• מה לראות בפסטיבל הקולנוע של חיפה 2019
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שלישי של עופר
  • פסטיבל חיפה 2019: אור מצטרף לדיווחים היומיים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח ראשון של עופר
  • ״יום גשום בניו יורק״, סקירה
  • ״ג׳וקר״: ההבדל בין סרט מדובר לסרט גדול
  • כל הנציגים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר
  • סרטים חדשים: ״ג׳וקר״ של טוד פיליפס, ועוד תשעה
  • איש מזל התאומים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוקטובר 2019

“מידסומר", סקירה 

10 באוגוסט 2019 מאת לירון סיני

בשרשור טוויטר מלפני כמה שבועות התבטא העורך של מגזין האימה הוותיק "פנגוריה", פיל נובל ג'וניור,  בשבחי סרטי אימה המתרחשים באור יום (Daylight Horror). הוא התייחס לכך שלמרות שאנחנו רגילים להיבהל ולחשוש יותר בחושך, בפועל, אסונות מבעיתים בעולם האמיתי מתרחשים פעמים רבות דווקא באור יום, פולשים לתוך הסביבה הבטוחה לכאורה. אחת הדוגמאות שהוא נתן היא של קבלת בשורות רעות, בדרך כלל בטלפון – אם אסון כלשהו כבר התרחש, כנראה שמי שהיו סמוכים אליו באופן מיידי יעדכנו אותנו עם אור יום, בבוקר. אם לא נותר דבר שאפשר לעשות כדי לסייע, וכל שנותר הוא לדווח – אף אחד לא יעיר אותנו מהשינה. 

השיח על "אימה באור יום" וגם על "אימת פולק" נוכח כעת בזכות "מידסומר" (Midsommar), סרטו השני של ארי אסטר אחרי "תורשתי". לטקסט שמצליח לספק רקע, הקשרים וקישורים ועדיין להיות נטול ספוילרים – היכנסו לפוסט של אורון. כעת, אחרי שמי שביקר בפסטיבל ירושלים אולי זכה לתפוס אותו, ואנחנו יודעים שהסרט זוכה להפצה חלקית בבתי הקולנוע של "לב" – אנסה לענות על כמה שאלות ששמעתי וקראתי בכל פעם שהוא מוזכר. כן אתייחס לדמויות ולעלילה בקווים כלליים, וכשאכנס לספוילרים של ממש – אתריע, בנוהל. אבקר גם כמה מהתמות והנושאים שאורון התייחס אליהם ואראה אם אפשר לדבר עליהם קצת יותר בפירוט עכשיו.

עצם העובדה שיש דיבור מסוים על הסרט הזה, ושבאירופה ובארצות הברית הוא זוכה להפצה רחבה יותר, מזכירה בחדווה שאנחנו נמצאים בעיצומו של עידן מאוד חיובי לז'אנר האימה בכלל, בטלוויזיה ובקולנוע. אולי זה קורה כי לתרבות המערב יש מספיק חרדות וביעותים לאוורר, כך שיש מקום לתתי ז'אנרים מסוגים שונים לפרוח ולהגיע לקהלים יותר רחבים. ואולי זו גם תגובת שרשרת – ככל שיש יותר קהל לקולנוע אימה, יש יותר מקום לדיון עליו, ויותר צופים מוצאים את האפשרות להתחבר אל סרטים כאלו. הגדולה של סרטי אימה טובים, בעיניי, היא בידור שמאפשר להיבהל ולחוש רגשות קיצוניים בצורה בטוחה ומבוקרת כמו רכבת הרים נפשית. זו מתרחשת לצד האפשרות – כמו ברוב תוצרי התרבות הטובים – ללמוד משהו על עצמנו ועל המצב האנושי דרך חיבור רגשי והזדהות שמספקת נקודת מבט חדשה. 

