מהדברים שאומר בהתחלה הבמאי הצעיר והשאפתני, אר.ג'יי (אוון קמפבל, שלאחרונה ראינו בסרט ז'אנר אחר שעושה טייק על משהו מוכר, "לבי לא יפעם אם לא תאמר לו"), לפיו הוא מתכוון ליצור משהו אומנותי יותר, כזה שיתפוס את תשומת לב הקהל. ברור לנו שישנה פה השוואה בין קולנוע אימה ופורנו, כזו ששכיחה אצל לא מעט תיאורטיקנים. אלו שני ז'אנרים שדוחקים גבולות ומאפשרים לצופה לחוות משהו אסור באקסטרים. כוונותיו של הבמאי בתוך הסרט הן בסנכרון עם כוונותיו של טיי ווסט, ואפילו העריכה יוצאת הדופן של "X" מקבלת משמעות כשאר.ג'יי אומר שבזכות הטכניקה הזו לא ישימו לב לתקציב הזעום. גם שיחה על "פסיכו" תתגשם בתוך הסרט בדמות לפחות שלושה שוטים שדי הועתקו מסרטו של היצ'קוק לזה הנוכחי, ובהמשך ווסט יעשה את המהפך האולטימטיבי מול "המנסרים מטקסס", כאשר הוא באיזשהו שלב מעתיק את שוט הסיום של הסרט ההוא, אבל משנה כמה דברים טכניים על מנת להוציא ממנו משהו אחר. פחות או יותר כמו מה שהצליח לעשות בשוט הפתיחה.
אלמנטים של מטא הם לא תמיד ערובה להצלחה, ולמעשה הרבה פעמים זה עובר יותר כמו התחנפות או סתם תרוץ לעצלנות. לעיתים רחוקות זה מרגיש כמו חלק אורגני שעוזר לנו להתרכז במה שחשוב. כמו שב"קרימזון פיק" של דל טורו הגיבורה אומרת מספר פעמים ש"זה לא סרט רוחות" (ביחס לספר שהיא כותבת, אבל ברור שזה משפט מטא), רק כדי שנדע לכייל ציפיות.

המבנה של "X" בהחלט שונה, וכבר כמה נקודות לטובת הסרט מגיעות לו על הניסיון. באופן מודע לוקח לו המון זמן עד שהוא נכנס לאורביט של סרט סלאשרים, מערער לנו את המצפן. לא אסגיר בדיוק כמה זמן כדי לא להרוס, אבל זה כמעט כפול מהזמן שבו סרט במתכונת קלאסית היה עושה את זה. זה יכול ליצור תסכול רב אצל צופים שחשבו שהם בסרט סלאשרים רגיל, אבל לדעתי זה עובד מעולה כי במשך יותר מחצי סרט פשוט אין לנו מושג לאן הוא הולך. על אף הקצב המדוד, נקרא לזה ככה, הוא שומר על רמת קריפיות בשמיים וכל הזמן גורם לנו לנסות להבין מאיפה תבוא הרעה. בכל פעם שאנחנו חושבים שהבנו, בהתבסס על הידע שלנו בז'אנר, זה מושך למקום קצת אחר.
שבירת הציפיות גם מגיעה באיזשהו מהלך מרושע למדי של ווסט, שבעצם מפתה אותנו לסרט הזה בהבטחה לשחקני פורנו נאים למראה, אבל אז גם מפיל עלינו סצנת סקס שבאמת אף אחד מאתנו לא רצה לראות.
אז כן, זה מאתגר, אבל האווירה של הסרט עובדת היטב בעיני, מזכירה קצת את "חסין מוות" של טרנטינו (שבעיני טיי ווסט מבצע פה יותר טוב) או את "בקתת הפחד" של איליי רות', ובעיקר נתמכת על ידי עבודת צילום מדהימה לחלוטין של אליוט רוקט, הצלם הקבוע של ווסט. לא רק שזה בקלות אחד מהסרטים המרשימים ויזואלית של השנה, זה אחד מתכנוני השוטינג הכי מעניינים שראיתי בסרט אימה המון זמן.

