• סרטי 2022: סיכום מחצית
  • ״תור: אהבה ורעם״, סקירת מארוול
  • סרטים חדשים: ״תור: אהבה ורעם״ כבר נחת בקולנוע
  • לקראת ״פשעי העתיד״: על סרט מוקדם של קרוננברג
  • מותם של שני אוהבים
  • פרסי אופיר 2022: כל הסרטים המתחרים
  • ״הכל עבר בשלום״, סקירה לסרט של פרנסואה אוזון
  • ״סרט בנות״, סקירה מסופשבוע גאווה
  • אימת החודש - יוני 2022
  • סקירה תיעודית כפולה על צמד סרטים ישראליים
  • ראש העכביש
  • אלביס
  • בלאק-פון
  • פייר איילנד
  • ״שנות-אור״, סקירת פיקסאר
  • ״השיחוק״, סקירת נטפליקס
  • עולם היורה: עולם חדש
  • האדם הגרוע בעולם
  • RRR :סקירה לסנסציה של הקולנוע ההודי
  • ״אהבה בשחקים: מאווריק״, סקירה

פסטיבל דוקאביב 2022: "טנטורה", "סוד מוחלט בהחלט", "המצלמה של דוקטור מוריס", "עורבים לבנים"

29 במאי 2022 מאת אור סיגולי

בסריטה הוקדש סוף השבוע לסרטים החדשים שיצאו לאולמות, אבל מי מכם שנקלע לפסטיבל דוקאביב שהתחיל ביום חמישי בטח ראה שעופר ואני פקדנו את ההקרנות בכל יום מאז הפתיחה החגיגית, צוברים כמה שאפשר לטובת הסיקור שהנה סוף סוף מתחיל.
אני פותח עם ארבעה סרטים, שלושה מהם נציגי התחרות הישראלית. לגמרי במקרה יצא ששלושתם בחרו בקונספטים מאוד מוחלטים: אחד מהם מורכב רק מצילומי ארכיון ושניים שבנויים בעיקר על עדויות וראשים מדברים, מציגים את הספקטרום של העשייה הספציפית הזו.
הסרט הנוסף בסקירה הזו מגיע מהתוכנייה הבינלאומית, "עורבים לבנים", שאליו אני הכי שמח להזמין אתכם להקרנתו ביום שני ה-30, בשעה 12:15, לאחריה אנהל שיחה על הבמה עם במאי הסרט אחסן נאדים. למה כדאי לכם לבוא, על כך בהמשך הטקסט.

על אף שבהחלט אשתדל, אני לא לגמרי בטוח אם אספיק סיקור נוסף מהפסטיבל (אבל אל דאגה, החל ממחר עופר יכניס להילוך בעצמו), לכן אנצל את הרגע הזה כדי להגיד תודה לנשות דוקאביב. סוף השבוע הזה, מעבר לסרטים והאירועים, היה פשוט חגיגה מסביב לשעון. כך שאם אתם עדיין מתחבטים, עשו לעצמכם טובה ותפנו לפחות חצי יום כדי להגיע לפסטיבל. סביר להניח שלא משנה על מה תהמרו, תיפלו על סרט שכדאי מאוד לראות ועל הדרך גם לספוג אהבת קולנוע חגיגית במיוחד. יש לכם עוד שבוע שלם, אז אל תתנו להזדמנות לחלוף.

"טנטורה"
Tantura

את ההשפעה של "טנטורה" על יושבי אולם שלוש היה מאוד קשה לפספס. ההתחלה של הסרט לוותה בצחקוקים משועשעים בעקבות אימג'ים שהציגו לנו את דור המייסדים של הארץ, כיום קשישים חביבים למראה המתנהלים על קלנועיות ומספרים, לעיתים בחוסר מודעות, על הנוסטלגיה לימים ההם. היה משהו מרחיב לב וחמוד באנשים האלו, שהיו שם כשהכל קרה. אנשים שעל אף כתמי הזמן שעל עורם, כמו גם השיער המאפיר והקול הסדוק, לא יכולים להסתיר את הזיק בעיניים והמבט הממזרי שלא התקהו גם בחלוף השנים. ולאט לאט, ככל שהסרט המשיך וצלל אל תוך החלקים האפלים של מלחמת העצמאות, הצחקוקים שבקהל הלכו וגוועו, עד שנדמו לגמרי. דממת אלחוט ישבה כבדה על האולם לכל אורך הסרט, אותה מפריעות מדי פעם רק משיכות אף מזדמנות שהעידו על האפקט הרגשי של הדברים שנאמרו והוצגו מול עינינו. הסרט הזה לא פה כדי לבדר להנעים את זמנינו בסיפורי עבר, התברר די מהר, אלא לגרום לנו להישיר מבט לחלקים שאין סיכוי שהחברה שלנו מתכוונת לעשות בקרוב. או כמו שאמר אחד המרואיינים הרבים בפסיפס הזה, זו אפילו לא נקודה מנצנצת באופק.