וככל שיש יותר סרטי אימה ליהנות מהם והז'אנר צובר קילומטראז', יש יותר גוונים, כולל כאלו שמעלים את השאלה האם סרט כמו "מידסומר" הוא סרט אימה בכלל, או שהוא שילוב של כמה ז'אנרים יחד – ופועל יותר כסרט דרמה קיצוני באומללותו כשהוא מגולל בפנינו את מערכת היחסים השבורה והדפוקה של דני (פלורנס פיו) וכריסטיאן (השעתוק האירי של סת' רוגן הנודע גם בשם ג'ק ריינור). אחד השבחים החד משמעיים של הסרט הוא רמות הדיוק בהן הוא מצליח להעביר זוגיות של שני צעירים שלא מצליחים להיות טובים זה לזו. הקשר הרקוב שלהם שנמשך אי אלו שנים, השד יודע איך ולמה, הוא בין המרכיבים הראשונים שהסרט מציג, ויש מי שיגידו שהוא הציר המרכזי שמוביל את העלילה. 

שילוב של חוסר יכולת לומר מה הוא באמת מרגיש, או לשחרר את דני יחד עם רגשות אשם או רחמים או משהו בריא אחר, מובילים את כריסטיאן להציע לה להצטרף לטיול לחגיגות קיץ פגאניות בשבדיה בכפר של פלה (וילהלם בלומגרן). זה נחמד לצאת לטיול באירופה יחד עם החברה שלך שזקוקה לחופשה שתאושש אותה אחרי אירוע טראגי במיוחד איתו היא מתמודדת, אלא שהטיול היה אמור להיות סוג של מסיבה סגורה של מועדון בנים – החברים של כריסטיאן לספסל הלימודים (וויל פולטר ו-וויליאם ג'קסון הרפר). זו סיטואציה מביכה, עגומה וגם מצחיקה שהסרט מיטיב לנצל בחלקו הראשון, כאשר כצופים אנחנו ניצמד בהמשך לנקודת המבט של דני, אבל כן זזים הלוך ושוב בהתחלה בינה לבין התסכול של החברים מהקשר שמתעלק להם על הטיול. 

באיזה ז'אנר אנחנו?

כמו שכתב אורון, לא מדובר בסרט אימה שמבוסס על הקפצות. קצת כמו ההתחלה של "אנחנו" של ג'ורדן פיל, אם כי בווליום הרבה יותר נמוך, גם כאן הדקות הראשונות של הסרט מייצרות לחץ. הן גם בין הרגעים הבודדים שמתרחשים בחושך ובלילה, וכן בקור, ועומדות בניגוד לאור השמש הקיצית הבלתי נגמרת של שבדיה ששולט בסגנון שלו בהמשך. בזמן שאפשר לייצר הקפצות מבהילות גם באור יום, קל יותר לייצר אותן בחושך. החושים שלנו דרוכים ומבולבלים יותר, ואנחנו כבר מוכנים ומזומנים לסגירה של הפריים והנמכה של הסאונד, רק כדי שמשהו יגיח מאחור, יקפוץ עלינו בקאט אגרסיבי או יזנק מאחד מצידי המסך בזמן שהווליום יעלה בבת אחת. הדבר דומה להבדל בין ההנחה האוטומטית שאנחנו פגיעים ונפגעים יותר בלילה, כי אז יתקוף אותנו מישהו מפלצתי וזר באמצע הרחוב, כאשר הרבה פעמים פגיעות נפוצות יותר מתרחשות באור יום, על ידי אנשים מוכרים. המתח בין הסכנה מהזר והמוזר לעומת האכזר והמוכר נוכח לאורך כל הסרט. וכאן אנחנו לא מקבלים כמעט הבהלות טיפוסיות, ואפשר לברך על כך. למן ההתחלה הסרט בונה תחושה של לחץ, של אסון ממשמש ובא, משהו שמפעפע ומבעבע באופן בלתי נמנע, שפשוט מתקדם במסלול המוכר של סרטי אימה שעוסקים בפולקלור ומתנהל באופן צפוי במתכוון מבחינת עלילה. 

