• יום הולדת 12 לבלוג: חגיגות בת המצווה של סריטה
  • סרטים חדשים: ״קריוקי״ של משה רוזנטל מגיע לקולנוע
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי הטוב ביותר - חלק ד
  • עושות נקמה
  • A24 מחכים לתרגום: מהדורת דאבל פיצ׳ר לסרטי
  • ״בחורים טובים״, סקירה לסרט החדש של ארז תדמור
  • כרטיס לגן עדן
  • סרטים חדשים: ״כרטיס לגן עדן״ עם רוברטס וקלוני
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי - חלק שלישי
  • פרסי אופיר 2022: הזוכות, הזוכים והטקס
  • ״תא מספר 6״, סקירה לסרטו של יוהו קוסמאנן
  • ״לחיות את חייה״: סקירה ב-12 חלקים, פרולוג ואפילוג
  • ספטמבר חגיגי בסריטה: קולנוע ישראלי בהנחה

אימת החודש – אפריל 2022: "העצבות", "משחק של חיים או מוות", "סטודיו 666"

24 באפריל 2022 מאת אור סיגולי

יברכו האלים את טיוואן, זה בעיקר מה שיש לי להגיד לכם עם פתיחת מהדורת אימת החודש לאפריל. בלעדיה זה היה נראה אחרת לגמרי, וכן, אני שוב הולך להתלונן על סרטי האימה שאני נופל עליהם. באמת שכבר הגעתי לשלב בו חשבתי שיש לי קארמה גרועה או שעשו עלי שחור. נכון, יש כמה שמראש היה ברור ששום דבר טוב לא ייצא מהם אותם אני רואה כי צריך, אבל הם אמורים להיות המיעוט, לא הכלל. ואז, אחרי שכבר אבדה תקוותנו, הגיעה טיוואן והצילה לא רק את אימת החודש של מאי, אלא גם את האמון שלי באינסטינקטים הפרטיים שלי.
אי לכך ובהתאם לזאת, אימת החודש הנוכחית מורכבת משלושה סרטים שאני רוצה שתכירו: אחד מאכזב, אחד חרפה, ואחד שהוא אולי אחד הדברים הכי מטורללים, מרושעים וקיצוניים שראיתי מזה הרבה מאוד זמן.

מחוץ לפינה, "X" עדיין מסתובב באולמות וכזכור אני לגמרי בעדו. למעשה, בעיני זה היה הסרט המצטיין של יבול 2022 עד כה (די כברירת מחדל, אוסיף), אבל שלטונו נגמר ברגע ש"הכול בכל מקום בבת אחת" הגיע. מאוד מקווה שכבר צפיתם בו. בנוסף לכך, אולי לא אימה פרופר, אבל לירון חזרה אל טרילוגיית סרטי "בלייד" שניסו לעשות משהו מעניין בתחילת האלף. ועכשיו, סרטי החודש.

"העצבות" – The Sadness

אחד הדברים האהובים עלי כשאני מתיישב לצפות בסרטי אימה שנעשו מחוץ לגבולות ארה"ב-אנגליה, זה שאף פעם אי אפשר לדעת מה יבוא עליך. סרטי האימה של התעשיות הגדולות, גם אם טובים ומהנים, לרוב מתקבעים על שטאנץ או תבנית מאוד מסוימת. סרטי רוחות, זומבים, סלאשרים, מותחנים פסיכולוגיים, הם כמעט כולם משחקים במגרש מאוד מוכר. לעומתם, תעשיות אימה ממדינות קטנות יותר כמעט תמיד מפתיעות. לא בהכרח שזה יהיה לטובה אמנם, אבל יש בזה ערך בפני עצמו.
אל "העצבות", שהוקרן לראשונה במולדתו טיוואן בתחילת 2021 ואז יצא לסבב פסטיבלים שכולל את לוקרנו, פנטסטיקפסט, פרייט פסט, סיטג'ס ועוד, הגעתי בלי לדעת כלום מעבר לכך שמדובר בסרט על התפרצות מגיפה. למעשה, מכיוון שלא התרכזתי בפוסטר שלו, אפילו לא הייתי בטוח אם הוא הולך לכיווני האימה או יותר למשהו בסגנון דרמה אפלה, מה שקצת נרמז מהשם שלו. ההתחלה גם לא ממהרת להסגיר: ג'ים וקאט, זוג צעיר ונאה, מקיצים במיטתם המשותפת בבוקר שטוף שמש. הם קצת מתווכחים לגבי מה יעשו שבוע הבא, אבל די מהר חולפים את זה, ומתכוננים ליום העבודה שלהם. מהמרפסת ג'ים רואה משהו מטריד על גג בניין השכנים, אבל עדיין קשה לומר לאן הרוח נושבת. זה ממשיך די באותו הטון עד נקודת הדקה ה-15, בסצנה המתרחשת בתוך מסעדת מזון מהיר. אז "העצבות" חשף את טבעו האמיתי, מתגלה כאחד הסרטים הכי מופרעים, חולניים, טריגריים, קיצוניים, מחליאים ודפוקים שיש. אני, ויש לי קילומטרז' אתם ודאי יודעים, הופתעתי בעצמי מכמה פעמים תפסתי את הראש כלא מאמין למה שאני רואה.

