• סרטים חדשים: ״האחים סיסטרז״ של אודיאר
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

״תורשתי״ (Hereditary), סקירה

19 ביולי 2018 מאת אורון שמיר

מי שעוקבים או עוקבות אחר הנעשה בעולם הקולנוע דרך אתרים בחו״ל, ודאי נתקלו השנה לא פעם בסרט ושמו ״Hereditary״. אם להיות קצת קצת פחות מאופק, סרט הביכורים של ארי אסטר הוא אחד המדוברים של 2018 בשלב זה. החל מהבכורה בפסטיבל סאנדנס, המשך בהקרנה שעוררה הדים בפסטיבל SXSW וכלה בהגיעו אל בתי הקולנוע בארצות הברית בתחילת החודש שעבר, והיבחרו בהמון רשימות של סיכום אמצע השנה בתור אחד הגדולים של השנה עד כה. בפוסט הקבוצתי של ״סריטה מתכוננים לקיץ״ לירון בחרה בו בתור הסרט שהיא הכי מצפה לו השנה, אבל נראה שתמשיך להמתין לבואו יחד עם הקהל הישראלי כולו, כיוון שנכון לכרגע אין לו תאריך הגעה למסכים בארץ הקודש. זאת למרות הכתוב לעיל ועל אף הצלחה נאה בקופות הכרטיסים במולדתו, לצד האהבה שהוא מקבל מן הביקורת. נקודה זו היא אחת המעניינות בקשר לסרט – מדובר בדרמת אימה שמבקרים וסינפילים אוהבים לא פחות, או אולי יותר, מאשר חובבי וחובבות הז׳אנר.

זה גם מה ששכנע אותי לצפות בו, במקום להשאיר את המלאכה למדור אימת החודש של אור, שהזכיר את הסרט לא פעם אלא פעמיים, או ללירון שכאמור מצפה לבואו והיכרותה עם הז׳אנר ודאי עולה על זו של פחדן שכמותי. אבל ״Hereditary״, שאם היה מופץ בארץ ודאי היה נקרא ״מורשת הרוע״ אבל אני אתרגם ישירות ליצירת השם הלא רשמי ״תורשתי״, הוא לא סתם סרט אימה מבהיל אלא משהו שמתואר כמצמרר באמת. נהוג להפריד בין סרטי הפחדות והקפצות הדומים יותר לרכבת שדים, ועימם נמנים רוב סרטי האימה הפופולריים בשנה נתונה, לבין הסוג הנדיר יותר שמכיל אימה של ממש. כזו שאפשר לסכם במילה האנגלית Dread, שלתרגם אותה ל״חרדה״ יחטא למקור. בסרטים אלה האימה אורבת באופק, מרחפת מעל או שוכנת מתחת לעלילה, נבנית בהדרגה עד שהיא מוכנה להפוך מצמרמורת שמטפסת במעלה הגב להתפרצות של הלם ולעתים גם של אלימות. אני אישית מתחבר הרבה יותר לסרטי אימה מהסוג הזה, למשל ״המבט״ של ניקולס רוג או ״תינוקה של רוזמרי״ של רומן פולנסקי, שני סרטים ויוצרים שמוזכרים תדיר בהקשר של הסרט הזה. אבל אני גם נדפק מהסרטים האלה לחלוטין אם הם עושים את עבודתם נאמנה.