למי שבקיא בז'אנר קל להבין לאן הסרט הזה הולך, בפרט כשהוא מעוטר באיורים ותמונות שמספקים רמזים מטרימים. הפחד ותחושת אי הנוחות נובעים מההנחה של היוצר שאנחנו מבינים לאן כל זה הולך – ואין שום דבר שנוכל לעשות כדי לשנות את זה. עם הידיעה מגיעה האפשרות ליהנות או לסבול מהדרך, ולבחון מה מספרים לנו על דני, שזה קודם כל הסיפור שלה. יש כאן דרמה, יש כאן גם הרבה הומור שנובע מהאבסורד של הסיטואציות והאופן בו התיירים האמריקאים מגיבים – כמו קלישאות של תיירים אמריקאים. לפעמים הוא נובע גם מסוג של בלבול או מבוכה – זה קורה כבר בהתחלה כשלא נעים אבל גם מגוחך לראות את הפער בין היחס של החברים של כריסטיאן לדני כשהיא איננה, ובנוכחותה. זה קורה בהמשך כשהחג הפגאני השבדי הזר לתיירים הולך ונהיה מוזר יותר, וכך גם הסיטואציות אליהן הם נקלעים. אין כאן הקפצות, אז לא נצרח, אלא נצחק בזמן שהאחיזה בחבורה הולכת ומתהדקת, כי זה כל מה שאנחנו יכולים לעשות – לצחקק, תוך כדי שאנחנו נעים באי נוחות בכיסא תוהים כמה רחוק העניינים עוד ילכו. 

חד משמעית, מדובר בסרט אימה, כשם ש"משחקי שעשוע" של מיכאל הנקה הוא סרט אימה. הדמיון בין שניהם קשור להתנהלות שחלקה הגדול באור יום, לעיסוק במשפחה (כל אחד בדרכו שלו) ולאופן שבו מוסכמות של כללי התנהגות ונימוס גורמים לדמויות לשתף פעולה ולהסתבך לסירוגין ככל שהסיטואציה נהיית מוטרפת יותר. יש כאן חיבור לעוד ז'אנרים וסגנונות. בשיחה בפודקאסט של A24 עם רוברט אגרט, הבמאי של "המכשפה" ושל "המגדלור", החדש אמר אסטר שמבחינתו הסרט הוא קודם כל סיפור אגדה, פנטזיה של דני שנמצאת במרכזה. הקריאה של הסרט כאגדה מאפשרת לסלוח לפגם הגדול ביותר בו בעיניי, והוא היעדר פיתוח של רוב הדמויות. ניהלנו ויכוח קל על הדמות של דני ועוד אתייחס אליה בהמשך, אבל כן אפשר לומר שיש בה יותר מאשר בכל מי שמקיף אותה. כריסטיאן וחבורתו הם קלישאה של גברים מטופשים וחד ממדיים בקולג', וכך גם חלק ניכר מהמארחים – הם לא הרבה יותר מניצבים של זרים חייכניים ומקריפים. באגדות יש ארכיטיפים, והסימון השטחי מקובל. 

אם נרצה למנות את כל ההשפעות על אסטר הפוסט הזה לא יסתיים לעולם, אז אציין בזריזות שהוא מעריץ מושבע של אינגמר ברגמן, שואב כאמור השראה מסרטי אימה מוכרים כמו "איש הקש" ומעריך מאוד ואת דיוויד לינץ' (מי לא), אם כבר הזכרנו כישורים ליצור רגעי אימה מוארים. יש גם גוונים עמוקים של חיבה והערכה הדדית בינו לבין אגרט, כשהסרטים של שניהם יכולים להיתפס כסרטי "ארט האוס", סרטים אמנותיים ומושקעים מאוד, על פניו רחוקים מהקצה האחר של סרטי האימה, סרטי בי מוביז בהם הדם המזויף הוא חלק מההנאה. יחד עם סרטים כמו "משהו עוקב אחרי", "הבאבדוק" ואפילו "תברח" (דל התקציב אך המצולם לעילא), יש נטייה לנסות ולתת לסרטי אימה קצת יותר אמנותיים, מתוחכמים או מהורהרים הגדרה ז'אנרית אחרת, כאילו ש"אימה" הוא  מונח נמוך מדי בשבילם כי הם גורמים לנו לחשוב. ובכן, אימה מגיעה בכל מיני גוונים, והגיע הזמן שהעולם יתרגל לקבל מהז'אנר יותר ולפחד במהלך הצפייה, ולא מעצם השימוש במילה. 

"מידסומר" מפחיד כמו "תורשתי"?