אז כן, מה שקורה הוא שיש איזושהי התפרצות של מחלה שלא לגמרי בטוח איך וכיצד עוברת, ובהתחלה זה באמת נראה כמו מגפת זומבים בסגנון "28 יום אחרי…", אבל מהר מאוד מתגלה הטוויסט. הנגועים לא הופכים לזומבים, אלא לפסיכופטים רצחניים. במילים אחרות, לאכול לך את המוח – אאוט, לגרום לך כאב בלתי אפשרי – אין. יש איזשהו סיפור מסגרת על קאט וג'ים המנסים להגיע אחד לשנייה לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל זה בקושי תירוץ לבמאי והתסריטאי רוב ג'באז (שזהו סרטו הראשון), לקחת אותנו אל הקצה ולהראות לנו דברים שאנחנו מאוד לא רוצים שיישארו בתוך הראש שלנו. באמת שב"העצבות" יש דברים שאני אפילו לא רוצה להעלות על הכתב לא בגלל ספויילרים, אלא בגלל שאני מפחד להרוס לכם את היום מבלי שביקשתם. זה כל כך קיצוני, שהעובדה שג'ים מסתובב כל הסרט בסנדלים הייתה הדבר הכי פחות מזעזע מבחינתי. וזה אומר משהו.
כל דבר מחריד שאתם יכולים להעלות על דעתכם קורא פה, מסטיות מיניות שאולי כן ואולי לא קשורות לעקירת עיניים, איברים נקטעים, ואם אתם חושבים שתינוקות יעברו את הסרט הזה בשלום, יש לי חדשות בשבילכם. מהזווית הישראלית אני חושב שזו צפייה קשה אף יותר בגלל סצנה של מתקפת סכינים ברכבת תחתית, שמאוד מזכירה כמה פיגועי דקירה שקרו כאן, אלו שצולמו במלואן ושודרו במהדורות החדשות.

אם להיות כן, אני לא לגמרי בטוח אם זה סרט טוב. לרוב לסרטי המגיפות והזומבים יש איזושהי אמירה על האנושות, אבל ב"העצבות" לא הצלחתי למצוא כזו. חשבתי שהוא ילך לכיוון של "האדם הנורמלי גרוע מכל מפלצת בעולם" או "כל מה שאנחנו מחפשים זו הזדמנות לשחרר את הצד החייתי שלנו", או שאולי המגפה בעצם מדבקת דרך הטירוף, כלומר ברגע שמישהו אכזרי אליך זה הופך אותך לאכזרי באותה מידה – אבל אני לא בטוח שג'באז נתן על זה דגש מספיק. זו באמת רכבת בלהות מהפכת קרביים בלי יותר מדי ערך מוסף. מצד שני, העשייה שלו די מדהימה בתחומי האיפור והאפקטים, ובעולם של אימה בינונית ולא מסעירה, אי אפשר שלא להעריך סרט שסחט את דוושת הגז. אני שמח שגיליתי אותו וזיהיתי ששווה לתת לו הזדמנות, אבל אני לא יכול להימנע מלהציב תמרור אזהרה למי שרוצה לצפות בו.