לכן, ולמקרה שצריך עוד קצת הייפ, משמח ומחריד אותי בו זמנית להודיע ש״תורשתי״ הוא הסרט הכי מפחיד שראיתי השנה ובפער ניכר (כן, הרבה יותר מ״מקום שקט״ למרות שכבודו במקומו מונח). יש בו רגעים קולנועיים מצמיתים ומשתקים, כמה דימויים עוכרי שלווה ברמה שלא אפשרה לי להביט במסך, וגם לפחות שנייה אחת בה הייתי חלק מאולם קולנוע שלם שקפץ באוויר. בסיום, כמו רוב מי שנכח בהקרנה בה צפיתי בו, היה לא פשוט לקום מהכסא במשך דקות ארוכות, כאילו כל האוויר יצא מהריאות וצריך ללמוד ללכת מחדש. מאז הסרט הזה לא יוצא לי מהסיסטם,כמו דיבוק עתיק ועקשן, אז במקום ללכת לגירוש שדים קיוויתי שאולי לכתוב עליו יכול לעזור. לפני כן, חשוב לי להגיד שכמעט כל מקום אחר שקראתי חושף הרבה יותר מדי לטעמי, וכיוון שאני מאוד מרוצה שקראתי עליו רק בדיעבד אעביר את התחושה הזו הלאה. זה אומר שלא רק שלא אגע בפרטי עלילה קריטיים, גם אזהר שלא לחשוף אפילו את תת-הז׳אנר אליו משתייך הסרט – זה יקרה רק בסוף בסוף ועם אזהרת חצי-ספוילר לטהרנים.

אחרי שוט פתיחה שמבשר כי לפנינו פלא חדש של האמנות השביעית, נערכת היכרות הדרגתית עם משפחת גראהם בה מתמקדת העלילה. אנו פוגשים אותם בזמן הלוויה של הסבתא, הדמות המטריארכית שכנראה שלטה ביד רמה אך דיסקרטית בנפשות הפעולות. אנני (טוני קולט בהופעה גדולה בכל מובן שהוא), בקושי מוצאת מילים טובות, או מילים בכלל, לומר על אמא שלה. בנה המתבגר פיטר (אלכס וולף) נראה מרוחק ובתה הצעירה צ׳ארלי (מילי שפירו) היא אחת הדמויות המטרידות ממבט ראשון שאני זוכר. הנורמטיבי היחיד הוא האב, סטיב (גבריאל ביירן), והארבעה חוזרים הביתה בתחושה שמזכירה יותר הקלה מאשר אבל, לפחות בהתחלה. לאנני, אמנית מיניאטורות, יש דדליין על הראש ותערוכה לסיים לפסל ולבנות, לסטיב יש את העבודה המשרדית שלו, לפיטר יש דאגות של תיכוניסט כמו מהיכן יבוא העישון הבא, ולצ׳ארלי יש את ה…פרויקט האמנותי הייחודי שלה. משהו מאוד לא בסדר עם הילדה הזאת בפרט ועם המשפחה בכלל, בזמן שרוחה וצילה של הסבתא כאילו מעולם לא עזבו את הבית.

לדעתי זה כל מה שצריך לדעת לפני הצפייה, מלבד זה שעוד התרחשויות מאוד מאוד מטרידות קורות בהמשך, לכל אחד מחברי המשפחה ביחד ולחוד, רובן קשורות לעבר המשפחתי שנחשף במשורה. עוד שווה להזכיר את ג׳ואן, דמות שמגלמת אן דאוד, עימה נפגשת אנני בקבוצת תמיכה ושאולי יש בכוחה לעזור עם נושא האבל יותר מכל מפגש. הסרט נחווה לסירוגין דרך תודעתן של הדמויות, כאשר הסצנות בהן צ׳ארלי נמצאת לבדה ומובילה את הסיפור הוציאו אותי משלוותי בשלב הרבה יותר מדי מוקדם. לשחקנית הצעירה שמגלמת אותה יש מראה לא שגרתי, שהועצם בזכות עבודת האיפור, אבל מה שמקריפ הוא האופן התמים בו היא מבצעת פעולות שטניות. אבל יותר מהכל, ואת זה אפשר לזהות גם בטריילר, יש לה סימן היכר שהוא נקישה בודדה בלשון שהופכת למוטיב הנבנה היטב עד לשיא. כאמור, זה לא סרט הבהלות קלאסי אבל בכל פעם שבו צ׳ארלי נקשה בלשונה אפשר היה להרגיש את הקהל נרתע, מתכווץ ונדרך – לכאורה מוכן לאיזו הקפצה אבל גם לגמרי לא מצפה לה.