סרט הביכורים של אסטר עשה הרבה באזז חיובי, ואפשר להבין למה. יחסית לסרט ראשון יש בו צילום יוצא מן הכלל של פאבל פוגוז'לסקי (שצילם גם את "מידסומר") ואמצעים אמנותיים מרעננים ומרהיבים בדמות דיורמות (מניאטורות), שילוב בלתי אפשרי של צחוק וחרדה וכמה רגעים מבהילים ומזעזעים במיוחד. למרות שיש לי הרבה תלונות לגבי האופן שבו הוא מסתיים, ובעיניי הוא מתפרק לחלוטין ב-20 הדקות האחרונות שלו ויורה לכל הכיוונים, עדיין אפשר לרשום אותו כהישג מרשים, עם אי אלו רגעים מפחידים מאוד. לעומתו, "מידסומר" לא מפחיד, לא על פני השטח. מהבחינה הזו לדעתי הוא קל יותר לעיכול גם למי שאינם חובבים מושבעים של הז'אנר, כי הדברים הנוראיים שמתרחשים בו זוחלים ברובם אל מתחת לעור, לא מכים בסנוורים את העיניים. יש בו אי אלו סצנות בשרניות, בואו נקרא להן, אבל הן באמת חולפות חיש מהר. 

הוא סרט פחות מפתיע מ"תורשתי" ולכן פחות מבהיל במהלך חוויית הצפייה עצמה. מי משניהם יישאר אתכם יותר זמן לאחר מכן? אצלי התשובה ברורה. "מידסומר" לא מרפה, כי אני תופסת אותו כסרט שלם יותר מבחינת הסיפור שהוא מבקש לספר, גם אם הוא נופל בכתיבת הדמויות. טוני קולט היא שחקנית אדירה, אבל ב"תורשתי" יש יותר מקום לדמויות אחרות סביבה, בזמן שכאן הבמה כולה של פלורנס פיו. אצל כל צופה התשובה עשויה להיות אחרת, היא תלויה בנוהל בטעם אישי, וגם ברמת החיבור לדמות הראשית. במידה מסוימת קל יותר לעקוב אחר התהליך של דני, כי הוא, בסופו של דבר, אך ורק שלה ושם אותה במרכז באופן מאוד ברור. כל הדמויות האחרות הן רק כינורות שניים לכאב ולבדידות שלה. 

על מה, על מי הסרט הזה?

מעתה ואילך יהיו כאן ספוילרים.  

כמו שמהנה לעשות עם סרטים עשויים היטב, "מידסומר" פתוח לפרשנויות, למרות שהעלילה שלו מאוד ברורה. יש לנו חברה תלותית (אבל מי יכול להאשים אותה אחרי מה שהיא עברה) שמתלווה לטיול הבנים בשבדיה של החבר שלה והחברים שלו. הביקור בחגיגות הקיץ השבדיות הכפריות הפגאניות הולך ומתגלה כסיוט שאי אפשר להתעורר ממנו, כשבהדרגה נכנסים מרכיבים של קורבנות אדם. בזמן שהחברים מנסים להשתלב בצורה שתלטנית ומעיקה, כל אחד בדרכו – דרך פלרטוטים עם המקומיות או חקירות לטובת לימודים שלא מכבדות את חוקי המקום, דני נמצאת בסוג של סרט אחר. גם את הרגעים המבהילים ביותר היא חווה אחרת מהם. היא מזדעזעת, אבל גם מתעניינת ושלווה ולו באופן יחסי. היא לא מנסה לכפות את עצמה או להיות אקטיבית בשום צורה, אלו נשות הקהילה שמתחברות אליה ולוקחות אותה תחת חסותן. היא הולכת ומתמסרת, הולכת ונכנעת למשפחה החדשה שלה, עד שהיא מוכנה לוותר ולהקריב את החיבור האחרון והחזק (לכאורה) שנותר לה לחייה הקודמים. גם כריסטיאן חייב ללכת ולעלות באש, לתפוס את מקומו במעגל הטקסי הברור של אש ועשן, חיים ומוות, צמיחה ושריפה, כדי שהיא תוכל לתפוס את מקומה ולזכות סוף סוף בתחושת שייכות. 