"משחק של חיים או מוות" – Choose or Die

אתוודה, הסרט הזה מלכתחילה היה צריך לקפץ מעל שתי משוכות מאוד גבוהות מבחינתי. הראשונה היא הבית שלו, נטפליקס, שאולי משליך עלינו סרטי אימה חדשות לבקרים, אבל כמעט אף אחד מהם לא באמת שווה את הזמן שלנו. כדי לאמת את התחושה הזו יצאתי לבדוק, ועברתי על כל סיכומי השנה שעשיתי באימת החודש מאז כניסת נטפליקס לישראל, ועם התוצאות אי אפשר להתווכח: בכל שנה אני בוחר את חמשת סרטי האימה המצטיינים של השנה, ורק פעמיים נטפליקס הצליחו להיכנס: ב-2018 למקום הרביעי עם "המשחקים של ג'ראלד" (למרות שבדיעבד הייתי צריך להכניס גם את "הרעבים") וב-2019 עם "שהשטן ייקח אותך" במקום החמישי. יחסית לכמות, אלו מספרים עלובים למדי.
המשוכה השנייה קשורה לתת הז'אנר שלו, ואלו סרטי הטכנולוגיה הרדופה, קבוצת סרטים שאני שונא באופן מיוחד. אז נכון ש"הסר חבר" היה מעולה, אבל זה היוצא מן הכלל שמעיד וכו' וכו'. סרטים כמו "פחד.קום", "אפליקציה סוף", "גנבת הזהויות", "לייק.שתף.עקוב" ועוד, כולם מרגישים כאילו נעשו על ידי אנשים שלא מבינים שום דבר באינטרנט, וזה שמרני, מגוחך וקרינג'י.
בהתחשב בכל אלו, יהיה הוגן לומר ש"משחק של חיים או מוות" לא קיבל ממנו הזדמנות שווה. לכן אתן לו ליהנות מהספק לפני שאכריז עליו כאחד הסרטים הגרועים ביותר שראיתי בחיי. בכל היקר לי, אחרי הצפייה בו נשארתי לשבת כמה דקות על הספה ותהיתי האם פשוט לבטל את המנוי שלי לנטפליקס כעונש.

אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל, אז אנסה להסביר את העלילה (מונח שהאצבעות שלי כמעט וסרבו לכתוב בהתחשב במה שקורה פה). הגיבורה היא קיילה, מתבגרת מהצד הלא נכון של פסי הרכבת, שאחיה הקטן נהרג בנסיבות טראגיות ואמא שלה לא לגמרי התמודדה עם זה ונפלה עמוק לסם. קיילה מפרנסת את הבית כעובדת ניקיון בבניין משרדים, ואת הזמן הפנוי שלה מבלה עם חבר, מעצב משחקי מחשב. הם מגלים איזשהו משחק וינטאג' שמדבר בקולו של רוברט אנגלנד, והוא מספק לך שתי אופציות לפעולה כדי להתקדם במשימות. מה שמוזר הוא שנראה שהמשחק יכול להשפיע על המציאות, ולגרום לאנשים לעשות דברים איומים כמו נגיד לאכול זכוכית. משהו שדי רציתי לעשות לעצמי תוך כדי הצפייה. בכל מקרה, הם מנסים לאתר את שורש הרוע הזה וכמובן שגופות יצטברו בדרך.

הכשל הראשון של הסרט הוא בזה שהמשחק הזה לא ברור, כי על פניו הוא כביכול נותן לך שתי אופציות – כמו "המסור" – ואם לא תבחר, תמות. אבל זה לא קורה. בכל שלב גם אם בחרת וגם אם לא, משהו גרוע יקרה. אין שום חוקים או היגיון, הדברים משתנים על פי גחמות, ולכן שום דבר לא מחזיק. אבל הלוואי ששם זה היה נגמר. כל מה שקורה בסרט הזה פשוט מעליב אינטליגנציה ועשוי ברמה נחותה למדי, מהסוג שאי אפשר להביט בו מבלי לצחוק או לחילופין לקבור את הפנים בידיים מרוב מבוכה. בזבוז זמן שלא היה כמותו.
ומה שדי מדהים בכל הפאדיחה הזו, זה שעל "התסריט" הזה חתומים שלושה אנשים. שלושה! איך אף אחד מהם לא פשוט התגנב בלילה ומחק את הקבצים כדי למנוע את העניין הזה מהעולם, באמת לא ברור. אחד מהם הוא גם מי שחתום על הבימוי, טובי מיקינס, ואני באמת מקווה שהוא יושב עכשיו באיזו פינה ועושה חשבון נפש מאוד קשה עם עצמו.

ובכל זאת, יש כן רגע אחד נחמד בו, אבל גם עם זה הסרט לא ממש יודע איך להתמודד. זה מגיע לקראת הסוף בסצנה אותה מוביל השחקן הבריטי אדי מרסן (שלנטפליקס כנראה יש תמונות מביכות שלו, אחרת אני לא יכול להסביר למה הוא חתם על זה), ובה הוא כועס על כך שהוא, כגבר לבן, לא הגיבור של המשחק. זו אמירת מטא די מוצלחת, אבל מכיוון שהסרט שוכח מזה באותו הרגע זה כבר גבולית מכעיס. איזה סרט גרוע.