זוהי רק דוגמה, מעורפלת בכוונה וגם אחת מיני רבות, לעד כמה הסרט הזה בנוי בחוכמה. זהו אמנם סרטו הראשון באורך מלא של אסטר, אבל שווה לציין כי הוא ביים לא פחות משבעה סרטים קצרים, את רובם גם כתב ואת חלקם ערך, מאז תחילת העשור. למרות שאפשר לומר כי הוא ודאי השתפשף והשתכלל ביצירותיו הקצרות (אותן לא ראיתי), לירות בכל הכלים הקולנועיים בכזה דיוק ותזמור כבר בסרט הארוך הראשון זה עדיין הישג מרשים בכל קנה מידה. אסטר כתב תסריט בו כל מילה חשובה וכל דבר שקורה נרמז קודם לכן בדיאלוג או בפעולה, בין אם הבנו זאת או לא. זה סרט בו חייבים להיות קשובים כל הזמן, כי אין מנוחה לא רק לרשעים – אלא גם לצופים. הסיפור עצמו הוא שילוב של כל מיני רעיונות מסרטי אימה שכולנו מכירים ורובנו אוהבים, אבל ההלחמה שלהם יחד והחשיפה המדודה או המפתיעה של סך כל המרכיבים הוא מלאכת מחשבת בעיניי. יש פה גם שיעור באקספוזיציה המפוזרת היטב לכל אורך הסרט ממש עד לסצנה האחרונה, וכל זה עוד בלי לדבר על אסטר כבמאי, שם באמת קורים כמה וכמה דברים כמעט על-טבעיים.

כאמור, כבר מהשוט הראשון שמכריז ״יש כאן במאי!״ אפשר להתהפנט ולשקוע פנימה אל העולם של הסרט, אבל זו רק ההכנה לכמה רגעים באמת מפעימים, שלא היו כאלה אלמלא שורה של החלטות אמנותיות מזהירות ונבונות של אסטר. זו לא החשיפה ההדרגתית, שלא לומר תלישת הפלסטר האיטית בהיסטוריה, אלא בעיקר מה שנגלה מתחת לתחבושת. הבחירות שלו של מה להראות או להסתיר, ובעיקר מתי ובאיזה קצב, עושות את הסרט ואחראיות לשוק המצטבר יותר מכל. זהו סך כל האלמנטים הקולנועיים שמייצר את האווירה הייחודית, אותה אימה מזדחלת שאין לה שום בעיה לחכות ברקע עד שתבחינו בה, שלא לומר תתחננו שתקפוץ עליכם או עליכן כבר כי ההמתנה מורטת העצבים וחוסר הוודאות המטמטם – קשים יותר. יש בסרט גם רגעים כמעט-קומיים, או שהיו יכולים להיראות מגוחכים בסרט אחר, אך הם מגיעים בשלב בו הנפש של הצופה ספגה כל-כך הרבה אימה מוחשית ובלתי מוסברת עד כי גם הם אפקטיביים. ובסרט בו דחיינות או פשוט אי התמודדות והעלמת עין הן הגורמים לסבל ולמצוקה המתגברת בחיי כל הדמויות, זה לגמרי מבריק בעיניי לנסח את התחושה הזו עבור הקהל ולהעביר אותו את הגיהנום התודעתי כמו הגיבורים.

״תורשתי״ נהנה מעבודת צילום, פסקול ועריכה שחייבות באזכור שמי, בנוסף לבמאי. מאחורי המצלמה ניצב פאבל פוגוז׳לסקי, שמצטיין בסצנות החוץ והפנים כאחד, מצלם את בית המשפחה כמו המקום הכי פחות בטוח עליי אדמות ונעזר בטיפוגרפיה של מדינת יוטה בה מתרחשת העלילה כדי לייצר אי-נחת גם בלוקיישנים ובמרחבים הפתוחים, בין אם בלילה או באור יום נוגה. על הצלילים חתום מוזיקאי כלי הנשיפה קולין סטטסון, המשתמש בסקסופון בס כמו בכלי מיתר בפסקול אימה קלאסי, מה שמייצר תחושה מוכרת וזרה בו זמנית בכל הקשור לחרדה מתגברת או מתפוגגת. אם כי כמובן שמה שהכי מלחיץ בסרט הם הרגעים של השקט המוחלט. במקרה של שניהם, מה שגם נכון לעורך לוסיאן ג׳ונסון, מבט ברזומה מגלה אמנם לא מעט פרויקטים אבל אלא שמהם הכרתי אותם היו הסרטים בהם שימשו בתפקידים זוטרים. לכן, בכירת אנשי המקצוע היא העורכת הנוספת, ג׳ניפר ליים, שחתומה על כל סרטיו של נואה באומבך מ״פרנסס הא״ ועד ״סיפורי מאירוביץ״, וכן על ״מנצ׳סטר ליד הים״ המסופר להפליא. אני רוצה להאמין שבזכותה הסרט עובד בהרבה מרגעיו בתור דרמה משפחתית מלאת רגש עצור, כמו הסרטים העצמאיים הקטנים האחרים שערכה.

