• כחום הגוף
  • אוסקר 2023/24: הטקס בסיקור חי
  • אוסקר 2023/24: מהמרים על הזוכים
  • מאהבת, מטרידנית, רוצחת
  • אוסקר 2023/24: דירוג כל הסרטים המועמדים
  • אוסקר 2023/24: איך הלך עם ההימורים המוקדמים
  • אוסקר 2023/24: רשימת המועמדים המלאה

"מוד הקדושה", סקירה

4 באפריל 2021 מאת לירון סיני

לפני כשנה, מגזין האימה הרבעוני "FANGORIA", שעדיין יוצא במהדורה מודפסת בלבד כל שלושה חודשים, הציע שני שערים לבחירה למי שרכשו אותו. אחד מתוך "משחקי ציד", עם תמונה מדממת במיוחד של אישה שפלג גופה התחתון חסר ובמקומו אפשר לראות את טיב האפקטים המיוחדים שאחראים על ייצור מעיים אמינים. השני מתוך "מוד הקדושה" (Saint Maud) והוא מהווה ניגוד אלגנטי ומוחלט לשער הראשון. במרכזו אפשר לראות את מוד (מורפיד קלארק), אישה בת 30+ שנראית כמעט נערה לפרקים, כשהיא שרועה באוויר במרכז חדר. זו תמונה קפואה מתוך סרט שמשאירה אותנו לתהות אם היא נמצאת ברגע של התעלות אלוהית, או באחיזתו של דיבוק דמוני, והאם מדובר במציאות או דמיון של נפש מסוכסכת. השער המעודן בחר ללכוד את תמצית הסרט, את הפער האירוני עד אימה בין האופן שבו מוד חווה את עצמה ואת העולם, ואת האופן שבו אנחנו כחלק מהצפייה נחווה אותה, יחד עם אחרים ואחרות בתוך הסרט, במבט חיצוני.

סרט הביכורים של רוז גלאס, שכתבה וביימה, עיטר את השער של מגזין האימה בצדק. הוא יכול להשתייך לז'אנר עם אי אלו סצנות קשות לצפייה של אימה גופנית, כזו שבה דברים לא נעימים מתרחשים לאיברים באופן מוחשי למדי. הסצנות האלו אפילו מתהדרות בסגנון ריאליסטי, למרבה הזוועה. מהצד השני, הן לא לב העניין, רק עוד מרכיב ליצירת אווירה שמותחת ומערערת אותנו בהדרגה, מכניסה אותנו לתוך הלך הרוח של הגיבורה שלו. ככזה, הוא איטי, ואפשר להתווכח אם הוא יותר סרט אימה או דרמת מתח פסיכולוגית עם מסר ברור. הרגעים הקשים לצפייה לא שם כדי לספק לנו ספקטקל ולבדר כמו ב"משחקי ציד" או בסרטי סלאשרים בכלל. הם רק עוד מרכיב בבניית עולם שכל כולו צלילה לתהומות של נפש שבורה ומבודדת. אחת שבהיעדר עזרה אחרת ממה שהייתה אמורה להיות הסביבה התומכת שלה, מוצאת נחמה באדיקות קתולית.

הסרט זמין ב-yes, HOT וסלקום tv וזה גם הזמן לתת קצת אזהרות טריגר – יש בו גם דם ואלימות מרוכזת פה ושם, וגם סצנה אחת של תקיפה מינית. היא נמצאת בסרט באופן מוצדק, לא כסצנה נצלנית כלפי הדמות, אבל אם תעבירו אותה בזריזות כנראה שעדיין תצליחו לקבל את רוב חוויית הצפייה ש"מוד הקדושה" מציע. האם תרצו לעשות זאת? ובכן, זה סרט די טוב בעיניי, וכסרט ביכורים הוא מרשים באופן מעורר קנאה ממש. אבל הרעיון והמסר שלו, כמו גם שניות הסיום המצוינות, קצת מתפספסות כי לוקח לו הרבה זמן להגיע אליהן, מבחינת תחושה וקצב עלילה. אני אדבר עוד קצת על העלילה ואתייחס בקווים כלליים לסוף, אז אם תעדיפו להימנע ממידע, זה הזמן להפסיק לקרוא עד אחרי הצפייה.