סרטו של אלון שורץ פותח תיבת פנדורה שקבורה עמוק בתוך האתוס הישראלי דרך אירועי טנטורה, כפר ערבי שנכבש במהלך מלחמת השחרור. את הרקע אנחנו מכירים כי כולנו התחנכו עליו: הערבים לא קיבלו את החלטת האו"ם על חלוקת השטח למדינה יהודית וערבית וקמו עלינו לכלותנו. אנחנו, כלומר הם, המתיישבים שרצו חלקת אדמה לעצמם אחרי פשעי הנאצים שהבריחו את היהודים מאירופה והפכו אותנו לעם המחפש מקום, נכנסו למלחמת אין ברירה שהביאה גם להשתלטות על שטחים ערבים. אנחנו קוראים לזה עצמאות, הם קוראים לזה נכבה, ואם אתם שואלים אותי, האמת היא די באמצע. זאת הייתה מלחמה. ובמלחמה קורים דברים איומים.
מה ש"טנטורה", דרך מיקום מאוד ספציפי על השטח שבין הירדן לים, חושף לנו, הוא שבמהלך המלחמה הזו, הצד הישראלי, זה שניכס לעצמו את תו תקן של מוסריות אל מול הפינות אליהן הוא הוצמד אז כמו היום, ביצע כמה דברים שמוסריות היא ממנה והלאה. שהחיילים הצעירים ביצעו פשעי מלחמה שהושתקו.
הדברים האלו מגיעים דרך הקלטות ארכיון בבעלות איש בשם תדי כץ לטובת מחקר באוניברסיטה, שהאשים את חיילי חטיבת אלכסנדרוני במעשים מחרידים, וכמובן העלה את זעם הציבור כשנחשף. הסרט מראיין אנשים שמודים במעשים, שמכחישים, שאמרו והתחרטו, ומציג תמונה מאוד מעניינת של זיכרון אנושי.

ל"טנטורה" יש אג'נדה מאוד ספציפית. מבחינת הבמאי, התסריטאים והתחקירנים, אין ספק שדברים מזעזעים להדהים התרחשו בכפר הזה במהלך מלחמת השחרור. זה די מובהק בטח כאשר ברור שמניפולציות קולנועיות נעשו על מנת להביא אותנו לצד מאוד מסוים בוויכוח, משידוך בין סינקים ותמונות ארכיון שלא בטוח שיש ביניהן קשר, ועד העצמת הסאונד של ליקוקי כלב כדי להדגיש את האקסצנטריות של דמות שמחזיקה בו. לא שיש בעיה עם זה, כן? זה מה שמבדיל, בעיני, סרט קולנוע מכתבה.
בין לבין, הסרט מוצא גם את המקום לתת פתחון פה לצד השני. לא פעם נאמר לנו שעדויות של בני אדם אינם דבר שאפשר להסתמך עליו, שסיפורים מקבלים מעמד של עובדות לא תמיד בצדק. האמת היא שבהחלט אפשר למצוא חורים בנראטיב האכזרי הזה – עם יד על הלב, לא מעט מהטענות שם ניתנות להפרכה בעיקר כי הן על בסיס זיכרון בלבד. אם אתם מעוניינים בדעה שמסכימה אתי במיקרו אבל מתנגדת לתזה של הסרט, אתם מוזמנים לקרוא את מה שכתב אורון שלנו, אבל ל"הארץ" כחלק מסיקור סאנדנס. אבל האמת הקשה, וקשה היא בהחלט, שעולה מתוך הסרט הוא שגם אם אחוזים בודדים מהנאמר נכונים, נעשה פה עוול עצום.