עוד איש מקצוע ששווה להזכיר בהקשר של הסרט הזה הוא סטיב ניובורן. לוקח קצת זמן לחפש אותו בקרדיטים או להבין מהרזומה שלו בדיוק במה הוא מתמחה, אבל בסרט הזה הוא האיש שאחראי לשניים מהאלמנטים היותר מיוחדים – בתי הבובות והמיניאטורות של אנני, וכמה מרגעי האיפור שלא הצלחתי להסתכל עליהם ישירות למשך יותר משנייה או שתיים. הפסלים הזעירים הם המקום בו אנני יכולה לא רק לבטא את עצמה אמנותית, אלא גם לשחזר עבורנו הצופים רגעים מן ההיסטוריה המשפחתית שרק מדברים עליהם בחטף, מראה אותם בשיא כיעורם או מרהיבותם. יחד עם הסצנות הרבות של אנני המפסלת מחדש את המציאות שלה, והצילום שלעיתים נע בתוך בית המשפחה עצמו כבתוך בית בובות, נוצרת תחושה מטרידה. ראשית משום שהרגעים שאנני בוחרת לשחזר בקטן הם ללא ספק טראומות עבר, בהן היא לכאורה שולטת במעין אל המשחק באנשים. שנית, אפקט הבבושקה הזה מנכיח לא רק את העובדה שאנחנו צופים מהצד בחיים של האנשים שעל המסך, אלא גם מגניב פנימה מחשבות על מי עוד צופה. הוסיפו לכך את הבית על העץ שמוצג בשוט הפותח וצובר משמעות עלילתית מעבר לסתם סימולקרה למושג הבית, ותקבלו עוד הברקה מרובת רבדים של הסרט.

כדי לא לצאת משבח ללא סייגים, אומר שיש מחלקה בה סרט אמנם מצטיין כמו בשאר, אבל גם מפשל. זהו המקום של הליהוק והדמויות, היחיד בו הסרט אינו מושלם לעניות דעתי, מה שמוכיח כי אסטר אולי מוכשר כמו שד אבל אינו בנו של השטן – הוא אמנם מחונן קולנועית אבל יש לו עוד מקום לגדול ולהתפתח כיוצר. אני כותב זאת משום שהדמויות הנשיות בסרט, ללא יוצא מן הכלל בעיניי, מלוהקות ומשוחקות להדהים. החל משפירו הצעירה שכפי שכבר ציינתי כנראה לוקטה מפתח השאול, המשך בדאוד שהכללתה בסרט היא הברקה או קלישאה (לבחירתכם ולבחירתכן) אבל היא בכל מקרה בולטת, וכלה בתפקיד הראשי של קולט. השחקנית האוסטרלית שפרצה אל חיינו ב״חתונתה של מיוריאל״, נוטה להזכיר מדי כמה שנים כמה מעולה היא יכולה להיות (״וולוט גולדמיין״, ״מיס סאנשיין הקטנה״) וגם אינה זרה לעולם האימה (״ליל האימה״, ״החוש השישי״ עליו הייתה מועמדת לאוסקר) – אבל ככה אף פעם לא ראיתי אותה. הדמות שלה אובדת עצות ברמות טורדות מנוחה אבל בטוחה שרק היא יכולה להציל את המצב, בעוד השחקנית זועקת כמו חיה פצועה, בוכה את כל הדמעות כולן ופשוט נותנת את כל כולה, בהופעה שאני לגמרי אבין אם תרתיע – אבל אותי כבשה.