המקום שבו הבחירה הזו פוגמת בסרט היא שזה גורם לנו לחשוב הרבה, לנסות לפענח מה הסרט בעצם אומר, או רוצה להגיד. לעיתים רציונל יכול להרוס חוויה, כי הוא זורק אותנו מחוץ לעלילה. כלומר, אם לא מדובר בפסטיבל זוועות אקסטרימי, הרי שיש פה גם זרמים תת קרקעיים שראוי להתרכז בהם. מלאכת המחשבה הזו יכולה לעייף ולתסכל. שם מצאתי את עצמי קצת מבולבל, כי על אף הנאתי וסקרנותי, אין לי מושג ירוק מה הסרט רצה ממני, או שאולי הוא בעצמו לא החליט. כמובן שראוי לומר שהדברים האלו נכתבים לא הרבה זמן לאחר צפייה בודדת, ויכול להיות שיש דברים שבהמשך יתבהרו, אבל טיי ווסט זורק כל כך הרבה דברים לתוך הסרט, כולם עוברים מהילוך ראשון לחמישי בחלקו האחרון, שקל לאבד את הידיים והרגליים.
ב-"X" יש מוטיבים של פנאטיות דתית, שמרנות משני קצוות התפיסה המודרנית (בעיקר בכל מה שקשור לסקס חופשי), מאבק בין דורי, אמירות מטא קולנועיות, התמודדות עם זקנה (שם הסרט יכול להיחשב פוגעני למדי וזו לא נקודה לטובתו), וכל אלו נזרקים לאוויר ולא לגמרי פוגעים ברצפה. או לפחות, אסייג שוב, לא ממה שאני הצלחתי להכיל בצפייה היחידה שלי בינתיים.

צופי אימה ותיקים יוכלו להעריך את הניסיונות של ווסט, בטח בהתחשב בכך שסרטי אימה במתכונת הקלאסית לא חסרים (ממש לאחרונה, כזכור, קיבלנו עוד "המנסרים מטקסס"), אבל מעניין לדעת איך קהל רחב יותר יקבל את זה. מה שבטוח זה שרמת העשייה פה היא אדירה, ולזו של העריכה, הצילום והסאונד, אפשר גם להוסיף את השחקנים שאולי לא באמת קיבלו דמויות מורכבות במיוחד, אבל כן עובדים היטב עם מה שיש. אל אוון קמפבל שהזכרתי מקודם מצטרפים מרטין הנדרסון בתפקיד שהולך נגד האמריקאי-המקסים שהציג בסדרות הגילטי-פלז'ר "וירג'ין ריבר" ו"האנטומיה של גריי"; ג'נה אורטגה מופיעה כאן בסרט האימה השלישי שלה שנה, ואנחנו רק באפריל. היא כבר הייתה ב"צעקה 5" ו"בסטודיו 666", וזה הנוכחי הוא ללא ספק הטוב מביניהם; בריטאני סנואו מפתיעה בהחלט בתפקיד שלא ממש אפיין את הקו שבו בחרה עד כה עם "פיץ' פרפקט" וכיף לראות אותה במקום קצת אחר; המוזיקאי-שחקן קיד קודי (שגם חתום כמפיק אחראי, יחד עם סם לווינסון שסוף סוף עשה השנה משהו שאיננו גרוע) גם הוא סבבה; וכמובן מיה גות', עם הפנים המעניינות שלה, שחלקים מ"X" זורקים לסרט הקודם בהשתתפותה, "סוספיריה", גם הוא לקח את הז'אנר למקום אחר ומרתק, ואולי זה בחירת מטא בפני עצמה.

כש"X" כן משתלב בסופו של דבר באופן מובהק עם ז'אנר הסלאשרים, אני מצאתי אותו מספק להפליא. לא רק האלימות הגרפית המתפרצת עושה את העבודה, אלא גם לא מעט דברים מתחברים. אליגטור שמופיע במערכה הראשונה וזה. אמנם אני לא יכול להגיד שפחדתי או אפילו שנבהלתי (כמה משותפי לאולם כן זינקו וצווחו), אבל זה לא גרע ממנו. "X" הוא אימה למיטיבי לכת לא בגלל שהוא קיצוני במיוחד או אגרסיבי יותר מאחרים, אלא כי הוא מבקש סוג אחר של צפייה, ואת אמון הצופים בו. זה בהחלט לא תמיד קל להעניק, אבל בעיני הפעם זה השתלם.