אפשר גם למצוא תירוצים. חיילי מלחמת העצמאות היו צעירים מאוד, כאלו שנמצאים בגיל בו גבולות הטוב והרע מטשטשים או לפחות נבחנים. הם גם היו במלחמה, כזכור, שם השטחים בכלל אפורים, ובנוסף – וזו דווקא הצדקה שהיא חרב פיפיות – חלק לא קטן מהם שרד את מחנות ההשמדה, ראו אכזריות בלתי נתפשת מול עיניהם, חוו אותה על בשרם, וזה משהו שקשה מאוד להסיר ממך. וברגע שקיומך שוב ניתן בסכנה, הדברים האלו יתעוררו בך ויביאו לרצון של נקמה על מה שעברת על לא עוול בכפך.

על אף שהסרט מורכב כמעט כולו מעדויות ראשים מדברים, העריכה (חליל אפרת, אמיר סביליה, שגיא בורנשטיין) מצליחה להפוך אותו לנראטיב שמקשה על הנשימה, וזו אולי גדולתו של "טנטורה" מבחינת העשייה הקולנועית שלו, שלרוב נוטה לכיוון יחסית פונקציונלי של ראשים מדברים בשילוב קטעי ארכיון. במערכה האחרונה הוא אפילו נכנס לטריטוריות של true-crime עם ניסיון לחשוף סודות וטיוח של הממשלה והצבא, דברים כמעט קונספירטיביים, אבל כאלו שפתאום נראים הגיוניים מאוד בהתחשב בכל מה שנאמר לנו לפני. אמנם יש תחושה שלקראת הסוף הסרט קצת מאריך בדברים, והנקודה שהובהרה נאמרת שוב ושוב, אבל הלפיתה שלו לא מרפה.
בעיני זה לא סרט ששולל את קיומה של ישראל או משהו בסגנון שבטח יעורר זעם ציבורי בהמשך, אלא רצון להראות שהמציאות שלנו מורכבת, אכזרית מאוד, ושעל אף הכל, יש לנו חוב כבד שנצבר אל מול הערבים. גם אם חלקים מהם היה או עדיין האויב שלנו. שאכזריות היא משהו שקיים בכל צד ורק מחכה להזדמנות הראשונה להתפרץ. סרט מטלטל מאין כמוהו, גם אם הנושא שלו מעניין יותר מהעשייה והפיצוח הקולנועי שלו, וחשוב שנדע להתמודד גם אתו.

הקרנות נוספות: יום ג', 31.5, בשעה 12:00 | יום שבת, 4.6, בשעה 15:30 | צפייה און-ליין עד ה-5.6

"סוד מוחלט בהחלט"
Mosinzon

אם יש ז'אנר דוקו שכמעט תמיד יצליח אצל הקהל – וזאת יודע כל אוצר קולנוע בין אם לסינמטקים, פסטיבלים או ערוצי שידור – הוא הביוגרפיות. יש המון סיבות מובנות מאליהן מדוע זה קורה. הראשונה היא שסיפורם על אנשים מוכרים ומעניינים תמיד יפנו לקהל רחב יחסית. אנשים אוהבים לשמוע עוד על דמויות נערצות, מתעניינים במהלך חיים של אדם דגול, ומשוועים לדעת מה הפעיל מישהו מפורסם. הסיבה השנייה היא שזה קולנוע שיקסום לכמות גדולה של אנשים, בעיקר כי הוא יכול להיות אפקטיבי גם אם הוא עשוי באופן לא מאתגר. זה הכי קרוב להימור בטוח שלקולנוע התיעודי יש להציע. בבחירה של במה להשקיע את זמנך – סרט על נושא לא מוכר בשפה אומנותית שעלולה לשעמם, או סרט על דמות שאתה יודע שתעניין בכרוניקה קלה למעקב – כמעט תמיד הבחירה תהיה בזה השני.
ככזה, לסרט על חייו של יגאל מוסינזון יש ערך רב. מוסינזון הוא אחד מענקי התרבות של ישראל, אדם מרתק שכתביו הפכו לאבני דרך בתרבות שלנו, ולא רק שחשיבותו מצדיקה שעה (אם לא יותר) של סיכום פועלו, אלא גם שסביר מאוד להניח שזו תביא להנאה, סקרנות ועניין של צופים רבים. וזה חלק לא מבוטל מהסיבות מדוע עושים קולנוע תיעודי.