לעומת זאת, הגברים בסרט נותרים לגמרי בצל הנשים. ביירן עושה המון עם מעט מאוד דמות, כזו שכתובה באופן רזה בכוונה ואמורה להיות קול ההיגיון במשפחה שהולכת לאיבוד והוא אינו חלק מן המטען הגנטי שלה. לעומתו, הדמות של פיטר מקבלת יותר ויותר משקל ככל שהסרט מתקדם, אבל השחקן המגלם אותה נותר תקוע יחסית בהופעה שלו, או אפילו מזייף קלות כשהוא נדרש לצאת מהסטטיות. בזכות ״ג׳ומנג׳י: שורדים בג׳ונגל״ חשבתי שכבר התחלתי לפתח חיבה אל הכוכב הצעיר אלכס וולף, ובאמת שאני לא יכול לחשוב על שחקן בן גילו שיכול להחצין את כל מה שעובר על הדמות הזאת. אבל אני כן מאמין שבסרט שנקרא ״תורשתי״ ועוסק לא מעט בכל מיני סוגים של עניינים משפחתיים המועברים מדור לדור, ללהק שחקן בעל מראה כל-כך שונה פיזית מהשאר זו ממש טעות. ברמה שלא אפשרה לי להאמין שהוא בנם הביולוגי של קולט וביירן, מה שאומר שאולי זה לא נועד להיות התפקיד שלו. אבל כאמור, זה באמת אחד הדברים הבודדים שהפריעו לי בסרט שאת גדולתו האמיתית אי אפשר לגלות מבלי לחשוף את פרצופו האמיתי. אז כמובטח, לא אעשה זאת אבל כן אענה על השאלה – אז על מה הסרט הזה בעצם?

-ספוילר קל: בעיקר לז׳אנר בו מתנהל הסרט, לא ממש יהרוס את העלילה אבל אולי עלול לכוון מדי לפני הצפייה-

לשוחרי ושוחרות אימה, ובוודאי שלמבקרי ולמבקרות קולנוע, חשוב לתייג ולשייך סרטי אימה לתתי קטגוריות ז׳אנריות. אז באיזו טריטוריה מסתובב הסרט הזה? נדמה לי שכמעט כל התשובות נכונות, או שפרשנויות רבות יכולות להתאים כאן. האם זהו מותחן על טבעי, סרט אימה על כת המושכת בחוטים, משהו מסוגת בית רדוף או פלישה ביתית, סיפור על ברית עם יישות שטנית או דיבוק, דרמה משפחתית מסוייטת על מחלות נפש תורשתיות, או בכלל מותחן פסיכולוגי בו לא ברור מה קורה באמת ומה בראש של הגיבורים ולכן אולי אפשר להסביר הכל רציונלית? האמת היא שלא רק שהכל יכול להיות נכון, אלא שכל מה שתרצו או לא תרצו הסרט ישליך על המסך. אבל והכי מפחיד – לא תדעו מה באמת קרה ומה רק דומיין, עד שהסרט ירצה שתדעו. זה יהיה השלב שבו אפשר לצרוח, לקמול ולהתכדרר באיזו פינה, או סתם לרצות לספר על זה לאחרים. זו האפשרות שבה בחרתי – להעביר הלאה את הקללה בתקווה להיפטר ממנה. סליחה על זה.

תגובות

  1. אהרון הגיב:

    שאלה לכותב המאמר:
    היכן צפית בסרט ?

    1. אורון שמיר הגיב:

      בבית קולנוע בניו יורק.

  2. saar הגיב:

    ראיתי גם בamc! נכנסתי לסרט וחשבתי אוקיי, אני הולך לראות עוד סרט אימה סוג ז׳.. ונותרתי המום ופגוע נפשית 🙂 מה לעזאזל הלך שם. האם ידוע לך אם הסרט יגיע לארץ? כי זה לא נראה ככה..