דני היא מופת של בדידות. ובזמן שהזוגיות המקולקלת והרעילה שלה ושל כריסטיאן היא מרכיב מרכזי ובנויה בצורה מאוד מדויקת, לתפיסתי הבדידות והנתק שלה ממשפחה הם מה שאני תופסת כמרכזיים יותר. היא סוג של יתומה אפילו לפני הטרגדיה המשפחתית בתחילת הסרט. מדובר במופת של בניית אירוניה ומתח. דני קיבלה הודעות מבהילות מאחותה הבי-פולארית, ואנחנו רואים את הוריה ישנים בשלווה בזמן שהיא מתקשרת, שולחת הודעות, מנסה ליצור קשר. החבר שלה עונה לה, אבל גם מהצד שלו היא מקבלת סוג של התעלמות כי הוא לא מסוגל להכיר בפחדים שלה, כנראה כי הוא שמע אותה מספרת סיפור דומה כמה פעמים בעבר. גם העובדה שהסיבה היחידה שלו לא להיפרד ממנה היא "מה אם אני אתחרט על זה מתישהו" לא עוזרת. היא כן מדברת עם חברה כלשהי בטלפון, ולפי כריסיטיאן אומר שהיא נמצאת בטיפול נפשי, אבל אנחנו לא רואים אותה עם חברות או חברים משלה. גם כשהיא בטוחה שמשהו נורא קורה, היא לא מסוגלת להגיע לבית של ההורים שלה ולבדוק מה המצב – בין אם בגלל מרחק פיזי, בין אם בגלל מרחק רגשי. אפשר להסיק שאחותה הנזקקת יותר ממנה הצריכה יותר תשומת לב וטיפול. היא גם חיה אצל ההורים בזמן שדני בחוץ. לבד. 

כשמתגלה האסון בשלבים – ואנחנו נכנסים לאט עם צוות החילוץ אל הבית ורואים את הוריה מתים וגם את אחותה שהגדילה לעשות וחיברה את צינור הפליטה של הרכב לפיה – גודל הזוועה מתברר. בזמן שדני ניסתה ליצור קשר, היא למעשה הייתה חסרת אונים בזמן שהמשפחה שלה גססה. האסון הספציפי כל כך מכתיב את הטון של הדמות שלה לאורך כל הסרט. הוא חוזר ומבליח כשם שטראומה חוזרת ומבליחה ביער ב"הפולחן", עוד סרט אימת פולק (זמין בנטפליקס). ומרגע שהוא מתרחש, אנחנו מקבלים רמזים לאופן שבו הסרט יתנהל ויסתיים. 

אחרי האסון דני ישנה מתחת לתמונה גדולה בה רואים ילדה זהובת שיער ניצבת ומלטפת דוב גדול. האיורים שמקשטים את הבקתה הענקית בה כולם ישנים בכפר מלאים בסצנות שדומות להן נראה בהמשך, וכך גם בד תלוי לייבוש שמציג במפורש עוד סצנה שתגיע אחר כך, ואיור של דוב עולה באש עליו מתבונן כריסטיאן מבשר על העתיד העגום שלו. ככל שדני מתקרבת אל המקומיים, בפרט אל המקומיות, היא מתרחקת מהחברים של כריסטיאן למעט פלה שמתעניין בה ומאייר אותה. הסרט מציג בבוטות מרכיבים של תקשורת וחיבור לאחרים. כשדני רוקדת בתחרות הריקודים המתישה, רגע לפני שהיא זוכה אחת הצעירות אומרת לה שהן מבינות זו את זו עכשיו בלי פערי שפה, כי הן מתקשרות דרך הריקוד. פשוט ככה. המטאפורה הברורה מוסברת לנו. אותה אחת גם קוראת אליה בקול, אחרי שהיא מבינה שעליה לשבת לבד בכרכרת המנצחת, שהן אחיות עכשיו. שוב. פשוט ככה. 