אבל פה נכנס אלמנט נוסף, והוא המסגור של אומנות הקולנוע, והשאלה מהו סרט. לצורך העניין, בעיני הכרחי שגופי השידור בארץ ישקיעו בפרויקטים שכאלו, וראוי שהוא יוקרן להנאת הצופים שבוודאי ישמחו לראותו. עם זאת, כצופה קולנוע, חייב לתהות לגבי עשייתו, ופה אני נתקל בקושי מסוים.
הסרט על יגאל מוסינזון נקרא, כפי שוודאי הבנתם, "סוד מוחלט בהחלט", כמחווה ל"חסמב"ה", המצאתו המפורסמת ביותר של הסופר הפורה, אבל אין בו שום סוד, בטח לא מוחלט. אפילו הייתי אומר שאין פה משהו שאי אפשר לקרוא בראיונות או דפים מקוונים כאלו ואחרים הזמינים לכל. מעבר לאווירה שהסרט מנסה ליצור בעזרת אנימציות מרשימות השואפות לשכנע אותנו שיש פה עומק רב ורבדים שטרם ראינו, יש פה בעיקר רצף של אנשים המביאים לנו נקודות מחייו של מוסינזון שקשה לומר שמחדשות יותר מדי, או הופכות אבנים שמתחתן אולי כן ואולי לא יתגלו לנו פנים אחרות של האיש.
"סוד מוחלט בהחלט" מאוד שגרתי בעשייתו הקולנועית. הוא עשוי היטב טכנית, אבל בתווך המאוד מצומצם של צילום ראשים מדברים המביאים אנקדוטות, חלקן רלוונטיות (חוויותיו כאיש פלמ"ח) וחלקן פחות (ענייני מרילין מונרו לא עוזרים לשפוך אור על מי שנראה כמו המינגווי הישראלי), זה יותר מרגיש כמו הסכת מושקע המקבץ יחד פרטי מידע ולא מנסה ללכת פנימה יותר, להתעקש על החלקים הפחות מוכרים, להתאמץ כדי לפענח מישהו שלפחות על פי יוצרי הסרט יש בו את הניגודים כדי ליצור נראטיב סיפורי.
אני כמובן לא חושב שכל ביוגרפיה קולנועית צריכה לדחוק את גבולות העשייה ולהתאמץ להביא משהו חדש, ובאמת שלעיתים הטוב והמוכר הוא לגמרי בסדר, אבל סרטו של אבי וייסבלאי מספק בעיקר חוויה אינפורמטיבית, ואולי במסגרת פסטיבל קולנוע ציפיתי למשהו אחר.

הקרנות נוספות: יום ב', 31.5, בשעה 10:00 | יום שבת, 4.6, בשעה 10:00 | און-ליין עד ה-5.6

"המצלמה של דוקטור מוריס"
The Camera of Doctor Morris

ואם כבר פתחנו שאלות על מהות הקולנוע, הגיע מתמודד נוסף בתחרות הישראלית, סרטם של איתמר אלקעלי (שגם לרוב אחראי על הטריילרים של הפסטיבל, בין היתר) ומיטל צביאלי. הוא מעלה את התהייה מתי צילומים משפחתיים, home video כפי שהם מוכרים יותר, הופכים מרצף הנצחות של רגעים פרטיים לסרט קולנוע לכל דבר ועניין.
כל שבעים הדקות של "המצלמה של דוקטור מוריס" (להוציא שניות ספורות בסופו) מורכבות כולן מצילומי פילם של אותו הדוקטור משם הסרט, בריטי שעלה לארץ עם אשתו הצעירה ממנו כשהיה כבן ארבעים, התיישב עמה באילת, והביא לעולם שלושה ילדים. ובשונה ממה שאנחנו רגילים לצפות לו, אין פה ניסיון לחשוף אמיתות משפחתיות אפלות או שלדים בארון, וגם אם יש דרמות ויש טרגדיות, זהו לא סיפור גדול מהחיים, מותח במיוחד, או אפילו כזה שיש לו אמירה על זמן ומקום. הוא נראטיב משפחתי, שכולל כמה מוזרויות אבל שום דבר באמת קיצוני, של אנשים רגילים למדי, כאלה שאוהבים ומועדים ומתחבטים ומנסים פשוט לחיות ממש כמו כולנו. האם זה באמת חומר לסרט קולנוע?