מוד הוא שם שקייטי העניקה לעצמה אחרי שראתה את האור בדמות חזרה קתולית בתשובה. היא עובדת כאחות פליאטיבית, כזו המטפלת בחולים סופניים ובאנשים בשלב שבו רוב מה שאפשר לעשות עבורם הוא לוודא שירגישו בנוח ככל האפשר, להקל את הזמן שנותר. אחרי אירוע טראומתי בבית החולים, עליו אנחנו מלקטים שברי מידע ומראות לאורך הסרט, שמספיקים בדיוק כדי לסמוך על האינטליגנציה שלנו כצופות וצופים, היא עוברת להעניק טיפול הוספיס ביתי לאמנדה (ג'ניפר אילי עטורת פרסי הטוני).

אמנדה היא כוריאוגרפית ורקדנית שמתנהגת כאילו היא בוגרת בית הספר למחול הישר מהגרסה החדשה ל"סספיריה". היא כריזמטית, לפעמים בוטה ומעשנת בשרשרת גם בזמן הטיפולים, מתריסה נגד הסרטן המתקדם בגופה שמרתק אותה לכיסא גלגלים. היא מארחת חברים וחברות, נאחזת בימים בריאים ופרועים יותר. היא הניגוד ההדוניסטי לובש התחרה השחורה לחלוקים הלבנים של מוד, המתרגלת פרישות וצניעות עד כדי עינוי עצמי. כלומר, ממש עינוי עצמי, פיזית. היחסים בין מטופלת למטפלת הופכים מעניינים ומתחילים לחצות גבולות מהרשמי אל האישי, כשבאחד מרגעיה הרגועים יותר אמנדה מודה בפני מוד שהיא פוחדת, פוחדת מהסוף ותהום הנשייה שמחכה לה.

עבור מוד, זו קריאה לעזרה, מלהיבה כמעט כמו קולו של אלוהים עצמו, אליו היא מתפללת באקסטזה דתית ארוטית, חושנית כשם שהיא מבעיתה. יש לה ייעוד עכשיו, משימה – להציל את נשמתה של אמנדה. הפרויקט הזה יוצא לדרך כשהאווירה שנבנית סביב שתי הנשים וההיכרות המוקדמת שלנו עם עלילות בהן לאנשים אומללים יש תכניות גדולות שיצילו אותם מעצמם בונה את המתח. ברור לנו לאן זה הולך, טוב זה לא יהיה. בהתאמה הצילומים הקודרים נערכו בסקרבורו האנגלית, עם חוף מרהיב וסחוף רוחות שמתנפץ אל צוקים גבוהים, בראשם מתנוססת הטירה שהיא הבית בו גרה אמנדה. האווירה ממחישה חיצונית את הבדידות והאדמה החרבה שנותרה בתוך מוד פנימה. קרקע פורייה לפנאטיות דתית, לאשליות גדולה על גאולה עבור עצמה ועבור המטופלת שלה.

מה שמעניין במוד הוא שהיא שקטה רוב הזמן. היא מדברת על האמונה ותפיסת העולם שלה בעיקר כשהיא נשאלת עליה. זה קודם כל מנגנון פנימי עבורה, והיא מדברת עליו עם אמנדה כשזו מתעניינת, או אל אלוהים, כי אין לה יותר מדי אחרים בחיים. לעומת הבית המפואר של אמנדה, החשוך מחד אבל עשיר וחמים מאידך, החדר בבניין משותף וצפוף בו מוד חיה כשהיא לא מתגוררת אצל אמנדה הוא קר. חדר מנוכר שמצליח להיות ריק ברובו חוץ ממקדש עמוס כמובן, ולייצר תחושת מחנק בכל זאת. הסרט מספק לנו המון עוגנים חיצוניים כדי להרגיש אותה, מתמודד עם האתגר שהציב לעצמו – גיבורה שרוב הסערה שבה מתרחשת בתוכה פנימה.