בזמן שכריסטיאן מופרד ממנה סופית, קצת כי הם לא באמת היו ביחד מלכתחילה, והרבה בעזרת חומרים משני תודעה שונים וטקסים, היא מקבלת את ההכרה הגדולה בכאב שלה. עד כה היא לא קיבלה את מה שהיא באמת הייתה זקוקה לו. אולי היא לא ידעה איך לבקש או איך להיענות, אולי כריסטיאן הוא באמת דוש השנה וכוח הרסני עבורה – הם לא מסוגלים באמת לדבר זה עם זו הרי. לא משנה מי "התחיל" להיות בלתי נסבל קודם. פלה מנסה לייצר הזדהות איתה לאורך הסרט אך הוא עושה זאת באמצעות שפה מילולית, והיא לא מסוגלת לשתף פעולה, היא מגיבה באופן חייתי, קדמוני, בבכי ובצעקות. רק לקראת הסוף הצעקות שלה הופכות מובנות לנשים נוספות. האחווה שמקיפה אותה לא מנסה להשתיק אותה אלא מאפשרת לה לצעוק, לצרוח, להשתחרר. הנשים מקיפות אותה, מחקות את הקולות והתנועות שלה, מגבירות, מהדהדות עד שהיא נרגעת. מדובר בחוויה משותפת שהיא מעבר לשפה מדוברת, משהו טבעי לכאורה, משהו שמעבר למגבלות התרבות, או למגבלות האחרות שדני שמה על עצמה ולא הצליחה להשתחרר מהן עד לאותו רגע. באותו זמן הן יוצרות הקבלה לקולות שנשמעים בזמן שכריסטיאן לוקח חלק, בעל כורחו, בטקס הזדווגות שמתחיל מצחיק, אבל ככל שחושבים עליו יותר, מבינים עד כמה הוא מבעית. 

אם נלך על פרשנות של פנטזיה, סיפור אגדה של אישה בודדה שהפצע הפעור בנפשה לא מאפשר לה להרגיש חלק, שהבור שהיעדר המשפחה שכרוי בה מונע ממנה להתחבר לאחרים ולאחרות, הפנטזיה שלה מלאת נקם וענישה. הגברים נענשים כשוטי חצר ויתרה מכך – יש כאן היפוך של יחסי הכוחות המגדריים. מעין תמונה הפוכה, קיצונית ואכזרית של מה היה קורה לו נשים היו מנהלות את העולם באלימות, ומציגות אותה כטבעית. הנשים בכפר משתמשות בדם החדש, בבריכת הגנים של הגברים האורחים כדי להתעבר ולרענן את הדור הבא, ולאחר מכן נפטרות מהם. הם משמשים כאובייקט ותו לא, הם מנוצלים ומושלכים. סצנת ההזדווגות של כריסטיאן היא היפוך של סיטואציות מיניות מוכרות מהמציאות ממש לאחרונה, רק שבדרך כלל זו אישה צעירה ששותה או לוקחת חומרים כלשהם ונמצאת בסיטואציה מינית כאשר יש עוד גברים מסביב שמעודדים, צופים, רוצים לקחת חלק. אני לא נכנסת עכשיו לדיונים על רצון חופשי וטעמים מיניים. בסצנה הזו מאוד ברור שכריסטיאן היה מעדיף לא לשכב עם הנערה כשהוא מוקף בנשות הכפר ובעידוד האגרסיבי שלהן. ועדיין, הוא עושה את זה – הוא כלוא בסיטואציה ולא מסוגל להשתחרר. הוא הופך לפאסיבי לחלוטין, עד שלאחר מכן הוא לא מסוגל לזוז יותר, או לדבר. הוא לא מסוגל אפילו למחות כאשר הוא מוכנס אל עורו של הדוב ונדון לשריפה. הוא כוח שיש לנצל ואז לחסל, כדי להבטיח עוד 90 שנה של שגשוג והרמוניה. 

יש ב"מידסומר" עוד הרבה יותר, אבל אם לסכם – הוא סרט מרהיב ביופיו, כולל פרחים ונוף שמתנשמים ביחד עם דני כשהיא מבינה לאן פניה מועדות, שמציג התמודדות או פנטזיה על התמודדות עם היעדר משפחה, עם תחושת בדידות ואובדן נוראיות, עם זוגיות חולה והרסנית, עם מושג הטבע מול מושגי התרבות והמסורת, עם היחיד מול הרבים, עם האני מול האחר, ועם ההשלכות של כאב עצום. 

תגובות

  1. יסמא מיימ הגיב:

    אף מילה על חודורובסקי?

  2. יותם הגיב:

    לא אגרט, רוברט אגרס Robert Eggers

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.