אם לשפוט לפי הסרט הספציפי הזה, אז לא רק שמדובר בקולנוע, אלא בקולנוע נפלא. ואלו לא רק האימג'ים היפהפיים שנקלטו במצלמתו של מוריס שהביאו לכך, אלא בעיקר מיומנות עריכתית יוצאת מגדר הרגיל, שימוש מבריק בקריינות של בני המשפחה, ובעיקר ליווי מוזיקלי מפואר של אשר גולדשמידט שלא נופל מרוב פסי הקול שזכו באוסקר בשנים האחרונות. בזכות כל אלו "המצלמה של דוקטור מוריס" מקבל ממד אפי. כאילו הפריים המרובע שהוקרן על המסך של אולם שלוש התרחב לאיימקס ואז גלש מהצדדים. כמעט כל תחנה בסיפור של משפחת מוריס הוציא קולות צחוק רמים מהקהל, קריאות פליאה, או שקט שמעיד על ריכוז מוחלט.

הבחירות הנראטיביות של אלקעלי וצביאלי הוכיחו את עצמן כמדויקות בכל רגע ורגע, לא גולשות לדרמה או פאתוס אפילו כשהיה קל לעשות זאת, נמנעות מסנסציוניות, ומדגישות את האנושיות גם באנשים לא קלים, כך יעידו מחיאות הכפיים הרמות בסיומו כאשר לראשונה ראינו את הדוברים כפי שהם כיום.
לי אישית הייתה קצת בעיה עם הבחירה בעיצוב הסאונד, שכמובן הונדס כולו בחדר העריכה, המדגיש רחשים מאוד ספציפיים בפריים (צעדים, תזוזת רהיטים) אבל השטיח באופן יחסי את האמביינס, את רחשי הרקע. לאוזניים שלי היה משהו קצת משונה במיקס. מצד שני, מכיוון שיש בסרט משחק עדין בין הזיכרון והמתועד, זה יכול להסתדר ברמה הרציונלית, ולהעניק תחושה של מציאות קצת אחרת. זה כנראה עניין של הסתגלות. אבל באמת שזה אני מחפש בפינות, כי מהדקה הראשונה שלו ועד הסיום שמילולית גורם לדמעות לזלוג מעצמן, פשוט אי אפשר היה להסיר את העיניים מהמסך.

הקרנות נוספות: יום ב', 30.5, בשעה 14:45 | יום ה', 2.6, בשעה 21:15 | און-ליין עד ה-5.6

"עורבים לבנים"
Crows are White

אתוודה שסרטו של אחסן נאדים לא היה על הרדאר שלי כשקיבלנו הצצה ראשונית לתוכנייה, ולמעשה התוודעתי אליו רק אחרי שדוקאביב פנו אלי על מנת לקיים את מפגש השאלות תשובות עם הבמאי אחרי ההקרנה. נתתי תשובה חיובית טנטטיבית עד שאצפה בו, וכפי שבוודאי הבנתם – בסופו של דבר אמרתי כן, אז אתם יודעים כבר מהשלב הזה שמדובר בהמלצה, אפילו אם תבחרו שלא לצפות בו בהקרנה בה אהיה (ב-30 לחודש, כזכור). זה בקלות אחד הסרטים הכי מקסימים ומעוררי מחשבה שראיתי בפסטיבל.