  3. Miki הגיב:

    סרט רע. מרוב סצינות נטולות עידון וקלישאתיות שאכן צועקות ״יש כאן במאי!״ אבל בקטע רע פלצני ולא מודע לעצמו – אבדתי כל אחיזה בעלילה, בדמויות או בהיגיון הפנימי שבדיעבד לא ניה קיים. התחיל טוב וצלל עמוד עמוק ככל שהסרט נמשך ונגררmikilevy1@gmail.com

  4. ‪raz gotfried‬‏ הגיב:

    אחד הסרטים הטובים שיצאו לאחרונה – זה ללא ספק סרט שנקרא " סרט אימה " ולא כמו כל סרטי ההקפצות וההבהלות . אני מאוד אהבתי בתור חובב אימה .

  5. ליאת הגיב:

    צפיתי בסרט, אכן בהתחלה הייתי במתח.. ככל שהסרט התקדם איבדתי עניין ומעבר לזה איבדתי את העלילה.. לא הבנתי מה קורה שם.
    מפחיד? בהתחלה כן..
    והסוף?
    סליחה רבותי, לא הבנתי את הסרט.
    הסבר מישהו?

  6. ירון הגיב:

    לכבוד השנה השמינית של סריטה, הנה אחת הפעמים היחידות בהן אני לא מסכים אתך בכלל :)))
    אולי זה כי הגעתי לסרט אחרי מטחנת ההייפ (למרות שנמנעתי מלקרוא כל פרט מידע עליו), אבל בסוף הצפייה פשוט נפלט ממני מין "אוקייייי" עייף. בשביל זה התכנסנו כאן? גם איתי הסרט נשאר כמה ימים אחרי הצפייה, אבל יותר בכיוון של "למה צפיתי בזה?!".
    סרט מייגע, מתיש, עלילה דלה מאוד וחסרת היגיון פנימי. כמו שכבר הזכירו כאן לפניי, בהחלט ניתן לומר שה"יש כאן במאי!" היא למעשה העלילה המרכזית בסרט. אני לא יודע בן כמה הבמאי, אבל לי הייתה תחושה כאילו הסרט בויים על ידי מילניאל. כאילו הוא מפציר בי בכל פריים: "תראו איזה מיוחד אני, תראו איזה עמוק, תראו איזה שוט יפה, היי תראו! ילדה מטרידה גוזרת ראש של ציפור. נכון יפה? נכון מטריד? נכון???". ואני הצופה מחוייב לענות לו "כן, כן, ראיתי. יפה מאוד. אתה באמת מיוחד" (אה כן ואורון, שלא תעז להגיד משהו על זה שהבן לא נראה כמו שאר המשפחה. אנחנו ב-2018 אני מזכיר לך! ממליץ לך להחליף את המשפט הזה ב"בחירה אמיצה").
    אפרופו הנער, אני חושב שספרתי לפחות 4 סצנות שבהן קורה משהו מאחוריו / מצדדיו / מעליו, והוא מסובב את הראש בכזו איטיות רבת חשיבות, שכל מה שהיה חסר זה להוסיף לצוואר שלו סאונד של דלת חורקת. תסתובב כבר למען השם, פשוט תסתכל הצידה כמו בנאדם נורמלי! בכלל, כל הדמויות כאן עושות הכול בכזו איטיות, כאילו זה התו תקן לסרט איכות עכשיו… אני יכול להמשיך עוד ועוד, אבל כבר בטח הבנת את הוייב.
    מה שכן, טוני קולט אכן שחקנית מדהימה. אז הנה, אולי אנחנו כן מסכימים על משהו בסופו של דבר 😉
    שנה טובה!

  7. חיים צ' הגיב:

    ב-IMDB ב- user reviews יש רשימה עם ספוילרים של מישהו שראה את הסרט פעמיים ומבטיח להסביר אותו. משהו השתנה שם באתר, והוא לא נותן לי להיכנס לרשימות עם ספולרים על אף שלא לחצתי על hide spoilers. מישהו יודע מה לעשות?

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.