בנוסף, האירוע שהפך את מוד למי שהיא היום התרחש לפני תחילת הסרט. זה משהו שקורה בהרבה עלילות סרטים, וזו בחירה נכונה גם כאן, אבל לפעמים בגלל המופנמות והבדידות של הגיבורה משהו בסרט קצת איבד אותי. הוא זע באיטיות שאמורה להיות מעוררת אי נוחות וחלחלה, ולפעמים זה עבד, בטח כשהוא הגיע לרגעי הסיום. אבל היו לא מעט רגעים בהם הסרט היה יותר מעייף מאשר סוחף.

מוד פותחת את הפה כשהיא חושבת שהנשמה של אמנדה בסכנה, או יותר נכון, כשהפרויקט שלה בסכנה. היא מעורערת כשהיא מבחינה בחברה (לילי פרייזר) שמגיעה שוב ושוב וגם מקבלת תשלום על בילוי הזמן שלה עם אמנדה. הסרט מציג את היחסים בין השתיים כיותר מאישה שקונה גוף של אחרת, והן שוב מתריסות בפני מוד פיסת חיים שהיא לא מסוגלת לחשוב על לחוות או לקבל בעצמה, כנראה. הסרט לא הולך למחוזות קוויריים באופן מובהק עם הדמות הראשית שלו, אבל אפשר לקרוא את השמרנות שלה מחד, מול האינטימיות שנראית מינית כשהיא ואמנדה מתפללות יחד כתאווה שהיא מדחיקה, יחד עם הטראומה שלה והעובדה שהיא לגמרי לבד בעולם. אין טיפה של ציניות במוד. בזמן שאנחנו יכולים לבקר ולשפוט את המניעים שלה, לכעוס, לרחם, ללגלג, היא באמת ובתמים חושבת על ישועה. משהו בה מצליח להיות מעורר אמפתיה אבל גם מעורר חשש ותחושה שמשהו אחר אצלה לא תקין, שהיא כפסע מאובדן השפיות.

בראיון שציטט אותה ב-USA TODAY, מבהירה גלאס שלא מדובר בצפייה קלילה: "אצלי בראש זו תמיד הייתה טרגדיה. בסוף היא מקבלת בעקרון את מה שהיא רוצה, שיכירו בה. לראשונה בסרט אנשים מבחינים בה סוף סוף, אבל זה מאוחר מדי. ברור לה שהעולם דחה אותה, ולא משנה כמה היא תנסה – היא לא תוכל להיות חלק ממנו. מה שמצאתי טרגי במוד הוא השאיפות והנחישות. הנחישות שלה בסוף היא הדבר הנורא ביותר".

יש אומללות בלב "מוד הקדושה" ויש בו תחכום ביחס לסרטים שמציגים השלכות דומות. אנחנו צמודים להלך הרוח של מוד ולאופן המתעוות בו היא רואה את המציאות. גלאס שומרת אותנו במצב דואלי, כצופים ממרחק בטוח מצד אחד, ומצד שני כרואים את העולם מנקודת מבטה של הגיבורה השבורה שלה מצד שני. רוב הזמן זה מה שמחזיק את המתח והעניין בסרט העצוב. מוד היא לא מפלצת או קורבן, היא אדם שלם שמכיל גם את זה וגם את זה. רגעיו האחרונים של הסרט מספקים לו עצמו סוג של גאולה, אחרי שהוא קצת מועד עם כמה קטעים שפחות עבדו עבורי, וקצת מלחמת התשה. זה לא סיום שדומה או מתקרב ל"Hunter Hunter" למי שראו, אז אל תצפו לזעזוע ברמה הזו. זה עוד מרכיב שמבהיר מה רצו לספר לנו ב"מוד הקדושה". זה לא סיפור שמח, אבל הוא כן שווה צפייה, אם יש קצת סבלנות וסלחנות.

תגובות

  1. מיכאל גינזבורג הגיב:

    סרט נהדר, מרשים להפליא, קלאסיקה בפוטנציה, באמת לקנא על הרמה הקולנועית אליה רוז גלאס הגיעה כבר בסרט הראשון שלה, מצטרפת לרוברט אגרס וארי אסטר – דור חדש של במאי אימה פסיכולוגית חכמה ומשובחת.

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.