את המסע האישי המתועד שלו פותח נאדים במילים "אני שקרן מצוין", לא בדיוק המשפט שאנחנו הכי רוצים לשמוע מבמאי של סרט תעודה, סוג עשייה ששואף להביא איזושהי אמת למסך. אני לא לגמרי בטוח אם מדובר באמירת מטא (ואני בהחלט מתכוון לשאול אותו ביום שני), אבל זה מספיק כדי לערער את התפיסה שלנו למה אמיתי ומה לא, אולי המיינד-פאק הכי גדול שקשור לעשייה תיעודית. ובהחלט יש אי אילו רגעים ב"עורבים לבנים" שבהם אפשר לפקפק במה שמתרחש על המסך – והשם השקרי של הסרט בהחלט מושך אותנו לכיוון הזה – אבל האמת היא שגרעין האנושי בו כל כך גדול, שזה אפילו לא משנה.
במסגרת נראטיבית שקצת מזכירה את נקודת הפתיחה של הקומדיה "חולי אהבה", נאדים חושף לנו את הדילמה הגדולה של חייו, כזו שגובה ממנו מחיר נפשי: האם לספר להוריו המוסלמים האדוקים שהוא כבר נשוי לאישה שאיננה מוסלמית. הוא מסתיר מהם את הסוד כבר כמה שנים, ומוצא את עצמו קרוע בין המסורת והוריו, לבין אהבת נפשו. התחבטויותיו מובילות אותו למנזר יפני-בודהיסטי אדוק בקטע מוגזם, שם הוא מקווה שהחוכמה העתיקה תעזור לו לפתור את המשבר האישי שלו. אבל האמת היא שבזמן שהדילמה של נאדים מעניינת בפני עצמה, וחיי המנזר מסקרנים ומשונים מספיק, הסרט מקבל חיים אמיתיים בזכות דמות שמתחילה כמשנית ומקבלת יותר ויותר מקום, אליה נאדים הגיע לחלוטין במקרה (כלומר, אם אתם מאמינים לו). זהו ריושין, נזיר שעובד בחנות המזכרות של המקום, וכמו נאדים חי חיים כפולים – הוא מצד אחד מעריץ את המורשת העתיקה של הנזירים ומאמין שמהותו קשורה אליהם, מצד שני לא יכול שלא להתפתות אל מנעמי החיים שכוללים אוכל מצוין, אלכוהול, ומוזיקה רועשת.

ריושין הוא, בקלות, הדמות האהובה עלי ביותר בקולנוע השנה. בהתחלה הוא עובר כבחור מדוכא, סמי-אובדני אפילו, אבל ככל שהחברות שלו ושל נאדים מתהדקת הוא לאט לאט מתגלה כמי שאולי יש לו את כל התשובות. באמת שאי אפשר לכתוב מישהו כזה, שהוא כל כך אנושי, מקסים, פגיע ונבון, שדרכו פשוט אפשר לראות את החיים אחרת. ריושין מייצג כל כך הרבה צדדים שאנחנו כולנו נאבקים בהם בחיי היומיום שלנו, והמהלך שנאדים בונה לו כדמות קולנועית מרגש לאין שיעור.
הנראטיב של נאדים עצמו גם הוא מטופל היטב, אם כי קצת מוכר ולעיתים החפירה הנפשית שלו מתגלה כאגוצנטרית שמשפיעה לרעה על הסובבים אותו, ועל כן מעוררת אנטגוניזם. קשה לי להאמין שזה לא מבחירה. עם זאת, בעזרת הנבירה בבעיותיו האישיות, נאדים מצליח להביא למסך את הדברים החיוביים באנשים שגורלם קשור בשלו. הוא מטפל בהבנה ובאהבה גם בהוריו השמרנים (כולל סצנה אחת לקראת הסוף שהוציאה ממני בכי קולני למדי, ועל כן אני די שמח שראיתי את הסרט בגפי), ובעיקר שומר על בחירת לבו, דון, שעוברת כאדם הסובלני והמכיל ביותר שמתהלך על פני כדור הארץ, נותנת פייט די קשוח לנזירים הבודהיסטים. יכול להיות שאולי חשיפת צדדים פחות חיוביים הייתה הופכת את הסרט לטוב ומורכב יותר, אבל מכיוון שזה באיזשהו מקום סרט שעוסק באהבה, זה מסתדר.
"עורבים לבנים" שואל הרבה שאלות על המקום שלנו בעולם הזה, ואיך כל אחד מאתנו עושה בחירות קשות שהשלכותיהן נוגעות לא רק לעצמו אלא גם לאלו שסובבים אתו. זה מה שגורם לסרט על בחור מוסלמי שיוצא למצוא תשובות במנזר בודהיסטי להיות סיפור שידבר אל הרבה מאוד אנשים, ואולי יעזור למצוא כמה תשובות, או לפחות תובנות, על החיים של כל אחד מאתנו.

הקרנות נוספת: יום ב', 30.5, בשעה 12:15 | יום ג', 31.5, בשעה 21:15 | יום ו', 3.6, בשעה 18:45