"סטודיו 666" – Studio 666

קומדיית האימה הזו בכיכובם של חברי להקת פו פייטרס קיבלה תפנית עצובה מאוד, כשחודש לאחר יציאת הסרט התבשרנו על מותו של מתופף הלהקה טיילור הוקינס והוא בן 50. כמה חודשים לאחר מכן הלהקה זכתה בגראמי בקטגורית אלבום הרוק הטוב ביותר על "תרופה לחצות", אותו הקליטו בבית בו צילמו את הסרט. אפשר רק לתאר איזו רכבת הרים רגשית אכזרית השנה הזו הייתה בשבילם ובשביל המעריצים.
הידיעה על מותו בטרם עת של אחד השחקנים בסרט הופכת את הצפייה בו למעט מורכבת, במיוחד כשמדובר בסרט אימה שבו לא כולם ישרדו.

"סטודיו 666" היה פרויקט סודי של הפו פייטרס, קומדיית אימה שצולמה כמעט כולה בבית אחד, על פי רעיון של הסולן דייב גרוהל. את התסריט כתבו ג'ף ביולר ("בית קברות לחיות", "הבלתי רגיל") ורבקה יוז, והבימוי הוא של בי.ג'יי מקדונל, שזהו סרטו השני במקביל לקריירה כבמאי קליפים ואיש מצלמה. בסרט הפו פייטרס מגלמים את עצמם, בזמן שהם מנסים להקליט אלבום חדש לאחר משבר יצירתי. מנהל הלייבל שלהם שולח אותם לאחוזה מבודדת שתיתן להם אנרגיה והשראה, אבל שם גרוהל מגלה קלטת דמו שמשחררת כוח שטני שמתחילה להשתלט עליו ותביא לתוצאות הרסניות לגמרי.
כמובן שהעלילה היא הזדמנות בשביל הלהקה וחבריהם להרים סרט אימה מטופש וחביב, ואם להתייחס לאפקטים ולקיצוניות של קטעי האלימות, קשה לומר שזו בדיחה ותו לא. מה גם שנדמה שכל הנוכחים מאוד נהנו מהצילומים, שזה נחמד כי מגיע להם ליהנות קצת, אבל מצד שני זה לא בהכרח מבטיח סרט טוב. למרבה הצער, זה המצב.

החיסרון הגדול בסרט שמורכב מאנשים שהם לא שחקנים, זה בעיקר כל הקטע הזה שהם לא יודעים לשחק. דייב גרוהל דווקא סבבה, אבל השאר די גרועים בין אם הם מנסים להיות דרמטיים ובין אם למות מול המצלמה במספר דרכים מגוונות. הם כן הביאו כמה שחקנים מקצועיים (לזלי גרוסמן מרימה כמו תמיד, וויל פורטה מגיע לגבות, ואפילו יש הופעת אורח של ג'ון קרפנטר האחד והיחיד) אבל אלו רק מחריפים את הלקות של הלא מקצועיים. בנוסף, העלילה מגוחכת ולא בקטע טוב, והסרט בשום אופן לא מצדיק את מאה הדקות הארוכות מדי שלו. לא באמת צחקתי או נבהלתי או רציתי ליפול על שקית דוריטוס, משהו שהסרט כנראה מאוד ייחל שיקרה לי אם לשפוט לפי התוכן השיווקי הקיצוני שבו.
באמת שלא נכנסתי עם ציפיות גדולות מדי, בעיקר קיוויתי שהיה כיף מטופש, אבל התוצאה הסופית הייתה יותר על המילה השנייה מבין השתיים. שוב קיבלנו תזכורת לכך שקומדיית אימה זה משהו שמאוד קשה לפצח, ושגם עם כל הגרוב והצ'ארם בעולם, חייבים תסריט שיחזיק את הזמן הזה. זה מחזיר אותי לג'ף ביולר, שמתגלה כאחד מתסריטאי האימה הגרועים שפועלים כיום, לפי הרקורד שלו עד כה. נזהר ממנו בעתיד.

זהו להפעם. מקווה שלפחות הספקתי למנוע מכם לצפות ב"משחק של חיים ומוות". מזכיר לכם את דף הפייסבוק חתולשחור, שם הפוסט הזה יעלה בקרוב יש לקוות, ותוכלו להגיב ולשאול וכל מיני.